קשיא: זכירת יציאת מצרים כל יום או בפסח?

תקציר החידה משבוע שעבר: הגמרא בפסחים הסתפקה האם יש להסב בשתי הכוסות הראשונות או בשתיים האחרונות ולכן הכריעה כי יש להחמיר ולהסב בכולן. אבל לא מובן מדוע הגמרא פסקה לחומרא הרי ספק דרבנן לקולא?

הר"ן (ד"ה השתא) תירץ, וכעין זה כתב דביר בתגובה, שלמרות שלפי הכלל היה עלינו להקל, כאן אין אפשרות לנהוג כך. מכיוון שאין אפשרות להכריע את הספק לקולא ולבחור האם יש להסב בשתיים הראשונות או באחרונות, האפשרות היחידה שנותרה היא להחליט שאין חובה להסב באף אחת מהכוסות. הר"ן מסביר שבגלל שהכרעה כזו תבטל את מצוות ההסבה לגמרי, אין אומרים במקרה כזה ספק דרבנן לקולא, ומחמירים להסב בכל הכוסות. 

בבית הלוי (שו"ת ח"ג א,ט) תירץ שכאן אין מדובר במקרה רגיל של ספק דרבנן להקל, משום שבכל צד יש גם קולא וגם חומרא. במידה ומקילים שלא להסב בשתי הכוסות הראשונות, הרי שמחמירים ומחייבים הסבה בשתיים האחרונות, וכן להיפך. במקרה כזה, לא ניתן להקל בשום צד ולכן הגמרא פסקה להחמיר.

במסכת ברכות (דף כא,א) מובא ש"אמת ויציב דאורייתא" ומפרש רש"י שבאמירת אמת ויציב מקיימים מצווה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים כמו שכתוב "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים". מדבריו משמע שישנו חיוב דאורייתא להזכיר את יציאת מצרים בכל יום, וחיוב זה נעשה באמירת קריאת שמע.

מצד שני, כאשר מסתכלים על מניין המצוות לרמב"ם רואים תמונה שונה. הרמב"ם לא מזכיר את החיוב להזכיר יציאת מצרים בכל יום, אלא רק כותב שישנו חיוב להזכיר יציאת מצרים בליל הסדר (מצווה קנ"ז). אך שיטת הרמב"ם לא מובנת, מה עם המצווה המופיעה בגמרא לזכור את יציאת מצרים בכל יום, כיצד הוא משמיט אותה?