תפילת העמידה

תפילת העמידה נחלקת לשלושה חלקים: שלוש ראשונות, הבקשות שבתווך, וברכות ההודאה. הרש"ר הירש טוען שהחלוקה הזאת מקבילה לשלושת המרכיבים שבקרבנות.

היחס שבין קריאת שמע לבין התפילה בא לידי ביטוי בהלכות הצניעות הנדרשות בשני הקטעים: בקריאת שמע די שיכסה את ערותו. לעומת זאת בתפילת עמידה צריך שיכסה את לבו.

בתפילת העמידה אנחנו כורעים בשתי ברכות : בברכת אבות בתחילה ובסוף ובברכת מודים בתחילה ובסוף. מדוע דווקא בשתי ברכות אלו?

חז"ל מלמדים אותנו שעל המתפלל לכרוע בתחילת ברכת האבות ובסיומה וכך גם בברכת מודים. אולם אם בא לכרוע בשאר ברכות מלמדים אותו שלא יעשה כן. מדוע במקרה זה כל המוסיף גורע? מה החסרון בתוספת של כריעות?!

אנחנו משבחים את הקב"ה שהוא "גומל חסדים טובים".מה פשר הביטוי הזה וכי יש חסדים טובים ויש חסדים רעים?! כמו כן יש להבין את הצירוף "גומל חסדים" הלא הם לכאורה תרתי דסתרי, שכן גמול הוא נתינה למי שמגיע ואלו חסד הוא נתינה למי שלא מגיע?!

אנו חותמים את הברכה הראשונה בתפילת העמידה בתיאור: "מלך עוזר ומושיע ומגן" מה בין מושיע לבין מגן?

בתחילת תפילת העמידה אנו משבחים את הקב"ה: גומל חסדים טובים וקונה הכל וזוכר חסדי אבות... מדוע אנו מוספים את הקביעה קונה הכל עם הזכרות שבח החסד? ומדוע הקב"ה גומל חסדים טובים ואדם לא כך?!

אנו מקדימים לתפילת עמידה את הפסוק ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. מה עניינה של הקדמה זו?

חמשת המזמורים האחרונים בפסוקי דזמרה מתארים תהליך מן הפרט: אל כלל ישראל, אל המצוי כולו, אל העולם הנגאל , עד מצב שבו כל הנשמה תהלל את ה'.