הרב חגי לונדין מסכם את הקורונה

רבים נמצאים כעת במצב נפשי שניתן לתמצת אותו כך: 'התרגלתי פחות או יותר לשגרת הקורונה. כעת יוצאים מהסגר; אולי יהיה עוד סגר שלישי, אבל אחריו יהיה כבר חיסון וזה תום האירוע'.

אנו מתפללים שבעזרת ה' (והמכון הביולוגי בנס ציונה) האירוע יסתיים מוקדם ככל האפשר. יחד עם זאת, ישנו פיוט שבו אנו מתפללים "שומרים הפקד לעירך". אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיפקיד שומרים על עירנו עוד לפני שיפרצו אליה אויבים. במילים אחרות, על מנת לשמור על חיינו צריך לנקוט אמצעי מניעה מוקדמים ולא לחכות לאסון.

הקורונה מתעתעת מפני שהיא דורשת חשיבה מערכתית מופשטת: למרות שבאופן אישי אולי לא אפגע - אני עלול בחוסר זהירות להגביר הדבקה, שתיצור תגובת שרשרת, שתגרום עומס על המערכת - ובסופו של דבר הקריסה שלה תשפיע גם עלי.

ימי הקורונה הם בית ספר לחשיבה מופשטת שצריך לאמץ גם ביחס לתחומים אחרים בחיינו שלא מורגשת בהם השלכה מיידית - החל מעישון סיגריות, המשך בבחירות בארה"ב, בפיגועי טרור בחו"ל וכלה בחילול שבת - ובניסוחו של הנביא זכריה: "מי בז ליום קטנות?" לא כדאי לזלזל בשום איום, גם אם כעת הוא לא ניכר.

דווקא לפני הישורת האחרונה (בתקווה שאכן כך יהיה) צריך הרבה גבורה כדי להתמיד בהנחיות ובריסון העצמי. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.