יום השואה

יש לשאול, האמנם? האם אין טעם לעורר זכרם של הקדושים, וללמוד את הלקחים התורניים הראויים?

פעם, בפרוס ליל הסדר, נכנסתי לבית הכנסת ומצאתי פתק - 'גם כשטוב לך על הלב, זכור את השואה', האומנם? פעם, בליל עשרה בטבת, הכנתי את טקס 'יום הקדיש הכללי' בבית ספרי. החלטתי לקרוא בטקס קטע של אחד משרי הממשלה על הלקח הנלמד מהשואה, שאנו חייבים צבא שלנו שיגן עלינו. במהלך ההכנות, פתחתי את הרדיו, והנה אותו שר נואם: "הלנצח נחיה על חרבנו? עלינו לקחת סיכון מחושב, ולתת לפתח להלחם במקומנו בחמאס...". אם כך - מה החשיבות בזיכרון השואה?

כשאנו עוסקים בשואה איננו מנסים להבין למה היתה שואה, "כי גבהו דרכי מדרכיכם", אלא מה המשמעות שלה ביחס אלינו, מהי 'מורשת השואה' ומה היא דורשת מאיתנו - להתחבר אל העצמיות שלנו.

המאמר מראה כיצד מצות קידוש ה' בגלות היתה חייבת להתקיים תוך כדי יאוש מתקון העולם הזה. בדרך כלל מציאות של מסירות נפש בגלות היתה מלווה בהרבה חילול ה'. אולם ודאי שקידוש ה' שיצא לאחר זמן ממעשים אלו, היה גדול לאין ערוך מחילול ה'. בעת הגאולה מצות קידוש ה' תֵעשה בלא חילול ה'. עיקר מצות קידוש ה' תתקיים על ידנו תוך כדי חיים עילאיים בעולם הזה, ללא צורך למות על קידוש ה'.

צוואת הנספים בשואה: להרחיב את קיום העם היהודי; עם ישראל טרם החזיר לעצמו את המיליונים שנספו בשואה; מערכת החינוך צריכה לחנך לערכי המשפחה היהודית ולערך הילודה; התרבות המערבית מקדשת את החופש על חשבון האושר האמיתי של זוגיות ומשפחה; יום הזיכרון נקבע בחודש זה לא על דעת חכמים.