קוממיות

החלטות מתקבלות לפי מה שיש כעת, ולא לפי מה שאולי יהיה בעתיד. מה שיש כאן ולא מה שאולי קיים במקום אחר. המחשבה שאולי תוכל להקים בית עם אחרת, נאה וחכמה הימנה, היא מחשבה דמיונית. אגב, על פי הדרכה זו של "כאן ועכשיו", אין להתחתן על סמך הבטחות של בן הזוג.

נהגו ישראל להיות נעורים בליל שבועות ולעסוק בתורה. ועולה השאלה - איך מנצלים היטב זמן קדוש זה, בו המוני בית ישראל מתכנסים בבתי הכנסת?

פרשת במדבר עוסקת במניין בני ישראל ואופן חנייתם במדבר. לכאורה זהו דבר זמני שהיה בעבר הרחוק במדבר, מה כל כך חשוב בסדר החניה שנקבעה לכך פרשה שלמה?

רק מחצית מהעם היהודי מתגורר במדינת ישראל ומחציתו עדיין בנכר. רובו המכריע נמצא בצפון אמריקה, ואינו מתכוון בשלב זה להעתיק את מקום מגוריו, וכל עוד יהודי יושב בנכר, דומני, שחל עלינו הכלל: "כל ישראל ערבים זה לזה".

משאלתכם עולה שאתם רואים במיטת התינוק מעין "בית כלא" לילד, כדי שלא יוכל לצאת ללא אישורכם. מתוך כך הנכם חוששים, שאם תשחררו אותו מהכלא הוא "יחגוג" בבית ללא שליטה.

השנה נציין מ"ג לשחרור ירושלים, יהודה והשומרון. ולצד ההודיה הגדולה לה', מקננת בליבנו אכזבה רבה - על חוסר ההכרה הלאומית בגדולת מתנת ה' לנו, שהחלה כבר במסירת מפתחות הר-הבית, בנסיגה מסיני, הסכמי אוסלו, הגירוש מחבל קטיף והדיבורים על חלוקה מחודשת של ירושלים, חלילה. ועולה השאלה - האם בעקבות כל אלה יש לציין בימינו את יום ירושלים בצורה שונה?

שלושת הכתרים שבישראל - כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, שלושתם בירושלים. ירושלים היא עיר המלכות, בירושלים מרכז התורה, וירושלים היא עיר המקדש.

ל"ג בעומר המתקרב מביא אותנו לדיון בשאלת ההילולות ההמוניות והתפילות על קברי צדיקים - מה מקורן? ומה מקומן בעבודת ה' של אדם מישראל?

שימוש באמירות שאינן אמת או אמירות דמיוניות היא תופעה ידועה אצל ילדים. הסיבה היא, התפתחות כח הדמיון. אנו, כמבוגרים, משתמשים במקביל בשניים מתוך כוחות הנפש, לצורך למידה: האחד - כח השכל-הדעת, והשני - כח ההפשטה, דמיון.

נתאר לנו שאילו כל אותם אלפי התלמידים היו ממשיכים בעולמה של תורה ומעבירים אותה לדורות הבאים, יכול להיות שהרמה התורנית בדורנו הייתה אולי כמו בימי בעלי התוספות.