אכילת סימנים

נהגו ישראל בראש השנה לאכול מאכלים מסוימים בתור סימן טוב לשנה.

מקור המנהג[עריכה]

הגמרא במסכת כריתות (ו, א)אומרת: "סימן מילתא הוא", כלומר יש משמעות לסימנים, ואם ישנו סימן של ברכה בהתחלת השנה, יש לקוות שכך תמשך הברכה במשך כל השנה. במלים אחרות, מאחר וראש השנה הוא היום הראשון בשנה שבו הקב"ה בורא את השנה החדשה, ממילא כל מה שקורה ביום הראשון יש לו השלכות משמעותיות לגבי כל השנה.

ועל פי זה ממשיכה הגמרא וממליצה לאכול בסעודת ראש השנה מאכלים אשר יש בהם סימן טוב לכל השנה. כמו למשל שאוכלים כרתי, על שם יכרתו שונאינו, או רוביא לסימן שירבו זכויותינו, ותמרים לסימן שיתמו שונאינו וחטאינו, סלק מלשון יסתלקו שונאינו. ויש מאכלים שאנו אוכלים אותם לא מפני שמם אלא מפני טעמם, כמו התפוח בדבש הרומז לשנה טובה ומתוקה. או ראש של כבש או דג לסימן שנהיה לראש ולא לזנב. ועל פי העקרון הזה, נתרבו מנהגים שונים בכל עדות ישראל לאכול מיני מאכלים שונים, שרומזים בשמם או צורתם או טעמם על השנה החדשה.

וראוי להוסיף כאן את הסברו של השל"ה הקדוש לסימנים, שלדעתו אין מספיק שהאדם יאכל את המינים הללו, אלא העיקר הוא, שהאדם יתעורר בליבו ויתפלל לפני הש"י שכל התפילות של ראש השנה יש להם השפעה רבה על מה שיהיה בכל השנה, ועל כן אפילו בשעת האוכל מצאו חכמים לנכון, להזכיר לנו להתפלל על השנה הבאה, שתהיה שנה טובה ומתוקה.

ולכן נהגו ישראל לאכול בליל ראש השנה סימנים שמרמזים רמזים טובים לשנה החדשה, למשל אוכלים תפוח בדבש לרמז שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, ואוכלים כרתי לסימן שיכרתו שונאינו, וסלק לסימן שיסתלקו אויבנו, ורימון לסימן שירבו זכויותינו כרמון, וכן כל כיוצא בזה. ואין מסתפקים רק באכילה, אלא אף אומרים תפילה על אכילת כל סימן וסימן, למשל על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיתמו שונאינו.

מתי אוכלים[עריכה]

וכולם מסכימים שיש לאכול את הסימנים בלילה הראשון של ראש השנה, אולם לגבי הלילה השני, יש מנהגים שונים. למשל בספר בני יששכר (תשרי מאמר ד') כתב שלא ראה שזקני החכמים נוהגים לאכול הסימנים בלילה השני. אבל בפועל רבים נוהגים לאכול הסימנים גם בלילה השני (וכ"כ בבא"ח נצבים ש"א). ומכל מקום ניתן ללמוד מכאן שהלילה הראשון הוא החשוב יותר, ולכן אם יש לו מסימן אחד כמות שתספיק רק ללילה אחד, יאכלנו בלילה הראשון.

ויש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם, אבל המנהג הנכון יותר הוא, לאחר הקידוש ליטול ידיים ולבצוע על הפת, ולאכול ממנה מעט, ולאחר מכן לאכול מהסימנים. והטעם לכך הוא שהלחם מפני חשיבותו קודם לכל, ויש עוד טעמים שלא כאן המקום לפרטם.

ולאחר שיאכל את הלחם, על הסימנים של פירות העץ יצטרך לברך, משום שבברכת המוציא פוטרת רק את הדברים שנחשבים חלק מהסעודה, אבל על אכילת פירות שאינן חלק מהסעודה עצמה צריך לברך. ולכן לפני שיאכל את הפרי הראשון שבסימנים - יברך תחילה 'בורא פרי העץ', יאכל מעט, ולאחר מכן יאמר את יהי רצון. וראוי לברך על התמר, משום שהוא משבעת המינים והוא הפרי החשוב ביותר שבין הסימנים שאנו אוכלים (מ"א תקפג, ב).