קשיא: לבזבז כל ממונו על נרות חנוכה?

בנר של ברכה אסור שיהיה אפילו צד של עבירה

הטור (או"ח סימן רחצ) כתב שעל אף שמותר לגוי להדליק נר זה בשבת, מכיוון שאם יהודי היה מדליק את הנר היה זה חילול שבת- אין הנר מוגדר כנר ששבת וכן כתב ישראל בתגובה. הט"ז (שם, סימן ג) הסביר בדברי הטור שלמרות שוודאי שמותר ליהודי להשתמש בנר שהודלק על ידי גוי בשבת, עדיין כאשר עומדים לברך על הנר, אסור שיהיה בנר של ברכה שום צד פקפוק של עבירה.

ברכת מאורי האש- ברכת השבח

הריטב"א (נג: ד"ה ובענין) מתרץ את העניין באופן אחר ומסביר כי למרות שאין איסור בנר שגוי הדליק, עדיין אי אפשר לברך עליו משום שהוא לא מוגדר כנר ששבת. בדבריו, הוא מסתמך על שיטת הרמב"ן שסובר שברכת "מאורי האש" מוגדרת כברכת השבח שאנו מברכים את הקב"ה על כך שהביא לנו את האש.

הרמב"ן מסביר שהסיבה שאנו לא מברכים את הברכה בכל יום היא משום שאנו משתמשים באש בכל ימות השבוע ויש רצף של שימוש, ורק כאשר אין אפשרות יותר להשתמש באש- בשבתות וביום הכיפורים, אנו מברכים מחדש על חזרת היכולת להשתמש באש. 

על פי שיטה זו, מסביר הריטב"א שאין אפשרות לברך על נר שהדליק נכרי מכיוון שלנכרי לא היה הפסק שימוש בנר והוא לא מוגדר כנר ששבת. מנגד, למרות שהשתמשו בנר שהודלק לצורך החולה, מכיוון שהיה מותר להשתמש בו רק לצורך פיקוח נפש ולא לכל צורך הוא מוגדר כנר ששבת ומותר לברך עליו "מאורי האש".

הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ד הלכה יב) כתב שחיוב מצוות נר חנוכה הוא כה גדול עד שהכל חייבים במצווה ו"אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". המפרשים מסבירים כי הרמב"ם למד חומרא זו מדברי הגמרא (פסחים צט:) "אפילו עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות" ופסק כי בכל מצוות הקשורות לפרסום הנס חייב אדם למכור כסותו בשביל לקיים המצווה.

מנגד, הגמרא (כתובות נ.) פסקה ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" כלומר שאסור לאדם להוציא לצורך מצוות עשה יותר מחומש מנכסיו. דברי חכמים נראים קשים, כיצד ייתכן שעבור מצוות דרבנן כארבע כוסות ונר חנוכה נקבע שהאדם ימכור כסותו ויבזבז את כל כספו בעוד על מצוות דאורייתא אינו צריך לבזבז יותר מחומש?