קוממיות

יש שני כללים סותרים בחינוך: האחד, הצבת גבולות. והשני, הסתלקות מאחריות והעברתה לבן. בהצבת הקוים האדומים, אנו למעשה נוטלים אחריות על הבן, להזהירו ולחנכו שיקבל על עצמו את הגבולות הללו. לעומת זאת, כלל גדול בחינוך הוא, לתת אמון בילד, לסמוך עליו, ולהשתדל בכל גיל, לפי יכולתו, להעביר אליו את האחריות.

כדי שעם ישראל ישוב לתורה, כדי שהרחוקים מאמונה ישובו בתשובה, אין צורך בתהליך ארוך וממושך של חינוך שמייסד השקפת עולם של אמונה. האמונה קיימת בכל עוצמתה בעמקי הנשמה של כל יהודי ויהודי, ומה שצריך לעשות הוא לסלק את המכסים.

יש לזכור את הכלל הגדול בחינוך בכלל ובחינוך למצוות בפרט: חינוך בכפיה, אין לו כל סיכוי. הדרך היחידה לחנך לטווח ארוך היא בדרך האהבה.

בימים ראשונים היו יוצאי המוני בית-ישראל לרחובה של עיר, ורוקדים ושמחים ביום עצמאותנו. בימים אחרים חידון התנ"ך, מסיבות בישיבות, צעדות לאורך שבילי ארצנו ו"על האש" - מלווים יום זה. בדרך הנכונה לציון יום עצמאותנו, עוסקת הקומה התורנית השבוע.

לצערנו אכן ישנה מציאות של הנהגת המדינה לא על פי דרכה של תורה, אולם לא בגללה לא נודה על הטוב ועל קידוש ה' העצום שישנו בעצם הקמת המדינה לעיני הגויים כולם, ובייחוד כלפי העולם הנוצרי שמאמין שעם ישראל עבר ובטל מן העולם.

בימים אלו אנו מתחילים לספור את הימים מהקרבת העומר ועד למתן-תורה. מנהגי אבלות וימי שמחה משמשים בערבוביא בתקופה זו, ואנו שואלים - מה משמעותם של ימים אלו - אבלות או הכנה שמחה למתן-תורה?

בגילך ובמצבך אל תידחי שום הצעה. כמובן שאין ללכת בעיניים עצומות, אלא חובתך לבדוק היטב ולברר, עוד לפני פגישה ראשונה להיכרות, אך כל מקרה צריך להיבדק. גרוש או גרושה אינם בהכרח מעידים על כשלון או קלקול או רוע.

העומר הבא מן השעורים זהו קרבן הבא מדבר נמוך, מאכל בהמה, ותפקידו לתקן מצבים נמוכים כאשר עם ישראל נמצא בשפל רוחני, כאשר אין בו צדיקים, כאשר הוא נוהג כבהמה, בא הקרבן הזה קרבן העומר ומכפר ומגן על ישראל