אנציקלופדיה תלמודית:מעוברת

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - אשה מעוברת, לענין דינים המיוחדים לה, וביחס לולדה.

ערך זה עוסק בדיני המעוברת עצמה, ובדיניה ביחס לעובר. על דיניו של העובר עצמו, ע"ע עבר.

גדרה

לענין סילוק דמים

גדרה של מעוברת, שחשובה מסולקת דמים[1], הוא משיודע עוברה[2], והיינו לאחר שלושה חדשים[3], ועל דעות נוספות, ע"ע וסת[4], ועל דינה של מעוברת שהפילה רוח, אם היא חשובה למפרע כאינה מעוברת, ע"ע טמאה למפרע[5]. בטעם שהיא חשובה מעוברת רק משהוכר עוברה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שרק משעה שהוכר עוברה ראשה ואבריה כבדים עליה[6] – שמטעם זה מסתלקים דמיה[7] – ולכן אף על פי שידוע קודם לכן שהיא מעוברת אינה חשובה מסולקת דמים[8]. ויש סוברים שהיא חשובה מעוברת משעת העיבור, אלא שעד הזמן שהוכר עוברה אין ידוע שהיא מעוברת, אך כשידוע שהיא מעוברת קודם לכן, היא חשובה מסולקת דמים משעה שנודע שהיא מעוברת[9].

בזמן הזה

בזמן הזה, שכמעט כל הנשים תכף שמתעברות מפסיקות לראות דם, אף לסוברים שסילוק הדמים בפועל הוא רק משעת הכרת העובר[10], יש מן האחרונים שכתבו שנשתנו הטבעים, ואישה חשובה מעוברת לענין סילוק דמים מיד כשיודעת שהיא מעוברת[11]. ויש מן האחרונים סוברים שאין להתחשב במה שעינינו רואות, ואין לסמוך על דמיוננו שנשתנו הטבעים[12].

לענין תעניות

גדרה של מעוברת לענין תעניות שהיא פטורה מהן[13], יש מן האחרונים סוברים שבאופן רגיל הוא משהוכר עוברה, כפי שהיא חשובה מעוברת מזמן זה לענין סילוק דמים[14]. כשמרגשת צער, נחלקו אחרונים: יש מצדדים לומר שהיא חשובה מעוברת כבר לאחר ארבעים יום מתחילת העיבור, וכשמרגשת צער גדול אף קודם לכן, וכשהיא מרגשת חולשה, אין להחמיר בה כלל, לפי שבראשית ימי עיבורה העובר הוא חלוש ביותר ועינוי או סיגוף קל מפסידו בודאי וגם מסכן את המעוברת[15]. ויש סוברים שאינה חשובה מעוברת קודם שהוכר עוברה אף כשמרגשת צער, אלא אם כן עברו ארבעים יום מתחילת העיבור ומצטערת הרבה[16].

כשהריחה

גדרה של מעוברת שהריחה – שמאכילים אותה ביום הכיפורים כדי שלא תסתכן[17] - יש מן הראשונים סוברים שהוא כבר מתחילת ההריון, שאף בתחילת ההריון אם תפיל היא בחזקת סכנה[18]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ראשונים שהיא חשובה מעוברת רק לאחר ארבעים יום מתחילת העיבור, שרק אז שייך לומר שהולד מתאוה[19].

כמסולקת דמים

מעוברת – על גדרה עי' לעיל[20] - חשובה מסולקת דמים[21], מפני שראשה ואבריה כבדים עליה[22], ומטעם זה, דינים שונים בעניין חששות דמים שנוהגים בשאר נשים שאינן מסולקות דמים, אינם נוהגים בה: כשראתה דם דיה שעתה, ואינה חוששת לטמאה-למפרע*[23], והוא הדין כשמצאה כתם, לסוברים כן[24]. כשהגיע שעת וסתה, אינה צריכה בדיקה[25], ואינה חוששת לוסתה הקודם כלל, לסוברים כן[26], ואפילו אם הייתה רואה מחמת תשמיש[27]. וכן אינה קובעת וסת בימי עיבורה, לסוברים כן[28]. וכן כשמצאה כתם, שאף על פי שכשאין לה במה לתלות הרי היא טמאה[29], מכל מקום כשהייתה ביחד עם נשים שאינן מסולקות דמים ומצאו כתם שבא מאחת מהן ולא ידוע ממי – שכשהן שוות כולן טמאות[30] - יכולה לתלות בחברותיה הראויות לראות, לפי שהיא חשובה מסולקת דמים[31].

על מעוברת שתבעוה להינשא, שצריכה לישב שבעה נקיים משום חשש דם-חימוד*, אף על פי שהיא מסולקת דמים, ע"ע דם חימוד[32].

כחולה

סתם מעוברת, יש מן הראשונים סוברים שחשובה חולה[33]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהיא חשובה חולה רק כשיש לה קצת מיחוש[34]. ויש מן האחרונים סוברים שאינה חשובה חולה[35].

בשבת

צרכי מעוברת בשבת, יש מן האחרונים סוברים שנעשים על ידי נכרי – כפי שנעשים בשבת כל צרכי חולה שאין בו סכנה על ידי נכרי[36] – לפי שסתם מעוברת חולה היא, לסוברים כן[37].

ביום הכיפורים

מעוברת מתענה - ומשלימה[38] - ביום-הכפורים*[39], מכיון שהתענית היא מן התורה[40], ואין שום סכנה כשתתענה[41]. על פטור המעוברת מלהתענות כשהיא מסוכנת, ע"ע חולה[42], ועי' להלן[43]. על פטור המעוברת מלהתענות במקום סכנת העובר, ע"ע עבר[44].

מעוברת שהריחה

מעוברת שהריחה ביום הכיפורים – ריח תבשיל, והעובר מתאוה לו, ואם לא תאכל, שניהם מסוכנים[45] - מאכילים אותה עד שתתישב נפשה[46], וכן כשהריחה מאכל שאסור באכילה - כגון בשר קודש[47] או בשר חזיר*[48] - מאכילים אותה עד שתתישב נפשה[49], שמאחר שתאותה מביאתה לחשש סכנה, מאכילים אותה[50], שאין לך דבר שעומד בפני פקוח-נפש*[51], ואף לסוברים שאין מחללים שבת לצורך הצלת עובר[52], מכל מקום מעוברת שהריחה יש בה עצמה חשש מיתה, שכל המפלת בחזקת סכנה היא[53], ואף כשידוע שאין ההפלה מסוכנת לה, כגון שהיא מוחזקת בנפלים ולא הזיק לה אף פעם, מכל מקום מעוברת שהריחה חשובה מסוכנת מצד עצמה[54]. על אופן ההאכלה, עי' להלן[55].

כשאין פניה משתנות

מעוברת שהריחה ואין פניה משתנות – שבשינוי פנים מאכילים כל אדם, ולאו דוקא מעוברת[56] - נחלקו אחרונים בדעת ראשונים אם מאכילים אותה: יש סוברים שמאכילים אותה[57], שאף על פי ששאר אדם אינו מסוכן כשלא נשתנו פניו מחמת התאוה[58], המעוברת עצמה מסוכנת מחמת העובר, שאם לא תאכל ימות ואף היא תסתכן בהפלתו[59]. ויש סוברים שמאכילים אותה רק כשאומרת שהיא צריכה לאכול[60], ומאמינים לה בזה – אף על פי שלשאר אדם שאין משתנות פניו אין מאמינים[61] – מכיון שהדבר מצוי במעוברת[62]. ויש סוברים שאין מאכילים אותה, שדינה ככל אדם[63], ואפילו כשהיא אומרת שצריכה לאכול אין שומעים לה[64].

אופן ההאכלה

מעוברת שהריחה ביום הכיפורים או מאכל איסור, שמאכילים אותה[65], אין מאכילים אותה מיד את המאכל עצמו[66], שכיון שאין לנו אומד בישוב דעתה, פעמים תתישב בפחות מכך[67], אלא עושים זאת באופנים הבאים: ביום הכפורים לוחשים לה באזנה שיום הכיפורים היום, אם נתקררה דעתה מוטב, ורק אם לא נתקררה מאכילים אותה[68], אבל במאכל איסור, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין צורך ללחוש לה[69], שדוקא ביום הכיפורים אפשר שתתקרר דעתה, לפי שבערב תהיה מותרת במאכל, אבל במאכל איסור שאסור עולמית, אין תועלת בלחישה[70], או שדוקא ביום הכיפורים תתקרר דעתה, לפי שהתאוה היא מצד העובר, וכשהוא מתאוה לאכול דבר היתר שאסור רק מצד הזמן, אין כאן ראיה שהוא רשע, אבל כשהעובר מתאוה לאכול מאכל איסור מצד עצמו, יש כאן ראיה שהוא נפש רשע, ובודאי לא ישוב אף כשילחשו לו[71]. ויש מן הראשונים סוברים שאף במאכל איסור לוחשים לה[72], שאפשר ששכחה את איסורו, ואם ילחשו לה תתקרר דעתה[73]. כשמאכילים אותה דבר איסור, אין נותנים לה מתחילה את המאכל עצמו, אלא תוחבים לה קיסם ברוטב ונותנים לתוך פיה, אם נתישבה דעתה מוטב, ואם לא נתישבה דעתה נותנים לה רוטב, ואם אף בזה לא נתישבה דעתה, אז מאכילים אותה מהמאכל עצמו עד שתתישב דעתה[74], וכן יש מן הראשונים סוברים שעושים ביום הכיפורים[75]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שביום הכיפורים מאכילים אותה ישירות מהמאכל עצמו[76], והיינו אם לא נתישבה דעתה בתחיבת קיסם ברוטב[77], שדוקא בדבר איסור שאסור מצד עצמו, יש להחמיר מלכתחילה ולא לתת מהמאכל עצמו, אבל ביום הכיפורים, שאין המאכל אסור מצד עצמו, אין חילוק בין המאכל לבין הרוטב שלו[78]. על אופן האכילה, שיש סוברים שצריך להיות פחות מכשיעור, ע"ע חולה[79].

בתשעה באב

מעוברת מתענה - ומשלימה[80] - בתשעה-באב*, כפי שהיא מתענה ביום הכיפורים[81], ואפילו היא מצטערת[82], שאף על פי שאינו מן התורה[83], כיון שאין בית דין יכולים לבטלו שהוכפלו בו הצרות[84], חכמים-עשו-חזוק-לדבריהם* כשל תורה[85].

בתשעה באב נדחה

תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, נחלקו אחרונים אם מעוברת חיבת להתענות בו: יש סוברים שדינה ככל מעוברת בצומות האחרים, שפטורה מלהתענות, לסוברים כן[86], שאף על פי שבעשירי נשרף רובו של היכל[87], מכל מקום לא הוכפלו בו צרות[88], ועוד שיש להקל יותר בתשעה באב נדחה כיון שאינו מדברי קבלה אלא מדרבנן[89]. ויש מקלים רק במקום מיחוש קצת, שאז הוא חשוב חשש חולי[90], ויש סוברים שדינה כדין מעוברת בתשעה באב שחל בזמנו, שמתענה ומשלימה[91], שלא מצאנו שחילקו חכמים בין תשעה באב שחל בזמנו לתשעה באב נדחה[92].

בשאר תעניות ציבור

צום-גדליה* ועשרה-בטבת* ושבעה-עשר-בתמוז* - שדיני התענית בהם קלים יותר מדיני התענית בתשעה באב[93] - יש סוברים שמעוברת – על גדרה לענין תעניות, עי' לעיל[94] - פטורה מלהתענות בהם[95], שלא החמירו אלא בתשעה באב בלבד[96], ובשעה שקבלו עליהם להתענות בצומות אלו הקלו לכתחילה במעוברת[97], לפי שהיא חשובה חולה, לסוברים כן[98], ועל טעם נוסף לפיו יש להקל למעוברת מלהתענות בתעניות אלו, עי' להלן[99]. ויש מן הראשונים סוברים שמעוברת מתענה אבל אינה משלימה את התענית[100]. ויש מן הראשונים סוברים שדוקא כשהיא מצטערת הרבה פטורה מלהתענות[101], כיון שקיבלו עליהם כל ישראל תעניות אלו להחמיר ולהתענות כמו בתשעה באב[102].

בתענית אסתר

מעוברת, אף לסוברים שבשאר תעניות אינה פטורה אלא אם כן היא מצטערת הרבה[103], בתענית-אסתר* יש מן האחרונים סוברים שפטורה מלהתענות אף שאינה מצטערת[104], כיון שתענית זו לדעתם אינה חובה אלא מנהג[105], ועל הסוברים שתענית אסתר היא חובה ויש להחמיר בה, ע"ע תענית אסתר.

בתעניות גשמים

מעוברת בתעניות גשמים – שגוזרים על הציבור שלוש תעניות, וכשלא נענו גוזרים עוד שלוש תעניות נוספות, וכשלא נענו גוזרים עוד שבע תעניות נוספות[106] - יש מהן שהיא חייבת בהן ויש שהיא פטורה[107], ונחלקו באלו תעניות חייבת ובאלו פטורה: א) בתוספתא אמרו, וכן יש מן הראשונים סוברים בברייתא ובדעת רב אשי[108], שהיא חייבת בשלוש התעניות השניות, ופטורה משאר תעניות[109], שבשלוש הראשונות הרוגז אינו גדול עדיין[110], והן קלות, שהרי אוכלים ושותים בהן משחשכה[111], ולכן אין לחייב בהן את המעוברת שהיא חלושה[112], ובשבע האחרונות אין המעוברת יכולה לעמוד בהן עקב ריבויין[113], ועוד שיש חשש שתסתכן בהן, שהבכי והשברון רב בהן, כיון שמוציאים את התבה החוצה לבית הקברות[114]. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ברייתא אחרת, וכן יש מן האחרונים סוברים בברייתא ובדברי ר' יוחנן בירושלמי, שמעוברת חייבת רק בשלוש תעניות הראשונות[115], לפי שאין בהן את כל החומרות של תענית ציבור, והמעוברת יכולה לעמוד בהן, אבל בשאר תעניות שהן חמורות – שמפסיקים בהן לאכול ולשתות מבעוד יום ושאר חומרות[116] – אינה מתענה[117]. ג) ובברייתא בירושלמי אמרו, וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בברייתא בבבלי, שהמעוברת חייבת בכל שש התעניות הראשונות ופטורה משבע האחרונות[118], לפי שהיא יכולה לעמוד בשש תעניות אבל לא בשבע, ועוד ששבע התעניות האחרונות הן רצופות, שני וחמישי ושני וכן הלאה ללא הפסקה, ואילו בין שלוש התעניות הראשונות לשלוש האמצעיות יש הפסקה, ששלוש הראשונות מסתיימות ביום שני, ואין מתחילים את שלוש האמצעיות עד ליום שני שלאחר מכן, לסוברים כן[119]. ד) ויש מן הראשונים סוברים בברייתא אחרת, וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת רב אשי, וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' יוחנן בירושלמי, שמעוברת חייבת רק בשבע תעניות אחרונות[120], שהן החמורות ביותר, לפי שהצרה הגיעה כבר[121].

הלכה

להלכה, יש מן הראשונים שפסקו שמעוברת חייבת להתענות רק בשלוש התעניות האמצעיות[122]. ויש מן הראשונים שפסקו שהיא חייבת להתענות רק בשבע התעניות האחרונות[123].

על אופן האכילה של מעוברת הפטורה מהתענית, עי' להלן[124].

כשרוצה להחמיר על עצמה

מעוברת הרוצה להחמיר על עצמה ולהתענות בתעניות שהיא פטורה מהן, יש מן האחרונים סוברים שאסורה, מפני שהיא מחלישה את עצמה[125], ועל טעם נוסף שאסור לה להתענות, עי' להלן[126]. ויש מן האחרונים סוברים שהיא מותרת[127] - בתעניות שקבוע להן זמן[128] - כשאינה מצטערת הרבה[129].

על הפטורים מלהתענות, אם הם צריכים להשלים את התענית ביום אחר, ע"ע תענית, ובערכים המיוחדים לכל תענית.

תשמיש המיטה

תשמיש המיטה למעוברת, אמרו בבריתא שבששה חודשים הראשונים של העיבור הוא קשה לה, ובשלושה חודשים האחרונים הוא יפה לה[130], ומכל מקום אף בחודשים שהוא קשה לה, עדיין קיימת מצות עונה[131], ועל התשמיש ביחס לעובר, עי' להלן[132].

ביחס לעובר

קדימתה ביחס לעובר

מעוברת שיש לה חולי התאוה בבטנה, ורוצה להרבות באכילה באופן שריבוי האכילה עלול להזיק לעובר, או שהיא רוצה לאכול דברים שרעים לעובר, אף לסוברים שמנקת שעלולה להזיק לולד היונק ממנה אינה רשאית לעשות כן אף במקום צער גופה[133], יש מן האחרונים שכתבו שהמעוברת רשאית בכך, שצער גופה קודם לחיי העובר, כיון שהעובר אינו חשוב נפש[134].

על הצלתה של מעוברת על ידי הריגת העובר, קודם שיצא ולאחר מכן, ע"ע אין דוחין נפש מפני נפש: במעוברת, וע' עבר.

על מעוברת שיצאה ליהרג, שאין ממתינים לה עד שתלד, ושממיתים את העובר תחילה, ע"ע הנ"ל[135].

על השקאת-סוטה* אם היא נוהגת במעוברת או שממתינים לה לאחר שתלד, ע"ע השקאת סוטה[136].

בתעניות ציבור

מעוברת, שפטורה מלהתענות בעשרה בטבת ובשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב, לסוברים כן[137], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהוא מחמת צער הולד[138], ועל טעם נוסף לפטור מעוברת מתעניות אלו, עי' לעיל[139].

אופן האכילה

מעוברת בתעניות שהיא פטורה מהן, לא תתענג בתפנוקים אלא תאכל ותשתה כדי קיום הולד[140].

כשפטורה ורוצה להחמיר על עצמה

מעוברת שרוצה להחמיר על עצמה ולהתענות בתעניות גשמים שהיא פטורה מהן[141], יש מן הראשונים סוברים שאסורה[142], משום שהתענית רעה לולד[143]. רצתה להחמיר על עצמה ולהתענות בתעניות ציבור שקבוע להם זמן, כגון צום גדליה ועשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז, לסוברים שהיא פטורה מהן[144], יש מן הראשונים סוברים שאף בהם היא אסורה, משום צער הולד[145], ועל טעם נוסף שאסור לה להתענות לדעה זו, עי' לעיל[146]. ויש סוברים שהיא מותרת[147], כשאינה מצטערת הרבה[148], שדוקא בתעניות גשמים שהן מרובות יש חשש הזק ולא בתענית אחת[149], או שלא אמרו שהיא אסורה אלא בתעניות שאינן קבועות, כגון תעניות גשמים, אבל בתעניות קבועות מותרת[150].

תשמיש המיטה

תשמיש המיטה למעוברת, אמרו בבריתא שבשלושה חודשים ראשונים הוא קשה לולד – מפני שהולד דר במדור התחתון[151] - ולאחר מכן הוא יפה לו, שמתוך כך נמצא הולד מלובן – שהזרע מלבנו מגיעוליו[152] – ומזורז[153], היינו חזק ובריא[154]. ולכן המשמש מיטתו בששת החודשים האחרונים של ההריון, והוא מכוין לתיקון הולד, כתבו ראשונים שהוא חלק מקיום מצות פריה-ורביה*[155]. ומכל מקום, אף בזמן בו יש לחשוש שהתשמיש ימעך את הולד, אין לאסור למעוברת לשמש עם בעלה[156], לפי שהבעל חס על העובר ונזהר[157], ואף על פי שהתשמיש עצמו קשה לולד, אין בו חשש סכנה[158]. עוד אמרו בבריתא, שהמשמש מיטתו ליום תשעים – שהוא שליש ימי העיבור[159] – כאילו שופך דמים, ומכל מקום אמר אביי שכיון שאינו יודע בדיוק מתי היום התשעים לעיבור, משמש והולך, ששומר פתאים ה'[160]. כשידוע באופן ברור מהו היום התשעים לעיבור, כגון ששימשו בליל טבילתה ופרשו, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאף אביי מודה שאסורים בתשמיש, שאינו בא לחלוק על הברייתא[161], ויש סוברים שמותרים בתשמיש, שכיון שהוא דבר טבעי ולא אסרה תורה מלשמש בזמן זה, נשמע מכאן שהוא הבטחה שלא תסתכן[162].

על תשמיש במוך, שיש סוברים שמעוברת מותרת בו ויש סוברים שהיא חייבת בו, ועל הגדרתו של המוך האסור והמותר, ע"ע השחתת זרע[163].

על מעוברת שנתגרשה או נתאלמנה, שאסורה להינשא כשהיא מעוברת, ע"ע מעוברת חברו; מנקת חברו[164].

על אשת-כהן* מעוברת, שמותרת להיכנס לאהל המת, ועל דינה כשקרבו ימי לידתה, ע"ע טמאת כהנים; טמאת קרובים[165].

על בת-כהן* מעוברת שנשאה לזר* ונתאלמנה, שאסורה לאכול בתרומה, ע"ע בת כהן[166]. על בת כהן מעוברת שנשאה לזר ונתאלמנה ואכלה תרומה בשוגג, אם משלמת חומש*, ע"ע חומש[167].

על מעוברת שנתיבמה, שכשילדה לאחר מכן ולד של קיימא, שחייבים היא ויבמה קרבן, וכשהפילה, שנחלקו אמוראים אם חשוב יבום, ע"ע יבום[168].

על חליצה* למעוברת, שכשילדה לאחר מכן ולד של קיימא, שאינה חשובה חליצה, וכשהפילה, שנחלקו אמוראים אם חשובה חליצה, ע"ע חליצה: במעוברת[169].

על מעוברת שלא ראינו אצלה סימנים, שנחלקו אם חשובה גדולה* למפרע לאחר שילדה, ע"ע גדולה[170].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 21 ואילך.
  2. ↑ משנה נדה ז ב; רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ד ומטמאי מו"מ פ"ד ה"א; טוש"ע יו"ד קפד ז וקפט לד.
  3. ↑ סומכוס משום ר' מאיר בבריתא שם ח ב; רמב"ם איסו"ב שם; טוש"ע שם קפט לג.
  4. ↑ ציון 841 ואילך.
  5. ↑ ציון 298 ואילך.
  6. ↑ עי' בעה"נ ורשב"ץ דלהלן; עי' ר"י מילר, הובא בשבו"י ח"א סי' עא; פלתי סי' קצד ס"ק ג; סד"ט סי' קצד ס"ק ז; שו"מ תניינא ח"ג סי' פא. וכ"מ ברמב"ן וברשב"א (ובתוה"א ב"ז ש"ג) ובמאירי ובריטב"א ובחי' הר"ן נדה ט א.
  7. ↑ עי' ציון 22.
  8. ↑ עי' בעה"נ לראב"ד שער תקון הוסתות סי' א: עד שלא הוכר עוברה הרי היא כשאר נשים; רשב"ץ נדה שם, בשם הרשב"א והאחרונים; פלתי שם; סד"ט שם; שו"מ שם. ועי' פלתי שם וסד"ט שם ושו"מ שם, ראיה מנדה שם, שקודם הכרת העובר אין ראשה ואבריה כבדים עליה, ועי' סד"ט שם, ראיה ממשנה יבמות לה ב, על ולד שהוא ספק בן תשע לבעל הראשון וספק בן שבע לאחרון, ולא מצינו שום תנא שיאמר שאם ראתה דם בינתים הוברר שהוא לאחרון.
  9. ↑ עי' עבוה"ג סי' כא, בד' רש"י נדה ל א ד"ה ליום מ' ובד' רמב"ם איסו"ב פ"י ה"ב, וסד"ט שם בדעתו (ועי' פלתי שם וסד"ט שם, שדחו); שבו"י שם; עי' שו"ת שערי צדק (פאנט) יו"ד סי' קלז; עי' תשורת ש"י מהדו"ת סי' קנו. ועי' עבוה"ג שם, ראיה מנדה כה ב, שחשבו להריון מזמן טבילתה ולא חששו שנתעברה ואח"כ ראתה דם.
  10. ↑ עי' ציון 8.
  11. ↑ אג"מ יו"ד ח"ג סי' נב.
  12. ↑ שו"ת רע"א סי' קכח; אב"נ יו"ד סי' רלח.
  13. ↑ עי' ציונים 86, 95 ואילך, 107 ואילך.
  14. ↑ עי' ציון 2. מור וקציעה סי' תקנ, והובא במ"ב שם ס"ק ג; מועד לכל חי סי' ט אות יד.
  15. ↑ מו"ק שם.
  16. ↑ מועד לכל חי שם.
  17. ↑ עי' ציון 46 ואילך.
  18. ↑ עי' ציון 53. האשכול (רצב"א) הל' מילה חולה יולדת וגרים אות לו. וע"ע עבר, שי"ס שאף משום סכנת הולד לבד מאכילים את המעוברת, ולדעתם הוא אף בעובר בן פחות מארבעים יום .
  19. ↑ עי' ציון 45. שעה"צ סי' תריז ס"ק א, בד' רש"י יומא פב א ד"ה עוברה.
  20. ↑ ציון 2 ואילך.
  21. ↑ עי' משנה נדה ז א (ושם, שזו דעת ר' אליעזר ור' יהושע חולק, אבל בגמ' שם ב מובא, שר' יהושע חזר בו); גמ' שם ט א; טוש"ע יו"ד קפט לג. וע"ע וסת ציון 827.
  22. ↑ גמ' שם.
  23. ↑ ע"ע ציון 293 ואילך.
  24. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 579 ואילך.
  25. ↑ ע"ע בדיקת אשה ציון 83 ואילך.
  26. ↑ ע"ע וסת ציון 833 ואילך.
  27. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 696 ואילך.
  28. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 848 ואילך.
  29. ↑ ע"ע כתמים ציון 1673.
  30. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 1752.
  31. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 1844 ואילך.
  32. ↑ ציון 14.
  33. ↑ רש"י עירובין ק ב ד"ה צער עבור ויומא מז א ד"ה איכא דאמרי ונדה ט א ד"ה רב פפא.
  34. ↑ עי' שבו"י שבציון 90.
  35. ↑ אילת אהבים כתובות סה ב. ועי"ש, ראיה ממשנה כתובות סד ב, שמוסיפים למנקת על מזונותיה, ובגמ' שם סה ב, מכיון שסתם מניקות חולות הן (ע"ע מנקת), ולא נאמר במשנה שמוסיפים על מזונות המעוברת. ועי' מאירי יומא פב א: עוברה שאין שם חולי, אבל נ' בכונתו שאין בה חולי שיש בו סכנה, וכפי הנראה ממשמעות הענין שם.
  36. ↑ ע"ע חולה ציון 556.
  37. ↑ עי' ציון 33. מור וקציעה או"ח סי' שכח.
  38. ↑ רבא בגמ' דלהלן; טוש"ע דלהלן.
  39. ↑ תוספתא תענית פ"ב; רבא בפסחים נד ב; ברייתא בירו' תענית פ"א ה"ה; טוש"ע או"ח תריז א.
  40. ↑ ע"ע יום הכפורים: מצות העינוי. לבוש או"ח שם.
  41. ↑ ערה"ש או"ח שם.
  42. ↑ ציונים 301, 349 ואילך. ועי"ש: קביעת הסכנה, כיצד קובעים שהיא מסוכנת.
  43. ↑ ציון 46 ואילך.
  44. ↑ ועי' להלן ציון 53, שי"ס שכל סכנה לעובר היא אף סכנה למעוברת.
  45. ↑ רש"י יומא פב א ד"ה עוברה. ועי' ציון 53.
  46. ↑ משנה יומא פב א; רמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"ט; טוש"ע או"ח תריז ב.
  47. ↑ ע"ע אכילת קדשים: המותרים באכילתם, ופשוט שהכונה כאן לקדשים שהמעוברת אסירה באכילתם. ברייתא דלהלן; רמב"ם דלהלן.
  48. ↑ ע"ע ציון 9. ברייתא דלהלן; רמב"ם דלהלן.
  49. ↑ ברייתא שם; רמב"ם מאכ"א פי"ד הי"ד.
  50. ↑ מאירי יומא שם.
  51. ↑ ברייתא שם. וע"ע יהרג ואל יעבור וע' פקוח נפש, שיש אופנים שבהם אין לעבור על איסור משום פקוח נפש.
  52. ↑ ע"ע עבר.
  53. ↑ האשכול (רצב"א) הל' מילה חולה יולדת וגרים אות לו; רמב"ן בתוה"א שער המיחוש ענין הסכנה אות ד, בשם י"א; רא"ש יומא פ"ח סי' יג; ר"ן יומא שם (ג ב). ועי' רא"ש שם ור"ן שם, שכ"מ ברש"י שבציון 45.
  54. ↑ עי' קר"נ יומא שם אות כ, בד' הטור שם, שכ': תסתכן היא או הולד.
  55. ↑ ציון 66 ואילך.
  56. ↑ ע"ע חולה ציון 477.
  57. ↑ ב"ח או"ח סי' תריז אות ד, בד' הרמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"ט ומאכ"א פי"ד הי"ד ובד' הרא"ש יומא פ"ח סי' יג ובד' הטור או"ח שם ובד' הר"ן יומא פב א (ג ב), שלא הזכירו שינוי פנים במעוברת, אלא רק בשאר אדם.
  58. ↑ ע"ע הנ"ל שם.
  59. ↑ עי' ציון 53. ב"ח שם.
  60. ↑ מג"א סי' תריז ס"ק א, ושלא נחלקו ראשונים בדבר; עי' שו"ע הרב או"ח שם ס"ב; מ"ב סי' תריז ס"ק ב.
  61. ↑ פמ"ג סי' תריז א"א ס"ק א, ע"פ שו"ע שם ג.
  62. ↑ ערה"ש או"ח שם ס"א.
  63. ↑ ב"ח שם, בד' רמב"ן בתוה"א שער המיחוש ענין הסכנה אות ד, והובא ברי"ו נכ"ז ח"א (דף רכז ג), וכ"ה ברמ"א או"ח שם ב, שהזכיר פניה מוריקות.
  64. ↑ מחה"ש שם, בד' הב"ח שם.
  65. ↑ עי' ציון 46 ואילך.
  66. ↑ עי' להלן.
  67. ↑ רמב"ן בתוה"א שער המיחוש ענין הסכנה אות ד, והובא ברא"ש יומא פ"ח סי' יג ובטור או"ח תריז; ר"ן יומא פב א (ג ב).
  68. ↑ עי' יומא שם ב, מעשה דרבי ומעשה דר' חנינא; עי' ירו' יומא פ"ח ה"ד, מעשה דר' טרפון; רמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"ט; טוש"ע שם ב.
  69. ↑ אהל יוסף שביתת עשור שם בד' רש"י יומא שם ד"ה לחושו; אהל יוסף שם ומטה אשר ליקוטים סי' לד, בד' הרמב"ם שם שהלחישה היא שיום כיפור היום, ומאכ"א פי"ד הי"ד, שלא הזכיר לחישה, ועי' ציון 72; מטה אשר שם, בד' רבנו מנוח שביתת עשור שם, שאומרים לה להמתין כי בלילה תוכל לאכול כדי שבעה.
  70. ↑ אהל יוסף שם; מטה אשר שם. ועי"ש שאין לומר שאין הפסד בלחישה, שלאחר שילחשו לה הרי היא קרובה למזיד, וקרוב לודאי שלא תשמע.
  71. ↑ ברכ"י או"ח שם ס"ק א.
  72. ↑ עי' או"ז ח"ב סי' רעט; עי' רי"ו נכ"ז ח"א (דף רכז ג): וה"ה בשאר ימות השנה אם הריחה דבר איסור, ומ' שהדין שוה לגמרי ליו"כ; לבוש או"ח שם ס"ב. ועי' ר"י אשיאו, הובא באהל יוסף שם, שאף הרמב"ם מודה בכך, ולא הזכיר לחישה במאכ"א שם, כיון שסמך על מש"כ בשביתת עשור שם, ועי' ציון 69.
  73. ↑ לבוש שם; ר"י אשיאו שם.
  74. ↑ ברייתא שם א; עי' רמב"ם מאכ"א שם.
  75. ↑ מאירי יומא שם; רי"ו שם; טור שם; לבוש שם; ב"ח או"ח שם אות ב ור"י אשיאו שם, בד' פהמ"ש להרמב"ם, שהשוה בין יו"כ לבשר איסור (ועי' אהל יוסף שם, שדחה), ועי' ב"י או"ח שם, בפי' שני, שאף הרמב"ם שביתת עשור שם, שלא הזכיר שביו"כ נותנים לה תחילה מן הרוטב, אינו חולק, ועי' ציון 76. וכ"מ בתוה"א שם וברא"ש שם.
  76. ↑ ב"י שם, בפי' ראשון, בד' הרמב"ם שם, שלענין יו"כ לא חילק בין רוטב לבין המאכל עצמו, ועי' ציון 75. ועי' תורת רפאל סי' קז, ראה מירו' שם, שהזכיר רק תחיבה ברוטב ונתינה מגופו של איסור, ולא הזכיר נתינה מהרוטב עצמו, ומ' שכשאינה מסתפקת בתחיבה ברוטב, אין חילוק בין רוטב לבין גוף המאכל עצמו.
  77. ↑ תורת רפאל שם, ע"פ ירו' שם. ועי' תורת רפאל שם, שתחיבת קיסם ברוטב היא מדין פחות מכשיעור, ע"ע חולה ציון 349 ואילך.
  78. ↑ ב"י שם. ועי' אהל יוסף שם, שתמה, שהרי איסור יו"כ חמור מאיסור אכילת חזיר.
  79. ↑ ציון 349 ואילך.
  80. ↑ רבא בגמ' דלהלן; רמב"ם דלהלן; טוש"ע דלהלן.
  81. ↑ עי' ציון 39. תוספתא תענית פ"ב; רבא בפסחים נד ב; ברייתא בירו' תענית פ"א ה"ה; רמב"ם תעניות פ"ה ה"י; טוש"ע או"ח תקנד ה; רמ"א או"ח תקנ א.
  82. ↑ הגמ"י תעניות שם אות א; מטה יהודה סי' תקנ ס"ק ג, בד' שו"ע שם, שלא חילק בין מצטערת לאינה מצטערת.
  83. ↑ ע"ע תשעה באב.
  84. ↑ ר"ה יח ב. וע"ע הנ"ל.
  85. ↑ שו"ת מהרש"ל סי' נג. וע"ע חכמים עשו חזוק לדבריהם ציון 146.
  86. ↑ עי' ציון 95, ועי' ציון 101, שאף המחמירים, מודים שדינה של מעוברת בשאר צומות קל יותר מאשר בתשעה באב. דברי מלכיאל ח"ג סי' כו, ע"פ ראב"צ בערובין מא א, שלא השלים את התענית בתשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, מפני שהיה יו"ט שלו; עי' אב"נ או"ח סי' תכז; יביע אומר ח"ה או"ח סי' מ אות ה, וביחוה דעת ח"ג סי' מ. ועי"ש ושם, ראיה מבעל ברית שפטור מלהתענות בת"ב נדחה, לסוברים כן, אע"פ שחייב להתענות בשאר תעניות כשהן בזמנן, ע"ע תענית וע' תשעה באב.
  87. ↑ תענית כט א.
  88. ↑ דברי מלכיאל שם. ועי' ציון 84.
  89. ↑ ע"ע תשעה באב. אב"נ שם.
  90. ↑ שבו"י ח"ג סי' לז, והובא ברע"א ובבאה"ל או"ח סי' תקנט ס"ט. ועי' ציון 34.
  91. ↑ עי' ציון 81.
  92. ↑ שו"ת מהר"ש הלוי סי' ב; בית מאיר או"ח תקנט.
  93. ↑ ע"ע עשרה בטבת וע' צום גדליה וע' שבעה עשר בתמוז.
  94. ↑ ציון 14 ואילך.
  95. ↑ עי' תוספתא תענית פ"ב: ושאר תעניות לא היו מתענות, ותכלת מרדכי לתוספתא שם, ושאף אם נפרש שהכונה לשאר תעניות גשמים דוקא, עי' ציון 109, יש ללמוד מהן בק"ו לג' צומות שקלים יותר מתעניות גשמים; הבתים שערי תענית ש"ו אות ז; מ"מ תעניות פ"ה ה"י, בד' רבא בפסחים נד ב ורמב"ם תעניות שם, שכ' שמתענה בתשעה באב, עי' ציון 81, מ' שבשאר צומות פטורה; שו"ע או"ח תקנד ה. ועי' תשובה מאהבה ח"ב לשו"ע או"ח תקנ בשם ר' לייב קסוויץ, שיש לפרש כן אף ד' הגמ"י ורמ"א שבציון 101, ומש"כ מצטערות הרבה, הכוונה שמן הסתם הן מצטערות הרבה, ולכן פטורות מלהתענות.
  96. ↑ מ"מ שם.
  97. ↑ שו"ת מהרש"ל סי' נג; מ"ב סי' תקנ ס"ק ב.
  98. ↑ עי' ציון 33. דעת תורה או"ח סי' תקנ ס"א. ועי"ש, שאף לסוברים שמנקת שאינה מצטערת הרבה חייבת להתענות מעיקר הדין, ע"ע מנקת, מ"מ מעוברת פטורה להתענות מעיקר הדין לכו"ע, אף כשאינה מצטערת הרבה, עי' ציון 101.
  99. ↑ ציון 138.
  100. ↑ ת' ר' יצחק ב"ר יהודה, הובאה בשו"ת הרשב"א מכת"י סי' מא ובכלבו סי' סב, וכ"ה באר"ח הל' תענית אות כ.
  101. ↑ הגמ"י תעניות פ"ה אות א; רמ"א או"ח תקנ א, ועי"ש שמעיקר הדין יש להקל אפילו אינן מצטערות, עי' ציון 95, אלא שנהגו להחמיר, וכעי"ז בשו"ת מהרש"ל שם. ועי' תשובה מאהבה שבציון הנ"ל.
  102. ↑ ע"ע עשרה בטבת וע' צום גדליה וע' שבעה עשר בתמוז. מג"א סי' תקנ ס"ק ב.
  103. ↑ עי' ציון 101.
  104. ↑ עי' רמ"א או"ח תרפו ב, ע"פ אגודה מגילה סי' א, וישוע"י שם ס"ק ב וערה"ש שם ס"ד, בדעתו.
  105. ↑ ע"ע תענית אסתר. רמ"א שם. ועי' מג"א סי' תע ס"ק ב, שאף בתענית בכורות (ע"ע) יש להקל במעוברת, וצ"ב אם דווקא במצטערת הרבה כמו בשאר צומות או אף כשאינה מצטערת הרבה כמו בתענית אסתר.
  106. ↑ ע"ע תענית גשמים.
  107. ↑ עי' להלן.
  108. ↑ כ"ה הגי' לפנינו, וגי' ד' פיזרו וד"ו וכתי"מ 95. וגי' רוב כתה"י (כת"י לונדון וכתי"מ 140 וכת"י רומי וכת"י יד הרב הרצוג): רב ששת, וכ"ה גי' ר"ח ופרי"ד ותלמיד הרמב"ן והריטב"א לגמ' דלהלן וגי' מ"מ דלהלן.
  109. ↑ תוספתא תענית פ"ב, לגי' כתה"י ומאירי דלהלן והג' אור הגנוז לתוספתא שם, וכ"ה בתוספתא צוקרמנדל, ולפנינו: שלוש תעניות, ולא מבואר אם ראשונות או שניות, ועי' חס"ד ומנ"ב לתוספתא שם, שאף לגי' שלפנינו הכונה לתעניות השניות, ועי' ציון 118; עי' ברייתא שלישית בתענית יד א, שאין מתענה לא בראשונות ולא באחרונות, ועי' רי"ף תענית שם (ד ב) והאשכול (אלבק) הל' תענית (דף נ א) והמאורות והמכתם (נד' בגנזי ראשונים) ורא"ה תענית שם ורא"ש תענית פ"א סי' יט ואגודה תענית פ"א סי' יב (וכ"ה בכל הראשונים שבהמשך הציון, בד' רב אשי), שהיינו באמצעיות מתענה, ועי' ריטב"א תענית שם, שאף הרמב"ם תעניות פ"ג ה"ה מודה בפי' הברייתא הזו (וכ"מ בתלמיד הרמב"ן תענית שם), ועי' מ"מ ולח"מ תעניות שם בד' הרמב"ם שם, שאפשר ללמוד מדבריהם שלברייתא זו מעוברת פטורה מכל תעניות הגשמים, וצ"ב, ועי' שיטה לבעל הצרורות שבציון 120; רגמ"ה ור"ח תענית שם ורש"י תענית שם ד"ה נקוט ותלמיד הרמב"ן ומאירי תענית שם, ותלמיד הרמב"ן שם וריטב"א שם, בפי' שלישי, בד' הרי"ף שם, ומ"מ שם בשם הראב"ד והעתים, בד' רב אשי בגמ' שם, ששלוש הברייתות שם אינן חולקות, והברייתא הראשונה שאומרת שמתענים בראשונות ולא באחרונות, היינו אמצעיות שהן ראשונות לגבי אחרונות, והברייתא השניה שאומרת שמתענים באחרונות ולא בראשונות, היינו אמצעיות שהן אחרונות לגבי הראשונות, ועי' ציונים 115, 118, 120; ריטב"א שם בד' הרי"ף שם, בפי' ראשון ושני, בד' רב אשי שם, שהברייתות חולקות, אלא שיש לנקוט כברייתא זו, וכ"מ בפרי"ד תענית שם, ועי' ציון 120; ברייתא בירו' תענית פ"א ה"ה, לגי' ר"ח ומאירי שם ואו"ז ח"ב סי' תטז, ועי' ציונים 115, 118.
  110. ↑ רגמ"ה שם; רש"י שם; ר"י מלוניל תענית שם (שם); עי' פרי"ד שם: אין צורך לעולם כ"כ; מאירי שם; פסקי ריא"ז תענית פ"א ה"ב אות ז; טור או"ח תקעה.
  111. ↑ ע"ע תענית גשמים. רא"ה שם; ר"ן תענית שם (שם). ועי' המכתם שם: שהראשונות אין צריכות הרבה.
  112. ↑ המכתם שם.
  113. ↑ רגמ"ה שם; רש"י שם; ר"י מלוניל שם; פרי"ד שם; רא"ה שם; מאירי שם; פסקי ריא"ז שם; טור שם; ר"ן שם. ועי' מג"א סי' תקעה ס"ק ה שהקשה, שתתענה את שלוש התעניות הראשונות של שבע האחרונות, ות' שכיון שא"א להתענות כולם, אינה צריכה להתענות כלום, ועי' ערה"ש או"ח שם ס"ו, שת' שכיון שכבר התענו שלוש אמצעיות, אינן יכולות לעמוד אפילו בעוד אחת. ועי' המכתם שם, שהן חמורות יותר מידי, שמפסיקים בהן מבעוד יום, וצ"ב, שהרי אף בשלוש האמצעיות מפסיקים מבעוד יום (ע"ע הנ"ל), ואולי אף הוא כונתו לכך שכיון שהן רבות והן קשות, יש לפטור המעוברת.
  114. ↑ ע"ע הנ"ל. ר"י מלוניל שם.
  115. ↑ ריטב"א שם, בד' הרי"ף שם, בפי' ראשון ושני, ובד' הרמב"ם תעניות שם, בפי' הברייתא הראשונה שם, שמתענה בראשונות ולא באחרונות, היינו לא בשלוש אמצעיות ולא בשבע אחרונות, ועי' ציונים 109, 118, 120; קה"ע לירו' שם, לגי' בברייתא בירו' שם, ובפי' ד' ר"י שם, ועי' ציונים 109, 118, 120.
  116. ↑ ע"ע הנ"ל.
  117. ↑ ריטב"א שם.
  118. ↑ ברייתא בירו' שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' כת"י ליידן וגי' ב"י או"ח שם ופנ"מ לירו' שם, ועי' ציונים 109, 115; לח"מ שם, בד' המ"מ בפי' דברי הרמב"ם שם בברייתא הראשונה שם, שמתענה בראשונות היינו בשלוש הראשונות ובשלוש האמצעיות, ועי' ציונים 109, 115, 120. ועי' פנ"מ שם ומנח"י לתוספתא שם, שפי' כן בתוספתא לגי' שלפנינו, שמתענה בסתם בג' תעניות, והיינו בראשונות ובאמצעיות, ועי' ציון 109.
  119. ↑ ע"ע הנ"ל. לח"מ שם.
  120. ↑ ריטב"א שם, בד' הרי"ף שם, בפי' ראשון ושני; תלמיד הרמב"ן ומאירי וריטב"א שם ומ"מ שם, בד' הרמב"ם שם, בפי' הברייתא השניה שם ובד' רב אשי שם, ועי' ציון 109; שיטה לבעל הצרורות תענית שם, שלא נחלקו הברייתות בכך, ואף הברייתא שאומרת שמתענים בראשונות ולא באחרונות, ראשונות היינו תעניות אחרונות ונקראות ראשונות כיון שנמנות מהסוף, והברייתא שאומרת שאין מתענים לא בראשונות ולא באחרונות, היינו אמצעיות שהן אחרונות לגבי ראשונות, אבל בשבע האחרונות מתענים, ועי' ציון 109; עי' פנ"מ ומה"פ שם בד' ר"י בירו' שם, למסקנא, וחולק על הברייתא שם, ועי' ציון 115.
  121. ↑ ריטב"א שם.
  122. ↑ רי"ף תענית יד ב (ד ב); האשכול (רצב"א) הל' תענית סי' ב; פרי"ד תענית שם; המאורות תענית שם; המכתם תענית שם; רא"ה תענית שם; מאירי תענית שם; רא"ש תענית פ"א סי' יט; אגודה תענית פ"א סי' יב; פסקי ריא"ז תענית פ"א ה"ב אות ז; טוש"ע או"ח תקעה ה. ועי' ראשונים שבציון 109, שסוברים שלא נחלקו הברייתות, ולדעתם פשוט שכן הלכה.
  123. ↑ רמב"ם תעניות פ"ג ה"ה; עי' שיטה לבעל הצרורות תענית שם; מאירי שם בשם גדולי המחברים.
  124. ↑ ציון 140.
  125. ↑ יחוה דעת ח"א סי' לה. ועי' ערה"ש או"ח סי' תקנד ס"ז, שכ' אף הוא שאין לה להחמיר על עצמה, וצ"ב אם הוא מהטעם שכאן או מהטעם שבציון 145.
  126. ↑ ציונים 143, 145.
  127. ↑ סידור יעב"ץ ח"ב שער החרסית (דף סז ב); מטה יהודה סי' תקנ ס"ק ג; שולחן גבוה או"ח שם ס"ק ב. ועי' ציון 147.
  128. ↑ עי' ציון 142 ואילך, שבתעניות גשמים שלא קבוע להם זמן היא אסורה מטעם אחר.
  129. ↑ סידור יעב"ץ שם; מטה יהודה שם.
  130. ↑ בריתא נדה לא א. ועי' רש"י נדה שם ד"ה קשה, שלא מצא טעם. ועי' שו"ת ריב"ש סי' תמז, שד' הרופאים בזמנו שתשמיש בחודש שמיני קשה מאוד לאישה, ודחה דבריהם.
  131. ↑ רשב"א נדה ט א, ע"פ פסחים עב ב, שאף באשתו מעוברת קימת מצוה של שמחת עונה, ושם מדובר באופן שחוששת לוסתה, היינו בתוך שלושה חודשים ראשונים, עי' ציון 3.
  132. ↑ ציון 153 ואילך.
  133. ↑ ע"ע מנקת. ועי"ש, שי"ס שצער גופה של מנקת קודם לחיי הולד, ולדעתם פשוט שצער גופה של מעוברת קודם לחיי העובר.
  134. ↑ ע"ע עובר. הג' מהרי"מ לשו"ע אה"ע פ יב. ועי"ש, שפי' כן את דברי הרמב"ם אישות פכ"א הי"א, שהכונה למעוברת ולא למנקת, אלא שהוא בעצמו כ' שדבריו דחוקים ברמב"ם.
  135. ↑ וע"ע אתין וגמין ציון 43.
  136. ↑ ציון 219 ואילך.
  137. ↑ עי' ציון 95.
  138. ↑ עי' רי"ו שבציון 145. וכ"מ קצת מהמקורות שבציון 140, אלא שיש לדחות שאולי הפטור מלהתענות הוא מהטעם שבציון 98, אלא שלאחר שהתירו למעוברת לאכול ממילא, התירו לה אף מעבר לצרכיה, כל עוד האכילה נצרכת לעובר.
  139. ↑ ציון 98.
  140. ↑ תוספתא תענית פ"ב; ברייתא בירו' תענית פ"א ה"ה; רמב"ם תעניות פ"ג ה"ה; טוש"ע או"ח תקעה ה ושו"ע שם תקנד ה.
  141. ↑ עי' ציון 122 ואילך.
  142. ↑ תשב"ץ קטן (מה' מכון תורה שבכתב) סי' תכח, הובא בב"י או"ח סי' תקעה; רמ"א או"ח שם ה.
  143. ↑ תשב"ץ שם. ועי"ש טעם נוסף, מפני שהיא מתנוולת בעיני בעלה.
  144. ↑ עי' ציון 95.
  145. ↑ רי"ו נכ"ז ח"א (דף רכז ג) בשם הגאונים.
  146. ↑ ציון 125.
  147. ↑ סדור יעב"ץ ח"ב שער החרסית (דף סז ב); מטה יהודה סי' תקנ ס"ק ג; שולחן גבוה או"ח שם ס"ק ב. ועי' ציון 127.
  148. ↑ סדור יעב"ץ שם; מטה יהודה שם.
  149. ↑ מטה יהודה שם.
  150. ↑ שולחן גבוה שם, ע"פ מג"א סי' תקנ ס"ק ב.
  151. ↑ רש"י נדה לא א ד"ה קשה, ע"פ גמ' שם. ועי' גמ' שם, שלאחר שלושה חודשים העובר עולה למעלה.
  152. ↑ רש"י שם ד"ה זרע.
  153. ↑ בריתא נדה שם. ועי' סנהדרין ע ב, ורש"י שם ד"ה בר בטני, ובמדב"ר פ"י סי' ד, ורש"י משלי לא ב.
  154. ↑ רש"י שם ד"ה מזורז.
  155. ↑ ראב"ד בבעה"נ שער הקדושה; טוש"ע או"ח רמ א, וטור אה"ע כה.
  156. ↑ עי' יבמות מב א, וכ"מ בגמ' נדה דלהלן; מאירי יבמות שם.
  157. ↑ יבמות שם. על מי שאינו אבי העובר, כגון שנתאלמנה או נתגרשה ורוצה להינשא לאחר, אם יש לחשוש בו שימעך את העובר בשעת תשמיש, ע"ע מעברת חברו; מנקת חברו.
  158. ↑ שו"ת הריב"ש סי' יג, ודחה דברי השואל שם, שהזרע מזיק לעובר בשעת תשמיש.
  159. ↑ רש"י שם ד"ה ליום.
  160. ↑ תהילים קטז ו. נדה שם.
  161. ↑ רמת שמואל נדה שם. וכ"מ בערול"נ נדה שם, אלא שלדעתו אף כששמשו ופרשו אין מכאן ראיה על זמן העיבור, שהזרע יכול לשהות במעי האישה עד שלושה ימים.
  162. ↑ אג"מ אה"ע ח"א סי' סג ענף א.
  163. ↑ ציון 148 ואילך.
  164. ↑ וע"ע גרושין ציון 534, וע' הבחנה ציון 216, וע' הסגת גבול ציון 45.
  165. ↑ ציון 116 ואילך.
  166. ↑ ציון 31.
  167. ↑ ציון 126 ואילך.
  168. ↑ ציון 1001 ואילך.
  169. ↑ וע"ע חלוצה ציון 205 ואילך, וע' חלוצה לכהן ציון 126 ואילך.
  170. ↑ ציון 96 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מעוברת&oldid=160726"