איך מרימים את הראש מעל המים? הרב יוני לביא

"מי שמכיר אותי מבחוץ יכול פשוט לקנא בי. בחור צעיר ומצליח, קריירה מבטיחה, משפחה מקסימה, וכל זה כשאני עוד לא בן שלושים. תגיד אתה, אפשר לבקש יותר? ובכל זאת, אני מרגיש בתוכי שמשהו חסר... כשלמדתי בישיבה היו לי לא מעט מחשבות על איך ייראו החיים בעתיד. איזה מין בן-אדם אני רוצה להיות, איזה מקום התורה ואלוקים יתפסו בחיים שלי... אלא שמאז הרבה מים זרמו בירדן. עזבתי את החממה של הישיבה וקפצתי למים העמוקים של העולם האמיתי, הגעתי לאוניברסיטה, מצאתי עבודה... אם פעם קיוויתי שאלוקים יתפוס מקום מרכזי בחיים שלי ויהיה נוכח בחיי היומיום שלי, עכשיו אני פוגש אותו בעיקר בשבת, ואולי גם זה לא... בתוכי אני מרגיש קר ויבש. מתפקד ביעילות, מתקתק עניינים, אבל הרוח שהיתה לי הלכה קצת לאיבוד. ברור לי שיכול להיות אחרת! אני יודע שאני לא מוכן להסתפק במצב הנוכחי. תגיד, יש לך אולי איזה רעיון בשבילי?"

הקטע האחרון שפורסם בפעם שעברה, הוא חלק ממונולוג של דביר, צעיר דתי-לאומי. התחושות וההתמודדויות שהוא מתאר משותפות לרבים, וקיבלנו לא מעט תגובות, הצעות ובקשות לפתרונות. המפגש עם החיים, עם עולם הצבא והאקדמיה, עם העולם התרבותי המערבי שאנו חיים בתוכו ועם חיי עשיה בתוך עולם חומרני, יוצרים סערה גדולה שמטלטלת, סוחפת ולעיתים מטביעה צעירים רבים מלאי חלומות נפלאים ורצונות גבוהים. נוסף לזה המכבש של השגרה ועומס החיים האופייני לעולם המודרני נותנים את אותותיהם וגורמים לכרסום מתמשך בעולם הרוחני, המשפחתי והזוגי שלנו.

אז מה הפתרון?

ראשית, נאמר שאין לנו פתרון להציע. המושג 'פתרון' שייך לתחום בעיות באלגברה יותר מאשר לאתגרי החיים. שם, יותר משקיימים פתרונות, נדרשת התמודדות נכונה ומתאימה עם האתגרים העומדים בפנינו. ננסה להציע כמה כיוונים בעניין.

א.  הכנה מתאימה  – לצאת אל החיים מצוידים במטען מלא. האם שנות התיכון/ישיבה/אולפנה ממלאות את הפונקציה הזו באופן משביע רצון? לא בטוח. האם השנים בישיבת ההסדר או המדרשה משלימים את החסר? קשה לתת על כך תשובה חד-משמעית. מכל מקום חלק מן המכוונות בשנים היקרות בהן אדם זוכה להסתופף בצילו של בית מדרש צריכות להיות מוקדשות להכנות שונות לקראת היציאה אל החיים.

ב. "קביעת עיתים" – לתת מקום קבוע בסדר היום ללימוד תורה. יש היום ארגונים ואתרים רבים המספקים שירותים מוכנים של דף יומי להאזנה, רמב"ם יומי, משנה יומית וכו'. חוברות מוכנות ומבוארות ללימוד קבוע, אפילו קצרצר. לא מזמן פגשתי זוג חמוד שערכו סיום על קיצור שולחן ערוך. הם למדו אותו בארוחת ערב כל יום במשך חמש דקות...

ג.  להילחם ב'ניתוק העולמות' –  התפיסה היהודית אינה מכווצת ודוחקת את אלוקים לתוך בית הכנסת בלבד, אלא נפגשת איתו בכל מרחבי החיים. בין אם את/ה עורך-דין או רופאה, איש מחשבים או עובדת סוציאלית, מורה או עקרת בית – העשייה היומיומית היא חלק מהשליחות שלנו בתיקון העולם וממילא שייכת לגמרי לעבודת ה'. לתפיסה הזו יש השלכות רבות על ההתנהלות השוטפת כמו גם למוטיבציה לקום בבוקר לעוד יום של עבודה.

ד. "טובים השניים" – אנחנו לא לבד בהתמודדות הזו וכדאי לנצל את מכפלת הכוח והתמיכה ההדדית שאפשר לשאוב מבן הזוג (לנשואים) או מחבר/ה טוב/ה או שותף לדירה (לרווקים). המחויבות שיוצרת חברותא היא נכס יקר, כמו גם נקודת המבט של מישהו אחר ממני שיכול לשקף לי את מצבי ולומר מילה מחזקת או מכוונת בעת הצורך. כמובן שיש גם ערך מיוחד בחבורות גדולות יותר. הוקמו לא מעט קבוצות לימוד ושיח של 'מפגש מוצ"ש' וכדו' של צעירים שלומדים ודנים יחד פעם בשבוע, ויוצרים לעצמם מרחב רוחני להעצמה משותפת.

ה. "בלכתך בדרך"  – רבים מבלים לא מעט שעות בשבוע בנסיעות ובפקקים בדרך לעבודה, לקניות ולסידורים. במצטבר מדובר בנפח זמן עצום ויקר שכיום ניתן לנצלו בקלות לשמיעת שיעורי תורה שאפשר להוריד מהאינטרנט על דיסק און קי שמוכנס לרכב. יש לא מעט אנשים שהספיקו לסיים ש"ס בבלי בהאזנה לדף יומי בזמן פקקי הבוקר! כנ"ל לגבי עבודות שוטפות בבית שאפשר לעשות לפעמים תוך כדי האזנה פוריה.

ו. "אנשי המחר" – נטיה אנושית מוכרת היא לדחות למחר, או כמאמר הפתגם 'אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לדחות למחרתיים...' - "עכשיו אני בתקופה מה זה עמוסה. יש לנו את כל מבחני הסמסטר/אני חייבת להגיש את הפרוייקט/לגמור את העבודה/לעבור את ההריון וכו'". ובכן, חברים - יש כאן בשורה טובה ובשורה רעה. הטובה היא שתקופת העומס אכן תעבור. הרעה היא שזו שתבוא מיד אחריה לא בטוח תהיה קלילה יותר. "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה", אמרו רבותינו (אבות ב,ד). בחיים דבר רודף דבר ואם נוותר כל הזמן על היום הנוכחי, אנו עלולים לגלות יום אחד שהרבה 'מחר-ים' כבר עברו והיום הנכסף עוד לא הגיע...

ז. "ואני תפילה" – לגברים שבינינו – המאמץ לפתוח את היום בתפילה במניין ולמצוא את הזמן לעצור מתישהו בצהריים ושוב בסוף היום לתפילה בבית כנסת עם עוד עשרה יהודים – חשובה ומשתלמת. היא נותנת מרחב נשימה והטענת מצברים. גם לנשים הפטורות ממניין, לא לוותר על ההזדמנות היומית לעמידה מול ה'.

ח.  לשים גבולות  – לצד ההתמלאות החיובית יש לדעת גם לסנן ולוותר על תוצרי תרבות שעלולים לקלקל ולהרחיק אותנו מהמקום הטוב שאנו רוצים. הצפיה והגלישה צריכה להיות מבוקרת וממותנת תוך מוכנות לדלג או לסגור דברים לא מתאימים.

ט. "עשה לך רב" – למצוא כתובת רוחנית, דמות תורנית שאפשר לפנות אליה בשאלות והתייעצויות, בעניני הלכה והחיים בכלל. מישהו נגיש ומאיר פנים שאתם מתחברים אליו, ויוכל להוות נקודת משען חיצונית מרוממת. 

אלו כיוונים בסיסיים שנוגעים בעיקר לתחום הרוחני. 

כמובן שהמרחב המשפחתי והזוגי דורשים התייחסות משלהם כדי שלא יפלו 

שבי בידי השיגרה והשחיקה ותתרחש בהם כל הזמן תסיסה חיובית וצמיחה. 

יש לכם רעיונות והצעות נוספים? שתפו אותנו: [email protected]