בית המקדש

א - זכר לחורבן; ב - אמה זכר לחורבן; ג - דין קונה בית; ד - מי שבונה בתים למכירה; ה - קרמיקה טפטים וצביעה מיוחדת; ו - סיד וצבע; ז - ציור חומות באותה אמה; ח - עריכת שולחן לסעודה; ט - תכשיטי אשה.

י - חתן וכלה; יא - שירה וכלי זמר; יב - קריעה על ערי יהודה; יג - קריעה בזמן הזה על ירושלים ובית המקדש; יד - דיני הקריעה; טו - מציב גבול אלמנה; טז - ההלכה למעשה.

יש להתחיל את לימוד הלכות המקדש בגיל צעיר; מכון המקדש פועל להפיכת עניין המקדש לאמירה ציבורית ולעניין של זהות; סיבוב השערים כפגישה חודשית של המונים יוביל פעולות יהודיות נוספות.

מנהגי האבלות על החורבן אינם באים רק לעורר את הזיכרון והצער על חורבן הבית וגלות ישראל, אלא בעיקר לעורר את הרגשת החיסרון על-מנת שנבחן את מעשינו ונשפר אותם ונעשה ככל יכולתנו לקירובה של הגאולה.

השעור ניתן בבית הכנסת בכפר דרום.

פסגת השאיפות של עם ישראל לשוב אל בית המקדש; הצפייה לבנין בית המקדש ממלאה את כל חדרי ליבינו; זיכרון בית המקדש לא מש מאתנו; נשבענו ביד ימיננו שלא נשכח את ירושלים, וירושלים זה בית המקדש.

ישנם שני מרכזים רוחניים קבועים לעם ישראל – האחד "מנוחה" והשני "נחלה"; האם המצב בו יש שני מרכזים הוא מלכתחילה או בדיעבד? האם יתכן מצב רוחני אידאלי שיש לעם ישראל שני מרכזים? ואם כן, מה משמעות העניין מבחינה רוחנית?