אונאת דברים

איסור גרימת צער לזולת בדיבור. בנוסף לאיסור "אונאה" במקח וממכר (ראה: אונאה), ישנו גם איסור "אונאת דברים", כלומר שלא יאמר אדם לחברו דברים שיפגעו בו ויכעיסוהו, שנאמר (ויקרא כה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' אלהיכם".

"אונאת דברים" כיצד? אם היה חברו בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים; היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשי אבותיך; היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. וכן אם ראה אנשים מחפשים תבואה, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה - אם הוא יודע שאותו פלוני אינו מוכר תבואה, ומתכוון להתל באותם אנשים או במוכר. וכן לא יאמר אדם לסוחר: בכמה חפץ זה? כשאין בכוונתו לקנותו.

המאנה את חברו עובר בלא תעשה, אבל אינו לוקה, מפני שהוא "לאו שאין בו מעשה", ומכל מקום לוקה מכת מרדות מדרבנן.

חכמים ראו את איסור אונאת דברים בחומרה רבה, ואמרו: גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה אינו ניתן להשבון, וזה בממונו וזה בגופו, וזה נאמר בו "ויראת מאלהיך" וזה לא נאמר בו. ואמרו: כל הצועק מאונאת דברים נענה מיד, שנאמר: "כי אני ה'", שכל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.

"לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". "ואפילו בקטנים, ראוי להיזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדאי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו שלא אדם".