איסור ספיחין

איסור אכילה והשתמשות בפירות האדמה שגדלו בשביעית שלא על ידי חרישה וזריעה, אלא מאליהם, מתוך זרעים שנשרו בשעת הקציר בשנה שעברה.

מן התורה גידולים אלו מותרים באכילה, ככל פירות שביעית שניתנו לאכילה; אלא שראו חכמים, שנתרבו עוברי עבירה, שזרעו בסתר את שדותיהם בשנה השביעית, ואמרו: "מאליהם צמחו גידולים אלו!", לכן אסרו חכמים להשתמש בגידולים אלו. לדעת רבי עקיבא, איסור ספיחים הוא מן התורה.

בכלל איסור זה - כל פרי שתוציא האדמה מעצמה בשנה השביעית; ואין צריך לומר, שפרי האדמה הנזרע בשביעית באיסור, הינו בכלל האיסור.

ברם, גידולים שלא חששו חכמים שאדם יזרע אותם בשביעית - כגון: פרי האילן, שאין לחשוש שמא יטע אדם אילן דווקא בשנה השביעית - אין בהם איסור ספיחים.

בארבעה סוגי שדות לא גזרו חכמים איסור ספיחים משום שאין רגילים לזרוע בהם: א. "שדה בור" - שדה שאינה נעבדת, מפני התנאים הקשים שבה; ב. "שדה ניר" - שדה חרושה או עומדת לחרישה, שהזרעים העולים בה אינם רצויים; ג. "שדה כרם" - שדה שמגדלים בה גפנים, שאין בעליה חפץ בזרעים העולים בה, מפני שהם גורמים לכלאיים; ד. "שדה זרע" - שדה זרועה, שהספיח העולה בה מפריע לגידול העיקרי.

השלב שבו נאסרים הגידולים באיסור ספיחים הוא: בתבואה וקטניות - אם הגיעו לשליש גידולם בשנת השמיטה; בירקות - יש אומרים, שרק אם התחילו לצמוח בשביעית יש בהם איסור ספיחים, אולם אם זרע ירקות והתחילו לצמוח לפני השמיטה, אף שיש בהם קדושת שביעית, אין בהם איסור ספיחים; ויש חולקים וסוברים, שכל שנלקט הירק בשנת השמיטה יש בו משום איסור ספיחים.

אסור להשתמש בגידולי ספיחים בשימוש המיועד להם. כלומר: מאכל אדם - אסור באכילה, מאכל בהמה - אסור ליתנו לבהמה, צמחי ריח - אסורים בהרחה.

גידולים האסורים משום ספיחים - חובה לעוקרם ולהניחם במקומם כדי שיירקבו מאליהם.

אין איסור ספיחים חל על ירקות שאינם חשובים, שרוב האנשים אינם זורעים אותם.

כמו כן, אין איסור ספיחים בפרי האדמה שגדל בשדה נכרי, אפילו לדעת הסוברים שיש קדושת שביעית בשדה נכרי, שהרי הנכרי אינו מצווה שלא לזרוע בשדהו.