אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד
|
|
אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד הוא האיסור לשחוט בהמה טהורה עם וולדה באותו היום. בטעם האיסור, מבאר הרמב"ן כי המצווה נועדה למנוע ממידת אכזריות להשתרש באדם כתוצאה משחיטת אם וולדה באותו היום.
מקור[עריכה]
מקור האיסור הוא מדברי התורה: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח). העובר על איסור זה - לוקה.
איסור "אותו ואת בנו" קיים בין בשחיטת הוולד לאחר שחיטת האם ובין בשחיטת האם לאחר שחיטת הוולד.
אדם ששחט את הראשונה, ובא חברו ושחט את השניה - האחרון לוקה.
טעם האיסור[עריכה]
מדברי התורה לא מפורש מהו טעם האיסור והמפרשים נתנו לו פירושים שונים:
רחמנות על בעלי החיים[עריכה]
הרמב"ם (מורה נבוכים ג,מח) מסביר שטעם המצווה דומה לטעם האיסור בשילוח הקן ומפרש כי מטרת הציווי הוא משום שהקב"ה מרחם על בעלי החיים.
חינוך לרחמנות[עריכה]
לעומתו, הרמב"ן (דברים כב,ו) תוקף בחריפות פירוש זה ומסביר שטעם המצווה אינו משום שהקב"ה מרחם על בעלי החיים, שהרי יכל לאסור כליל את השחיטה, אלא מטרת הציווי הוא לחנך לרחמנות. לשיטתו, כאשר האדם מתאכזר אל בעלי החיים, רגש האכזריות עלול להתפשט לשאר חלקי החיים שלו, ולכן גם שוחטי הבהמות הם אנשים אכזריים. על מנת למנוע ממידת אכזריות זו להתקבע בלב האדם, הקב"ה ציווה את העם לרחם על הבהמות ולא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד.
כבוד לרגש המוסריות[עריכה]
הרש"ר הירש מסביר שההימנעות משחיטת הבהמה יחד עם בנה מעלה על נס את התמסרות הבהמה לוולדה. לפירושו, בעוד הרגש הטבעי של הבהמה נוטה לאנוכיות ולאהבה עצמית, בעת שהבהמה מטפלת בוולד מתגלה בה התרוממות מסוימת של הקרבה עצמית לצורך האחר. האיסור להקריב את הבהמה יחד עם בנה מדגיש זכר זה של רגש אנושי הנמצא בבהמה, וההתחשבות בו מראה את החשיבות שמראה התורה בקידום הרגש המוסרי שבאדם.