אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

הגדרה[עריכה]

אדם יכול לאסור רק חפצים ששייכים לו, אך לא חפצים של חבירו (הסוגיא בחולין מא.).

לדוגמא, אדם שהשתחווה לחפץ של חבירו, לא אסרו (חולין מ), המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, לא אסרה (כלאיים ז-ה).

דינים דומים: יש שני סוגי חלויות שאדם אינו יכול להחיל על דבר שאינו שלו:

1. אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ועל כך נדון בערך זה.
2. אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו^[1].

מקור וטעם[עריכה]

מקורו מדאורייתא, ויש לכך שלושה מקורות מפסוקים:

1. "ופסיליהם תשרפון באש" (דברים ז-ה) - דווקא שלהם, שהם היו יכולים לאוסרם, אך לא שלכם, שאת שלכם הם לא היו יכולים לאסור (קרית ספר עבודה זרה ח).
2. "לאסור איסר על נפשו" (במדבר ל-ג) - דווקא על נפשו, אך לא על אחרים (קרית ספר שם בשם יש אומרים).
3. "ואיש כי יקדיש את ביתו" (ויקרא כז-יד) - מה ביתו שלו אף כל שהוא שלו, ולא של אחרים. ואע"פ שפסוק זה נאמר לגבי הקדש, לומדים איסור מהקדש, שכשם שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (לבוש יו"ד ה-ג).

בטעמו יש שלושה הסברים:

1. אין לו כח לאסור את שאינו שלו (עונג יום טוב פב מדייק מהרמב"ם שחיטה ב-כא). והוסיפו ראשי הישיבות (קובץ הערות עו-ד בתחילת הסעיף, גרש"ש בעניין אא"א דשא"ש (אחרי בבא בתרא) ב ד"ה ועתה) שלאו כל כמיניה לייחד את החפץ לשם האיסור, כגון לשם עבודה זרה. ולטעם זה, בחלות מכח המעשה, שהמעשה עצמו אוסר את החפץ ולא האדם - יכול לאוסרו, שבחלות כזו ממילא לא האדם עצמו אוסר, כדלקמן^[2] (קובץ הערות שם).
2. אינו נאמן שהתכוון לאסור את החפץ, שאנו תולים שאין כוונתו אלא לצער את בעל החפץ (רמב"ם שם בסוף הסעיף. בסתירה זו ברמב"ם דנו העונג יום טוב שם, כרתי ופלתי יו"ד ד, סמ"ע חו"מ שפה, גרש"ש בעניין אא"א דשא"ש (אחרי בבא בתרא) א ד"ה והנה). ולטעם זה, כשברור שהתכוון באמת לאסור את החפץ, כגון שהוא מומר - אסרו (עונג יום טוב שם).
3. הר"ש (כלאיים ז-ה) כתב שלכל דין שבו אין אדם אוסר את שאינו שלו יש טעם מיוחד: עבודה זרה - אינה מיוחדת לעבודה זרה אם אינה שלו (כמו הטעם שהבאנו לעיל באות א), פרה אדומה - צריכה ניחותא של הבעלים, כלאי הכרם - צריך ניחותא או שיש גזיה"כ "כרמך".

במהותו חקר הגרמ"א עמיאל (המידות לחקר ההלכה ב-ה,ו, יג-מז) האם כדי לאסור חפץ צריך שהוא יהיה שלו, או שאי אפשר לאסור חפץ שאינו שלו. ונפק"מ האם אפשר לאסור חפץ של הפקר^[3].

בדינים שונים[עריכה]

בחלות מכח המעשה^[4], דהיינו שלא האדם עצמו מחיל את הדין (כמו קניינים, שהאדם מחיל את הקניין ע"י ההגבהה, וכן קידושין וגירושין), אלא הדין חל ממילא (כמו נבילה, שהאדם רק הורג את הבהמה וממילא היא נאסרת) - יכול לאסור דבר שאינו שלו, שהאיסור לא נובע מהאדם אלא מהמעשה. ומה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בעבודה זרה ובתכריכי המת, אע"פ שאיסורם מכח המעשה, הוא משום שעל אף שהאיסור עצמו מכח המעשה, הייחוד לשם עבודה זרה ולשם המת הוא מכח האדם, ולכן האדם לא יכול לייחדם, וממילא אינם נאסרים (קובץ הערות עו-ד, גרש"ש בעניין אא"א דשא"ש (אחרי בבא בתרא) א ד"ה ונראה).

ברובע, נרבע, כלאי בגדים, בשר בחלב ונתינת נבילה או חלב לתבשיל אדם כן אוסר את שאינו שלו. ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

1. תוס' מחלקים שכל מה שאין אדם אוסר את שאינו שלו הוא רק באיסורים התלויים במחשבה, כגון עבודה זרה (שמחשבתו לעבודה זרה) וכלאי הכרם (שצריך ניחותא), אך ברובע נרבע, כלאי בגדים ונתינת נבילה וחלב לתבשיל, שאינם תלויים במחשבה - כן אוסר את שאינו שלו (תוס' יבמות פג: (ד"ה אין) לגבי נתינת נבילה וחלב לתבשיל, וכן הובאה דעה זו בר"ש כלאיים ז-ה לגבי רובע נרבע וכלאי בגדים, והגרש"ש בעניין אא"א דשא"ש ב ד"ה והתוס' (אחרי בבא בתרא) כתב שהן אותה הדעה). וביאר הגרש"ש (שם ד"ה ועתה) שהוא כלל שקבלו חז"ל שבדבר התלוי במחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
2. הר"ש (כלאיים ז-ה) כתב שלכל דין שבו אין אדם אוסר את שאינו שלו יש סיבה מיוחדת: עבודה זרה - אינה מיוחדת לעבודה זרה אם אינה שלו, פרה אדומה - צריכה ניחותא של הבעלים, כלאי הכרם - צריך ניחותא או שיש גזיה"כ "כרמך". אך שאר הדינים - רובע נרבע וכלאי בגדים - שאין בהם סיבה מיוחדת - אדם כן אוסר את שאינו שלו (ולגבי בשר בחלב הוסיף (שם בתחילתו) עוד סיבה שאוסר, שהוא איסור התלוי בנתינת טעם, ואין לדמות איסורים התלויים בנתינת טעם לשאר האיסורים, ולא פירש את הסיבה לזה).

פרטי הדין[עריכה]

במעשה, כגון שלא רק השתחווה לבהמת חבירו (שאז לכל הדעות לא אסרה, כדלעיל), אלא ששחט אותה לשם עבודה זרה, וכן המנסך יין של חבירו, נחלקו בזה תנאים, אמוראים (חולין מא.) וראשונים (לרמב"ם שחיטה ב-כא אינו אוסר, ולראב"ד כן) האם גם בזה נאמר שאין אדם אוסר את שאינו שלו (והרמב"ן הקשה לדעות שאינו אוסר אפילו ע"י מעשה, מדוע יין של ישראל שנסכו גוי אסור בהנאה, דן בזה בעונג יום טוב נט ד"ה וראיתי להרמב"ן).

המקור לדעה שאוסרת ע"י מעשה, מהפסוק "ואת כל הכלים אשר הזניח אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו" (דברי הימים ב כט-יט) - דהיינו שגנזום והקדישו אחרים תחתיהם, משום שנאסרו ע"י מעשה (עבודה זרה נד:). ונחלקו הראשונים האם הוא מן התורה או מדרבנן (שער המלך לולב ח-א ד"ה ודע עוד שמדברי הרמב"ן (ברבע ההלכה): רמב"ן ומהר"ב הלוי - מדאורייתא, רש"י תוס' ר"ן ריא"ז - מדרבנן. וכן הפרי מגדים (יו"ד ד שפתי דעת ו) והשדי חמד (ח"א א-רפה עמוד 73) הביאו מחלוקת הפוסקים בזה).

הטעם לדעה שאוסרת ע"י מעשה, שדווקא במחשבה אין אדם אוסר כי איסור שבמחשבה הוא איסור שהאדם מחיל אותו (חלות מכח האדם^[5]), ואין לאדם כח להחיל על דבר שאינו שלו, אך איסור שבמעשה הוא איסור שחל ממילא (חלות מכח המעשה), והיא חלה בלי קשר לאדם שעשה את המעשה (כמו שהנותן בשר לחלב של חבירו אסרו, שאין הנתינה אוסרת אלא המציאות שהבשר והחלב מעורבים זה בזה) (גרש"ש בעניין אא"א דשא"ש (אחרי בבא בתרא) א ד"ה ונראה)^[6].

הפקר, וכן חפץ שבעליו אינו מעכב, ואפילו בלי שליחות של בעליו, אדם יכול לאוסרו, וכל מה שאין אדם אוסר הוא דווקא בעל כורחו של הבעלים, שאז לאו כל כמיניה לאוסרו, שאינו יכול לייחד את החפץ לאיסור. ובזה שונים איסורים מקניינים, שהרי אי אפשר להקנות חפץ של הפקר או חפץ של חבירו אפילו אם אינו מעכב (אלא אם כן הבעלים עשאו שליח) (קובץ הערות השמטות כב ד"ה בירושלמי (לסימן עב-ד) - גם לגבי הפקר וגם לגבי בעליו אינו מעכב. גרש"ש בעניין אא"א דשא"ש (אחרי בבא בתרא) ב ד"ה ועתה - לגבי בעליו אינו מעכב. עונג יום טוב פב ד"ה ואכתי - לגבי הפקר)^[7].

דבר שאינו ברשותו אך הוא שלו, כגון שגזלוהו ממנו, נחלקו האחרונים האם יכול לאוסרו: הקובץ הערות (השמטות כב ד"ה ולפי (לסימן עב-ד)) כתב שגם בזה אינו אוסר, והעונג יום טוב (פב ד"ה תשובה) כתב שכן אוסר, ורק אינו שלו אינו אוסר, כי אינו שלו גרוע מאינו ברשותו.

ראה גם[עריכה]

• אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו

• בעלות

• דבר שאינו ברשותו

הערות שוליים[עריכה]