אומדנא דמוכח
|
|
הגדרה[עריכה]
בירור כוונתו של אדם על פי השערה וודאית, או במילים אחרות: אדם שעשה מעשה, וברור לכולם שאילו היה יודע דבר מסוים לא היה עושה את המעשה - המעשה לא חל. (בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים קידושין כא). פעמים רבות המפרשים מכנים אותו בסתם: "אומדנא", וכך נקטנו בתוך ערך זה.
למרות שבדרך כלל, אדם שעושה מעשה או או דבר, ובמחשבתו מתכוון לבטלו (בתנאים מסויימים) - דברים שבלב אינם דברים" (קידושין מט:) ואין אנו מתחשבים במחשבתו, מ"מ במקרה שיש אומדנא דמוכח מה כוונתו - אנו מתחשבים בה, ואין אנו מחשבים את מחשבתו כ"דברים שבלב", אלא כדברים שבלבו ובלב כל אדם.
נדון בהשלכות על שאר דינים התלויים בדיבור: קניינים, קידושין, נדרים ושבועות.
חולק על דין זה הוא התוס' רי"ד, שסובר שגם באומדנא דברים שבלב אינם דברים (קידושין מט: ד"ה אמר. והוסיף שבמקרה שאין אומדנא דמוכח פשיטא שאינו נאמן לומר מה היה בליבו, וע"כ הגמרא דנה במקרה שיש אומדנא, שידעו שכניו שהיה בדעתו לעלות לארץ ישראל. אמנם הקונטרסי שיעורים קידושין כא-ט (ד"ה והנה) דחה את הבנה זו בדעת התוס' רי"ד, והסביר שגם לתוס' רי"ד אומדנא דמוכח מועילה). אמנם הרבה אחרונים נקטו בפשטות שהווי דברים (קצוה"ח יב-א הביא מהרי"ט חו"מ מה ומרדכי כתובות רנד וסובר כמותם, אחיעזר ח"ג כו-ב, וכן דעת ר"ח המובא בתוס' רי"ד שם, והקונטרסי שיעורים קידושין כא-ד כתב שכך מבואר בש"ס בראשונים ובאחרונים)[1].
דוגמאות[עריכה]
- אדם שמכר את נכסיו על דעת שיעלה לארץ ישראל, ושכניו ידעו שבדעתו לעלות לארץ ישראל, ונאנס ולא עלה לארץ - המכירה לא חלה כיוון שהיתה אומדנא שלא מכר על דעת להישאר בחו"ל, אע"פ שלא אמר זאת בפירוש.
- מי שהלך בנו היחיד למדינת הים, ושמע שמועה, בלתי נכונה, שמת בנו, ומשום כך כתב שכל נכסיו ינתנו לאדם אחר, ולאחר מכן הגיע בנו, יש אומרים, וכן הלכה, שאין מתנתו מתנה. הסיבה לכך היא, שיש אומדנא דמוכח, שאילו היה יודע שבנו יחידו חי, לא היה נותן את כל נכסיו לאחרים. לכן, אף על פי שלא פירש בשעת הנתינה שהוא נותן את כל נכסיו מחמת מות בנו, אנו מסתמכים על השערה וודאית זו לגבי מה שהניע אותו לנתינה, וקובעים שאין נתינתו נתינה.
- שכיב מרע שכתב את כל נכסיו לאחרים ולא הותיר לעצמו כלום, ולאחר מכן הבריא, יכול הוא לחזור בו, אפילו אם נעשה קניין גמור, שכן יש אומדנא דמוכח שעל דעת כן נתן, שאם ימות - תתקיים המתנה, ואם יבריא - לא תתקיים.
מקור וטעם[עריכה]
סוגי האומדנא הם שלושה (קונטרסי שיעורים קידושין כא-ה, נדרים יט-ה):
- חיסרון ידיעה - האדם לא ידע את האמת, ואילו היה יודע לא היה עושה את המעשה. לדוגמא, הקונה לא ידע שהקרקע זיבורית, ואילו היה יודע זאת לא היה קונה אותה.
- תנאים - האדם ידע את האמת, אלא שהתכוון לעשות את המעשה על דעת תנאים מסוימים, ולא פירט אותם. ולכן אם לא נתקיימו התנאים הללו המעשה לא חל. לדוגמא, מכר את נכסיו על דעת שיעלה לארץ ישראל ולא הצליח לעלות, ולכן המכר בטל.
- אומדנא שנולדה לאחר זמן - לאחר המעשה קרה מקרה, שאילו האדם היה יודע אותו מתחילה לא היה עושה את המעשה. לדוגמא, מכר קרקע בשביל להשיג כסף, ולאחר זמן התברר לו שאינו צריך את המעות (ויש חילוקים בין שני הסוגים הראשונים לבין הסוג השלישי, כדלקמן).
בטעם שאומדנא מועילה לבטל מקח וכד' נחלקו המפרשים, ויש חילוק בין סוגי האומדנות השונות:
- מדין תנאי - שנחשב שהאדם התנה שעושה את המעשה (מוכר, מקדש וכו') על תנאי שהדבר כמו שהוא חושב ורוצה, ולכן אם התברר שטעה או שלא התקיימו התנאים שחשב עליהם - המעשה לא חל (שו"ת רעק"א מהדורא תנינא קו ואור שמח אישות י-ב). וביאר הקונטרסי שיעורים (קידושין כא-ח ד"ה ובעיקר) שלשיטה זו כל שלושת סוגי האומדנות הם מדין תנאי.
- מדין טעות - שני סוגי האומדנות הראשונים (חיסרון ידיעה ותנאים) הם מדין טעות, כמו במכר לחבירו יין ונמצא מים שהמכר בטל מדין טעות (ולא צריך את דין תנאי). ורק סוג האומדנא השלישי (אומדנא שנולדה לאחר זמן) הוא מדין תנאי (קונטרסי שיעורים קידושין כא-ח (ד"ה ונלענ"ד) בדעת המהר"ם מרוטנבורג והדרכי משה).
בדינים שונים[עריכה]
מכר - לבטל את המכר - כל שלושת סוגי האומדנות מועילות (קונטרסי שיעורים קידושין כא-ה, נדרים יט-ה).
נדרים ושבועות - לבטל את הנדר בלי התרת חכם - שני סוגי האומדנות הראשונות מועילות, ולגבי הסוג השלישי (אומדנא שנולדה לאחר זמן) נחלקו המפרשים: לרשב"א ולבית יוסף גם הוא מבטל את הנדר, אך למהר"ם מרוטנבורג ולדרכי משה אינו מבטל את הנדר (קונטרסי שיעורים קידושין כא-ז). וביאר הקונטרסי שיעורים (שם אות ח ד"ה ונלענ"ד) שלדעתם תנאי שאינו מפורש אלא הוא רק מחמת אומדנא לא מועיל בנדרים ושבועות, ולדעתם אומדנא שנולדה לאחר זמן היא מדין תנאי[2] (שלא כאומדנא של חיסרון ידיעה או תנאים שהן מדין טעות), ולכן היא לא מועילה בנדרים ושבועות.
נדרים, שבועות ונזירות - להחיל אותם במחשבה - כיוון שכתוב בהם "לבטא בשפתיו" אפילו אומדנא לא תועיל, שאע"פ שאינו דברים שבלב (כיוון שהוא מוכח), עדיין אינו "לבטא בשפתיים" (אחיעזר ח"ב יט-ג בשם ר"ן ורא"ש. והקצוה"ח (יב-א) כתב רק שנדר צריך דיבור ממש, ולא פירט).
הפרשת פאה וצדקה - במתנות הצריכות הפרשה[3] - צריך להיות בדיבור דווקא, ולא מספיקה אומדנא, כשם שבנדרים צריך דווקא דיבור (גר"ש שקאפ נדרים ו בתחילתו, בלשון "אפשר לומר").
פרטי הדין[עריכה]
בספק האם זו אומדנא - דינו כאילו אינה אומדנא, ולא הווי דברים (אחיעזר ח"ג כו-ב).
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ בערך דברים שבלב אינם דברים בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו) תלינו את שורש מחלוקתם בטעם שדברים שבלב אינם דברים: האם איננו מאמינים לו שכך היה בליבו, שאנו חוששים שהוא משקר, או שהעיקר הוא המעשה ולא אכפת לנו מהדברים שבלב.
- ↑ את המחלוקת בזה הבאנו לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם.
- ↑ בערך מתנות עניים בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה האם צריך הפרשה) דנו אלו מתנות צריכות הפרשה.