ראש השנה תשפ"ה (2024) כל מה שרציתם לדעת

ההכנה הרוחנית לר"ה
ראשית, עלינו לדעת שההכנות לימים הנוראים קשות יותר מההכנות למועדים אחרים, למרות שמבחינה מעשית אין הרבה הלכות. בפסח אדם יודע שהוא מנקה את ביתו, מבער את החמץ ומכין מצה, בסוכות בונה סוכה ורוכש ארבעת המינים, אבל לפני ר"ה ויוה"כ אדם צריך להתעורר בתשובה, לתקן את מעשיו ולנקות את נשמתו - אלו דברים הרבה יותר קשים, הכנות נפשיות יותר קשות מהכנות גשמיות. חז"ל תיקנו, שאדם יכין את עצמו כל חודש אלול לקראת ר"ה ויוה"כ, כדי שיכנס לימי הדין כשהוא נקי וטהור. בראש חודש אלול עלה משה רבנו לקבל לוחות שניים וירד ביום הכיפורים, לכן יום הכיפורים נקבע ליום סליחה וכפרה לכלל ישראל לדורות, וימי אלול הם ימי רחמים, ימי תשובה והכנה ליום הכפורים.





ברכת הטלית לש"ץ בלילה
בעל התפילה 7 נשלח ע"י הציבור, לכן הציבור מקנה לו את הטלית של בית הכנסת השייכת להם, וחייב לברך עליה. אך כשאומרים סליחות לפני עלות השחר יש בעיה לברך, שהרי 'לילה לאו זמן ציצית'. יש שתי שיטות בראשונים איך לפרש דין זה. הרמב"ם 8 סובר כפשוטו, שכל בגד פטור מציצית בלילה, והרא"ש 9 סובר שרק בגד המיוחד ללילה פטור מציצית, אך בגד המיוחד ליום - גם בלילה חייב בציצית. אמנם אפשר להתעטף בטלית של ציבור ולכוון מפורשות שלא לקנות אותה, אך עדיף לצאת מכל הספקות, ולשאול טלית מחבירו שלכו"ע אין לברך עליה 10 .

שליח הציבור
שליח הציבור צריך להיות ירא שמים, בן שלושים ונשוי, אלו דברים שמעידים על רצינות וכובד ראש. מ"מ ברור שאם יש בחור צעיר ירא שמים ולעומתו אדם ריק נשוי בגיל שלושים, עדיף הבחור בעל היראת שמים. ואפילו אם יש בעל ייסורים ובן תורה - בן תורה עדיף, מפני שבעל הייסורים אמנם נכנע יותר אך זה זמני רק בשל ייסוריו, לעומת בן תורה שהתורה מעצבת את כל אישיותו ורצינותו בצורה עמוקה יותר.
מי שאומר סליחות ביחידות, לא יאמר את הקטעים בארמית וכן לא את י"ג מדות, למרות שאת פסוקי י"ג מדות יכול לומר בטעמים כקורא בתורה, עדיף שלא לומר.

מנהגי ערב ר"ה
הכנות לחג
המחבר מביא 11 , שנוהגים להתענות בערב ראש השנה. אך הדורות שלנו נחלשו 12 ורוב הציבור לא נוהג כך, ובן תורה ודאי שאין לו להתענות כדי שלא לפגוע בלימודו.
מכבסים ומסתפרים בערב ראש השנה 13 . לכאורה מה הרבותא, הרי לפני כל חג יש מצווה שהאדם ייראה נאה. אלא שבשאר חגים יש מצוות שמחה, אך בראש השנה שהוא יום הדין, הוה אמינא שלא יכבס בגדיו ולא יסתפר, קמ"ל שכן, מפני שאנו בטוחים שהקב"ה יוציא לאור משפטנו ונצא זכאים, לכן מתכוננים לר"ה כמו כל חג. מ"מ בגדים מפוארים שלובש בשאר ימים טובים לא ילבש בר"ה, אלא רק בגדים לבנים ומכובדים.
נוהגים לטבול בערב ראש השנה 14 ואין מברכים על טבילה זו, אמנם על הטבילה של ערב יום הכפורים מביא הטור 15 בשם רב סעדיה גאון שצריך לברך, מ"מ גם אז לא מברכים, מפני שמנהג זה לא מוזכר בתלמוד ולא במדרשים.

תפילה על קברי צדיקים בער"ה
יש מקומות שנוהגין להתפלל על קברי צדיקים ונותנים שם צדקה לעניים 16 , אך לא ישים מגמתו נגד המתים אלא יבקש בזכות הצדיקים שוכני עפר. הגר"א לא צידד בהליכה לקברי צדיקים. שאלו את מרן הראי"ה קוק, האם מותר לצאת מארץ ישראל לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים. בתשובתו כתב 17 , שבוודאי יש עניין להשתטח על קברי צדיקים, אך לצאת מארץ ישראל לחו"ל זה איסור, ויש מספיק צדיקים בארץ ישראל. והוסיף: "מ"מ אין הדבר ברור כלל לע"ד לומר, שלא תספיק אהבת אבות העולם ישני חברון, עד שנצרך לצאת על זה מא"י לחו"ל".
כמובן שלכהנים אסור להשתטח על קברים אפילו של צדיקים. יש שרצו להסתמך על המדרש ש'קברי צדיקים אינם מטמאים' והבינו זאת כפשוטו, שיש היתר לכהנים להשתטח על קברי צדיקים. וזה אינו, מפני שבשו"ע אין דין כזה. ומפורש מצינו במקרא שמישאל ואלצפן שנשאו את נדב ואביהוא שמתו - נטמאו, וכן נושאי ארונו של יוסף נטמאו משום שהמת מטמא גם אם הוא צדיק. כך כותב גם ר' ישראל משקלוב תלמיד הגר"א בתחילת ספרו 'פאת השולחן' 18 .

ליל ר"ה
תפילת העמידה
יש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים בכריעה, וצריכים הם לזקוף בסוף הברכות 19 , וה"ה בתחילתן. חז"ל תיקנו 20 , שצריך לכרוע ארבע פעמים בתפילת שמונה עשרה, באבות והודאה בתחילתן וסופן. אם אדם כורע כל התפילה נמצא שהוא מבטל תקנת חז"ל, לכן צריך לזקוף בסוף הברכות. וכן יש לזקוף קודם אותם ארבע מקומות, ע"מ שיוכל לכרוע כתקנת חז"ל. בגמרא 21 מובא שהמלך היה כורע במשך כל התפילה, שלא יעלה על ליבו שכיון שהוא מלך מותר לו להתגאות, לכן היה צריך להבליט ביותר את ההכנעה לפני בורא עולם.
אין אומרים בתפילה 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון' 22 . למרות שאסור להתעצב בראש השנה, שנאמר 23 "חדוות ה' היא מעוזכם", מ"מ אינו כמו שאר מועדים שבהם כתוב 'ושמחת בחגך'.
כידוע, במשך כל השנה צריך להתפלל שמונה עשרה בלחש, אך יש להזהר שיחתוך בשפתיו, שהרי רוב הראשונים פוסקים ש'הרהור לאו כדיבור דמי', וכל הברכות, וכן ק"ש, תפילה וברכת המזון - אם הרהר בליבו לא יצא ידי חובה. אמנם אין חיוב להשמיע לאוזנו חוץ מקריאת שמע שחז"ל דרשו 24 'שמע ישראל - השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך'. אבל בראש השנה ויוה"כ מותר להתפלל בקול רם, ולא חיישינן שמא יטעה את חברו, מפני שכולם מתפללים מתוך מחזור 25 , מ"מ לא יצעק בקולי קולות כדי לא לשבש את התפילה.

ברכת איש לרעהו בלילי ר"ה
בליל החג הראשון נוהגים שכל אדם אומר לחבירו 'לשנה טובה תכתב' 26 . יש אומרים שלא לומר 'ותחתם', מפני שרק צדיקים גמורים נחתמים ביום הראשון של ראש השנה, אך אנו נוהגים לומר גם 'ותחתם' 27 . מובא בשם מרן הרב זצ"ל 28 , שבליל החג השני יאמר אדם לחברו 'חג מבורך' ולא 'חג שמח', מפני שאין גדר של שמחה בראש השנה אך נקרא חג ככתוב "בכסה ליום חגנו".

סימני ליל ר"ה
תקנו חז"ל 29 , שבר"ה יאכל אדם מאכלים שיש בהם סימן לדבר טוב. אך צריך לדעת, שאין הכוונה שאם אדם יאכל רימון ויאמר 'שירבו זכויותינו כרימון', שבזה הוא עשה את שלו ויש לו עתה הרבה זכויות. כוונת הסימנים היא לעורר את האדם לאותם דברים שהם מסמלים. בודאי שאל לו לאדם לכעוס על אשתו ובני ביתו אם לא הכינו את הסימנים כראוי, שאז יצא שכרו בהפסדו. מכל מקום ודאי שאין זו חובה כמו אכילת מצה בליל הסדר.

עניין אכילת הסימנים
המהר"ל 30 בהסבירו את דברי הגמרא ש'סימנא מילתא היא', מביא את הרמב"ן 31 על הפסוק: "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם" ששואל, מדוע התורה מספרת שאברהם עבר בארץ והגיע לשכם, וכן לגבי יצחק שחפר בארות, ועוד מעשי האבות, שלכאורה אינם מלמדים אותנו דבר, מה התועלת שיש בסיפור דברים אלו? אלא שכידוע 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים' 32 , והם באים ללמד על העתיד. בזמן שנגזרת גזירה בשמים, אם בזמן הגזירה היא מוצאת את ביטויה בהתממשות במשהו בעולם המעשה, זה נותן לה יותר תוקף שבזמן בוא עיתה להתגשם, היא תתיישם במלוא עוצמתה. ומוסיף המהר"ל שזו חכמה נפלאה לעשות לגזירה העליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא הגזירה לפועל הטוב. לכן בראש השנה שהוא יום הדין, ונגזר על האדם מה יקרה אתו במשך השנה, אם הוא עושה פעולה חיובית מסוימת, היא מחזקת את ביצועה כשיבוא זמנה.
המאירי 33 מסביר שכוונת הסימנים היא, שגם בזמן הסעודה שהיא הנאת הגוף צריך האדם לזכור את עניני התשובה והסליחה, לכן אוכלים מאכלים שמזכירים זכויות וגזר דין טוב וכו'. אף מה שאומרים 'יכרתו שונאינו' אין הכונה רק לאויבי עם ישראל, אלא לשונא שיש בכל אדם פנימה, היצר הרע והדעה העקומה שיש בליבו, הם השונאים. על-ידי שאדם מקבל על עצמו יותר יראת שמים, יותר קבלת עול מלכותו יתברך ומתקן את עצמו, ממילא יכרתו שונאינו וירבו זכויותינו. חז"ל דרשו 34 "לא יהיה בך אל זר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה היצר הרע. הדעה הזרה, ההשקפה העקומה, היא היא העבודה זרה הגרועה מכל. כל הסימנים האלו מעוררים את הכוונה ומחזקים את ההתעוררות לתשובה.

תקיעות
עמידה בתקיעות דמיושב
נוהגים לעמוד בכל התקיעות גם בתקיעות 'דמיושב' שלפני מוסף. הרדב"ז 35 מסביר, שהתקיעות שלפני מוסף הן כדי לבלבל את השטן, לכן הן מיושב כדי לא להטריח את הציבור, והני מילי כשיושבים על הארץ אבל היום שיושבים על כסאות אין טרחא לעמוד. הנצי"ב 36 אומר, שכיון שאנשים מדברים בתפילה צריך להסמיך את התקיעה לברכה, ולכן לא יושבים אלא עומדים, כדי לצאת ידי חובה בתקיעות הראשונות.

דינים שונים בשופר
התוקע בשופר גזול - יצא ידי חובתו למרות שאסור לברך עליו 37 . ואינו דומה ללולב הגזול שלא יוצא בו, מפני שבלולב צריך לצאת בגוף הלולב, ובשופר - המצוה היא רק בקול השופר, ובקול לא שייך גזל. אך אם השאיר אדם שופר בביהכ"נ מותר לתקוע בו מפני שניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה.
אין לחפות את פי השופר בשום חומר, כדי שלא תהא חציצה בין פיו של התוקע לשופר. מובא בשם הרמב"ן שמי שתוקע בלי שייגע בפיו בשופר - פסול, מפני שצריך מגע בין התוקע לשופר ככתוב 38 "אֶל חִכְּךָ שֹׁפָר".
אין לעבור אפילו על איסור דרבנן כדי להשיג שופר, אך מותר לומר לנכרי לעבור על איסור דרבנן כדי להביא שופר ביו"ט 39 . אם אולם בית הכנסת ענק 40 , יש לעמוד קרוב יותר לבעל התוקע, כדי שלא ישמע קול הברה עם קול השופר 41 .
זמן תקיעת שופר הוא ביום 42 , דהיינו מהנץ החמה. בשעת הדחק, כגון חייל בפעילות מבצעית שיש לו אפשרות לשמוע שופר לפני הנץ ויודע שלא תהיה לו אפשרות אח"כ עד השקיעה, יכול לשמוע מעלות השחר בברכה. (וה"ה לעניין מקרא מגילה ונטילת לולב.)

מניין הקולות
מן התורה צריך לשמוע תשע קולות 43 , ורבי אבהו תיקן בקיסרי שצריך לשמוע שלושים קולות 44 . וכתב הרמב"ם 45 שמרוב גלויות ואורך השנים נסתפקו מהי 'תרועה', לכן עושים את כל האפשרויות. ורב האי גאון כתב 46 , שלא נסתפקו במצוה דאורייתא שנהגה בכל הדורות, אלא כיון שהתורה אמרה "יום תרועה יהיה לכם" ותרגם אונקלוס 'יום יבבא יהא לכון', ובכל מקום בא"י היו מייבבים בצורה שונה, ביהודה כך ובגליל אחרת, וכל מקום הריע כדרך יבבתו, וכך יצא ידי חובתו, איחד רבי אבהו את כל היבבות של המקומות השונים כדי שיהיה מנהג אחיד בכל ישראל. ומוסיף החת"ס 47 ביאור יפה אף בדברי הרמב"ם, שסוגי התרועה תלויים במצבם של ישראל, בעת שלוותם ובעת גלותם; יש תרועה ויללה שהיא לשמחה ודביקות, ויש תרועה לתפילה בעת צרה, ויש גניחה שהיא לצער, ובכל תקופה עם ישראל הריע בצורה המתאימה לאותה תקופה, ע"ש בהרחבה. ומוסיף שזהו שכתב הרמב"ם: 'באורך הימים נסתפקו לנו איך היו אותם תרועות' כלומר גם ברמב"ם אין הכוונה לספק, אלא שינוי מחמת מצב התקופה, וזה החידוש בתקנת ר' אבהו לעשות את על סוגי התרועה בכל ישראל מידי שנה. ומסיים "וה' ירויח לנו ויקויים 'הטיבו נגן בתרועה'".
אנו נוהגים לתקוע מאה קולות עפ"י דברי בעל המאור 48 כיון שכתוב 'היום הרת עולם' דומיא דיולדת שפועה מאה פעיות, כך אנו תוקעין מאה קולות.

נשים בשמיעת קול שופר
אשה פטורה מתקיעת שופר 49 . אולם בדורות האחרונים נהגו הנשים להקפיד לשמוע קול שופר. אם באה לשמוע, לדעת הרמ"א יכולה לברך, ולדעת המחבר אינה יכולה לברך, אלא התוקע יברך אם לא יצא ידי חובתו 50 , או שמוציא גם איש שלא שמע את התקיעות. מ"מ אם תוקע רק לנשים והן לא יודעות לברך (כגון עולות חדשות), יתקע ללא ברכה. מי שמברך להוציא אחרים הם יוצאים גם אם אינם מבינים את הברכה.

כוונה לצאת יד"ח בשמיעת קול השופר
התוקע צריך לכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומע צריך להתכוון לצאת ידי חובתו 51 . וגם למ"ד שאין מצוות צריכות כוונה, הני מילי שעושה מצוה בעצמו, אך אם רוצה לצאת י"ח ע"י שליח לכו"ע צריך לכוון לצאת, כי אחרת אין שום קשר בין עשיית המצוה לאותו אדם. 52
אורך התקיעה צריך להיות לפחות כאורך התרועה של אותו סדר. וראוי לתקוע בשלושים קולות אחרונים את התרועה כמנהג יהודי תימן.

הכנה מיו"ט א' ליו"ט ב'
בעל המאור 53 סובר, שבארץ-ישראל עושים ראש השנה רק יום אחד כמו שאר ימים טובים, אך רוב הראשונים (רי"ף, רמב"ם ורא"ש) סוברים, שגם בא"י עושים יומיים והם כיומא אריכתא. אמנם, צריך לדעת שיש הבדל גדול בין יום טוב שני של גלויות לבין יו"ט שני של ר"ה בארץ ישראל. בחו"ל עושים בכל יו"ט עוד יו"ט שני מפני הספק שלא ידעו מתי קדשו את החודש, אבל ברור שאחד הימים הוא קודש והשני חול, וכיון שלא יודעים איזהו קדש, עושים את שניהם יו"ט. לכן ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני ממה נפשך, או שהיא נולדה ביום חול ואין שום בעיה לאוכלה למחרת שהוא יו"ט, או שנולדה ביו"ט ולמחרת הוא חול וגם אז אין בעיה לאוכלה.
בראש השנה שני הימים הם ימים טובים, אלא שהראשון הוא דאורייתא והשני דרבנן, לכן ביצה שנולדה ביום הראשון אסורה גם בשני. כמו כן אין לעשות שום הכנות מהיום הראשון ליום השני דהוי כמכין מיום טוב לחול, למרות שלגבי דברים אחרים אנו אומרים ששני ימי ר"ה הם 'חדא קדושא'.

'שהחיינו' ביו"ט ב'
יש מחלוקת הראשונים אם לברך 'שהחיינו' בליל ב'. הרמב"ם סובר שלא לברך, והמחבר 54 מכריע שיברך אף אם אין לו פרי חדש. כדי לחוש לשיטת הרמב"ם ראוי שיהיה פרי חדש בליל ב', ויוכל לברך 'שהחיינו' לכו"ע.

עשרת ימי תשובה
המלך הקדוש והמלך המשפט
בעשרת ימי תשובה אומרים במקום ה'א-ל הקדוש' - 'המלך הקדוש', ובמקום 'מלך אוהב צדקה ומשפט' - 'המלך המשפט' 55 .
אם טעה ולא אמר או שהוא מסופק:
שיטת המחבר: אם הוא ב'המלך הקדוש' - חוזר לראש מפני שיש כלל 56 ששלוש ברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה נחשבות כחטיבה אחת, וכל טעות באחת מהן צריך לחזור לראש התפילה שזו בעצם תחילת הברכה. אם הוא ב'המלך המשפט' - אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת 'השיבה', ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש התפילה.
שיטת הרמ"א: אם טעה ולא אמר 'המלך הקדוש' - חוזר לראש. אך אם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט' במקום 'המלך המשפט', כיון שסוף סוף הזכיר את המילה 'מלך' יצא בדיעבד.
אין אפשרות לתקן זאת ב'שומע תפילה' מפני ש'שומע תפילה' עניינה בקשות, לכן אם לא אמר 'ותן טל ומטר' יכול לאומרה ב'שומע תפילה' כי זו בקשה, לעומת 'משיב הרוח ומוריד הגשם' שהיא שבח שאינו יכול לאומרה ב'שומע תפילה'. כמו כן 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט' הם ענייני שבח ולא שייכים ל'שומע תפילה'.
אם אמר 'האל הקדוש' או 'מלך אוהב צדקה ומשפט' ותוך כדי דיבור (זמן אמירת שלוש תיבות 'שלום עליך רבי') נזכר ותיקן את עצמו - אין צריך לחזור. כל זאת אם לא התחיל את הברכה הבאה, אך אם התחיל את הברכה הבאה - אפילו אם תיקן עצמו תוך כדי דיבור - נחשב הפסק, וב'המלך הקדוש' צריך לחזור לראש התפילה. מובא ב'דרך החיים' 57 שאם במשך השנה אמר 'המלך הקדוש' או 'המלך המשפט', אינו נחשב טעות ואינו חוזר, ולא דמי למי שאמר ביום רגיל 'יעלה ויבוא' שזה שקר גמור, שהרי אותו יום אינו ראש חודש, 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט' אלו דברים נכונים ואמיתיים כל השנה כולה, אלא שבעשי"ת אנו מדגישים זאת באופן ברור יותר.

שאר התוספות בתפילה
כל שאר התוספות, אם שכח ולא אמר, אם לא סיים את אותה ברכה יחזור, אך אם סיים לא יחזור, מפני שדברים אלו לא מוזכרים בתלמוד אלא זו תוספת של הגאונים. לכן ראוי לכל אדם שבימים אלו יקפיד להתפלל מתוך סידור וכך לא יתבלבל ולא ישכח, כמו שמובא 58 לגבי ברכת המזון שראוי לכל אחד לברך מתוך הכתב.
בשבת שבתוך עשי"ת בערבית יאמר בברכת מעין שבע 'המלך הקדוש' 59 . אם טעה השליח ציבור, י"א שצריך לחזור וי"א שלא צריך לחזור. והטעם הוא, שבדורות הקודמים היו מתפללים מחוץ לעיר, וכדי שהמאחרים לא יאלצו לחזור לבד, היו אומרים ברכה מעין שבע, אך זה אינו חלק עיקרי מהתפילה, לכן מספק לא יחזור. הוא הדין אם חל ראש השנה או יום כיפור בשבת.

זהירות מפת עכו"ם בעשי"ת
איסור פת עכו"ם מובא ביו"ד סי' קיב, ויש שנהגו היתר בפת פלטר, היינו: אופה, שיש פחות חשש של קירבה והתיידדות מאשר פת גוי של בעל בית פרטי 60 . מ"מ בעשי"ת ראוי להמנע אף מפת פלטר. לכן היום, מי שנוסע לחוץ-לארץ, במקום שלא מורחים את התבניות עם שומן של איסור, והממשלה שם מקפידה על ניפוי הקמח, מותר לקנות לחם של מאפיה. מכל מקום גם אם כל השנה אינו מקפיד, בעשרת ימי תשובה ראוי לכל אדם מישראל להזהר בזה 61 .