אין מקרא יוצא מידי פשוטו

אין הדרשה שוללת את משמעותו הפשוטה של הכתוב.

אף על פי שדורשים את הפסוקים באופנים שונים שלא על פי פשוטו של מקרא, מכל מקום אין הפסוקים מאבדים את מובנם הפשוט.

לדוגמא, בפסוק: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת", נדרשו המילים "את אביה" לגזירה שווה. למרות זאת, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועל כן למדים גם את הדין, שאם היו נוהגים באביה קודש - נוהגים בו חול, ואם נהגו בו כבוד - נוהגים בו בזיון.

וכן: "ושרט לנפש לא תתנו", שאף על פי שדורשים "לנפש" לדרשה, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועל כן למדים גם, שאינו חייב אלא בשריטה על המת בלבד.

ולכן, אף שפירשו חכמים את הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", שכוונתו לענני הכבוד שהלכו עם ישראל במדבר, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וצריך אדם לדעת שהוא יושב בסוכה, ומשום כך סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה, כיון שאין העין רואה את הסכך.

וכן, אף שדרשו חכמים את הפסוק "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך" ביחס ללימוד התורה, "שיהא אדם זהיר לחזור על משנתו שתהא מזומנת לו בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה והיא הודו והדרו", מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועל כן למדים גם, שהחרב היא קישוט לאדם ומותר לצאת בה בשבת לרשות הרבים.