קשיא: לימוד תורה או קיום מצווה

תקציר הקשיא הקודמת: מובא בגמ' שהנאנס לעשות מצווה ולא עשאה- מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מצד שני, מובא שירמיהו מבקש מה' להכשיל את בני ענתות באנשים לא מהוגנים על אף שלפי הכלל הם אמורים להיחשב כאנוסים, ולקבל שכר כאילו עשו המצווה. באותו אופן, החוטף מצווה לחבירו משלם קנס עשרה זוזים על אף שנאנס.

מצוות שבין אדם לחבירו תלויות בתוצאה

כמו שכתב דביר בתגובה, יש הבדל בין מצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום. הכלל בגמרא המדבר על הנאנס לעשות מצווה מתייחס למצוות שבין אדם למקום בהם העיקר בעשיית רצונו של הקב"ה, אבל אין הוא חל גם על מצוות שבין אדם לחבירו.

במצוות צדקה לדוגמא, עיקר המצווה הוא בתוצאה- בכך שהצדקה הגיעה לידי העני המתאים, וממילא בקשתו של ירמיהו שבני ענתות לא יקיימו מצוות צדקה יכולה להתמלא. לגבי הקנס על החוטף מצווה מחבירו, הסביר החת"ס (שם בגמרא, חולין פז), כעין מה שאמר אליסף בתגובה, שהקנס הוא פיצוי על עוגמת הנפש בכך שהאדם לא זכה לעשות דבר ה'.

שני חלקים בקיום המצווה

הקובץ הערות מסביר שבכל מצווה יש שני חלקים- קיום רצון ה' ומעשה המצווה בפועל. אדם שרצה לעשות מצווה ונאנס, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את המעשה, ומקבל שכר על רצונו לקיים דבר ה'. אבל, בעשיית מצווה יורד על האדם שפע נוסף הכלול במצווה- דבר זה מגיע רק כאשר האדם עושה את המצווה בפועל ולא מספיק שמתכוון לעשותה. הקובץ הערות מחדש עוד, שאנשי ענתות לא רצו לקיים רצון ה' ונתנו צדקה רק לכבוד עצמם, וממילא לא עלה בידם אף חלק מהמצווה.

והשבוע:

הגמרא במועד קטן בדף ט: קובעת שאדם הלומד תורה, צריך לבטל את לימודו על מנת לקיים מצווה. הגמרא מביאה כלל האומר שכל מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים- אין מבטלים בשבילה תלמוד תורה, וכל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מבטלים בשבילה תלמוד תורה.

מצד שני, בגמרא בסוכה בדף כה מובא ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה", ולכן העוסק במצוות קבורה, וכן בכל מצווה אחרת, פטור מק"ש ומתפילה. על פי כלל זה- לא מובן מדוע העוסק במצוות תלמוד תורה, לא נפטר מכל מצווה אחרת? במה נגרעה מצוות תלמוד תורה שמפסיקים בה לכל מצווה שאין מי שיקיימה, מכל מצווה אחרת?