גמרא בבא מציעא

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר; ור' יוסי פסק שלבעלים. רש"י סבור שמדובר במחלוקת תנאים שורשית - האם "שומרים" ו"גנב" מתחייבים ב"חיובי אונסין".

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר. רבנו חננאל מעמיד את הסוגיה באוקימתא – שמסבירה את ההגיון שבדבר.

לשיטת הרמב"ם, ניתן לקיים את מצוות "השבת אבידה" - גם לאחר יאוש הבעלים. אולם אם מדובר ב"תולדת אבידה" כגון מטבע – הדבר אינו אפשרי.

לשיטת התוספות מי שעושק שכר שכיר חייב מלקות, וכמו כן עדי הלוואה בריבית דאורייתא נפסלים לעדות. אך לשיטת הרמב"ם במקרים אלו מדובר באיסורים שהם תולדת גזל ותולדת ריבית, ולכן אין מלקות ואין פסול לעדות.

הרמב"ן הסביר, שמי שראה שנפל מחבירו מטבע, ונטלה כדי לגוזלה ולא להשיבה – לאחר היאוש הוא פטור ממצוות ההשבה. מדובר ב"תולדת גזל" - שדינה שונה ממי שעבר על הלאו של גזל.

תוס' הקשו שבסוגיה בב"ק דף ס"ו קיימא לן כרבה שיאוש קונה, ואלו בסוגיה בב"ק דף ס"ח משמע שהלכה כר' יוחנן שיאוש אינו קונה. הרמב"ם הכריע שר' יוחנן סבור שיאוש קונה אך לא לגמרי. סיוע להבנת הרמב"ם יש בדברי ר' יוחנן בפרק לולב הגזול.

קיימת מחלוקת האם החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה היא כפשוטה. רש"י הכריע שהיא כפשוטה. אולם הרמב"ם הכריע שהיא אינה כפשוטה; ולכן נוצר הבדל בין דיני השבת גנבה לבין דיני השבת גזלה.

הסוגיה בתחילת אלו מציאות הקדימה, שאם דבר הגיע באיסור לידי המחזיק בו, הוא לא יזכה בו גם כשהבעלים יתייאשו. הרמב"ם פסק כמו סוגיה חולקת שסבורה שקונים ביאוש גם באיסור. יש הבדל בין דיני גזילה לבין דיני גנבה ביחס להשבת הדבר שנלקח.

ברמב"ם קיימת סתירה שיטתית בהלכות רבות; פעמים שמשמע שקדושת הארץ בזמננו היא מדברי סופרים, ופעמים שמשמע שהיא מהתורה. הדבר נובע מפסיקת הרמב"ם בחלות שנובעת ממצוה, שהיא חלה בעתיד אך החלות שלה היא למפרע.