פסקי דין

אדם נפטר, ובצוואתו הוריש את רכושו לבנו, ואת שתי בנותיו הגדולות, שהן הנתבעות, רשם כאפוטרופסיות על רכושו של הבן שהיה קטן. לאשתו, שהיא התובעת, נתן הנפטר זכות לנהל את חנות הספרים שלו, ולהשגיח על בנו, למשך שנתיים. לאחר שחלפו אותן שנתיים, הגישה התובעת תביעת מזונות, מדין מזונות אלמנה.

אדם נפטר, והוריש את רכושו לארבעת ילדיו. בצוואתו הוריש חלק מהרכוש לכל הילדים בשווה, ולגבי החנות שבבעלותו ישנה אי הסכמה בין היורשים בפרשנות הצוואה. התובע טוען שהנפטר הוריש את החנות לו בלבד, ואילו הנתבע טוען, שגם את החנות הוריש האב בשווה לכל האחים. כאפוטרופוס מינה האב את אחד האחים, שהוא הנתבע. מתוקף סמכותו, מכר הנתבע את החנות לאדם אחר, בלא הסכמת התובע, וחילק את דמי המכירה בשווה בין האחים.

התובע הוא קבלן שנשכר ע"י הנתבעת לעבודות שיפוצים בדירתה. בשלב מסוים נתגלעו חילוקי דעות בין התובע לנתבעת. הנתבעת לא היתה מרוצה מטיב עבודתו של התובע, ואופן התנהלותו, ולכן הפסיקה הנתבעת להעביר תשלומים במועדים שננקבו בהצעת המחיר. התובע נוכח, כי אינו מקבל את תשלומי עבודתו במועדים שקבע, ובשלב מסוים הוא דרש סכום של 20,000 ש"ח, הנחוץ לטענתו על מנת לשלם לקבלני משנה ולספקים, ואמר שהוא מפסיק לעבוד עד שיקבל סכום זה. לאחר הפסקת עבודתו של התובע, לקחה הנתבעת קבלן אחר, על מנת שיסיים את העבודה. מחיר העבודה של הקבלן השני היה, מטבע הדברים, גבוה יותר מאשר עלות השלמת העבודה ע"י התובע.

התובע שימש כסוכן מכירות ומנהל תוכנית לדוברי אנגלית בעבור חברת הנתבע. בהסכם שנחתם ביניהם סוכם, כי התובע ישמש כמארגן התוכנית וסוכן מכירות לחדרים בשני מלונות, שהוזמנו ע"י הנתבע לפסח. שכר הבסיס נקבע כ-12,000$ עבור 500 אורחים בשני המלונות, ובונוס בעבור כל אורח נוסף. הוסכם, כי התובע צריך להיות נוכח יום וחצי בשבוע במשרדי הנתבע לצרכי העבודה. עוד הוסכם, שהנתבע לא ישכיר חדרים ביזמתו קודם לתאריך מסוים, ורק לתובע תינתן האפשרות להשכיר עד אותו התאריך. למעשה, התובע לא עבד ממשרדי הנתבע. נוסף על כך, היה נראה שהוא לא מצליח להשכיר חדרים בכמות מספיקה. כמו כן, הנתבע התחיל להשכיר חדרים קודם לתאריך האמור. בשלב מסוים הודיע הנתבע לתובע, כי ההסכם ביניהם בטל, אם כי בפועל המשיכו שני הצדדים לעבוד ביחד, שכן התובע המשיך לעבוד בארגון התוכנית.

התובע שימש כר"מ בישיבתו של הנתבע במשך ארבע שנים וחצי. באמצע זמן חורף פוטר התובע.

התובע הוא קבלן בניין, שמכר דירה לנתבע בבניין בין שתי קומות. בחוזה המכר נכתב, כי במידה שיהיה ניתן להרחיב את שטח הדירה בזמן הבנייה, הרי שקבלן הבנייה הוא זה שיבצע את ההרחבה לשתי הקומות ביחד, ללא התנגדות הקונה. בסעיף 3 בחוזה, שנכתב ע"י עורך דין אחד בעבור שני הצדדים, נכתב כי עלויות הבנייה של התוספת יחולקו שווה בשווה בין הקונה ובין הדייר שמעליו. הנתבע קנה את הדירה התחתונה, ואת הדירה העליונה נתן התובע כמתנה לבתו. התובע אכן ביצע את ההרחבה, אולם שטח ההרחבה של הדירה התחתונה הוא רק 60% משטח ההרחבה של הדירה העליונה.

שני הצדדים הם זוג נשוי. עקב סכסוך מתמשך בין הצדדים, הם חיים בנפרד.

התובעת שכרה דירה מהנתבע. בחוזה השכירות סוכם, ששכר הדירה יעמוד על על סך של 100 ש"ח בחודש. כמו כן, סוכם שכל הוצאות התיקונים יחולו על השוכרת. שני הצדדים מודים כי התובעת שילמה מראש סך של 50,000 ש"ח, אם כי אין לדבר אזכור בחוזה. כיום, עשר שנים לאחר חתימת החוזה, הדירה במצב חמור מאוד, והוצאות התיקונים רבות.

העירייה במקום פלוני סללה מדרכה על יד ביתו של התובע, ושלחה לו חשבון תשלום בגין חלקו במדרכה. התובע סירב לשלם, והעירייה העבירה את העניין לטיפולו של הנתבע, שהוא עו"ד מטעמה. מאחר שהתובע עמד בסירובו לשלם, נאלץ הנתבע לגבות ממנו בעל כרחו את החוב בצירוף ריבית והצמדה כחוק.

שני הצדדים הם זוג בהליכי גירושין. לטענת האשה, הבעל לוקה בהפרעות נפשיות והוא מתייחס אליה רע מאוד, מכה אותה, מעליבה ומכנה אותה בשמות גנאי בפני אחרים. התובעת ביקשה מבית הדין לחייב את הצבא להציג בפני בית הדין את התיק הרפואי של הבעל, שבו ישנה חוות דעת של הפסיכיאטר הצבאי שבדק את הבעל, הרלוונטית לעניין.