רעיונות ליום הכיפורים | הרב עזריאל אריאל | בית המדרש

שבת ומועדים
ענינו של יום

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יוסף יצחק בן חיים שלמה

4 דק' קריאה

אכילה בתשיעי
ישנה אמרה חסידית נאה, המאפיינת את יחסו של אדם מישראל אל צום יום הכיפורים. "על שני צומות בשנה, בעצם לא היה צורך לצוות. תשעה באב ויום הכיפורים. בתשעה באב, מי יכול לאכול? וביום הכיפורים, מי צריך לאכול?".
ואכן, לא קשה לצום ביום הכיפורים. מי שעסוק באמת בתשובה; מי שראשו ורובו נתונים בחוויה של ההיטהרות; מי שמרגיש את הדבקות בה'; - באמת אינו זקוק לאכילה. הוא חש כי הוא מתעלה מעל צרכי הגוף. הוא לא יתן לחוויה הגסטרונומית של האכילה לקלקל לו את מה שהוא מרגיש. הוא לא יתן לתאוות הגוף להוריד אותו מן המעלה הרוחנית שהוא שרוי בה. את כוחותיו הוא שואב מעולם אחר. הוא אינו זקוק עוד למאכל ושתייה. חוויה זו, של היטהרות, מתחילה עוד יום קודם. אין אדם העומד למשפט מכריע ואינו מכין את עצמו כראוי, כפי שמצווה התורה "לפני ה' תטהרו". גם ההרגשה שהאכילה מיותרת ומכבידה, מתחילה כבר בערב היום הקדוש. לכל היותר יש צורך לאכול ולשתות כדי שיהיה כוח לצום, אזי מדובר אך במשהו סמלי, שאין בו השקעה משמעותית.

אם כן מדוע דווקא ביום זה, בו כל כך קשה לאכול, מצווים אנו לאכול? דומה כי היא הנותנת! האכילה ביום זה, בו כל כך מתבקש לצמצם באכילה, היא היא התיקון. היא האכילה הבאה לתקן את כל האכילות של כל ימות השנה, להעלות אותן מרמה של חוויה גסטרונומית ומגושמת לרמה של עבודת ה'. על כן אמרו חז"ל כי "כל האוכל בתשיעי, כאילו התענה תשיעי ועשירי".

הרהורי תשובה
ביטויים רבים יש לה לנפש האדם: במחשבה, בדיבור ובמעשה. בכל אחד מהם מבטא האדם תכנים שבירר לעצמו. אך לכל אחד מהם יש שלב קודם: לפני המחשבה המבוררת והמוגדרת בא ההרהור, שאינו אלא הברקה של רעיון בלתי מעובד. מקובל לזלזל בהרהורים. אך מקובלנו ש"הרהור תשובה" - הרי הוא תשובה. מדוע? מפני שדווקא ההרהור הוא המבטא את הנטיות החבויות בעומק הנפש, עוד לפני שהתיחכום המלאכותי של המחשבה המבוררת יכול להשפיע עליהן. לפני המעשה יש תנועה סתמית, המבטאת את עצם הרצון לפעול ולעשות, עוד לפני שהאדם מברר לעצמו מה רצונו לעשות. וכן: לפני הדיבור והניגון יש צעקה. היא המבטאת את זעקתה של הנשמה להשתחרר מכל מיגבלותיה ולבטא את כל אוצר הטוב הגדול הגנוז בה.

כאשר מקשיבים אנו לקול השופר, זוכים אנו לשמוע את זעקתה של נשמתנו, המבקשת לחיות ולבטא את כל אוצר הטוב והטוהר שיש בה, המשתוקקת לחזור ולהידבק ביוצרה.

מעשה ביהודי במוצאי יום הכיפורים
מוצאי היום הקדוש. את גופו עדיין מכסה ה"קיטל" הלבן. על גביו עדיין מונחת הטלית. זה עתה נסתיימה התפילה. אך אדם מישראל, שזה עתה נפרד מיום הכיפורים, מדוע ימהר? הן כוחו, לא כוח בשר הוא. כמלאך משמים מרגיש הוא את עצמו. לאחר יום שלם של צום, תפילה ותשובה, חש הוא את הנעימות הנפלאה של טהרת הנפש. עדיין זוכר הוא את הדמעות שנקוו בעיניו בעת אמירת הווידוי. זוכר הוא את ההחלטות החשובות שקיבל על עצמו. בטוח הוא כי הפעם לא ימהר ליפול מן הפסגה שהתרומם אליה ביום הקדוש. אמנם יודע הוא יש צורך לסעוד את הלב לאחר יממה ארוכה של צום. יודע הוא כי משפחתו ממתינה לו שיעשה את ההבדלה וישב עמם לסעודת מוצאי הצום. הוא מכיר בכך שבסופו של דבר, אדם הוא ולא מלאך.
אבל דבר אחד חשוב לו מכל: לשמור את עצמו מכל משמר, כדי שאותה תחושה של התעלות רוחנית תמשיך ללוות אותו במהלך השנה.

על שולחן הסעודה, לומד הוא תורה עם ילדיו. עוסק הוא עמם בענייני דיומא. והנה הוא קורא בהלכות החג, כי מנהגם של חסידים ואנשי מעשה הוא להזדרז ולתקוע את היתד הראשונה לסוכה. אצים הילדים. זה מביא פטיש וזה מסמרים, זה מרים קורות עץ וזה סוחב את הדפנות. האב לא יכול להישאר מנגד. עליו לקחת את המברג ואת חוטי החשמל כדי להתקין תאורה. עליו להחזיק במקדחה ולקדוח חורים בקיר, אליהם יחברו את הדפנות. הזיעה מתגלגלת על הפנים. אבק מכתים את לובן החולצה שנותרה על הגוף עוד מהיום הקדוש...
עוד לא נסתיימה המלאכה, ויש לרוץ אל שוק ארבעת המינים. יש לקחת את ארנק הכסף (כן. זה אותו כסף שרק לפני מספר שעות רצה בדמיונו לירוק עליו בתור דבר משחית, בתור סמל הרכושנות והאנוכיות הגסה...), ולקיים את מצוות "ולקחתם לכם" - דווקא "משלכם".
משפשף היהודי את עיניו. לאן הגעתי אך מספר שעות אחר צאת היום הקדוש? לא תורה עמי ולא תפילה, לא "שיוויתי ה' לנגדי" כי אם פטיש ומסמרים, דיבלים וברגים מעבר מזה, ומן העבר השני - שוק, כסף ורכישת רכוש פרטי. לאן נעלמו כל האידיאלים הגדולים? ואז, תופס הוא את עצמו ואומר לעצמו: כן. לא במלאכים חפץ ה'. כאלה יש לו מספיק בשמים. בני אדם הוא רוצה. בני אדם יושבי חומר, אנשי מעשה ובעלי רכוש, אשר דווקא בתוך חיי המעשה הללו יאירו את אורות הקודש.

ואז הוא נזכר: כן. הלא זה היה חטאם של המרגלים. חשבו שעדיף להם להישאר במדבר, לאכול מן ולשבת בצל סוכת ענני כבוד. לא ידעו ולא הבינו כי לא בזה חפץ ה', כי אם בעם היושב על אדמתו, תחת גפנו ותחת תאנתו, ואוסף בחג האסיף את יבול אדמתו. וכל זה - תוך עיסוק מתמיד במצוות ה' המלוות אותו ומקיפות אותו בכל תחומי חייו.
בהרגשת סיפוק זו, רחץ היהודי את ידיו השרוטות והמיובלות, העיף מבט אחרון אל הסוכה ההולכת ונבנית, ופנה ללימוד הדף היומי...

ענינו של יום