חשיבות החינוך | הרב יהודה חיון | בית המדרש

ספריה
מסכת החיים

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
איך מחנכים, משמעת ואהבה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

6 דק' קריאה

איסור הסחת הדעת מחינוך הילדים
בהגיעו לפסוק (דברים יא, יח-יט) "וקשרתם אותם לאות... ולמדתם אותם את בניכם"
- היה האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור אומר: מצינו בקריאת שמע היקש של חינוך הבנים למצוות תפילין: "וקשרתם אותם - ולמדתם אותם את בניכם".
ללמדנו, כי כשם שאסור להסיח דעת מתפילין, כך אסור להסיח דעת מחינוך הבנים...

"בחינוך הבנים תלוי כל קיום התורה"

מסכת החיים (41)

הרב יהודה חיון

19 - מקום לימודים

20 - חשיבות החינוך

21 - אופן החינוך

טען עוד

על הפסוק "הנסתרות לה'... והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה..." נשברו קולמוסים רבים כדי לבאר את סיבת הנקודות מעל המילה "ולבנינו".
ה"חפץ חיים" מפרש זאת בפשטות. כשאדם כותב הודעה לחבירו וברצונו להדגיש לו מילה מסויימת, הוא מסמן מתחתיה קו, כדי שהקורא יבין שעליו להקדיש תשומת לב יתירה למילה זו ויסיק ממנה את המסקנות הנחוצות.
כך גם הקב"ה שציוה למשה רבינו להדגיש את המילה "ולבנינו", התכוון להדגיש לנו שבמילה זו תלוי כל קיום התורה. חינוך הבנים והעמדתם על המסילה הישרה העולה בית א-ל, יש בו חשיבות כה נעלה עד שהקב"ה כביכול סימן מילה זו בקו מיוחד, והן-הן הנקודות המסומנות מעליה.

כל עתיד הילד תלוי בחינוכו
במשא נלהב על נושא החינוך התורתי שהשמיע רבי משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת "כנסת ישראל" דסלבודקה, באזני אלפים ממשתתפי הכנסיה הגדולה הראשונה בחודש אלול תרפ"ג, הטעים רבי משה מרדכי בדרך דרוש, את אחת מאמרותיו היפות, שעשתה בזמנו רושם גדול.
פעמיים - אמר - מצינו בתורה את המלה "כרובים": בספר בראשית מסופר על גירוש אדם הראשון מגן העדן, וכתוב (ג, כד) "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים", ורש"י מבאר: "כרובים - מלאכי חבלה". ובספר שמות אצל המשכן נאמר: "ועשית שנים כרובים", ורש"י מבאר: "כרובים - דמות פרצוף תינוק היה להם". מהו פשר השינוי, מדוע פירש רש"י את אותה מלה עצמה באופן שונה בשני המקומות?
אין זאת אלא שבא הכתוב לרמוז, כי כשנותנים לילד חינוך טוב וראוי, עשוי הוא להיות ככרוב המסוכך בכנפיו על ארון הקודש. ואולם כשאין מחנכים אותו חינוך תורתי אמיתי, משמרחיקים אותו מאוהל מועד ומארון הברית, עלול הוא לגדול פרא ולהיות למלאך חבלה...

כל נטיה קלה בחינוך הופכת לחמורה
את הפסוק הנאמר בתהלים (קכז, ד) "כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים" ביארו המפרשים באופן זה: הנה ידוע שהיורה חץ בקשת הוא מרכז את ראייתו אל המטרה, וכל תזוזה קלה ביריית החץ - החץ מתרחק מן המטרה וסוטה לגמרי מן המקום אליו כוון.
"כן בני הנעורים" - כל נטיה קלה בחינוך הילד - הילד מתרחק לגמרי מן המטרה המיועדת והוא עלול אף לסור לגמרי מדרך ישראל סבא.
מספרים על אב תלמיד חכם, שהיה לוקח חידושי תורה של אחרים ואומרם בשם עצמו. כשבנו גדל הוא סטה לגמרי מן הדרך ונהפך לגנב ממש...

אין להמתין בחינוך הילד
ישנם הורים שטוענים שלא בצדק, שלעת עתה הילד עודנו קטן והמצב אינו נורא כל כך, ורק כשהילד יגדל יטפלו בחינוכו וישקיעו מאמצים עבורו.
אולם הורים אלו דומים לאדם שעומד בראש גג גבוה ורצונו להפיל עצמו למטה.
וכשנשאל אותו אדם מדוע רוצה הוא לעשות מעשה כל כך טפשי, משיב הוא ב"חכמה", שפשוט חשב היטב והגיע למסקנה שכל עוד הוא מרחף באויר לא יאונה לו כל רע, וכל הבעיה תהיה רק בסנטימטר האחרון, והאם הגיוני להתרגש מנפילה של סנטימטר אחד?
וכן הוא בענינינו: ישנם הורים שחושבים לתומם שכל זמן שבנם קטן, זה לא נורא, וכשיגדל הוא יקבל שכל והכל יסתדר על הצד היותר טוב, ואם כן לא צריך להתרגש...
אמנם לבסוף יתחרטו הם על כך ויתקיים בהם: "מעוות לא יוכל לתקון".

השמים הם הגבול - אם ניתן חינוך נכון
חנה הנביאה ביקשה בתפילתה: "ונתת לאמתך זרע אנשים". ואמרו חז"ל (ברכות לא, ב): "זרע מובלע בין אנשים... לא חכם ולא טיפש".
מהפסוק מוכח כי תפילתה נתקבלה במילואה. שהרי חנה אמרה לאחר מכן: "אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' את שאלתי אשר שאלתי מעמו" (שמואל א, כז).
שמואל הנביא, השקול כנגד משה ואהרן, הוא בבחינת "לא חכם ולא טיפש".
מדברי חז"ל אלו אנו למדים - אומר הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל - שאפילו מי שהוא "מובלע בין אנשים - לא חכם ולא טיפש", שאינו מתבלט מתוך שאר הבריות, וגם אינו "חכם" מלידה, אף הוא יכול להגיע למעלת שמואל הנביא.
רואים אנו שאין גבול לדרגה שאליה יכול להגיע האדם, אם החינוך והיסוד בנוי על אדני התורה והיראה...

דין וחשבון על חינוך הבנים
חז"ל מציינים את חרדתו הגדולה של שמואל הנביא, בעת ששאול העלה אותו באוב חודשים ספורים לאחר מותו, כאשר התקבצו פלישתים כדי להלחם בישראל.
כאשר העלתה בעלת האוב את שמואל, הוא אמר לשאול: "למה הרגזתני להעלות אותי" (שמואל-א כח). ומבארים חז"ל, שנדמה היה לו שהוא נקרא לעמוד בפני בית דין של מעלה, ולצורך זה הביא עמו את משה רבינו שיסנגר עליו.
ויש להבין מדוע חשב כך, הרי הדין עם הנפטרים נעשה עמם, כידוע, מיד עם בואם לעולם האמת?
אלא, שמואל ידע שהניח אחריו בעולם בנים שלא הלכו בדרכו, לפיכך נתירא שמא עשו מעשים רעים אחר מותו, ועתה הוא נקרא ליתן דין וחשבון על החינוך שחינכם.
נמצאנו למדים דבר גדול וחשוב. בנים יכולים להעלות את אביהם למדרגות גבוהות ביותר, כל זמן שהם הולכים בדרך הישר. לעומת זאת, יתכן שהאב הינו צדיק וישר, ובכל זאת הוא עלול להענש כאשר בניו סוטים מן הדרך ח"ו.
בדרך זו ביאר ה"סבא מקלם" זצ"ל את הנאמר בתפילה: "והסר שטן מלפנינו"
- דהיינו הצילנו מ"שטנים" המדרדרים את ילדינו, כאשר אנו עדיין בחיים והבנים ניצבים "לפנינו". אנו ממשיכים ומבקשים: "ומאחרינו" - שיסלק ה' את השטן העלול להתנכל לילדינו, כאשר אנו כבר לא נהיה בין החיים. על כל אלה אנו מתפללים, כדי שלא נצטרך לשאת את עוונות צאצאינו ח"ו.

"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי"
כשהיה מגיע הצדיק רבי מאיר מפרימישלן לפסוק (בראשית מד, לד): "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי", היה נאנח ובוכה ואומר: "כי איך אעלה אל אבי" - איך יכול אדם מישראל לעלות אל אביו שבשמים לאחר שנות חיים בעולם הזה, "והנער איננו אתי" - אם הנוער לא הלך אתי בקבלת עול תורה ומצוות. כי בזאת נבחן כל דור בישראל: בהצלחתו למסור כראוי את מורשת האבות לדור הבנים.

מעילה בתפקיד
"בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש - מעשה ידי יוצר"(איכה ד, ב).
מפרש בעל "מנחם ציון": הפסוק שואל: "בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש?" - בני ציון שיכלו להתפתח ולהיות יקרים, מסולאים בפז, קדושים וטהורים, איכה נחשבו לכלי חרס טמאים, נבלים ומושחתים? והתשובה היא: "מעשה ידי יוצר", כלומר היוצר - האב והאם שהביאו אותם לעולם, ובידם נמסר התפקיד האחראי לעצב את דמותם כהוגן, מעלו בתפקידם היסודי ועשו אותם ל"נבלי חרש".

"רבינו, תתפלל שבני ימות!"
פעם נכנס ת"ח צעיר לפני רבי יחזקאל אברמסקי ופתח עמו בדברים. במהלך השיחה סיפר לו, כי הוא עוסק עתה בלימוד פרק "בן סורר ומורה" שבמסכת סנהדרין.
כששמע זאת בעל "חזון יחזקאל", אמר לו: הבה ואספר לך מעשה נורא, שאירע עמי כאשר כיהנתי כרב ברוסיה.
הוא סיפר, כי אל הרב היו פונים לא רק בשאלות בדבר הלכה או כדי לשוחח בדברי תורה, אלא היו באים אליו גם יהודים רבים מהקהילה, פשוטי עם, כדי לבקש ברכה מהרב והיו מבקשים שהרב יעתיר ויתפלל בעבורם, אם זה לרפואתו של חולה אנוש, לאשה עקרה או המקשה ללדת, או להצלחתו של אדם שכשל בעסקיו או שגזירת המלכות עליו וכדומה.
יום אחד באה אלי אשה וביקשה: רבינו, תתפלל נא בעדי - שבני ימות! נזדעזעתי לשמוע את בקשתה החריגה והמזעזעת, סיפר רבי יחזקאל.
ואז פתחה האם והסבירה את בקשתה התמוהה: בן יחיד לה, ועתה קיבל צו גיוס לצבא הרוסי. ביודעה את המכשולות והנסיונות שיעמדו בפניו, חוששת היא פן יכשל וייצא לתרבות רעה, ולכן מבקשת שהרב יתפלל כדי שימות עכשיו כיהודי כשר וטהור, בטרם תיטמא נפשו בעבירות.
בעל "חזון יחזקאל" ביקש להרגיע את רוחה, ותוך כדי שהיא משיחה את ליבה, התברר לו, כי האשה באה בימים ומודעת לכך שזהו בנה יחידה ולא יהיו לה עוד ילדים. אך למרות הכל, החשש הנורא פן ייצא הבן לתרבות רעה הביא אותה להחלטה, כי העצה היחידה היא לבקש מהרב שיתפלל שבורא העולם יטול את נפשו של בנה, מחמד נפשה, אף שתישאר ערירית ללא זרע של קיימא - ובלבד שלא יעמוד הבן בנסיונות שעלולים להפילו לבאר שחת.
האם הזילה דמעות כמים, רבי יחזקאל בכה יחד עמה, ובסופו של דבר אמר: במקום להתפלל שימות הבן, נתפלל כולנו שיחיה ושיעמוד בנסיונות ויישאר יהודי כשר.
ואכן כך הוה. התפילה ממעמקי הלב בקעה רקיעים, ואותו צעיר היה מן היחידים שזכו - גם לאחר שהתגייסו לצבא, והיטלטלו בין ארצות ועמים ובין חיילים נכרים וגסי לב - לשמור על יהדותם ונשארו יהודים נאמנים וכשרים.
סיים רבי יחזקאל אברמסקי את סיפורו ואמר: באותה שעה חשתי כאילו עמדה לנגד עיני תמונה חיה ומוחשית של מה שנאמר בתורה על בן סורר ומורה - שנהרג על שם סופו - "ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו".
ההורים בעצמם, אשר מי כמוהם חשים אהבת אב ואם לבנם, מתגברים על האהבה הטבעית, ביודעם כי בנם עתיד לצאת לתרבות רעה ולאבד את חיי הנצח, ומבקשים לנהוג בו את הדין של "ימות זכאי ואל ימות חייב".

"איפה ניתן היום לחנך ילדים"
רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ביקש ממרן הגרא"מ שך זצ"ל שיסע לבקש ברכה מרבינו "החפץ חיים" עבור זוג חשוך ילדים. החפץ חיים שהיה מודאג מאד מבעיות החינוך, ענה: "לשם מה צריך לגדל ילדים? איפה ניתן היום לחנך הילדים?"
אך שב ואמר: "עוד יהיו להם ילדים".
אחד ביקש מרבינו "החפץ חיים" ברכה, שילדיו יישארו שומרי מצוות. ענה לו החפץ חיים: "האם בברכה אתם רוצים לפעול זאת? בימים אלו צריך לכך מסירות נפש".

"אף גיהנם מצונן - גיהנם הוא"
מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפעם בא אליו אחד מבעלי ההשכלה ועירער וטען על דרכי החינוך הישן שמשובשות הן. יותר מדי לומדים תורה ופחות מדי שפות ודקדוק. ולא עוד אלא שאף קריאת שמע אין חניכי ה"חיידר" יודעים לקרותה כהלכתה. והרי אמרו חכמינו (ברכות טו, ב): "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה - מצננין לו גיהנם"?
אל תגזים ואל תפריז על המדה - השיב לו ה"חפץ חיים" - הם אמרו והם אמרו: "קרא ולא דקדק יצא", בדיעבד, ואילו דקדק ולא קרא, לא יצא לכל הדיעות. ולא עוד אלא שגם אתם בעלי הדקדוק שעוברים כל עבירות שבתורה, מוטב שתדעו לכם כי אף גיהנם מצונן - גיהנם הוא...

איך מחנכים, משמעת ואהבה

מסכת החיים