בית המדרש

  • ספריה
  • למהלך האידיאות בישראל
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
7 דק' קריאה
אֲבָל רַק הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי בְּיִחוּשׂוֹ הַכְּלָלִי הִתְרוֹמֵם לְמִדַּת-גָּבְהוֹ בַּיָּמִים הַטּוֹבִים הָהֵם שֶׁל הַהִתְעַלּוּת הַהִיסְתּוֹרִית, וְיִחֵשׂ אֶת מְקוֹר-חַיָּיו וְקֶרֶן-יִשְׁעוֹ בְּתֹכֶן הַהוֹפָעָה שֶׁל הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. הַמּוּסָר הַפְּרָטִי עוֹד לֹא נִזְדַּכֵּךְ לָבוֹא לִידֵי מִדָּה זוֹ, וְתָכְנִית-הַחַיִּים שֶׁל הַיְחִידִים לֹא יָכְלָה לְהַתְאִים גַּם הִיא אֶל הַהַרְמוֹנְיָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת. עִם זֶה גָּאוּ "הַחוֹחִים וְהַקּוֹצִים הַסּוֹבְבִים אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה הָעֶלְיוֹנָה". מַמְלְכוֹת-הָאֱלִיל, עִם כָּל קִסְמֵי הַקוּלְטוּרָה הָאֱלִילִית, הִתְנַשְּׂאוּ וַיְּעוֹרְרוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ, וּבְהִתְלַהֲבוּת אִמּוּץ-הַחַיִּים הִתְנַעֲרוּ הַתְּשׁוּקוֹת הַגַּסּוֹת וְהַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הִתְעוֹרְרוּ. הִתְגָּעֲשָׁה חַיַּת-הָאָדָם, וַיִּגְדַּל שִׁוְיוֹן-הָרוּחַ וְרִפְיוֹן-הַחֵפֶץ לְכָל נִשָּׂא וְנֶאֱצָל, לְכָל מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, לְכָל מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מֵהַחוּשִׁים הַחָמְרִיִּים וְהַדִּמְיוֹן הַגַּס הַנִּשְׁעָן רַק עֲלֵיהֶם. כְּקִיר-בַּרְזֶל וְכַעֲנָנִים כְּבֵדִים עָמְדוּ כָּל אֵלֶּה נֶגֶד זְרִיחַת הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁחָדְרָה כְּבָר בְּקַרְנֶיהָ אֶל תּוֹךְ-תּוֹכָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַלְּאֻמִּית, וַתָּחֵל לַהֲאִירָהּ בִּכְבוֹדָהּ. וְכִמְעַט שֶׁחָלְפָה לָהּ בְּמֶשֶׁךְ זְמַן מִצְעָר הָאוֹרָה הַמַּבְהֶקֶת שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית, בְּיִחוּשָׂהּ לַהַשְׁפָּעָה הַגְּלוּיָה וְהַכַּבִּירָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עָלֶיהָ. מִן אָז הֵחֵל לְהִתְנוֹדֵד זֶה הַכִּסֵּא הָאֵיתָן אֲשֶׁר הֻקַם עָל, כִּסֵּא ד' לְבֵית-דָּוִד. הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי הֵחֵל לְהִפָּרֵד מִיְּנִיקָתוֹ הָעַזָּה מִשְּׁדֵי הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי.

פרק ג עוסק בזמנים שבהם לא התממשה ההרמוניה בין שתי האידיאות באופן המושלם. פיסקה זו מסיימת תיאור של מצב אפשרי אחד, 1 שבו הצורך לממש את הרעיונות המרוממים בתוך חיי היומיום גורם לפיצול מעוות. למרות השגב אליו התרוממה האומה במעמד הר סיני, ולמרות גדלות מלכותו של שלמה המלך, העם טרם למד לבטא את הקודש בכל הרמות של הליכותיו המעשיות.
אמנם באופן כללי נבנתה האומה בימי שלמה מתוך זיקה ברורה ומוצהרת לאידיאה הא-להית. בית המקדש הראשון היה המרכז של ממלכת שלמה, והיה חיבור בין המקדש לארמון המלך. גם האידיאה הלאומית פרחה. הייתה מדינה אחת לכל שבטי ישראל. ארץ ישראל כולה הייתה נתונה תחת שלטון המלך שלמה. היה שלום בארץ, חיי חקלאות פורחים ומסחר פורה. גם במישור היחסים הבין-לאומיים נהנתה ממלכת שלמה ממעמד מכובד.
על כן, אמנם צביונה של הציבוריות הישראלית שיקף את הקשר לקודש -
אֲבָל רַק הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי בְּיִחוּשׂוֹ הַכְּלָלִי הִתְרוֹמֵם לְמִדַּת-גָּבְהוֹ בַּיָּמִים הַטּוֹבִים הָהֵם שֶׁל הַהִתְעַלּוּת הַהִיסְתּוֹרִית, וְיִחֵשׂ אֶת מְקוֹר-חַיָּיו וְקֶרֶן-יִשְׁעוֹ בְּתֹכֶן הַהוֹפָעָה שֶׁל הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי.
רק המוסדות הלאומיים, כבית המקדש והמלוכה, הביעו את תוכן הקודש בהליכותיהם. שלמה המלך ייסד במדינה סדרי מנהל מתוקנים על פי דרך התורה, ושמע חכמתו וטובו יצא למרחקים. הכתוב מעיד על מפעליו הלאומיים שנעשו מתוך קשר לה': "וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה עֹלוֹת וּשְׁלָמִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בָּנָה לַה' וְהַקְטֵיר אִתּוֹ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה', וְשִׁלַּם אֶת הַבָּיִת" 2 .

אולם בניגוד למוסדות הלאומיים הכלליים -
הַמּוּסָר הַפְּרָטִי עוֹד לֹא נִזְדַּכֵּךְ לָבוֹא לִידֵי מִדָּה זוֹ, וְתָכְנִית-הַחַיִּים שֶׁל הַיְחִידִים לֹא יָכְלָה לְהַתְאִים גַּם הִיא אֶל הַהַרְמוֹנְיָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת.
הנפש הפרטית טרם השכילה להכיל בקרבה באחדות את הרעיון הא-להי. העידון והתיקון הנדרשים מכל אדם טרם הושלמו, ועדיין התקיים הניגוד בין הערכים העליונים הא-להיים לבין חייו הפרטיים של איש ישראל, שאיפותיו ורגשותיו.
הבעיה הייתה שרק בצד הלאומי הכללי נתפסו הדברים. אבל אורחות החיים של היהודים, תיקון המידות על פי התורה, חינוך לדרך ה' של כל אחד ואחד - בכל אלה היה פגם. ושתי מגמות מנוגדות קרעו אז את הממלכה לגזרים. עקרו את האידיאה הלאומית, את חיי-החומר מקרב האידיאה הא-להית שהיא המגמה והתוכן של המסגרות החומריות. הייחוד הלאומי שהיה בימי המלוכה היה ייחוד לאומי כללי, שטעו לחשוב שהוא מספיק כדי להיות אומה מיוחדת. אבל לקחו אורחות-חיים פרטיים מתרבויות זרות, מן הגויים השכנים. שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות התקיימו בציבור הישראלי - בד בבד עם קיום המקדש ותודעת הייחוד הלאומי. לא הייתה זו הינתקות מוחלטת מן הקודש, אלא ניסיון לחבר דברים שאינם מתחברים לעולם. עבודה זרה בשיתוף, שכמובן אף היא אסורה. יהודי הדר בחו"ל נקרא עובד עבודה זרה בטהרה 3 , כי אמנם חייו האישיים הם בטהרה, אבל חייו הלאומיים כפופים למוסדות של אומות אחרות. הוא נותן מחילו ללאומים אחרים.

עִם זֶה גָּאוּ "הַחוֹחִים וְהַקּוֹצִים הַסּוֹבְבִים אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה הָעֶלְיוֹנָה". 4
השושנה היא כנסת ישראל.
מַמְלְכוֹת-הָאֱלִיל, עִם כָּל קִסְמֵי הַקוּלְטוּרָה הָאֱלִילִית, הִתְנַשְּׂאוּ וַיְּעוֹרְרוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ, וּבְהִתְלַהֲבוּת אִמּוּץ-הַחַיִּים הִתְנַעֲרוּ הַתְּשׁוּקוֹת הַגַּסּוֹת וְהַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הִתְעוֹרְרוּ.
הצורך לחיות חיים חומריים נורמליים ככל עם, בהיעדר דגם ראוי שיורה כיצד לממש את הרעיון הא-להי בתוכם, הוליד את הקלקולים. קשרי המסחר והתרבות עם הסביבה הגויית - שכל תודעתה הייתה אלילית - פגעו בטוהר הישראלי.
מתגוששות לפנינו שתי מגמות שונות ומנוגדות: מחד, המגמה הכללית הלאומית לחזק את ההשפעה הא-להית על ידי בית המקדש. ולעומתה המגמה הפרטית לחיות חיי תרבות ככל העמים שמסביב וללמוד ממעשיהם. מגמות אלו, שהיו במצב של דו-קיום בהתחלה, הלכו והתפתחו ונעשו יריבות זו לזו. ואכן כשנקרעה הממלכה העמידו בממלכת ישראל עגל בבית-אל, שינו את זמני החגים ורוב העם (עשרת השבטים) נידמו לגויי הארץ. ממלכת יהודה שבראשה עמדו מלכי בית דוד, ובמרכז חייה בית המקדש בירושלים, נשארה עדיין קרובה יותר אל הייעוד הראשוני. אך למרות שנותרה נאמנה יותר לערך הא-להי, גם שם כבר נחלשו הכח והרצון ללכת בכיוון הנכון. גם שם השתלטה המגמה הרואה בלאומיות את העיקר. בחומר, בפרט. כי בסופו של דבר הלאומיות הולכת על פי הדור, והדור מורכב מפרטים אנושיים.
האידיאה הלאומית היא הביטוי החומרי-החברתי לנטייה הפנימית אל הא-להות, כלומר לנטייה הערכית הרוחנית. ומכיוון שכך, מתחולל תהליך של היפרדות האידיאה הלאומית מן האידיאה הא-להית. והאידיאה הלאומית חפצה לעמוד בפני עצמה, לקבוע לה מקום של כבוד בין האומות. בסופו של דבר זהו תהליך הכרחי ואף רצוי, אלא שהוא לא חייב להיות מלווה בתופעות חיקוי גסות ונוראות כמו: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה.
הדימוי של חוחים הסובבים את השושנה העליונה, מצביע על יחסי לב וגוף. ואף שנדקרים כל פעם בניסיון לחדור אל השושנה, נדע שהיא קיימת, שהיא ממשית, שהיא העיקר. הקוצים של השושנה הם הופעות קיצוניות חמורות, הם ממלכות האליל עם כל קסמי הקולטורה אלילית. אולי זה משחק לשון, מלשון קסם ומלשון קיסם.

הִתְגָּעֲשָׁה חַיַּת-הָאָדָם, וַיִּגְדַּל שִׁוְיוֹן-הָרוּחַ וְרִפְיוֹן-הַחֵפֶץ לְכָל נִשָּׂא וְנֶאֱצָל, לְכָל מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, לְכָל מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מֵהַחוּשִׁים הַחָמְרִיִּים וְהַדִּמְיוֹן הַגַּס הַנִּשְׁעָן רַק עֲלֵיהֶם.
כדי לזכות להכיל את האור הא-להי יש צורך בעמל רב ובמאמץ. אי הנכונות להקריב למען הרוחני והקדוש, והבחירה בחומרִי הזמין והזול, סוחפת את האדם לתהומות של ניוון וניוול, בהם אין מקום לשאיפות מוסר וטוהר.

התפתחות האידיאה הלאומית מושכת בכיוון של ניתוק מן האידיאה הא-להית, והעמדת עצמה במרכז על ידי מודעות יתר לחומר, לגוף. אותו הצד בישראל הדומה לאומות העולם, הצד החומרי החיצוני, נראה לעין בשר הרבה יותר מהצד השונה והייחודי. הנשמה, הפנימיות, פחות בוטות ועל כן פחות בולטות.

כְּקִיר-בַּרְזֶל וְכַעֲנָנִים כְּבֵדִים עָמְדוּ כָּל אֵלֶּה נֶגֶד זְרִיחַת הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁחָדְרָה כְּבָר בְּקַרְנֶיהָ אֶל תּוֹךְ-תּוֹכָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַלְּאֻמִּית, וַתָּחֵל לַהֲאִירָהּ בִּכְבוֹדָהּ.
למרות שנוצרו תנאים נוחים להשתלמות ולהפנמה, גברו כל אותם גורמים שליליים, ומנעו את ההתקדמות המיוחלת. העם לא מעפיל אל פסגות הקודש הראויות לו, ובוחר להידרדר אל שפלת החומר הנמוכה.
וְכִמְעַט שֶׁחָלְפָה לָהּ בְּמֶשֶׁךְ זְמַן מִצְעָר הָאוֹרָה הַמַּבְהֶקֶת שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית, בְּיִחוּשָׂהּ לַהַשְׁפָּעָה הַגְּלוּיָה וְהַכַּבִּירָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עָלֶיהָ.
לאחר זמן מועט של הארה גדולה, כמעט ונותקה הלאומיות מיניקה גלויה מן האידיאה הא-להית.

אחד הצדיקים החסידיים היה נכנס כל בוקר למטבח לפני התפילה ומוסר לבני ביתו צוואה מה לעשות אם ייפטר מן העולם, כי כשהלך להתפלל הייתה זו מסירות נפש גמורה ונשמתו עלולה הייתה לפרוח מגופו. אכן, יכולה להיות מציאות שהדבקות ממעטת את הערך הארצי. אז כמעט שלא נותר כח לטפל בצד הגופני, בגוף האומה. הרעיון הלאומי החל להיפרד מיניקתו העזה משדי הרעיון הא-להי. על ידי ההיפרדות הוא נגמל והחל להכיר את עצמו. המרחק מאפשר להכיר את העצמיות, שהתבטלה לנוכח עוצם החוויה. זהו שלב חשוב של מודעות עצמית.

מִן אָז הֵחֵל לְהִתְנוֹדֵד זֶה הַכִּסֵּא הָאֵיתָן אֲשֶׁר הֻקַם עָל, כִּסֵּא ד' לְבֵית-דָּוִד.
סקרנו תהליך של היפרדות בין האידיאה הא-להית והלאומית בישראל. גם באותם הימים הגדולים של ממלכת דוד ושלמה, בימי הגדולה, היו שתי מגמות: אחת בולטת ואחת מכוסה. אחת המגמות נראית יותר חיובית - הקישור של חיי אומה אל התוכן הא-להי, אל בית המקדש, אל הייחוד שהוטבע בעם ישראל. "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" 5 זו תחילתה של המגמה השנייה, שיש לה פרצוף שלילי בולט, כשהמוסר הפרטי מכיל פגמים. אין יכולת להתמודד עם הרעיון הא-להי הגדול. ואין בעולם חלל ריק, אם לא מוסר התורה, מחלחל מוסר אחר.
ואחרי השיא של מלכות שלמה באה נפילה, ובימי בנו חולקה הממלכה. ואכן, לאחר פטירת שלמה המלך אנו שומעים שהיו גם ייסורים: "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" 6 . מסתבר שהיו גם בעיות. היה גם פחד. לא הודגש לפני כן ששלמה המלך ייסר את העם. כאמור, התיאור הכללי של תקופתו היה מזהיר. כל ארץ ישראל הייתה תחת שלטונו, שבטי ישראל אוחדו, בית המקדש פעל כמרכז לאומי. ממלכת שלמה תפסה מקום נכבד בזירה הבינלאומית, עד כדי כך שישנם היסטוריונים המגדירים את ממלכת שלמה כאימפריה, אחת הפעמים היחידות שבאמצע הסהר הפורה ולא מקצותיו הייתה אימפריה. ואנו שומעים שגם דורו של שלמה לא היה מושלם. היו ייסורים, והם החלו מן השוטים, מן השטויות. דברים טפלים למהלך הכללי. "וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". על פי ההלכה, המתפלל שמונה עשרה לא יפסיק גם אם מפריע לו משהו, ואפילו אם נחש כרוך על עקבו, אבל לעקרב - יפסיק 7 . למרות ההפרעות שהיו בימי מלכות שלמה המצב הכללי של העם הלך והשתפר. לעומת זאת, בימי רחבעם בנו נשברה אחדות העם ונחלקה המלכות. הפגמים בשלטונו של שלמה היו רק תוצר לוואי בטל לאישיותו הגדולה ומטרותיו הנעלות בבניין העם. אבל רחבעם טעה לחשוב שדוקא פגמים אלה הם הביטוי לעוצמת השלטון ותוקפו, ולכן העצים אותם עד כדי שבר כללי באומה.
מהו שורש הפורענות בימי שלמה ואחריהם? קנה המידה האמיתי למצב שלימות העם הוא קנה המידה של ההרמוניה בין שתי האידיאות, כלומר הופעה נכונה של המגמה הא-להית בחיי החומר. אם זה לא קיים - זה מתגלגל ומתבטא החוצה בטעויות גורליות. מבחינה כללית לאומית הכל היה בסדר. אבל מבחינת אורחות החיים של הפרט, היהודים הבודדים - המצב היה שונה. מצד אחד הייתה מגמה מתקופת השופטים לאיחוד סביב הייחודיות הלאומית, ומצד שני מגמה של לימוד מדרכי הגויים הסובבים. הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי הֵחֵל לְהִפָּרֵד מִיְּנִיקָתוֹ הָעַזָּה מִשְּׁדֵי הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי.


^ 1. מצב אפשרי נוסף הוא הנמכתה של האידיאה הא-להית, שמתואר בפסקה הבאה.
^ 2. מלכים א' ט, כה.
^ 3. עבודה זרה ח ע"א: "תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן. כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. ואימא: עד דאכיל! אמר רבא: אם כן, נימא קרא: ואכלת מזבחו, מאי וְקָרָא לְךָ? משעת קריאה".
^ 4. עיין זוהר שמות כ ע"א; שם ויקרא לז ע"ב; תיקוני-זוהר תיקונים כה-כו.
^ 5. מלכים א' ה, ה.
^ 6. מלכים א' יב, יא.
^ 7. ברכות לג ע"א; שו"ע או"ח קד, ג. ועיין תיקוני הזוהר, תיקון עשרים ואחד, דף מב ע"ב: "עקרב איהי עקר ב' דעקרת ביתא דשכינתא".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il