פרשת נח תשנ"ט: לימוד התורה שבעל פה | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
נח

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
מצוות לימוד תורה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן ז"ל

9 דק' קריאה

תורה שבכתב ותורה שבע"פ
מובא במדרש: ''יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שבחר בישראל משבעים אומות, כמו שנאמר 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו' (דברים לב, ט), ונתן לנו את התורה בכתב, ברמז, צפונות וסתומות, ופרשום בתורה שבע"פ, וגלה אותם לישראל. ולא עוד, אלא, שתורה שבכתב כללות, ותורה שבע"פ פרטות. ותורה שבע"פ הרבה, ותורה שבכתב מעט. ועל שבע"פ נאמר 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים' (איוב יא, ט), וכתיב 'ולא תמצא בארץ החיים' (איוב כח, יג). ומאי 'לא תמצא בארץ החיים'?! וכי בארץ המתים תמצא?! אלא, שלא תמצא תורה שבע"פ, אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד, וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה. שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' (במדבר יט, יד).

וכך דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל, אלא על התורה שבע"פ. שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית' (שמות לד, כז). ואמרו חז"ל: לא כתב הקב"ה בתורה, 'למען הדברים האלה', ולא 'בעבור הדברים האלה', ולא 'בגלל הדברים', אלא 'ע"פ הדברים'. וזו היא תורה שבע"פ, שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול. שהיא משולה לחשך, שנאמר: 'העם ההולכים בחשך ראו אור גדול' (ישעיה ט, א), אלו בעלי התלמוד, שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר, בטמא ובטהור. ולעתיד לבא: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה, לא).'' המדרש פותח בדרך לימודה של תורה שבע"פ, שהיא גדולה ועמוקה, וצריך להקדיש לה את כל הכוחות.

''ולא קבלו ישראל את התורה, עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות יט, יז). ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל: אם מקבלים אתם את התורה - מוטב. ואם לאו - שם תהא קבורתכם. ואם תאמר: על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו 'נעשה ונשמע', מפני שאין בה יגיעה וצער, והיא מעט. אלא אמר להן על התורה שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה. לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנא' 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו, ה), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד? ראה מה כתיב אחריו 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', ואיזה, זה תלמוד שהוא על הלב, הוי אומר 'ושננתם לבניך' – זה תלמוד שצריך שינון. 'ואהבת' - פרושו של דבר אהבה המתבטאת בלימודה של תורה. ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעוה"ז כמ"ש בפרשה שנייה והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות, שאין עוסקין בתלמוד, ובפ' שנייה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעה"ב שנאמר 'העם ההולכים בחשך ראו אור גדול' (ישעיה ט, א). 'אור גדול' - אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה לג, כה) 1 ''.

מעלת תורה שבע"פ
המדרש מדבר על לימודה של תורה ולא על קיומה . לימוד תורה שבע"פ ולימוד תורה שבכתב. תורה שבכתב היא קצרה וקלה, ותורה שבע"פ היא נפרטת ומתרחבת. לימוד תורה שבע"פ מחייב מאמץ גדול, שקידה, ועמל עמוק של התבוננות לצורך הבנת הדברים. היא אמנם עמוקה וקשה, אבל עליה כרת הקב"ה ברית עם ישראל. דווקא על תורה שבע"פ, שהיא המקשרת היותר פנימית בין ישראל ובין הקב"ה, והיא המבטאת את הסגולה הפנימית שבישראל. מפני שתורה שבכתב יורדת אלינו מין השמים בלשונו של הקב"ה - תורה שמימית. לעומתה, תורה שבע"פ מורכבת מההבנה שלנו את דבר ה', מהפרוש שאנחנו מבינים על-פי הבנתנו, שכלינו ויכולתנו, ועל-פי הנפש שהקב"ה ברא בנו. כלומר, תורה שבע"פ זה אנחנו! זה עם ישראל! תורה שבע"פ היא העצמיות של עם ישראל, והברית שהקב"ה כרת עם ישראל. 'וחיי עולם נטע בתוכנו' - זאת תורה שבע"פ, שהקב"ה נטע בתוכנו סגולה אלוקית נשמתית פנימית, שאנחנו יכולים להבין ולפרש את התורה כמו שהוא רוצה.

אנחנו בישיבה נטלנו על עצמינו את התפקיד להיות עוסקים בתורה שבע"פ, עמלים בה, ופועלים לקיומו של עולם, כמו שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". הקב"ה כרת ברית עם ישראל על תורה שבע"פ.

מבאר המדרש, שבפרשה ראשונה של קריאת שמע, מדובר על עמל לימודה של תורה, ולכן נאמר בה 'בכל מאדך', אבל פרשה שניה מדברת על קיום המצוות, ולכן לא נאמר בה 'בכל מאדך'. ופרשו התוספות במסכת ברכות 2 , שפרשה שניה שנאמר בה "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש", מדברת על המקיימים את התורה, ועושים רצונו של מקום, אבל לאבאופן שלם. ואילו הפסוק "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיה סא, ה) נאמר על המקיימים בשלמות, כדברי רבי שמעון בר יוחאי. כלומר, 'בכל לבבך ובכל נפשך' זה קיום כל התורה ומצותיה, אבל אין את העמל, אין את 'ובכל מאדך', ולכן זה לא שלם. עמל התורה הוא שורש הכל, הוא שיא הדבקות של ישראל בקב"ה, ולכן פרשה ראשונה המדברת על עמל תורה, לא מדברת על שכר, מפני שעמלי תורה, שכרם כ"כ עליון שא"א לפרוט אותו לעניינים שבעולם הזה.
אשרינו שבאנו ללמוד את התורה מתוך רצון אמיתי, מתוך נכונות להתאמץ, להתייגע ולהשקיע את הכוחות בלימוד תורה, ועצם קבלת עול תורה שקול כנגד הכל. קבלת עול תורה משמעותו - קבלה מלאה.

שקידת התורה
אנחנו מתחילים עכשיו זמן חדש, וצריך לשאוף להתחלה יותר גדולה ויותר עליונה, הנמשכת מתוך שמחתה של תורה, מתוך 'שמחת תורה'. יותר שקידה, יותר דביקות ויותר עמל. דברנו על כך שיש 'היתר' ללמוד גם במוצאי שבתות ובימי ששי, למרות שהשבת מתקרבת, ובגלל גדולתה יש לפעמים תחושה של יציאה מהסדר, יציאה מהסדר הנמוך של ימות השבוע, וכניסה לסדר יותר עליון של יום השבת. צריך לסתום את כל 'החורים' שעדיין נמצאים בשקידת התורה, אם ישנם כאלה. להתרגל שלמודה של תורה זה "חיינו ואורך ימינו", א"א בלי זה!

הנאה בלימוד תורה
לימוד התורה נותן את הטעם היותר גדול שאפשר להרגיש בתענוגות החיים. כשאדם מתענג בלימודה של תורה, הוא לא צריך לחשוש שמא העונג הזה הוא לא בסדר, הוא לומד ש'לא לשמה'. ה"אגלי טל" אומר בהקדמתו, שאדם המרגיש תענוג על שהבין דבר מסוים, ביאר משהו, או מצא סברה מחודשת, אל יחשוב שהוא מצמצם בזה את ה'לשמה' של הלמוד, בגלל ההנאה האישית. זה לא כך! ההנאה הזו היא הנאה רוחנית, אלוקית, והיא חלק מלימודה של תורה. אדם הנהנה בלימודה של תורה, שמח ואוהב כל סברה שמתחדשת, הוא לומד תורה בשלמות 3 .

כפיית המפריעים
על פי המדרש שהבאנו, צריך לעמול בלימוד התורה. גם אם אדם מרגיש, שכעת קשה לו, בכ"ז צריך לעמול. יש היום אנשים, שרוצים לעשות רק מה שבא מתוך תוכם, כדי שזה יהיה אמיתי. הם לא בטוחים שזה טוב ללמוד מתוך כפיה, כי הם רוצים לעבוד באופן 'זורם', שבא מתוך הטבע הפנימי שלהם. אומר לנו המדרש, שזה הטבע הפנימי שלנו, גם אם עדיין הוא לא זורם. גם אם אדם לא מרגיש ברגע זה את החשק החיצוני ללמוד, זהו יצר הרע ולא הרצון האמיתי שלו. בתוך תוכו של האדם תמיד קיימים הרצון הפנימי, והדבקות בריבונו של עולם ובתורתו, והוא לא צריך לכוף את עצמו , אלא את היצר הרע. אילו היה האדם לוחץ את עצמו , אולי היה אפשר להגיד, שלפעמים זה יכול לגרום נזקים, אבל הוא לוחץ את המפריע , את הגורם הזר , ולכן, בהחלט לא צריכים להירתע מלעבוד על שבירת המידות גם כשזה קשה. צריך להתאמץ.

ע"פ רוב הקושי הוא רק בהתחלה 4 , אבל כשמתחילים ומתרגלים זה נעשה יותר קל. כאשר יש איזשהו קושי, איזושהי סיבה שגרמה לאדם קושי ללמוד, אפילו דבר מאד חריג, צריך להתגבר. צריך לדעת לעשות גם דברים קשים לביצוע, וזה בונה את האדם ואת כוחותיו. אדם לומד לשלוט על יצרו, מתוך תחושה פנימית, שבתוך תוכו של האדם תמיד קיים הרצון הפנימי, הנשמתי, להיות דבק בריבונו של עולם. התורה היא גדולה ועצומה, דורשת מאמצים גדולים, אבל צריכים להיות מוכנים להתאמץ, לא להרתע.

גם אם יש מצבים, שאדם נמצא בקשיים, צריך לדעת להתגבר עליהם. צריך לפתח את כושר ההתגברות הנפשית. כמובן, לעשות הכל בהגיון בריא ולא בקיצוניות, אבל בגישה, שיש מקום גם לשבור, להתאמץ ולהתייגע, וגם כשקשה, להמשיך ולעשות, אבל לא להפריז. אם אדם עושה יותר מכוחותיו, זה לא טוב.

תורה וחבלי משיח
במצבים המיוחדים הכלל ישראליים, שאנחנו עומדים בהם כעת, הדבר היותר גדול שפועל לגאולת ישראל זהו לימוד התורה בכלל, ועיקר העיקרים, לימודה של תורת ארץ ישראל.
תורת ארץ ישראל, פרושו של דבר - תורה בארץ ישראל, מתוך תפיסת המיוחדות של ארץ ישראל, ומתוך תפיסה שאנחנו נמצאים בתהליך של גאולה. לימוד תורה באופן שלם, עם כל חלקיה, כולל לימוד האמונה, הכולל בתוכו את התכנים הפנימיים של התורה, מאיר את ענין הגאולה, והתהליך הולך ומתקדם.

חז"ל אמרו, שהרוצה להינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה, ובגמילות חסדים 5 . אין פרוש הדבר, להינצל באופן אגואיסטי, אישי, מחבלי משיח. באופן הפרטי לא בטוח שאדם יכול להנצל, אבל באופן כללי אפשר להנצל מחבלי משיח, ע"י לימוד תורה וגמילות חסדים, שהם דברים כלליים ויסודיים, בעבודת ה'.

המהר"ל 6 מגדיר את התורה וגמילות החסד כ'מדרגות הפשיטות'. התורה היא רוחנית, עליונה ומופשטת, והחסד מופיע אצל אדם שאינו אגואיסט, אלא משפיע, ומתפשטים חסדיו לכל הצדדים. אדם הדבק במידת הפשיטות, הוא יוצא מכל הצימצומים וניצל מהקשיים, אבל, כפי שאמרנו, לא מדובר על האדם הפרטי, אלא על הענין הכללי.

משיח בן דוד ומשיח בן יוסף
הגמרא אומרת: "'וספדה לו כל הארץ משפחות לבד' (זכריה יב, יב). האי הספידא מאי עבידתיה? פליגי בה ר' דוסא ורבנן. חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג. וחד אמר: על יצר הרע שנהרג. בשלמא למ"ד 'על משיח בן יוסף שנהרג', שנאמר: 'והביטו אליו את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד, והמר עליו כהמר על בנו הבכור' (זכריה שם, י), אלא למ"ד 'על יצר הרע שנהרג', הספידא בעי למעבד?! שמחה בעי למעבד! כדדריש ר' יהודה בר אילעי: לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נראה להם כהר גבוה, רשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים. צדיקים בוכים 'האיך יכולנו לכבוש את ההר הזה' - בוכים מהתרגשות. רשעים בוכים 'האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה'. ואף הקב"ה תמהה עמהם, שנאמר: 'כי יפלה בעיני שארית העם הזה אף בעיני יפלא' (זכריה ח, ו). אמר ר' אסי: יצר הרע בתחילה דומה כחוט של עכביש, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר: 'הוי מושכי העוון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה' (ישעיה ה, יח) 7 "

על דברי הגמרא הללו אומר המהר"ל: "כי האומה הישראלית דומה לאדם אחד, שיש בו שנים-עשר אברים, והם מנויים וידועים, והם כנגד יב' מזלות, וכנגד יב' חודשי השנה. ויש באדם שני אברים והם מלכים על כל האברים, והם הראש והלב. כי מלכות יהודה נגד הראש, כדכתיב 'יהודה יעלה בראש' (שופטים א, ב), ויוסף תמיד הוא באמצע כנגד הלב, שכן תמצא בנשיאים, נשיא אפרים באמצע, דומה ללב שהוא באמצע האדם". א"כ, מלכות בית דוד היא בחינה של ראש, ומלכות יוסף היא בחינה של לב.

ממשיך המהר"ל: "וידוע כי הנשמה הנבדלת היא במח, והנשמה היא אלוקית יותר מהלב. וכן הוא מלכות יהודה, כאשר המלכות הוא כראוי, אז מקבלים כבוד ה', ואין כאן רק מלכות בית דוד. ולפיכך ראוי שיהיה מלך אחד לכל יב' שבטים, שהם יב' אברי האדם. אבל כאשר אינם זוכים, אינם מקבלים לגמרי כבוד ה', ואין להם מעלה זו כאשר ראוי, ואז נחלק המלכות, ורוב האברים נמשכים אחר הלב שהוא עיקר, ומיעוט אל הראש כאשר הוא בחיסרון". אמנם, הראש-המח הוא צריך לשלוט על הכל, אבל גם ללב יש תפקיד מרכזי, והוא ראוי למלכות. "מזה הטעם ראוי לישראל שיהיה להם משיח בן יוסף ג"כ, שכיון שראוי שבט אפרים למלוכה, מצד שהשבט הזה דומה ללב, לכך יהיה להם בסוף המושל הזה שהוא משיח בן יוסף. ומ"מ גוברים עליו האומות, כי ממשלה ומעלה זאת יש לה הפסק וביטול. ולפיכך, גוג ומגוג שהוא מתנגד לישראל כמו שהתבאר, יהיה גובר על משיח בן יוסף, ויהיה נהרג, ומסתלק מעלה זו מישראל".

"וספדה לו הארץ משפחות לבד" - שני משיחים עומדים לישראל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ויש חשש של הסתלקות משיח בן יוסף.

הצלתו של משיח בן יוסף
הגר"א ב"קול התור" 8 מרבה לדבר על הנושא הזה, ודבריו מתאימים מאד לדברי המהר"ל. הלב שהוא המחיה את כל צדדי הגוף מבחינה חומרית, הוא משיח בן יוסף, והמח שהוא הכח הרוחני, הנשמתי, השכלי, הוא משיח בן דוד. "כל עבודת קיבוץ גלויות, בנין ירושלים, הרחבת ישוב א"י להחזרת השכינה, כל עיקרי העבודה וכל פרטיה ופרטי פרטיה, נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא, משיח ראשון, משיח בן יוסף , שהוא הכח הנסי, המסייע לכל פעולה הנעשית בהיתערותא דלתתא על דרך הטבע, כי משיח בן יוסף מארץ, ומשיח בן דוד משמים... גם משיח בן יוסף עצמו הוא בב' בחינות, יוסף בן רחל מארץ, יוסף בן יעקב משמים 9 ". א"כ, משיח בן יוסף עוסק בכל עניני ה'אתחלתא'. הוא עוסק בקיבוץ גלויות, בנין ירושלים, הרחבת ההתישבות וכד'.

^ 1 תנחומא נח ג.
^ 2 לה, ב. ד"ה 'כאן'.
^ 3 "ואדרבה, כי זהו עיקר מצות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דיברי תורה נבלעים בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה".
^ 4 "כל ההתחלות קשות" מקור
^ 5 סנהדרין צח, ב.
^ 6 נצח ישראל פל"ו.
^ 7 סוכה נב, א. הפסוקים מצותתים כפי שמובא במהר"ל, אבל במקור ישנם מספר שינויים.
^ 8 "והוא שיטת רבינו אליהו מווילנא זצ"ל, וגלויו על תקופת האתחלתא דגאולה, מאורעותיה ומצוותיה, מהגאון המקובל רבי הלל בן רבי בנימין ריבלין משקלוב, תלמיד הגר"א" (משער הספר).
^ 9 קול התור פ"א, ב.

מצוות לימוד תורה

נח