אמה העבריה

בת ישראל קטנה שאביה מכרה לשפחות.

האב יכול למכור את בתו לאמה כל זמן שהיא קטנה, כלומר עד שתביא סימני נערות, אבל כשהיא נעשית נערה, אף שיש לו רשות לקדשה למי שירצה, מכל מקום אין לו רשות למוכרה.

אין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיכול, הוא או בנו, לקדשה בקדושי ייעוד, אבל לא לקרובים שאינה יכולה להתקדש להם.

אמה העבריה נקנית בשני דברים: א. בכסף שהאדון נותן לאביה; ב. בשטר שכותב האב לאדון: "בתי מכורה לך".

אמה העבריה יוצאת לחרות בששה דברים: א. כעבור שש שנים מיום המכירה; ב. בשנת היובל - אם היא חלה בתוך שש השנים; ג. אם השיגה יד אביה לפדות אותה, מחלקים את סכום דמי ממכרה למניין השנים שנמכרה, וגורע מן הכסף דמי השנים שעבדה, ומחזיר לרבה את השאר ויוצאת; ד. בשטר שחרור שהאדון כותב לה ונותן בידה; ה. במיתת האדון; ו. אם הביאה סימני נערות לאחר שנעשתה בת שתים עשרה שנה ויום אחד.