משנה יומית לפסח | משנה ה'

משנה ה'

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.

פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם.

מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם.

מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ.

הזכרנו לעיל שנוסח ההגדה מסור לכל אב, בהתאמה לבניו. המשנה קובעת את ההגדרות היסודיות המחייבות, שבתוכן צריך להתנהל.

🎨 רבן גמליאל מחייב שהסיפור יכלול שלושה חלקים: פסח, מצה ומרור. הרעיון הפדגוגי כאן מעניין מאוד: הסיפור אינו רק דיבור "באוויר", אלא כולל מתודה של הדגמות מעשיות. כל אחת ממצוות האכילה של הלילה הוא חלק מהסיפור. הסיפור לא נשאר ברובד השכל, אלא מרגישים אותו גם בכל החושים: מרימים בידיים וממששים, רואים אותו בעיניים ומצביעים: "מצה זו... מרור זה...", מריחים אותו (כפי שלמדנו לעיל, סיפור ההגדה חייב להיות כאשר השולחן לפני המספר, למרות שהאכילה תהיה רק אחרי הסיפור. ריח הקרבן הצלי על השולחן מן הסתם מוסיף לאווירה), שומעים באזניים את הסיפור בדיבור, ולבסוף גם טועמים ממש.

👀 באותו כיוון ההנחייה: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - לא די לספר את היציאה של אבותינו. עלינו לחוות שאנו יוצאים בעצמנו ממצרים. אין כאן זיכרון לדברים שאירעו לפני 3,000 שנה, אלא סיפור המתחדש עלינו בכל שנה ושנה.

🎭 הרמב"ם גורס במשנה: "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - מעבר לתחושה הפנימית הפרטית, יש לציין אותה גם כלפי חוץ ולהעביר אותה הלאה. מכאן המנהג בבתים רבים להציג את יציאת מצרים (לפעמים ע"י הילדים), לצרור מצה על הכתף ולספר שאנו יוצאים ממצרים לארץ ישראל.

😴 עיקר ההלל יבוא לאחר קיום מצוות האכילה: פסח, מצה ומרור. אך חוששים שהתינוקות ירדמו אחרי האוכל, לכן אומרים חלק מההלל כבר אחרי המגיד.

🎶 יותר מכך, ההלל נובע באופן טבעי מתוך המגיד. לאחר סיפור הנס והחוויה של "אותנו הוציא משם" - ההלל לא יכול לחכות, והוא מתפרץ: " לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל".

שנינו בתוספתא:

מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עוסקים בהלכות הפסח כל אותו הלילה עד קרות הגבר. כיון שעלה עמוד השחר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להן לבית המדרש.

מעניין לראות את ההבדל. רוב הסדר שלנו מיוסד על הסדר של רבי עקיבא וחביריו בבני ברק.

בדור החורבן השתנה מהותית המרכז של ליל הסדר, שהיה עד אז בעיקר סביב קרבן הפסח בירושלים, ועכשיו דנו איך להמשיך לחגוג אותו.

הסדר של רבי עקיבא הוא יותר "רוחני". מתעסק בדרשות וסיפור, ואילו הסדר של רבן גמליאל הוא יותר "פרקטי", מתעסק במצוות המוחשיות ובהלכות.