גמרא בבא מציעא

מחלוקת אביי ורבא בייאוש שלא מדעת; מחלוקת כללית: זכין כשליחות או דין חדש? מחלוקת רמב"ן וקצות בזכיה מאדם.

הפקר: רצון האדם ולכן יועיל רק אם החפץ ברשותו; יאוש: השלמה עם המציאות ולכן יועיל אם החפץ ברשותו; מחלוקת בין התוס' לרמב"ן בדיני יאוש בגוזל אבידה.

הרי"ף משמיט משנה המחייבת בנזקי גץ שיצא מתחת הפטיש. וכמו כן הוא משמיט את הסוגיות שמשייכות כוח טבע אל האדם ב"כוח ראשון". הרי"ף סבור שרבי וחכמים נחלקו בשאלה עד מתי אנרגיה שהועברה משויכת אל מי שייצר אותה, והוא פוסק כחכמים.

מדברי הרמב"ם משמע, שאם שני אנשים הפקידו אצל אחד, זה מאה וזה מאתים, וכל אחד משניהם אומר שהוא זה שהפקיד את המאתים, והשומר אינו יודע - אם הם ירצו לחלוק בינם את המנה השלישי, בית הדין ימנע בעדם. אולם, הסמ"ע אינו מסכים להבנה הזו.

הבנת הרמב"ם שחלוקת "שנים אוחזין" היא מדין פשרה מתרצת את קושיית רבי עקיבא איגר, מדוע כאשר יש שני אנשים שכל אחד מהם מביא סימנים על מציאה וטוען שהיא שלו נפסק "יהא מונח עד שיבוא אליהו", ולא נפסק שיחלוקו, כבמשנת "שנים אוחזין".

הגמרא מעמידה את המשנה בתחילת מסכת בבא מציעא באופן ששני בעלי הדין אוחזים בקצות הטלית. כיצד תיתכן מציאות מוזרה כזו? הרי אדם שניסו לגוזלו מנסה להציל ולתפוס כמה שיותר מן הטלית לתוך ידיו ממש? מדברי הרמב"ם מבואר שבית הדין משער שמדובר בשותפים שהתגלע ביניהם ריב, והם רוצים שהדיינים יחלקו בינם את הטלית.

השיעור ניתן בבית הכנסת בכפר דרום.

בשיעור זה מתבארת חובתו של נפקד לדאוג שהחפץ לא יתקלקל, לעומת חובתו המקבילה של מוצא אבידה.

שיעור זה עוסק בדין ספק הינוח שנטלו, מתייחס למקרים שונים של ספק אבידה ולבסוף מגיע לדין הכללי של ספק ממון.