גמרא בבא מציעא

לשיטת התוס' בב"מ, הודאה במקצת נחשבת להלוואה בע"פ שיש בה שעבוד קרקעות - והתורה חייבה שם שבועה - רק כאשר התובע מחל על השעבוד או שאין לנתבע קרקעות. לשיטת התוס' בב"ב והרמב"ם, אם אין שני עדים על ההלוואה - ההודאה אינה מוגדרת כהלוואה בע"פ - ולפיכך אין שעבוד קרקעות וקיימת שבועה מהתורה.

הרי"ף פסק שרק שומר שמצהיר שהוא ישלם - נשבע שהחפץ שנעלם אינו ברשותו; ואילו הרמב"ם פסק שגם שומר שמשלם ממש - נשבע על כך. שורש המחלוקת במחלוקת סוגיות בשיטת רב הונא.

הרי"ף פסק את דברי רב הונא - שהאוחז בטלית נשבע בלשון הבאה: "כולה שלי, ולדבריכם שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה". הרמב"ם השמיט את דברי רב הונא. שורש מחלקתם בהבנת שיטת תלמידי רב בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי.

בתחילת המסכת מובא שהכופר בפקדון שהיה בידו בעת שכפר - נחשב לגזלן שפסול לעדות ושבועה. בסוגיית "ההוא רעיא" משתמעת הבנה חדשה בענין זה. הרמב"ם לא הביא את הדין הזה כלשונו.

בדף ג משמע שרבי חייא מחייב שבועה רק כשהעדים מעידים בחיוב ממון ברור; אולם בדף ה בסוגיית 'ההוא רעיא' משמע שחיוב השבועה הוא גם בעדות שאינה ברורה אלא שהנתבע מתחייב לשלם מתוך דבריו. הרי"ף ורבנו חננאל פסקו גם את האופן הזה, אולם הרמב"ם קיבל את שיטת הגאונים שדחו אותו.

תקציר שנים אוחזין - בטלית או בקצותיה יש שמעמידים את המשנה כשבעלי הדין אוחזים בטלית עצמה, והמשנה יכולה להוות סיוע לדין רבי חייא הראשון - שהעדאת עדים מחייבת בשבועה; וכך הכריע רבנו חננאל. ויש שמעמידים את המשנה כשבעלי הדין אוחזים רק בקצות הטלית, והמשנה יכולה להוות סיוע רק לדין רבי חייא השני - ש"הילך" חייב בשבועה; וכך העמיד הרי"ף.

בתורה משמע שיש שבועה רק כשהוא מודה במקצת, יש שיטה שסבורה שיש 'ערוב פרשיות' ורק בהלוואה צריך הודאה במקצת. הרי"ף פסק כשיטה והוא מחייב כופר הכל בפקדון בשבועה; ולפיכך הוא השמיט כמה משניות וסוגיות.

קצות החושן הוכיח מהסוגיה בבבא מציעא דף ג - שבהודאת פיו יש רק צד של אמת, והוא דחה את שיטת מוהרי"ן לב שקיים בהודאה צד של התחייבות ממונית. רש"י ותוס' ואף הרי"ף והרמב"ם סבורים כשיטה שבהודאת פיו קיים גם צד של התחייבות ממונית כמוהרי"ן לב. ומדובר במחלוקת סוגיות.

לשיטת הר"יף, נאמנות המוכר נובעת מ"הודאת בעל דין של הלוקח". הלוקח האמין עליו את המוכר - כשמסר למוכר את המעות לפני קבלת המקח. המוכר נאמן רק כל עוד שידו ממשיכה לאחוז במקח למרות שהקונים כבר אוחזים בו.

רש"י הכריע שסוגית נאמנות המוכר שבתחילת בבא מציעא - בנויה על הסוגיה בקידושין; וחז"ל תיקנו את הנאמנות הזו - בדומה לנאמנות המיילדת. המוכר נאמן תמיד כאשר המקח 'בידו', אך זהו ביטוי מושאל שמשמעותו שהמקח 'בסמוך לו' - אולם בפועל המקח נמצא בידי שני בעלי הדין שאוחזים בו.