תולדות צדיקים

עמל התורה היה חלק בלתי נפרד מהלימוד. בצעירותו, עת חבש את ספסל בית המדרש של ישיבת חברון, העיד על עצמו שלא הכיר בישיבה אלא את הספסל והסטנדר שלו, מבלי לפנות ימין ושמאל

לפתע הוא קם ממקומו ואמר: "את הספר הזה ערך והוציא לאור אברהם אלקנה כהנא שפירא, בסוף הספר יש קונטרס של העורך, בו יש עמקות של תורה מדורות ראשונים. אני אומר לך באחריות, אין עמקות כזו בדורות שלנו".

אמר לי: כל השבוע תטריד אותי, רק לא ביום שלישי. מה יש לכבודו יום שלישי? אני צריך להכין שיעור לישיבה! אמרתי לו: זה שיעור, תוך שעה, שעתיים... יום שלם?! ענה לי: אני צריך להתייגע

זכורים לי עדיין תפילות הימים הנוראים, כאשר עמד בשורה אחת עם מורנו הרב צבי יהודה זצ"ל השרוי כולו במרומים מצד אחד, ור' אברום בוער כלפיד אש שעוד מעט עולה בסערה השמיימה.

הרב רצה להדגיש לי כי פוסק חייב להבין את חשיבות מנהגי הבית ומסורת האבות ולא לזלזל בהם, אך מצד שני ניתן להוסיף ולהחמיר

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו" (מו"ק י"ז). יסודות רבים טמונים בדמיון זה שבין הרב למלאך ה'".

לפני פינוי ימית תובב"א, הגיע הרב לימית, ישב לילה שלם עם צוות הרבנים ששהו בעיר, והורה להם מה מותר ומה אסור לפי ההלכה באופן ההתנגדות לפינוי.

משפט אחד, שהיה שגור בפי רבנו הרב אברהם שפירא זצ"ל, מקפל בתוכו את עיקרי הנהגתו הציבורית: "לעשות לפי התורה זו לא רק הלכה - זו גם עצה טובה"!

הרב מסר נפשו, כפשוטו, כדי להתיר עגונות. הוא ישב עם פושעים כבדים, תוך כדי סיכון חייו, כדי לדלות מהם ידיעות שיסייעו לו להתיר עגונות

"הרב לא רק חינך בתוך הישיבה, אלא גם הטביע את רישומו בהדרכת הציבור בנושאים הקובעים את צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית".