הגירוש מגוש קטיף

כיצד נוכל ליישם את חזונו של הרב קוק אודות "דגל ירושלים"?; בניית אלטרנטיבה; מקומה של התנועה הציונית על מפת ההיסטוריה (על-פי אגרות הראי"ה); הצבת העקרונות ודרכי הפעולה למימוש החזון; התוואת דרך חדשה מול "המזרחי" המתרפס בפני הציונות החילונית; בכוחנו להניף את "דגל ירושלים".

חובת המחנכים ללבן את הסוגיות העומדות על הפרק; הציבור הדתי-לאומי לוקה ב"תסמונת האישה המוכה" הכולל: הדחקת הבעיות, תסביכי נחיתות והנאמנות הכפולה; הדרך לצאת מהתסמונת.

כיצד להתייחס לאמירת גדולים וצדיקים 'היה לא תהיה'? בדרך כלל, הקב"ה מקיים מה שהצדיק גוזר. אבל יש מהלכים שבאים מהמחשבה הפנימית ביותר על המציאות, ממקום עליון שבו אפילו לצדיק אין יכולת השפעה; מי שהשתדל באופן מקסימלי לפני הגירוש - יצא שלם מבחינה נפשית ורוחנית, כי הוא יודע שמה שהתרחש לא התרחש בגלל מיעוט השתדלותו.

בארץ ישראל ההנהגה האלוקית היא הנהגה גלויה של שכר ועונש. אם כן, האם החורבן מהווה הסתר פנים, האם טעינו בדרכנו? כיצד ניתן להבין את החורבן אחרי 30 שנות הארת פנים? הקב"ה מנהיג את העולם בשתי הנהגות, "הנהגת שכר ועונש" ו"הנהגת היחוד". לפני הגאולה, ההנהגה הבולטת היא "הנהגת היחוד". ברור שכל התפילות פעלו ויפעלו, אולם לפעמים זה יקרה בדרכים נסתרות מאיתנו.

החורבן לא קרה בגלל המתיישבים, אלא למרות צדקותם - כדי לגאול את כלל האומה. מלבד המשמעות שיש לשליחות עבור כלל האומה, אלו הם גם חיים באיכות אחרת ב) אנו חשים בדידות. ניתוח עמדתם של חלקי האומה (שומרי המצוות ואלו שאינם) ביחס לגירוש, והדרכים לדבר אל ליבם.

האם החרבת הישובים היא נסיגה בגאולה, או שניתן לראות בו ירידה לצורך עליה? משלים רבים עוזרים לנו להבין את תהליך הגאולה; ניתן לראות כיצד מכל צרה באה ישועה, כדברי הגר"א י) ניתוח שלבי תהליך הגאולה בדורות האחרונים, ובדורינו - תקופת המעבר בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד.

כיצד הגיע עם ישראל למצב שבו הוא מוכן להחריב ישובים? העמקה בהבנת סימני דור הגאולה המנויים במסכת סנהדרין, בירור אמירתה של התרבות המערבית ויחסינו אליה; כשם שבנוגע לקודש איננו סומכים בעינים עצומות על המדינה, כך גם ביחס למימוש ערכי הציונות. נמשיך להיות שותפים, אולם בשותפות מוגבלת.

ניתוח התהליך העובר על התנועה הציונית החילונית, ויחסינו אליה. מלחמת תרבות לנו, על החיים ועל המוות, אך ביסודה היא לא מלחמה עם רשעים אלא עם אנשים מסובכים הגוררים את האומה למעשים נוראיים; כיצד יש לומר תפילה לשלום המדינה לאחר הגירוש? ביאור הדעות השונות בנושא. יש מקום להחלטה כללית לגבי הנוסח, אך לא ראוי שכל מקום ישנה לפי הבנתו.

בתקופת המאבק היו דרכים שונות, אולם כולם לשם שמים נתכוונו. אחד הרווחים שהרווחנו הוא היכולת לגבש הנהגה מוסכמת; האם היה מקום לריקוד עם החיילים המפנים, או לקרוא לצוי פיוס? בשאלת סירוב הפקודה ניטעו השורשים של ציונות אמונית שאינה משתלבת בתמימותה עם כל הנעשה במדינה; אנחנו חייבים לתעל את כל הכוחות שהתגלו במאבק לכיוון של בניה והשקעה באומה. העם לא ימשך לתנועה שתהיה מלאת כעסים ופנים נזופות. עלינו ללמוד את שפת האומה ולהבין את פחדיה; האם יש מקום לשאוף למהפכה שלטונית? האם להמשיך לשרת בצבא?