אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות

הדיין צריך לקבוע את פסק הדין לפי מצב הדברים שהוא רואה בעיניו ונמצא בהישג ידו ובתחום שליטתו, מבלי לחוש לטעות.

גדולה אחריותו של הדיין וגדול עונשו בדיני שמים, אם טעה בדין מתוך רשלנות. אולם, אחריות זו אינה מעבר למה שיכול היה להסיק על פי מה שראה בעיניו והיה בהישג ידו, ולא נדרש ממנו מעבר לכך, מפני שאם לא כן, יירתעו אנשים מלהתמנות לדיינים, מתוך שיאמרו: "מה לי בצער הזה", כלומר מדוע לנו להכניס את ראשנו ולהסתכן באחריות כה גדולה, הכוללת גם את מה שאינו בתחום שליטתנו.