אבו עיסי
|
|
יִצְחָק בֶּן יַעֲקֹב עוֹבַדְיָה אַבּוּ עִיסִי, המוכר גם בשם אַבּוּ עִיסַא אלְ-אִסְפַהַאנִיּ, היה משיח שקר שחי בממלכת פרס בימי מלכותם של ח'ליפי בית אומיה, מייסד כת העיסוניים. זמנו המדויק מוטל בספק: יש המקדימים אותו לימי הח'ליף עבד אל-מלכ (685–705 לספירתם), ויש המאחרים אותו לימי הח'ליף מרואן השני (744–750 לספירתם).
חייו[עריכה]
אבו עיסי היה חייט מאספהאן, שלא ידע קרוא וכתוב, ופרסם כי היו לו התגלויות נבואיות וכי הוא המשיח. אף שלא ידע קרוא וכתוב, טענו חסידיו כי חיבר מספר ספרים.
אבו עיסי אמר שלפני בואו של המשיח יופיעו חמישה שליחים, והוא האחרון שבהם. אלוהים הטיל עליו, לדבריו, להציל את היהודים מעול העמים ולהנחיל להם עצמאות. לפי מקור אחר לא הסתפק בתפקיד מבשרו של המשיח, וטען שהוא עצמו המשיח.
אבו עיסי נקט שיטה של הוספת מצוות והטלת חומרות. הוא אסר גירושין, אכילת בשר ושתיית יין, וחייב להתפלל שבע תפילות ביום ולא שלוש, בהסתמך על הפסוק "שבע ביום הללתיך"[1]. כמו כן, אבו עיסי נהג בסובלנות כלפי הנצרות והאסלאם, קידש גם את הברית החדשה והקוראן והורה לחסידיו לעסוק בהם לצד העיסוק בתנ"ך.
המונים התלקטו סביב אבו עיסי, שאותו כינו חסידיו "א-ראעי" (הרועה), והוא עורר מרד נגד השלטון הפרסי. מסופר כי כאשר הקיפו המוסלמים את מחנהו של אבו עיסי, צייר זה מעגל גדול בחול סביב למחנהו והודיע כי כל העומדים בתוכו יינצלו. האויבים, שלא הבינו את משמעות המעשה, וחששו שמא יש בו מעשה כישוף, נרתעו לאחוריהם ונמלטו.
מותו[עריכה]
ימים מועטים לאחר מכן ניגף אבו עיסי בקרב סמוך לעיר ראי (raaghl) במחוז ח'וראסאן שבצפון פרס, ונהרג. חסידיו נפוצו לכל עבר. גם לאחר מותו המשיכו שרידי חסידיו להאמין כי לא מת וכי הוא מסתתר במערה בהרים. שרידי קהילות של מאמיני אבו עיסי שרדו בסוריה עד המאה ה-10 לספירתם. לפי סיפוריהן נדד המנהיג במדבר כדי לבשר לבני משה על שליחותו.
הרמב"ם באיגרת תימן מזכיר את תנועתו של אבו עיסי: "ויש עליכם לדעת כי בתחלת מלכות ישמעאל עמד איש בעבר הנהר ואמר שהוא משיח ויצא בכלל עשרת אלפים מישראל והייתה האות שלו שלן מצורע והשכים בריא ולא נשלם עסקו ולא עמדה עצתו וחזר ונשאר ישראל אחריו בערי אספהן בעצם הגלות והתחדשו עליהם בגללו צרות".
ראו גם[עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכה]
- "עבדיה אבו עִיסָא אַלְאִצְפַחַאנִי", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמוד 297, באתר עיברובוקס.
