אונאה (ממון)

הגדרה[עריכה]

המוכר חפץ ביותר משוויו בלי ידיעת הקונה, או הקונה חפץ בפחות משוויו בלי ידיעת המוכר (הסוגיא בבבא מציעא מט: והלאה).

לדוגמא, חפץ ששוויו חמש פרוטות ומכרו בשש (בבא מציעא נ:).

מקור וטעם[עריכה]

מקורו מפורש בתורה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה-יד). ועובר גם בלא תגזול (טור חו"מ רכז-א).

בסוג הדין נחלקו הראשונים האם הוא איסור או ממון, ונפק"מ האם לפסוק כרב או כשמואל, שהרי הלכה כרב באיסורא וכשמואל בממונא (תוס' בבא מציעא נא: (ד"ה בד"א) וחידושי הר"ן שם: ממון, ר"ח (המובא בתוס') וראב"ד (המובא בחידושי הר"ן שם): איסור). וביאור מחלוקתם, שהדעה שהוא ממון סוברת שפירוש הלאו "לא תונו" הוא שמאנהו בכך שלא מחזיר לו את הממון, ולכן הלאו הוא תולדה מהממון. והדעה שהוא איסור סוברת שהלאו "לא תונו" הוא על האונאה עצמה ואינו תלוי בהחזרת הממון, ולכן הוא איסור (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כב-ב ד"ה וכיון).

במהותו חקר הגר"ח האם אונאה היא גזילה ממש, שהתורה גילתה שכאילו לא נתן לו מדעתו, או שהיא איסור נפרד של לא תונו, והגזילה נובעת מהלאו של לא תונו (גר"ח סטנסיל רלב).

מקור חיוב ההשבה (במקרים שחייב להשיב, כגון אונאה של שתות במטלטלין, כדלקמן) לא כתוב במפורש בתורה (שערי יושר ה-ה ד"ה אמנם) ולכן נחלקו בו המפרשים:

1. הפני יהושע כתב שהוא מדין השבת גזילה (בבא מציעא נו. ד"ה במשנה (בלשון אפשר)).
2. הגר"ח (מכירה טו) והקונטרסי שיעורים (בבא מציעא כב-ב) כתבו שהיא גזירת הכתוב נפרדת מ"אל תונו".
3. השערי יושר (ה-ה ד"ה אמנם) ביאר את המקור, שהרי הפסוק אוסר אונאה גם על הלוקח - "או קנה" (בבא מציעא נא), ובדרך כלל הלוקח אינו יודע בשעת המכירה את שוויו האמיתי של החפץ, וזה נודע לו רק אחר כך. וא"כ הפסוק מלמד שלאחר שנודע ללוקח, הוא חייב להחזיר את האונאה למוכר. ומכאן המקור לחיוב ההשבה (ומזה לומדים גם למוכר).
4. הרמב"ן (על התורה ויקרא כה-יד) כתב שאפשר שהוא רק אסמכתא, והוא קבלה ביד חכמים.

פרטי הדין[עריכה]

דיני אונאה נחלקים ע"פ שיעור האונאה (יותר משתות, שתות ופחות משתות), סוג הנכסים (מטלטלין, קרקעות עבדים ושטרות) ועוד, ונחלקם לסעיפים נפרדים - יותר משתות, פחות משתות, קרקעות, דבר שבמידה ושוגג:

יותר משתות[עריכה]

יותר משתות בטל המקח (בבא מציעא נ:).

והטעם לזה, משום שהמחיר רחוק מן המקח יותר מדאי, וכאילו לא מכר לו כלל, שאין מקח כזה ראוי להתקיים (תוס' בבא בתרא פד. ד"ה אי לאו).

בדינו הסתפק הקונטרסי שיעורים האם יש בו גם דין החזרת האונאה. ונפק"מ כאשר המתאנה מוחל על ביטול המקח ואינו מוחל על החזרת האונאה, האם המאנה חייב להחזירה לו (בבא מציעא כב-ה ד"ה ונסתפקתי: לרמב"ם אין חזרת אונאה, לשיטה מקובצת יש).

פחות משתות[עריכה]

פחות משתות אין בו אונאה (בבא מציעא נ:).

והטעם לזה, משום שדרך הכל למחול על כך (רמב"ם מכירה יב-ג). והוסיף הרא"ש (בבא מציעא פ"ד סימן כ) שדרך העולם למחול משום שהלוקח והמוכר אינם יכולים לדייק כל כך, ואף אם יבוא לערער - הדיינים לא ישומו בשווה: אחד מהם יאמר שיש בו שיעור אונאה, והאחר יאמר שאין בו.

בדין הפטור נחלקו הראשונים האם הוא רק פטור מהשבה, אך עדיין עובר בלאו (רמב"ן על התורה ויקרא כד-יד, פני יהושע בבא מציעא נו. ד"ה במשנה) או שהוא היתר אף לכתחילה, שהתירו חכמים מפני תיקון היישוב, כדי שהסוחרים יוכלו להשתכר (חינוך שלז בסופו. והרא"ש בבא מציעא פ"ד סימן כ מסתפק בזה).

קרקעות[עריכה]

קרקעות עבדים ושטרות אין בהן אונאה (בבא מציעא נו.).

בטעם לזה שאין אונאה בקרקעות חידש החינוך (שלז) שכיוון שהקרקע קיימת לעולם דרך הבריות למחול על האונאה. והמנחת חינוך (שם ג) הביא צד שהוא גזירת הכתוב.

בדין הפטור כתב הרמב"ן (על התורה ויקרא כד-יד) שהוא רק פטור מהשבה, אך עדיין עובר בלאו, והמנחת חינוך (שלז-ג) הסתפק בזה^[1].

דבר שבמידה[עריכה]

דבר שבמידה במשקל ובמניין אפילו פחות משתות חוזר (בבא בתרא צ.). ויש בזה שלוש שיטות בראשונים (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כב-ו ד"ה ונמצא):

1. תמיד המקח בטל - בין במטלטלין ובין בקרקעות, בין ביותר משתות, בין בשתות ובין בפחות משתות.
2. תמיד המקח קיים וצריך להחזיר את האונאה - בין במטלטלין ובין בקרקעות, בין ביותר משתות, בין בשתות ובין בפחות משתות (רשב"א קידושין מב:).
3. במטלטלין - המקח בטל, בקרקעות - המקח קיים וצריך להחזיר את האונאה (רשב"ם בבא בתרא קג:).

שוגג[עריכה]

המאנה בשוגג, חידש הקונטרסי שיעורים (בבא מציעא כב-ו ד"ה ונלענ"ד) שאע"פ שחייב להחזיר, לא עבר באיסור כלל (ואינו כשאר העבירות שעבר באיסור בשוגג), שכל איסור אונאה נאמר רק כשמתכוון לכך.

הערות שוליים[עריכה]