איסור חדש

איסור חדש בהלכה, איסור חדש הוא האיסור לאכול מתבואת השנה החדשה קודם להקרבת מנחת העומר בט"ז בניסן, בזמן שבית המקדש היה קיים, או קודם לי"ז בניסן בימינו. התבואה החדשה נקראת על שם האיסור - 'חדש'. אף שאכילת "חדש" נאסרה, ההנאה מהתבואה מותרת אף קודם הקרבת קורבן העומר[1].

תוכן עניינים [הסתרה] 1 מקור האיסור 2 הֶקף האיסור 3 היתר התבואה החדשה 4 היתר חדש כיום 5 היתר חדש למזבח 6 חדש מחוץ לארץ ישראל 7 ראו גם 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה] איסור חדש הוא איסור מהתורה, והאוכל מהתבואה החדשה קודם היתרה עובר על מצוות לא תעשה. מקור האיסור בפרשת אמור בספר ויקרא, מיד לאחר תיאור מנחת העומר:

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

— ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק י"ד גם בספר יהושע מובא כי בני ישראל אכלו מתבואת הארץ החדשה רק למחרת הפסח[2].

הֶקף האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה] האיסור על אכילת התבואה החדשה, חל על כל תבואה מחמשת מיני דגן שנזרעה החל מי"ג בניסן של השנה שעברה. הקרבת מנחת העומר בזמן שבית המקדש היה קיים או יום י"ז בניסן (שכן מחמת תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי נאסר יום טז כולו לאכילת חדש) מתירים את כל התבואה שנזרעה מתאריך זה בשנה שעברה, עד תאריך זה בשנה הנוכחית. הסיבה לתאריך זה הוא שלפי ההלכה, לכל זרע שנזרע לוקח שלושה ימים להשתרש באדמה, ויוצא שכל זרע שנזרע בי"ג בניסן, השתרש עד ט"ז ניסן, שהוא יום הבאת קורבן העומר, והותר על ידו.

היתר התבואה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה] Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מנחת העומר ביום השני של חג הפסח (ט"ז בניסן), שהוא היום הראשון של חול המועד, הקריבו את קורבן מנחת העומר בבית המקדש, שהתיר את התבואה החדשה.

לפי תיאור המשנה במסכת מנחות, הכנת מנחת העומר נעשתה ברושם גדול בתקופת בית שני, "כדי להוציא מלִּבּן של צדוקים", כלומר לבטל את דעת הצדוקים שסברו שיש להקריב את העומר במוצאי שבת שאחרי יום טוב, ולא ביום ט"ז בניסן. קציר העומר נעשה בלילה, וקציר זה שקצרו בית דין לצורך הקרבת העומר, היה הקציר הראשון בארץ ישראל.

בזמן שהוקרבה מנחת העומר, היה מותר לאכול מהתבואה החדשה בכל ארץ ישראל מחצות היום אף שאין ידוע אם הקורבן הוקרב כבר, כיוון שחזקה שבית הדין עשו את המוטל עליהם, וקורבן העומר הוקרב.

היתר חדש כיום[עריכת קוד מקור | עריכה] חז"ל פירשו שיש שני זמנים לגבי היתר החדש: בזמן שאין בית המקדש קיים ואין קרבן, אסור לאכול מן החדש "עד עצם היום הזה" - היינו עד שיאור המזרח של יום ט"ז בניסן. הזמן שני הוא "עד הביאכם את קרבן אלהיכם", היינו בזמן שבית המקדש קיים, אסור לאכול חדש גם ביום ט"ז, עד שיקריבו את מנחת העומר על המזבח.

משחרב בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי לאסור אכילת תבואה חדשה, כל יום ט"ז, שמא יבנה בית המקדש ויאכלו לפני הקרבת מנחת העומר, וכן הלכה. יש הסוברים, שלא תקנה תיקן רבן יוחנן בן זכאי, אלא פירוש אחר פירש בתורה, לומר שהמלים "עד עצם היום הזה" כוונתם שגם אותו יום אסורה אכילת לחם חדש מן התורה.

נמצא לפי זה, שבארץ ישראל אסור חדש עד יום י"ז בניסן, ואיסור זה הוא מן התורה בזמן שאין בית המקדש קיים. ובחוץ לארץ, שבו מקיימים שני ימים טובים מחמת ספק שמא יום זה אינו ט"ז בניסן אלא ט"ו, נמשך איסור חדש עד יום י"ח, שמא אינו י"ח אלא י"ז. כן נהגו בחו"ל כל גדולי ישראל. אבל המוני העם נהגו להקל באיסור חדש בחוצה לארץ, משום שסמכו על דעת אותו פוסק יחיד הסובר שאין איסור חדש נוהג אלא בארץ.

היתר חדש למזבח[עריכת קוד מקור | עריכה] חדש מותר לאכילה מהיום שהקריבו את העומר. אבל להקריב בבית המקדש מנחות מהתבואה החדשה מותר רק מיום הביכורים, שהוא חג השבועות. אז מקריבים את שתי הלחם, ומאותו יום מותר להקריב למזבח מנחות מהתבואה החדשה.

חדש מחוץ לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה] התנאים נחלקו במשנה לגבי איסור חדש בחו"ל ובתבואת נוכרים, יש אומרים שאיסור חדש חל גם בשדות של נכרים שבחוצה לארץ, יש מי שמוציא תבואה של נכרים מאיסור חדש, ויש גם דעת יחיד שאין איסור חדש נוהג כלל בחו"ל.

עד לפני כשלש מאות שנה לא חששו היהודים בחוצה לארץ כלל לאיסור חדש, מפני שכל התבואה שהייתה מצויה להם נזרעה לפני פסח והותרה ביום הקרבת העומר. בעת החדשה התפתח היישוב בצפון אירופה, במקומות שהשלג נמס רק סמוך לפסח, והרבה פעמים זורעים דגן אחרי פסח וקוצרים אותו בסוף הקיץ, והוא עומד באיסור חדש כל החורף עד פסח. כמו כן יושבים כיום יהודים בחצי כדור הארץ הדרומי, ושם מפסח עד סוכות חורף ומסוכות ועד פסח קיץ, ורוב זריעותיהם אחרי פסח, ורוב קצירם נקצר מחנוכה ואילך, ורוב התבואות בארגנטינה ובאוסטרליה אסורות עד פסח - הן בחזקת "חדש".

דינו של איסור חדש בזמן הזה הוא מחלוקת בגמרא ובפוסקים:

תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עומר בא בחו"ל, ומה אני מקיים "כי תבואו אל הארץ"[3], שלא נתחייבו בעומר לפני כשנכנסו לארץ, וקסבר חדש בחו"ל מדאורייתא היא, דכתיב "במושבותיכם", כל מקום שאתם יושבים משמע[4]. בסתם משנה נאמר:

כל קרבנות צבור והיחיד באין מן הארץ ומחו"ל, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ (שם פ"ג). לפי זה העומר בחו"ל אינו מדאורייתא.

עוד אמרו במשנה:

כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ... חוץ מן הערלה והכלאים, שאף על פי שתלויות בארץ נוהגות אף בחו"ל. ר' אלעזר אומר אף החדש נוהג בחו"ל (מסכת קדושין ל"ו: ל"ז). להלכה השו"ע פסק כדעה המחמירה ואוסר איסור חדש בחו"ל אך יש דעות שהתירו בשעת הדחק.