אנציקלופדיה תלמודית:מעוברת ומינקת חברו

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך – האיסור לאדם לישא מעוברת ומינקת חברו.

האיסור וחומרו

האיסור ומקורו

לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו[1] – אשה שמת בעלה והניחה מעוברת או מניקה[2] – משום שנאמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא[3], מפני מה, כי גאלם חזק וגו'[4], וגזירת חכמים היא זו[5], ואין הכתוב אלא אסמכתא[6]. וכן אמר רבי עקיבא: לא תסיג גבול רעך[7], בנושא מעוברת חברו ומינקת חברו הכתוב מדבר[8], ואף דרשה זו אינה אלא אסמכתא[9]. מהראשונים יש שכתבו רמז לאיסור לשאת מינקת חברו מן הכתוב: לא תבשל גדי בחלב אמו[10], שלא יתבשל ויתבער התינוק מחמת חלב אמו, שלא תפרישנו מחלב[11], או שכל זמן שהתינוק צריך לחלב אמו, לא תבשל בקדרה שבשל בה חברך, שלא תשא אלמנתו[12].

איסור זה, הוא הן על האיש והן על האישה[13].

טעם האיסור

טעם איסור מינקת ומעוברת חברו הוא החשש, שאם תינשא, תתעבר מבעלה השני בימי הנקתה – שאף המעוברת עומדת להניק משתלד – ויתעכר חלבה – שיתעבה[14] ויתקלקל טעמו[15] כדרך הנשים שמתעברות שנעשה חלבן עכור[16] ואינו טוב לתינוק[17], או שיתעכר מסיבה אחרת אף בלי שתתעבר[18] – ונמצא על כרחה מת בנה ברעב[19], ושמא לא תאכילו ביצים וחלב – דברים הצריכים לו כשאין לו חלב אם[20], ולא תאכילו הרבה מהם[21] – שהבעל לא יתן לה[22], או שלא יקפיד הבעל לרפאות את החלב – על ידי שיאכיל את האשה[23] – בדברים המועילים לחלב כשיתעכר[24], כפי טבע המקום והזמן[25], משום שאינו בנו[26], ואף שיכולה האשה לתבוע הוצאות האכלת הולד מיורשי בעלה הראשון – אביו של ולד זה[27] – שמא לא תתבע, שאשה בושה לבא לבית דין[28]. ואף על פי שאלמנה הרוצה לינשא, אינה משועבדת להניק את בנה מן הדין – לסוברים כן, שלדעתם כיון שבאה לינשא שוב אינה ניזונת מנכסי המת ואינה משועבדת יותר להניק את בנו[29] – אין האיסור תלוי בשעבודה[30], שעשו חכמים תקנה זו, כדי שלא יבוא הולד לידי סכנה, ורוב נשים חסות על ילדיהן ומניקות אותם אפילו אינן משועבדות להניק[31], ועוד בארו אחרונים, שאפילו אינה משועבדת, הנושא אותה פוסק את חיותו של הולד ומקפח את פרנסתו, שלא גרע התינוק שזכה בשדי אמו, ממי שזכה בפריסת מצודה, שחייבים שאר הדייגים להרחיק מצודותיהם ממצודתו, וממי שיש לו מכיר, שרגיל לסחור עמו לבדו, שאסור לירד לאומנותו[32]. ואפילו לסוברים שגרושה כיון שאינה משועבדת להניק, לא גזרו בה איסור נישואין[33], באלמנה גזרו משום שיש אלמנות המשועבדות להניק, ועל כן כולן בכלל האיסור[34]. ויש סוברים – וגורסים כך בגמרא[35] – במעוברת חברו טעם נוסף, "משום דחסה"[36], שמא יזיק הבעל את הולד בשעת תשמיש – שמכביד על הולד ודוחס אותו[37] ולוחצו וממעכו[38] ויכול אף להמיתו[39] – שאינו מקפיד על בן חברו כמו על בנו[40], ואף על פי שאין אדם מתכוון להרוג את הנפש[41], יש לחוש שיזיק שלא במתכוון[42].

המעשה האסור: אירוסין

אף לארס מינקת שמת בעלה אסור[43], וכן מעוברת אסור לארס[44], ואף על פי שטעם האיסור, שמא תתעבר, אינו שייך באירוסין[45], גזרו עליהם משום נישואין[46]. מהאחרונים יש שבארו, שכיון שהאישה עומדת לינשא, שהרי לכך נתארסה, חששו שאם תתארס תבוא אף לינשא[47].

שידוכים

לשדך מינקת ומעוברת חברו מותר[48], אך לא יתיחד עמה[49]. ויש שכתבו שאסור לו למשודך להיכנס לבית המשודכת[50], שאם יכנס לביתה תדיר אף בלא יחוד יהיו רגילים זה בזה, ומאחר שנאסרו עליהם האירוסין והנישואין, יש להחמיר עליהם[51], ועוד שכיון שיש פרסום בדירה ובכניסתו לביתה, יש לאסור משום נישואין[52]. ויש שכתבו שמשביעים את המשודך שלא יכנס לביתה עד סוף זמן האיסור[53], שלא יבואו לידי תקלה[54]. ויש חולקים, שאין צריך להשביעו, שהיא חומרא בעלמא[55]. ויש מהאחרונים סוברים שמותר למשודך ללכת לבית המשודכת באקראי[56].

חומר האיסור וספקו

איסור מעוברת ומינקת חברו, החמירו בו חכמים מאד[57], שהוא איסור חמור, שיש בו סכנת נפש של הולד[58]. וכתבו אחרונים שאין מקילים בספקו ככל ספק איסור דרבנן[59], שהוא ספק סכנה[60], ועוד שגוף הענין איננו איסור, אלא דיני ממונות קרוב לדיני נפשות אביונים נקיים הוא, שהנושא מעוברת ומינקת חברו, פוסק את חיותו של הולד ומקפח את פרנסתו[61], ואף על פי שעיגון אישה מלהינשא, נחשב בכל מקום כשעת הדחק, משום חומר האיסור אין כח שעת הדחק מועיל לדחות אותו ולהקל בו, כמו שאר איסורים שמקילים בהם בשעת הדחק[62], והעידו אחרונים שאלו שהקלו באיסור, נענשו במיתה ועוני[63]. ואין להקל מחמת עיגון בספק איסור מעוברת ומינקת חברו, אלא כשאין חשש לחיי הולד – כגון שאמו אינה מניקה אותו[64] – ואין כאן פסיקת חיות של התינוק, שאז איסור הנישואין אינו אלא משום שלא חלקו חכמים בגזירתם (לא-פלוג-רבנן*)[65] – ודבר האסור מטעם "לא פלוג" בלבד, אין מחמירים בו כמו בגוף הגזירה, לסוברים כן[66] – וספקו להקל כבשאר איסורי דרבנן[67], וכן יש לסמוך על שאר צדדי היתר, להקל בגזרה שהיא מטעם "לא פלוג" בלבד ואין סכנה לולד[68]. ויש סוברים, שאיסור מעוברת ומינקת חברו הוא תקנה בעלמא, שאינו כגזרה* שהיא סייג לדברי תורה להחזיק שום מצוה[69], ועל כן לא החמירו בו[70], והולכים בספקו להקל[71], ויש סוברים שאיסור מינקת קל מכל איסורי דרבנן[72], ואין להחמיר אלא במה שחז"ל החמירו בו בפירוש[73].

היתרים: לתועלת היתומים

כשיש תועלת ליתומים שתינשא יותר מאשר לא תינשא, כגון מינקת אלמנה עניה שתינשא למי שיוכל לפרנסם, יש מהאחרונים שצדדו שמותרת לינשא[74], שכשם שתקנת מינקת חברו נדחית משום תקנתה של מינקת המופקרת לזנות[75], כך נדחית משום תקנת היתומים, שבית דין רשאים לעשות כל שיראה להם שהוא תועלת יתומים[76], ומצינו שהקלו חכמים בדינם של היתומים בכמה איסורים דרבנן[77]. ויש מהאחרונים שכתבו שאין להקל שתינשא לטובת יתומים אחרים, אלא כשיש יותר תועלת גם לאותו הולד היונק עצמו, שאמו תינשא, שיכול הולד לומר אי-אפשי-בתקנת-חכמים*[78], שלטובת הולד תקנו ולא לרעתו, ולא תקנו חכמים דבר שיבוא בו לידי הפסד[79]. ורבים מהאחרונים חולקים וסוברים שאף שיש תועלת ליתומים, אסורה לינשא[80], שאף שמצינו שהקלו בדינם של יתומים, אין למדים דברי סופרים מדברי סופרים[81], וכל איסור מינקת חברו הוא משום סכנת הולד, ואיך נסכן תינוק זה לתועלת יתומים אחרים[82], ואפילו שיש תועלת לאותו הולד עצמו, אסורה לינשא, שאם תינשא יבוא הולד לידי סכנה[83], ועוד שתקנת חכמים היא עבור טובת הילדים שבכל העולם, ולא רק לטובת תינוק זה, ואם תתבטל תקנת חכמים משום טובתו של זה, נגרום רעה לשאר תינוקות בעולם[84].

מופקרת לזנות

מינקת פנויה המופקרת לזנות – שרבים נכשלים בה[85], היינו שזינתה עם שלושה מישראל[86], ויש שכתבו אפילו זינתה פעמיים[87] – כתבו ראשונים ואחרונים שיש להקל שתינשא, כדי שיהא בעלה משמרה[88], ולהציל רבים מעון[89], ועוד שכיון שהיא מופקרת, אפילו לא תינשא, קרוב שתתעבר בזנות ויתעכר חלבה, וממילא לא תועיל בה תקנת חכמים[90], ואדרבה יהיה הולד יותר בסכנה, כי לא תשגיח עליו מפני פריצותה, ויש יותר תועלת לולד שתינשא[91]. ויש חולקים וסוברים שאף מינקת המופקרת לזנות, אין להתיר לה לינשא, כשאר מזנה שאסורה לינשא, משום סכנת הולד[92]. ואף לשיטתם, אם יש לחוש אף לקלקול התינוק, שתוציאנו האם לתרבות רעה, יש להתיר שתינשא[93]. וכתבו אחרונים שאלמנה שנתעברה מבעלה והיא מופקרת לזנות, לא התירו, ואסורה לינשא[94].

בחשש שהולד יטמע בגויים

מעוברת או מינקת פנויה שנתעברה בזנות, ויש חשש שאם לא תינשא, ילקח ולדה אל בין הגויים ויגדלו אותו בחוקותיהם, כתבו אחרונים שכדי להציל את הולד, מותרת לינשא[95], שבכגון זה אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך[96] – שמשום מצוה רבה התירו[97], ועוד שהולד לא פשע כלל[98], וכל שכן באיסור דרבנן[99], ואפילו אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה קטן, שאין בית דין מצווים להפרישו[100], אין זה אלא להצילו מאיסור שהוא לשעתו, אך מאיסור שיודעים אנו שאם יעבור עליו בקטנותו, ישאר בו לעולם, אומרים[101] – והרי כל עיקר תקנת חכמים במינקת הוא בשביל הולד[102], וכאן תקנתו קלקלתו[103], ולמה נעשה תיקון לולד משום הנקה או "משום דחסה", הלא טוב לו ליכנס בסכנת נפשות מלירד לבאר שחת, כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו[104] – והרי הוא כאומר אי-אפשי-בתקנת-חכמים*, ששומעים לו[105] – ונמצא זה הנושא מעוברת ומינקת חברו להציל הולד, איננו חוטא כלל, כי כשם שאסרו לינשא מפני תקנת הולד, יש בכלל זה לחזור אחר נישואין כאלו לתקנת הולד[106], ובכגון זה לא תקנו חכמים מתחילה[107].

האשה ואבי הולד

איסור מעוברת ומינקת חברו, לא הוזכר בתלמוד בפירוש אלא באלמנה[108], ודנו ראשונים ואחרונים בשאר נשים, וכן כשאבי הולד הוא מאישים מסוימים, כפי שיבואר להלן.

במעוברת או מינקת גרושה

אף גרושה מעוברת או מינקת אסורה לינשא[109] – ואין אומרים שבגרושה, שאבי הבן קיים, אין שייך הטעם שאסרו, שמא ימות בנה ברעב, לסוברים כן[110] – שאם אלמנה בושה לבוא לבית דין לתבוע הוצאות האכלת בנה מן היורשים[111], כל שכן גרושה, שאינה יכולה להיות רגילה אצל הבעל אחר שגרשה, ואינה יכולה לתבוע ממנו – אם אינו זריז להאכילו מעצמו[112] – אלא על ידי אחר[113], שבושה לתבוע צרכי הולד[114]. ואף על פי שגרושה, אפילו לא נשאה לאחר, אינה משועבדת להניק את בנה[115], אסורה לינשא, שאין האיסור תלוי בשעבודה[116]. ויש מהראשונים סוברים שכיון שמינקת גרושה אינה משועבדת להניק את בנה, לא גזרו בה, והיא מותרת לינשא[117], ועל בעלה הראשון שהוא אבי הבן מוטל לשכור לבנו מינקת או להאכילו ביצים וחלב[118], ולדעתם מבעלה אינה בושה לתבוע, והוא חס על בנו להאכילו[119]. וכן מעוברת גרושה כתבו ראשונים שמותרת לינשא לדעה זו[120], ויש סוברים בדעת ראשונים שדוקא מינקת גרושה מותרת לינשא, אבל מעוברת גרושה אסורה[121], כל ימי עיבורה[122], משום מעוברת אלמנה[123]. ואף גרושה שבעלה יכול לכפותה להניק מפני סכנת הולד, כגון שכבר מכירה ולא יינק מאחרת – שהאב כופה אותה להניק ונותן לה שכרה[124] – מותרת לינשא, שמה שכופה אותה היינו דוקא בבית דין – משום סכנת הולד ולא בתורת שעבוד[125] – וכל זמן שלא כפוה בית דין להניק, מותרת לינשא[126], ויש ראשונים שכתבו שגרושה אף על פי שבנה מכירה ומניקתו, אינה מניקתו אלא בשכר כשאר אשה נכרית, ולפיכך אינה צריכה להמתין כשם שאין הנכרית צריכה להמתין[127]. ואפילו מת הבעל לאחר שנתגרשה, שאינה יכולה לתובעו להאכיל את בנה, כתבו אחרונים שמותרת לינשא לדעה זו[128], שכיון שהותרה הותרה[129], ולא פלוג[130], ויש מהאחרונים שכתבו שאינה מותרת לינשא, אלא אם האב קיים, שהוא יאכיל את בנו[131].

ויש מהראשונים סוברים שמינקת גרושה אינה אסורה לינשא, אלא כשהניקה את ולדה קודם שנתגרשה עד שכבר הכירה, אבל נתגרשה קודם שהכירה הולד, מותרת לינשא, שהרי אין הבעל כופה אותה להניק, ויכולה שלא להניק כלל ואפילו בשכר[132]. נתגרשה קודם שהכירה הולד, והמשיכה להניקו אחר שנתגרשה עד שהכירה, כתבו אחרונים לדעה זו שמותרת לינשא, שכיון שלא היתה כלל משועבדת להניקו, הרי היא כאישה נכרית שהניקה עד שהכירה, שמותרת לינשא[133], שלא אסרוה אלא כשהכירה מתוך הנקה שהיתה משועבדת להניק[134].

ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים, שאם אין הולד מכירה, כשאינה רוצה להניקו, מותרת לינשא, וכשרוצה להניקו, אסורה[135].

קבלה על עצמה להניק את בנה, אפילו לסוברים שגרושה כיון שאינה משועבדת להניק, לא גזרו בה נישואין, יש אחרונים שכתבו שכיון שהכניסה את עצמה לחיוב ושעבוד, דינה כאלמנה ואסורה לינשא[136]. ויש אחרונים שכתבו שכיון שהתחייבותה היא מרצונה, ולא מתנאי בית דין, אף היא אינה דומה לאלמנה, והיא כאישה נכרית שהתחייבה להניק, שאינה אסורה לינשא[137].

אלמנה שאינה משועבדת להניק

אלמנה שאינה משועבדת להניק – כגון שאמרה איני ניזונת ואיני עושה או שתבעה כתובתה, שפטורה ממלאכה[138] – לסוברים שגרושה כיון שאינה משועבדת להניק, מותרת לינשא[139], אף על פי כן אלמנה אסורה לינשא[140], משום שיש אלמנות המשועבדות להניק, ועל כן כולן בכלל האיסור[141], ועוד שבגרושה אבי הבן קיים והוא ידאג לבנו[142], מה שאין כן אלמנה[143]. ויש מהאחרונים סוברים שכשם שגרושה שאינה משועבדת להניק מותרת – לדעה זו – אף אלמנה כיון שאינה משועבדת להניק, מותרת לינשא[144].

במזנה

מינקת או מעוברת פנויה שנתעברה בזנות, אף היא אסורה לינשא[145], שאף בה גזרו משום סכנת הולד, ואף היא חסה על בנה ומניקה אותו אף על פי שאינה משועבדת להניק[146], ואף לסוברים שגרושה כיון שאינה משועבדת להניק, לא אסרוה לינשא[147], מזנה אסורה להינשא[148], שאין האב חס על בנה להאכילו[149], והיא בושה לתובעו[150], ויש לגזור על אישה שילדה לזנונים יותר משאר מניקות, שאין בידה לתבוע שום אדם[151]. וכתבו ראשונים שעל בית דין לכוף את המזנה, להניק את בנה[152]. ויש מקילים שמזנה כיון שאינה משועבדת להניק את בנה, לא גזרו בה, ומותרת לינשא[153] – ודוקא למתירים גרושה[154], ויש סוברים שאפילו לאוסרים מינקת גרושה[155], שלא נכנסה מעולם תחת שעבוד הבעל, ולא היתה נקראת מינקת חברו[156] – ועוד שהוא דבר שאינו שכיח שתתעבר בזנות – שאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר[157] – ודבר שאינו שכיח לא גזרו בו חכמים[158]. וכתבו אחרונים שאין להקל אלא במינקת, ולא במזנה מעוברת, שיש בה טעם נוסף לאיסור, "משום דחסה"[159]. ויש שהתירו אף מעוברת[160]. ויש מהאחרונים שכתב בדעת הירושלמי, שלא אסרו מזנה אלא כשהבעילה היתה ברצון, שאז כל שהכניסה עצמה לילד ממנו, יש עליה חובה להניק, מה שאין כן אנוסה, שלא רצתה כלל לילד ממנו, אין עליה שעבוד, ומותרת לינשא[161].

אשת איש שנתעברה בזנות ונתאלמנה או נתגרשה, ובאה לינשא, כתבו אחרונים שלא הקלו בה, שלא חלקו חכמים בדבר[162], ואפילו שהולד ממזר, מצווים אנו להחיותו[163], ויש שכתבו שלא חשו חכמים לממזרים ופגומים, ומותרת לינשא[164].

הודו הוא והיא שעמו זינתה וטוענים שממנו נתעברה, לסוברים שמזנה אסורה לינשא[165], אין חוששים שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר – ואין הולד ממנו, ומשקר כדי שיוכל לישא אותה, שעיניו נתן בה[166], ואף על פי שחוששים שאין הולד ממנו לענין יבום, ואם ימות בלא בנים אחרים אשתו חולצת ולא מתייבמת מספק, לסוברים כן[167] – שאין חוששים לכך באיסור דרבנן[168], ומותרת לינשא לו מיד[169], שאין היא מעוברת חברו אלא מעוברת עצמו[170], ועוד שכיון שהוא סובר שהבן הוא ממנו, חס עליו להאכילו[171], וכן אין לחשוש ל"דחסה"[172], שנזהר שלא להזיקו[173]. וכתבו אחרונים שאפילו זינתה אף עם אחרים, והבעל מסופק אם ממנו היא מעוברת או מאחר, כיון שמסופק שמא ממנו נתעברה, שוב חס עליו, ואין חשש שלא יתן לו ביצים וחלב, וכן אין לחשוש ל"דחסה"[174]. טענה האישה מפלוני נבעלתי, והכחיש ולבסוף חזר והודה, אם נתן אמתלא לדבריו, כגון שמחמת בושה לא הודה מיד, אין אומרים שכיון שלפי דבריו היא מעוברת ומינקת חברו, שויא-אנפשיה-חתיכה-דאיסורא* ותהיה אסורה עליו, אלא מותרים לינשא[175]. ויש מהראשונים סוברים שאפילו מודה שבא עליה, אסורה להינשא לו[176], שלדעתם – אפילו באיסור דרבנן[177] – חוששים שכשם שזינתה עמו, כך זינתה עם אחרים, ועוד שאם תינשא לו יבוא הדבר לידי תקלה, שיאמרו שהוא בנו ודאי, ואם ימות בלא בנים אחרים, אף על פי שמן הדין תהיה זקוקה לחליצה[178], יתירוה ללא חליצה[179].

נתעברה באמבטי

מינקת או מעוברת שנתעברה שלא על ידי ביאה*, כגון איש שיצאה ממנו שכבת זרע באמבטי, וקלטה אשה את הזרע כשרחצה שם ונתעברה, יש מהאחרונים שכתבו – אפילו לאוסרים מזנה[180] – שזו מותרת לינשא, שדבר שאינו שכיח ואינו מצוי כלל[181], לא גזרו בו חכמים[182]. ויש שכתבו שאסורה לינשא, שלא חלקו חכמים בדבר[183].

במעוברת מגוי

בת ישראל המעוברת מגוי* או מעבד-כנעני*, יש אחרונים שסוברים שכיון שאינה משועבדת להניק, מותרת לינשא, ואף לאוסרים מזנה עם ישראל אף על פי שאינה משועבדת להניק[184], המעוברת מגוי אינה בכלל הגזירה, שאין הגוי בכלל "חברו"[185], ולא גזרו אלא במעוברת ומינקת "חברו"[186]. וכן גיורת מעוברת או מינקת, מותרת לינשא לדעה זו[187]. ויש שכתבו שאין להתיר את המעוברת מגוי בעודה מעוברת, שיש בה טעם נוסף לאיסור "משום דחסה"[188]. ויש סוברים שאף המעוברת מגוי, או המניקה ולד הבא ממנו, נקראת מעוברת ומינקת חברו – שאף הגוי בכלל חברו[189] – ואסורה לינשא[190], שהולד הוא ישראל[191], ומצווים להחיותו, ואין לו מרחם כי אם אמו, ואין לה ממי לתבוע להאכיל את בנה, ואם תינשא לבעל, יסגור הדלת בעדו[192].

על אשת יפת תואר מעוברת, שאין בה איסור מעוברת חברו, ע"ע יפת-תואר*[193].

במעוברת ממומר

אשת מומר* מעוברת או מינקת, יש מהאחרונים שכתבו שמותרת לינשא, שאף מומר אינו בכלל "חברו"[194], ולא גזרו אלא במעוברת ומינקת "חברו"[195], ואפילו נתעברה ממנו קודם שהמיר דתו, מותרת לינשא[196]. ויש מהאחרונים סוברים שאף אשת מומר בכלל איסור מעוברת ומינקת חברו[197], שהתינוק הוא ישראל לכל דבר כאמו, ומצווים אנו להחיותו, ויש לחוש לסכנתו[198].

מינקת שאינה אם הולד

מינקת פנויה, המניקה בן של אחרים בשכר, ולא את בנה[199], כתבו ראשונים ואחרונים שאינה בכלל גזירת מינקת חברו, שאינה אמו[200], ואינה מחויבת להניק מצד תקנת חכמים, אלא מצד חיוב ממון שהתחייבה מרצונה[201], ואפילו הניקה עד שהכירה הולד – שכופים אותה להמשיך להניקו מפני סכנת הולד אף שאינה אמו, לסוברים כן[202] – מותרת לינשא[203], שאם יתעכר חלבה אינה בושה לתבוע את אבי הולד להאכיל את בנו, ואם תחזור בה המינקת ידאג אביו ליקח מינקת אחרת עבור בנו[204], שכשאביו ואמו קיימים, אין הוא יתום ואין כאן משום "ובשדי יתומים אל תבא"[205], וסתם מינקת משכירה את עצמה על מנת שתוכל להינשא אם תרצה[206]. ויש מהאחרונים שכתבו, שאם הכירה הולד, כיון שכופים אותה להניק, אסורה לינשא, שלא יבוא הולד לידי סכנה[207]. ויש מהגאונים סובר, שכשם שאישה המטפלת בבנה, אסורה לארס ולינשא, כך המקבלת בן של אחרים להניק – אפילו אינו מכירה – אסורה לארס ולינשא[208].

זמן איסור מינקת חברו

זמן איסור מינקת חברו נחלקו בו תנאים: ר' מאיר אומר שלא תיארס ולא תינשא עד – שיהא לולד[209] – עשרים וארבעה חודש – שכן תינוק יונק[210] – ור' יהודה מתיר בשמונה עשר חודש[211], שדיו לתינוק לינק בכך[212]. ר' נתן – וי"ג יונתן[213] – בן יוסף אומר, הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל[214] – שאף הם נחלקו בזמן איסור מינקת חברו[215] – שבית שמאי אומרים עשרים וארבעה חודש ובית הלל אומרים שמונה עשר חודש[216]. אמר רבן שמעון בן גמליאל אני אכריע[217] – אפרש[218] דבריו של כל אחד לאמתו[219] – לדברי האומר עשרים וארבעה חודש, מותרת להינשא בעשרים ואחד חודש – שעשרים וארבעה לאו דוקא הוא, שהפריז על המידה[220] – ולדברי האומר שמונה עשר חודש – גם הוא לאו דוקא[221], אלא – מותרת להינשא בחמשה עשר חודש, לפי שאין החלב נעכר – אם תתעבר – אלא לאחר שלושה חודשים[222], שעד שלושה חודשים אין עיבורה ניכר, ואין חיות כל כך לולד שבמעיה לעכור חלבה[223], ואף אם תתעבר בביאה ראשונה, לא יגיע מזה הפסד לולד היונק[224]. וכן אמר מר עוקבא, לי התיר ר' חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חודש[225]. להלכה, עולא סובר שהלכה כר' יהודה[226], ורב ושמואל סוברים שהלכה כר' מאיר[227], שהלכה כר' מאיר בגזרותיו[228] – בחומרותיו[229] –וכן הלכה[230], וצריכה להמתין עשרים וארבעה חודש, חוץ מיום שנולד בו הולד וחוץ מיום שנתארסה בו[231], שהוסיפו שמירה ודקדוק[232], שיהיו שלמים[233]. ונתנו גאונים סימן וסמך לדבר, שלא תינשא עד כ"ד חודש, מן הכתוב: לא תבשל גדי בחלב אמו[234], "תבשל" בגימטריא תשל"ב ימים, שהם פעמיים שס"ה ימים, ויום שנולד בו ויום אירוסין[235]. ויש מן הראשונים סוברים שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל[236], שאמר "אני אכריע"[237], שלדעתם הרי זה בכלל מה שאמרו: הלכה-כדברי-המכריע*[238] – ומנין "תבשל" אינו הלכה, כי אם הדרשנים הטעימוהו[239] – ומהם יש סוברים שמותרת להינשא לאחר חמישה עשר חודש, שהלכה כבית הלל[240], ויש מהאחרונים שכתבו שבשעת-הדחק* כדאים הם המתירים לסמוך עליהם, להתיר להינשא אחרי חמשה עשר חודש[241].

בביאור מחלוקת התנאים נראה מדברי ראשונים, שר' מאיר ור' יהודה נחלקו כמה הוא זמן הנקת התינוק[242]. והרבה אחרונים כתבו, שלא נחלקו בטבע המציאות, כמה זמן יונק התינוק[243], אלא שרוב תינוקות די להם לינוק י"ח חודש, ומיעוטם צריכים לינוק כ"ד חודש, ולדעת ר' מאיר חוששים שמא אותו תינוק מהמיעוט הוא, שצריך כ"ד חודש, ולדעת ר' יהודה אין חוששים למיעוט[244]. ויש חולקים ומבארים הפוך, שרוב תינוקות צריכים לינוק כ"ד חודש ומיעוטם די להם בי"ח חודש[245], ור' יהודה סובר, שאף בתוך הזמן החשש שמא תתעבר ויתעכר חלבה ולא יהיו לה ביצים וחלב להאכילו[246], חשש רחוק הוא, ולאחר י"ח חודש, שהחשש רחוק עוד יותר, שיש שכבר אינם יונקים, הקלו שתינשא[247].

אורך החודש

עשרים וארבעה חודשים אלו שאסורה לינשא בהם, כתבו ראשונים שהם חודשים של הלבנה – כפי מה שבית דין קובעים אותם[248] – כסדרם, בין חודשים מלאים – בני שלושים יום – ובין חודשים חסרים[249] – בני עשרים ותשעה יום – וכגון מי"א בניסן עד י' בניסן לאחר שנתיים[250]. ויש חולקים שיש להחמיר שכל החודשים הללו הם חודשים של שלושים יום[251], שלדעתם סתם חודשים הנזכרים בלשון רבים אצל ענייני תולדות – חיי – האדם, שלמים הם, ואף בלשון חכמים[252], ולדעה זו בשנים כסדרן, שכל החודשים אחד מלא ואחד חסר[253], צריך להוסיף בכ"ד חודש, י"ב יום שאסורה בהם לינשא[254]. ויש סוברים שלאותם שנתנו סימן לשיעור כ"ד חודש מן הכתוב: לא "תבשל" גדי בחלב אמו, שהם פעמיים שס"ה ימים[255] – שתי שנות חמה – כ"ד חודש הם חודשים של חמה[256], ויש להוסיף לכל שנת לבנה, את מספר הימים שיתרה בהם שנת החמה על שנת הלבנה[257].

חודש העיבור

חודש העיבור, לסוברים שכ"ד חודש הם חודשים של לבנה[258], כתבו ראשונים שעולה למניין כ"ד חודש[259], שלא אמרו שאסורה להינשא שנתיים כמו שהן סדורות, אלא כ"ד חודש בלבד[260], שכך ידוע להם לחכמים שדי לו לתינוק ביניקת כ"ד חודש[261], ועיבור השנה אינו גורם לו שיצטרך לינוק יותר[262], והוא זמן שוה בכל הנשים ובכל השנים, בין פשוטות ובין מעוברות[263], וכל דבר שתלו חכמים בחודשים ולא בשנה, חודש העיבור בכלל[264]. ויש סוברים שלא תלו חכמים בחודשים בלבד, אלא אף שתי שנים אמרו[265], ועל כן אם נתעברה השנה נתעברה לתינוק, וכ"ד חודש הם שתי שנים שלמות מיום ליום[266], שכן תקנו חכמים ולא חלקו בתקנתם בין שנה פשוטה לשנה מעוברת[267], ואפילו שאין סכנה ואין טעם[268], ויש מבארים, שעיבור השנה פועל אף על דינים התלויים בטבעו של הגוף, שכשם שבסימני גדלות אמרו שמתאחרים לבוא לפי שנים שעל פי סדר העיבור[269], כך גידול גוף התינוק ויניקתו[270]. ויש מהראשונים כתבו, שלעולם יש להחמיר שכ"ד חודש יהיו במספר הימים המרובים יותר, ועל כן בשנת העיבור הם שתי שנים, ובשנים פשוטות הם כ"ד חודש של שלושים יום[271], ואין צריך כ"ה חודש של שלושים יום בשנת העיבור, שאינם חודשים של סדר השנים[272]. וכתבו אחרונים שאין להחמיר להמתין כ"ה חודש אלא כשחודש העיבור הוא בתוך החודשים, אך כשכ"ד חודש כבר הסתיימו בתוך חודש העיבור, אין צריך להוסיף עוד חודש[273]. ויש מהראשונים שכתב להחמיר שחודש העיבור לתינוק, אפילו כשהוא בסוף כ"ד חודש[274]. גמלה האם את בנה, אף על פי שגזרו שגם זו אסורה לינשא[275], כתבו ראשונים שלא החמירו שתאסר אלא כ"ד חודש, שלאחר כ"ד חודש אין התינוק ראוי לינק יותר אם פירש[276], ואין לו תועלת בהמתנת חודש נוסף[277].

לסוברים שכ"ד חודש הם שתי שנות חמה[278], כך הוא אף בשנת העיבור, ואינה צריכה להמתין יותר[279].

כשהולד חלש לאחר כ"ד חודש

עברו כ"ד חודש, והיה הולד חולה וחלש, ולפי אומד הרופאים אם תגמלהו יבוא לידי ספק סכנה, ואינו רוצה לינק מאחרת, כתבו אחרונים שמשום הצלת נפשות, מצוה לרצותה שתניק את בנה – ולא תינשא – עד שיבריא ויגמל, ואם לא נתרצית, מותרת לינשא – לכתחילה[280] שהרי עבר זמן האיסור – אך לא תגמלנו מפני הסכנה, ואף כופים אותה להניקו, שמצוה זו מוטלת עליה, ונותנים לה שכרה[281]. ויש סוברים שאם אינה רוצה להניקו, אין מתירים אותה לינשא, מפני הסכנה[282].

בימינו שזמן ההנקה קצר

אף בימינו שרוב תינוקות די להם בהנקה פחות מכ"ד חודש, ואף פחות משנה[283], כתבו אחרונים שהמינקת אסורה לינשא כ"ד חודש[284], שכשם שמעיקר הגזירה בימי התלמוד, חששו שילד זה הוא מהמיעוט שצריך לינוק כ"ד חודש[285], כך בימינו קיים החשש, שיש מיעוט תינוקות שצריכים לינוק כ"ד חודש[286], ואפילו היה בטל טעם הגזירה, לא חלקו חכמים בגזירתם (לא-פלוג-רבנן*)[287], והרי אמרו שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר – היינו בית דין גדול כמותו בחכמה ובמנין – להתירו, ואינו ניתר ממילא[288], ואף על פי שיש תנאים ואמוראים הסוברים שאין צריך כ"ד חודש[289] – אין אומרים שאף על פי שאין הלכה כמותם, אין העמדת הדין כדבריהם חשובה כביטול הגזירה[290] – כיון שהכריע התלמוד ופסק הלכה שהוא דוקא כ"ד חודש, הרי ששוב אי אפשר שלא להורות כן, שביטל התלמוד לגמרי כל שיטה אחרת, והלכה כר' מאיר בגזרותיו[291], היא יתד שלא תמוט[292], ואפילו פרט מן הגזרה אינו ניתר עד שיתירו מנין אחר[293]. ויש אחרונים שצדדו להתיר בימינו שתינשא אחר י"ח חודש[294], לפי שנשתנו הטבעים, שבימי התלמוד דרך רוב תינוקות – או מיעוטם[295] – היה לינוק כ"ד חודש[296], אבל כיום תינוק היונק יותר מי"ח חודש הוא מיעוט שאינו שכיח, ועל כן אחר י"ח חודש דינו כדין התלמוד אחר כ"ד חודש[297], ואף על פי שכיום רוב נשים אינן מניקות אלא חודשים מועטים, אין להתיר בפחות מי"ח חודש, שיש לחשוש למיעוט בעולם שיונקים גם כיום י"ח חודש[298]. ואין זה בכלל דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו, לפי שאין הגזירה נעקרת אלא מקצתה ולא כולה, שעיקר גזרת חכמים, שמינקת אסורה לינשא, נשארת קיימת, וכיון שלא נעקר אלא זמן האיסור, מכ"ד חודש לי"ח חודש, לדעתם אין בכך משום התרת האיסור, ואין צריך מנין אחר להתירו[299], ועוד שכיון שיש תנאים ואמוראים שהקלו שדי בי"ח חודש[300], אין בהיתר אחר י"ח חודש משום עקירת הגזירה[301], ועוד שאין כ"ד חודש מעיקר הגזירה, שעיקר הגזירה, שלא ישא אדם מינקת חברו, והיינו בזמן שדרך להניק את הולד[302], ושיערו התנאים שהוא כ"ד חודש על פי מה שהיה בימיהם, אך אין עיקר האיסור אלא על פי זמן היניקה כפי שיהיה בכל דור[303], ועוד שיש סוברים שכל שהיא תקנה משום סכנה, כשמשתנה הטבע במשך הזמן וחלפה הסכנה, מותר[304]. לסוברים שדבר שנאסר במנין, וטעם האיסור ידוע לכל, כשנתבטל הטעם אין צורך במנין אחר להתירו[305], יש שבארו שאף גזירת מינקת, כיון שטעמה ידוע, שהרי אם מת הולד מותרת לינשא[306], ואף אם לא תינשא תגמלנו, כשבטל הטעם בטלה הגזירה[307].

הבירור שעבר זמן האיסור

עד-אחד* המעיד שכבר כלו חודשי ההנקה והולד בן עשרים וארבעה חודש, ואפילו האישה עצמה, כתבו אחרונים שנאמן, ומותרת להינשא, לפי שעד אחד נאמן באיסורים[308], ואף על פי שנגד חזקת איסור עד אחד אינו נאמן, לסוברים כן[309], כיון שהיתרה של מינקת חברו בא ממילא, מחמת הזמן, אין כאן חזקת איסור[310], וכל שכן באיסור דרבנן, שעד אחד נאמן בו אפילו נגד חזקת איסור[311].

כשאין חשש לחיי הוולד

מת הולד

מת הולד – או שהיתה מעוברת והפילה[312] – מותרת לינשא[313], ואין חוששים שמא – אם אחרת – תהרוג את בנה[314]. מר בר רב אשי אמר, אפילו מת הולד, אסורה אמו להינשא, שמא תהרגנו ותלך ותינשא[315], כלומר בכוונה תהרגנו, בשביל שתנשא מהרה[316], וכך היה מעשה – בסורא[317] – שחנקה אם את בנה[318]. בירושלמי אמרו, שכן הורה ר' מר עוקבא בארבל, שאפילו מת התינוק, תמתין[319]. להלכה, יש מן הגאונים שהורו שאסורה להינשא[320], שהלכה כמר בר רב אשי בכל מקום, חוץ מכמה הלכות[321], וכתבו שהוא מנהג בני ארץ ישראל[322]. בתלמוד נפסקה הלכה שמותרת להינשא[323] – וכשאר אלמנות שאינן מניקות[324] – וכן פסקו הרבה גאונים וראשונים[325], והוא מנהג אנשי מזרח, בני בבל[326], ובארו שאותה שהרגה את בנה, שוטה – וי"ג כותית[327] – היתה, שאין אם הורגת את בנה[328], והוא דבר שאינו מצוי[329], ולא נחשדת ישראלית על כך[330], ולא יוכל לבוא בשום ענין לידי תקלה, אם תינשא כשמת הולד[331], ואין הלכה כמר בר רב אשי כשסתם התלמוד אינו כמותו[332]. ואפילו מזנה – שמצוי שאינה חסה על ולדה[333] – שמת בנה, כתבו אחרונים שלא חלקו חכמים בינה לשאר נשים, ומותרת לינשא[334], ואין חוששים שמא תהרוג את בנה, מחמת בושה ועניות, כדי להינשא[335]. בטעם שלא אסרו על זו שמת בנה משום זו שלא מת בנה[336], בארו ראשונים שקברו של מת מוכיח עליו[337], והדבר מפורסם ונודע לכל שמת[338], ולא יבואו להתיר בשלא מת[339], ואין אנו גוזרים אלא בדבר שאינו ניכר[340], ועוד שכיון שסיבת האיסור היא בשביל הולד, כשאינו בעולם בטלו כל הגזירות[341].

נתנה בנה למינקת או גמלתו

אפילו נתנה האם את בנה למינקת או גמלה אותו – שהפרישתו מן הדד ויכול לחיות בלא חלב[342] – בתוך כ"ד חודש, אסורה לינשא[343], ואף על פי שאינה מניקתו בפועל[344], ואין סכנה לולד שתנשא[345], שגזרו בנתנה בנה להניק, שמא תחזור בה המינקת[346], מפני דבר שיולד[347] – ולא תימצא מינקת אחרת[348] – וחוזר הבן אצל האם ומסתכן[349], או שמא תחזור בה אמו – ולא תתן שכר למינקת[350] – ותטלנו מהמינקת לאחר שתינשא[351], וכן גזרו בגמלה את בנה, שמא תמהר לגומלו – מחמת שרוצה לינשא[352] – ועדיין הוא צריך לינק, ויסתכן הולד[353]. ועוד כתבו גאונים וראשונים, שלא חלקו חכמים בגזירתם (לא-פלוג-רבנן*) – ובסתם גזרו[354] – בין שהיא מניקה בפועל ובין שאינה מניקתו[355], וגזרו על זו שנתנה בנה להניק משום זו שלא נתנה, ועל זו שגמלה את בנה משום זו שלא גמלה[356], שמא יבואו להחליף ביניהן[357], שגזרו במקום שאין סכנה לולד משום מקום שיש סכנה לולד[358]. ויש מהתנאים סוברים שנתנה בנה למינקת או גמלתו, לא גזרו בה, ומותרת לינשא מיד[359], והלכה שאסורה לינשא[360].

כשאין חשש שהמינקת תחזור בה

אלמנות מניקות של בית ראש-הגולה*, שנתנו את בניהן למניקה, התיר להן רב נחמן להינשא[361], ואף על פי ששאר אלמנות מניקות אסורות להינשא, אפילו נתנו בניהן למינקת[362], נשים של בית ראש הגולה – כיון שפסקה עמהן המינקת מעות, להניק את בניהן[363] – אין המינקת חוזרת בה[364], משום מוראו של בית ראש הגולה[365], לפי שבני אדם מאוימים – מטילי אימה – הם[366], כלומר אלמים וחזקים, ולא היו מרשים למינקת לחזור בה[367], ואף האלמנות אינן חוזרות בהן – ואינן נוטלות שוב את בניהן[368] – מתוך חשיבותן[369], שאין דרכן של אלו לחזור להניק לאחר שפסקו[370], ואין לחוש לסכנת בניהן[371]. ואף על פי שלא חלקו חכמים בגזירתם (לא-פלוג-רבנן*)[372], אין לאסור באלמנות בית ראש הגולה, שמניקתן מוכיחה עליהן[373], ודבר ידוע ויש קול שמניקה שלהן אינה רשאית לחזור בה[374], ושיש חילוק בינם לשאר בני אדם[375], ולא יבואו להחליף ולהתיר בשלא נתנה בנה להניק[376] ובשאר נשים[377], וכשם שהתירו מטעם זה כשמת הולד[378], ויש שכתבו טעם נוסף, שמניקות של בית ראש הגולה הוא דבר שאינו שכיח, ודבר שאינו שכיח לא גזרו בו חכמים, ולא נכנסו מניקות אלו בכלל גזירתם מתחילה[379]. להלכה, יש מהראשונים כתבו שהלכה כרב נחמן במניקות של בית ראש הגולה[380], ויש שכתבו שאין כן מסקנת התלמוד[381], ואין הלכה כמותו[382]. ואפילו לסוברים שאלמנות של בית ראש הגולה מותרות לינשא, כתבו ראשונים שכל שהניקה האם את הולד, עד שהיה מכיר את אמו, לא תינשא[383], ואפילו שאין לחשוש לחזרת המינקת באלמנות אלו[384], כיון שמכיר הולד את אמו, יש סכנה שינק מאחרת[385], ומה יועיל שלא תחזור בה המינקת[386], אלא כופים את אמו ומניקתו[387], ולא התירו לאלמנות אלו להינשא, אלא כשאין הולד מכיר את אמו[388].

שאר מניקות שנתנו את בנן למינקת, אפילו נשבעה המינקת – או קבלה על עצמה בחרם*[389] – שלא תחזור בה – כל ימי ההנקה[390] – כתבו ראשונים שהאם אסורה לינשא[391], ואפילו נשבעה או נדרה נדר על דעת רבים, שאין לו התרה לעולם[392], ואפילו לסוברים שמניקות של בית ראש הגולה מותרות לינשא[393], הרי זה משום שלא יבואו להתיר באישה אחרת[394], אבל בשאר נשים יש לחשוש שיבואו להחליף ולהתיר במקום שלא נשבעה שלא תחזור בה, שהרי אין ניכר וידוע לכל שנשבעה[395], ועוד שמשום סכנת הולד, אנו חוששים חשש רחוק, שמא תחזור בה המינקת ותורה הוראה לעצמה שתוכל לעבור על שבועתה[396], ואינו דומה מורא המקום – כשנשבעת – למורא בשר ודם – מראש הגולה – וכמו שאמרו: ולואי ויהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם[397]. ואפילו נשבעה המינקת לאדם גדול, כמו אלו שהולכים בחצר המלך, אסורה לינשא[398], ואין אומרים שכיון שאדם גדול הוא, תירא המינקת לחזור בה[399], שאם באנו להתיר לכל אנשי בית המלך, נמצא שנעקור תקנת חכמים, וראש הגולה לא היה כי אם אחד בארץ, והיה כמו מלך בישראל[400], ונשות ביתו, עם בפני עצמן הן, וכנשי המלכים[401], ולא נאמר היתר זה אלא לשעתו, אך לא ללמוד הימנו לדורות[402], ואין לנו בזמננו כיוצא בו[403]. וכן אינו מועיל שתתחייב המינקת בחוקי המלכות ודיניהם[404]. וכן כתבו ראשונים שאינו מועיל שתקנוס את עצמה המינקת שלא תחזור בה[405], או שתתן ערבון גדול[406], או משכונות או בטחונות טובים[407], וכן כל חיזוקים שבעולם אסור[408], שאין הכל יודעים שאין המינקת חוזרת בה, ויש לגזור משום מקום שאין את כל אלה[409], וכל המקל בזה, פורץ גדרן של חכמים[410]. וכן הנותנת את בנה לשתי מניקות, אין אומרים שאם תחזור האחת, לא תחזור האחרת[411], שמא יבואו להחליף בנתנה למינקת אחת[412], ואסורה לינשא[413], וכתבו ראשונים: חזרנו על כל צדי צדדים, ולא מצאנו היתר למינקת חברו בשום ענין[414]. וכן מינקת חברו שהיא אדם חשוב, אף על פי שחשיבותה מונעת ממנה מלחזור בה, וליטול את בנה מהמינקת[415], אין להתיר אותה כמניקות של בית ראש הגולה, ואסורה לינשא[416]. ויש מן הראשונים סוברים, שלא אלמנות של בית ראש הגולה בלבד הותרו, אלא כל הדומה להן, שכל שמתביישות מהן המניקות לחזור בהן, אם נתנה למניקה, מותרת[417], ומניקתה מוכחת עליה ולא יבואו להתיר בשאר נשים[418], ויש שכתבו, שכל מינקת חברו, אם נשבעה מינקת – ישראלית[419] – שלה על דעת רבים, שלא תחזור בה – כל ימי הנקתו[420] – כיון שפשוט לנו שלא תחזור בה, הרי היא כאלמנות של בית ראש הגולה – ואף קול יש לדבר[421] – ומותרת לינשא[422], וכן אם התנו עם המינקת בעדים שלא תחזור בה, וקנסה עצמה אם תחזור בה, מותרת לינשא[423], שאין הפרש בין אימת ראש הגולה לאימת הקנס[424], וכן כשיש לולד שתי מניקות, יש שמתירים להינשא[425]. וכתבו אחרונים שלדעה זו אין חוששים שאם הולד תחזור בה ותטלנו מהמינקת[426], ויש שכתבו שאף אם הולד תשבע על דעת רבים שלא תחזור בה[427], ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים, כשנשבעו המינקת והאם על דעת רבים[428], ויוסיפו על השבועה התחייבות של המינקת, המועילה אף לפי חוק המדינה, שלא תחזור בה[429], ואף יתנו את שכרה של המינקת ביד שליש, עבור כל ימי ההנקה[430].

כשיש חשש שהמינקת תתעבר

הנותנת את בנה למינקת, לסוברים שמותרת להינשא באופנים מסוימים – כגון כשאין חשש שהמינקת תחזור בה[431], או שנתנה בנה למינקת בחיי בעלה[432] – יש מהאחרונים סוברים שלא התירו שתינשא, אלא כשנתנה את בנה למינקת פנויה, אלמנה או גרושה, שאין חשש שתתעבר, אבל כשנתנה האם את בנה למינקת נשואה, אסורה לינשא[433], שכשם שחששו שאם הולד תתעבר ויתעכר חלבה, לסוברים כן[434], כך חוששים שמא מינקת נשואה תתעבר ויתעכר חלבה, ויסתכן הולד[435], ואין אומרים שאם תתעבר, תאכיל המינקת את הולד במאכלים הטובים לו[436], שלזה צריך טירחה וזריזות והשגחה רבה, שלא יבוא הולד לידי סכנה, ואין סומכים בזה על מי שאינו אביו או אמו של הולד[437], ולא התירו למינקת חברו להינשא כשנותנת את הולד, הזקוק לינק, לאיש או אישה שיאכילוהו, אלא דוקא כשנותנת למינקת אחרת, שתניקהו ודאי כ"ד חודש[438]. ואפילו היתה המינקת פנויה, לא תינשא אם ולד, עד שתתחייב המינקת ותשבע על דעת רבים, שלא תינשא לבעל עד סוף כ"ד חודש[439]. ויש סוברים שאפילו היתה המינקת נשואה, מותרת אם הולד להינשא[440], שאפילו תתעבר המינקת, תאכיל המינקת את הולד ביצים וחלב, ואף על פי שבאם הולד חששו שלא תאכילו ביצים וחלב, שבעלה השני לא יתן לה, ולא תתבע מיורשי בעלה הראשון[441], אין חוששים כן במינקת שאינה אם הולד[442], שכיון שהשכירה את עצמה להניק, אינה חשודה על שפיכות דמים[443], ובשכר ההנקה תאכילו[444], ואינה בושה לבוא לבית דין לתבוע הוצאות האכלת ולד שאינו בנה[445], כשם שאינה בושה לתבוע שכר הנקה[446], וגם הבעל יסייע בידה לכל זה, כיון שהסכים שתשכיר אשתו את עצמה למינקת, ושיפרנסו את הבן הזה בחלבה של אשתו, או בביצים וחלב, לכל הנצרך[447], ודומים המינקת ובעלה לתינוק, כאב ואם[448]. ויש שכתבו, שתשבע המינקת על דעת רבים, שתניק ותאכיל את הולד כ"ד חודש, ואף בעלה ישבע על דעת רבים, שלא יפר את שבועתה[449], או שיקדימו את שכר המינקת מראש, או יבטיחו את המעות בבטחונות גמורים, שאם תתעבר תאכילו במעות אלו[450]. ויש מן האחרונים סוברים, שהנותנת בנה למינקת לאחר מות בעלה – לסוברים שמותרת לינשא[451] – כיון שחל עליה שם מינקת חברו, אינה מותרת לינשא אלא כשנתנה בנה למינקת פנויה, שלא תתעבר, אבל הנותנת את בנה למינקת בחיי בעלה, שאין עליה שם מינקת חברו[452], ואין לחשוש שהתכוונה לעקור תקנת חכמים, אפילו נתנתו למינקת נשואה, מותרת לינשא[453], ויש שכתבו שדוקא אשה שפסק חלבה בחיי בעלה, שאינה מותרת להינשא אלא כששכרה מינקת בחיי בעלה, כדי שיתפרסם שפסק חלבה, לסוברים כן[454], אפילו נתנה בנה למינקת נשואה, כיון שדי בכך שיתפרסם שפסק חלבה, מותרת לינשא[455].

כשאין חשש שהאם תתעבר

אפילו כשאין חשש שמעוברת או מינקת חברו תתעבר מבעלה השני – לסוברים שחששו כן[456] – כגון שתינשא לסריס*, כתבו אחרונים שאסורה להינשא, שלא חלקו חכמים בגזירתם (לא-פלוג-רבנן*)[457].

לא הניקה את בנה בחיי בעלה

לא הניקה האם את בנה בחיי בעלה, כגון שמסרתו למינקת, או גמלתו מלינק, או שלא היה לה חלב, או שפסק חלבה בחיי בעלה, אף על פי שכשגזרו על מינקת חברו, אף הפוסקת מלהניק לאחר מיתת בעלה בכלל הגזירה[458], זו שלא הניקה בחיי בעלה, כתבו גאונים וראשונים שמותרת לינשא[459], שאינה נקראת מינקת חברו[460], שמינקת חברו היא זו שמת בעלה והניחה מינקת[461], שכיון שהיתה מניקה את בנה בשעת מיתת בעלה, החמירו בה חכמים שלא תינשא, אך זו שלא היתה מינקת בשעה שמת, לא חלה עליה תקנת חכמים[462], ובמקום שאין תקנה ותועלת לולד, לא תקנו שלא תינשא[463]. ולא גזרו באם שלא הניקה את בנה בחיי בעלה, משום זו שהניקתו בחיי בעלה, משום שניכר ביניהן, ולא יבואו להחליף ביניהן[464], שזו שאינה מניקה את בנה יש לה קול[465]. על פרטי הדינים בכל אלו, עי' להלן.

נתנה את בנה למינקת בחיי בעלה, כתבו גאונים שאינה מותרת להינשא אלא כשפירשה מלהניקו, ונתנתו למניקה שלושה חודשים קודם מיתת הבעל[466], ולא הניקה כלל בתוך השלושה חודשים[467], אפילו לפרקים[468], והטעם לשיעור זה שקצבו גאונים, שהיה ידוע אצלם שאשה שפסק חלבה שלושה חודשים, שוב לא יחזור חלבה, אפילו תרצה לחזור ולהניק[469] – שכל שפוסקות קצת זמן מלהניק, נפסק חלבן ואינן ראויות עוד להניק, והלכו בזה אחרי רוב נשים, שיש שנפסק חלבן בהפסק חודש ויש בהפסק שישה שבועות ויש בהפסק שני חודשים, אבל אחר שלושה חודשים רובן נפסק חלבן, ולא ישאר חלב אחרי כן אלא לאחת מני אלף, ולמה שהוא מיעוט שבמיעוט אין חוששים[470] – וממילא בשעה שמת בעלה אינה ראויה להניק את בנה, ואינה קרויה מינקת חברו[471], אבל בתוך שלושה חודשים אפשר שיחזור החלב לאשה[472], ואם תרצה האם או תחזור בה המינקת, תחזור אמו להניק[473] – ויסתכן התינוק[474] – ואפילו השלימה שלושה חודשים אחרי מות בעלה, ולא הניקה בהם, לא התירו, שבשעת מיתת בעלה קרויה מינקת חברו[475]. ועוד כתבו ראשונים ששלושה חודשים יש להם קול[476], וידוע וניכר לרבים שכבר פסק חלבה[477], ולא יבואו להתיר כשלא פסק חלבה[478], ועוד שבשלושה חודשים כבר מכיר הולד את המינקת האחרת – שהוא השיעור הגדול ביותר שמצינו בתלמוד, שמכיר בו הולד את המניקה אותו[479], ונקטו בו הגאונים לחומרא – אבל בפחות מכאן, לא התירו, שעדיין היולדת נקראת מינקת חברו[480], וכתבו אחרונים שלטעם זה, אפילו הניקה האם בתוך שלושת החודשים ולד אחר, לתענוג או משום כאב הדדים, ולא פסק חלבה, כל שלא הניקה את בנה שלושה חודשים בחיי בעלה, והכיר את המינקת האחרת, מותרת להינשא, שדוקא מבנה עליה לפרוש לגמרי מלהניקו[481]. ויש מן הגאונים והראשונים סוברים, שאפילו נתנה בנה למינקת בתוך שלושה חודשים קודם מיתת בעלה[482], ואפילו לא פסק חלבה[483], כל שנתנה למינקת האחרת בחיי בעלה, מותרת לינשא[484], שכיון שלא היתה מניקה את בנה כשמת, אינה נקראת מינקת חברו[485], ועוד שהיה בנה נתון למינקת אחרת[486], וכיון ששכרה מינקת, מעשיה מוכיחים עליה ששוב אינה מינקת חבירו[487], וכיון שאין איסור מינקת חברו אלא מדרבנן, אפשר להקל[488], ויש מן הגאונים שלא הקלו כשנתנה בנה למינקת בחיי בעלה, אלא כשלא הניקה את בנה כלל אחר שילדה, ואפילו שעה אחת[489]. ויש מהראשונים סוברים, שאפילו נתנה בנה למינקת שלושה חודשים קודם מיתת בעלה, ואינה מניקה כבר, אסורה להינשא, שאין לחלק בין נתנה למינקת בחיי בעלה ובין נתנה אחרי מיתת בעלה, ובכל ענין אסור[490], שאם תינשא, ותחזור בה המינקת – אף על פי שאין אמו ראויה לחזור ולהניק[491] – אין דרך ארץ שתחזור אמו אחר מינקת אחרת – וכשם שחששו שאם תינשא לא יתן לה הבעל להאכיל את בנה ביצים וחלב[492], כך חוששים – שלא יתן לה הבעל לחזור אחר מינקת אחרת[493], וכתבו שאין לסמוך על המתירים להינשא, כשנתנה למינקת שלושה חודשים קודם מיתת הבעל, אלא בשעת הדחק[494].

אשה שאין לה חלב, ואינה רגילה להניק לעולם, כגון שיש לה צימוק דדים – שכבר הוחזקה בכך בלידות קודמות, או שאומרים הרופאים שתישאר כך כל ימיה ולא תרפא[495] – ונתנה בנה למינקת בחיי בעלה, או אשה שפסק חלבה בחיי בעלה – מחמת איזו סיבה[496] – ונתנה בנה למינקת בחיי בעלה, אף היא אינה נקראת מינקת חברו, ומותרת לינשא[497], ואפילו לסוברים שהנותנת את בנה למניקה קודם מיתת בעלה, אינה מותרת להינשא אלא אם פרשה מלהניקו שלושה חדשים קודם מיתת בעלה[498], זו שאין לה חלב, או שפסק חלבה בחיי בעלה – אפילו יום אחד או יומיים קודם מיתת הבעל[499] – שלא היא גרמה שפסק החלב, אלא פסק החלב מעצמו – ולא ישוב עוד – כיון שמסרה למינקת, אינה בכלל מינקת, ומותרת לינשא[500]. ויש סוברים, שאשה שאין לה חלב או פסק חלבה בחיי בעלה – אפילו נתנה בנה למינקת אחרי מותו[501], ובחיי בעלה האכילה את בנה ביצים וחלב[502], כיון שלא היתה מניקתו בחייו – אינה בכלל מינקת חברו, ומותרת להינשא[503], ויש מן האחרונים מחלקים בין זו שצמקו דדיה לזו שפסק חלבה בחיי בעלה, שאשה שאין לה חלב, אפילו לא נתנה בנה למינקת בחיי בעלה, אינה בכלל מינקת חברו, אבל אשה שפסק חלבה בחיי בעלה, כיון שבעת מיתת בעלה לא עשתה מעשה, לשכור לבנה מינקת, שם מינקת עליה, ואסורה לינשא, ואינה מותרת להינשא אלא כששכרה מינקת בחיי בעלה, שנתפרסם שפסק חלבה, על ידי מעשה שעשתה[504]. וכן אשה שהוחזקה שחלבה ארסי ומזיק לתינוק, כגון שמתו שלשה ילדיה הראשונים שהניקה, אף על פי שיש לה חלב, כיון שאינה רשאית להניק את ילדיה משום ספק נפשות, כתבו האחרונים שהיא כאישה שאין לה חלב, ואינה נקראת מינקת חברו[505], ויש מן האחרונים סוברים שכיון שיש לאשה זו חלב, אף היא נקראת מינקת חברו, ואסורה להינשא[506]. אשה שאין לה חלב והיא מעוברת, אף על פי שאינה עומדת להניק משתלד, ולא תיקרא "מינקת חברו", לסוברים שמעוברת חברו אסורה להינשא "משום דחסה"[507], אף זו אסורה לינשא[508], ואפילו לסוברים שמעוברת חברו אסורה לינשא משום שעומדת להניק[509], כתבו אחרונים שאסורה להינשא[510], כל ימי עיבורה[511], ששם "מעוברת חברו" עליה[512], כמו על אשה שיש לה חלב[513], ולא חלקו חכמים באיסור מעוברת חברו[514], ועוד שמעוברת כיון שאין ניכר שאינה רגילה להניק, אסרו עליה להינשא משום שאר מעוברות שרגילות להניק[515]. ויש מן האחרונים סוברים, שאישה שאין לה חלב, כיון שאינה בכלל מינקת חברו[516], אפילו כשהיא מעוברת, אין להחמיר בה יותר מזו שילדה, ומותרת להינשא[517].

אף הגומלת את בנה מלינק בחיי בעלה – אף על פי שכשגמלתו בתוך כ"ד חודש לאחר מיתת בעלה, גזרו בה שאסורה לינשא, שמא תמהר לגומלו כדי להינשא, ויסתכן[518] – מותרת לינשא, שאף היא אינה בכלל מינקת חברו שנאסרה[519], ואין לגזור בה דבר[520] – שבחיי בעלה אין לחשוש שגמלתו כדי להינשא[521] – ולא גזרו על זו שגמלה את בנה בחיי בעלה, משום זו שלא גמלתו, שכשם שאלמנות של בית ראש הגולה שנתנו בניהן למינקת, שהותרו להינשא, לסוברים כן[522], לא גזרו בהן משום אלמנות שלא נתנו למינקת, משום שניכר בין זו שנתנה למניקה לזו שלא נתנה[523], כך בסתם אלמנה, ודאי ניכר בין זו שגמלה את בנה בחיי בעלה לזו שלא גמלתו[524]. ואפילו לסוברים שהנותנת את בנה למניקה קודם מיתת בעלה, אינה מותרת להינשא אלא אם פרשה מלהניקו שלושה חדשים קודם מיתת בעלה[525], הגומלת את בנה, אפילו יום אחד בחיי בעלה, כיון שאינו צריך יותר לינק[526], ואינו מצוי שיחזור לינק אחרי שנגמל[527] – ואדרבה, אולי יסתכן אם תרצה להניקו אחר שנגמל כבר זמן מה, ונתרגל במאכלים[528] – מותרת להינשא[529]. ויש ראשונים סוברים, שהגומלת את בנה בחיי בעלה, אף על פי שאינו יונק יותר, אינה נקראת מינקת חברו דוקא אם פירשה מלהניקו שלושה חודשים קודם מיתת הבעל[530], ודוקא בשלושה חודשים יש קול וניכר שכבר גמלה את בנה[531].

גרושה שלא הניקה את בנה קודם גירושין

וכן גרושה שנתנה בנה למינקת, או גמלה את בנה, קודם גירושין, אף על פי שפעמים יודעת שעומדת להתגרש – שגירושין אינם כמיתת הבעל, שהיא בידי שמים, ואינה יודעת שימות[532] – ומערימה ופורשת מלהניקו קודם גירושין[533], הוא דבר שאינו שכיח שתערים כדי שתוכל להינשא אחרי שתתגרש, ואין חוששים לו[534], ואפילו לאוסרים מינקת גרושה[535], מיתת הבעל וגירושין שוים בזה להתר, ולא חלקו ביניהם, ומותרת לינשא[536]. ואפילו שהוא זמן מועט קודם הגירושין – לסוברים שהגומלת את בנה, אפילו זמן מועט בחיי בעלה, מותרת להינשא[537] – אין חוששים למיעוט נשים שמערימות[538], אך אם היה ידוע בודאי שהערימה ונתכוונה לגמול את בנה כדי שתינשא, אסורה להינשא, שחוששים שכל אחת תמהר לגמול את בנה קודם גירושין, ונמצא שתקנת חכמים שמינקת אסורה להינשא, תהיה לקלקול לתינוקות, שיגמלו אותם כשעדיין צריכים לינק[539]. ויש אחרונים שכתבו, שהגומלת את בנה שלושה חודשים קודם גירושין, אפילו כשניכר שגמלתו בערמה, כדי להינשא לאחר שתתגרש, לא חילקו, ומותרת להינשא[540], ואפילו גמלה את בנה אחר שנכתב הגט, ולא קבלה את הגט עד אחר שלושה חודשים מעת שגמלתו, לא חילקו, ומותרת[541]. ויש סוברים שגרושה שגמלה את בנה, אפילו שלושה חודשים קודם גירושין, אינה כאלמנה שגמלה את בנה שלושה חודשים קודם מיתת בעלה, שמותרת להינשא – לסוברים כן[542] – שהמיתה בידי שמים, ושלושה חודשים קודם מיתתו אינה יודעת שימות, אבל גירושין כיון שאינם בידי שמים, ופעמים יודעת שתתגרש ויש שם ערמה, אף בלא ערמה אינו מועיל שגמלתו, משום חומר איסור מינקת חברו[543], ואסורה להינשא[544].

לא הניקה את בנה לאחר שילדה

מת בעלה והניחה מעוברת, וילדה ונתנה את בנה למינקת, אף על פי שלא התחילה האם להניק – ואפילו לא הניקה בן מעולם[545] – כתבו ראשונים ואחרונים שאסורה להינשא[546], שלא חלקו חכמים בגזירתם (לא-פלוג-רבנן*) בכל אשה שראויה להניק, בין הניקה את בנה ובין לא הניקתו, שלא תינשא[547], ואף בזו חששו שמא תחזור בה המינקת[548], ואפילו ילדה ולא הספיקה להניקו עד שמת בעלה, צריכה להמתין, שהרי היא נקראת מינקת חברו, כיון שיש לה להניק את בנה, וכל שכן בזו שמת בעלה בעודה מעוברת, שכבר נאסרה משום מעוברת חברו מטעם שעומדת להניק, לסוברים כן[549], והרי זה כאלו התחילה להניק, ובשעת מיתתו כבר חל עליה שם מינקת חברו[550], ועוד שאם כשלא התחילה להניק היתה מותרת, לא הועילו חכמים בתקנתם לאסור מעוברת חברו, שכל מעוברת לא תתחיל להניק אחרי לידתה, כדי שתהיה מותרת להינשא, ותפקיע תקנת חכמים[551], ואין טעם לאיסור חכמים במעוברת חברו מטעם שעומדת להניק, מאחר שבידה לתקן שלא ירבץ עליה איסור מינקת חברו[552], ועוד שיש לגזור בזו שלא התחילה להניק ונתנה בנה למינקת, משום זו שלא נתנה למינקת[553]. וכן גרושה שילדה לאחר שנתגרשה – לאוסרים גרושה מעוברת או מינקת[554] – אף על פי שלא הניקה את בנה מעולם, אסורה להינשא[555], וכן פנויה שנתעברה בזנות – לסוברים שאסורה להינשא[556] – אף על פי שנתנה בנה למינקת ולא התחילה להניקו, אסורה לינשא[557]. ויש מהאחרונים שמקילים, שאפילו ילדה שלא בחיי בעלה, אלא אחר מותו, אף על פי שבעודה מעוברת היתה אסורה משום מעוברת חברו, כיון שלא התחילה להניק את התינוק, אין שם מינקת חברו עליה, ומותרת לינשא[558], ויש מן הגאונים סוברים שכל שנתנה בנה לאחר שתלד שלושה חודשים למינקת אחרת – ולא הניקה אותו אפילו שעה אחת[559] – מותרת לינשא, ואם פחות משלושה חודשים, אסורה להינשא[560].

על היתר בימינו, שאין חשש לחיי הולד, משום שזמן ההנקה קצר, עי' לעיל[561].

כשעבר ונשא

גירושיה והחזרתה

עבר ונשא מעוברת חבירו או מינקת חבירו, יוציא אותה[562]. וחייב להוציאה בגט[563], וכופים אותו לגרשה[564], ואין די בהפרשה בעלמא עד אותו זמן[565] – אף לסוברים שיכול להחזירה משעבר זמן האיסור[566], ואף על פי שהעובר ונושא בתוך שלושת חודשי הבחנה, אין כופים אותו לגרש, אלא מפרישים אותם עד אחר הזמן, לסוברים כן[567] – גזירה שמא יבוא עליה[568], כיון שהיא אגודה בו[569], והיא תקנת הולד[570], וכאן זמנו של האיסור ארוך[571], ועוד שכשיגרשנה, אפילו נתעברה כבר ממנו ואין לה חלב להניק, כיון שאוכלת משל עצמה, תאכיל את בנה ביצים וחלב[572], או שהוא קנס, הואיל וכנסה באיסור[573]. ואפילו הדיר – בנדר על דעת רבים, שאין לו הפרה[574] – הנאת תשמישה עליו כל כ"ד חודש, אף על פי שאסורה עליו מן התורה[575], כתבו ראשונים שחוששים שמא יבוא עליה – לסוברים שמשום חשש זה אמרו שיוציאנה – וצריך להוציאה[576], וכן כשקינא לה בעלה ונסתרה, אף על פי שנאסרה עליו מן התורה משום סוטה[577], צריך להוציאה[578]. ויש סוברים שכשאסורה עליו מן התורה, אין חוששים שמא יבוא עליה[579]. וכתבו ראשונים שאין לנו לחוש לחורבן ביתו ולא לקלקול האשה – ולא לקלקולים אחרים שיכולים להיות[580] – שבכל ענין יוציאה, שאין עוקרים תקנת חכמים משום טעמים אלו[581]. על הרחקתו מגרושתו – ואף שדעתו להחזירה[582] – ומחלוקת ראשונים אם אסור לו לדור עמה במבוי אחד, כשאר גרושה האסורה לבעלה, או שכיון שהאיסור מדבריהם[583], אינה אסורה לדור עמו אלא בחצר, ואפילו בבית אחר, ע"ע גרושה[584].

אם לאחר שעבר זמן האיסור רשאי להחזירה, נחלקו תנאים: ר' מאיר סובר שלא יחזיר עולמית[585], קנס הוא שקנסו אותו[586], על שעבר על דברי חכמים[587], וכיון שהאיסור לשאת מעוברת ומינקת חברו הוא מדרבנן[588] – ומזלזלים בו[589] – חכמים-עשו-חזוק-לדבריהם*[590], כדי שלא יבואו אחרים לעבור[591], וחכמים סוברים, שלכשיגיע זמנו לכנוס – לאחר כ"ד חודש[592], לכשיתרצו שניהם[593] – יכנוס[594], שלדעתם לא עשו חכמים חיזוק לדבריהם, לפי שדבר שאינו שכיח הוא, שישא אדם מעוברת ומינקת חברו[595]. הלכה כחכמים[596], שיחיד ורבים הלכה כרבים[597].

העובר ונושא מעוברת או מינקת, ולא הוציא עד שעברו כ"ד חודש – לסוברים שרשאי להחזירה לאחר כ"ד חודש[598] – כתבו ראשונים ששוב לא קנסו אותו להוציאה[599], שמה שהיה היה, שכבר עבר על דברי חכמים[600], וכשעבר הזמן שוב אין לחשוש לכלום[601], ואין בו משום תקנת הולד[602], ונראה הדבר כחוכא, שהיום יגרשנה ומחר יקחנה[603]. וכן הנושא מעוברת והפילה את ולדה, או מינקת ומת הולד – לסוברים שאם מת הולד מותרת לינשא[604] – אף על פי שלא עברו כ"ד חודש, כתבו אחרונים ששוב לא קנסוהו להוציאה, שכבר עבר טעם האיסור[605], ויש כתבו שמעוברת שהפילה את ולדה, קנסו להוציאה[606], שמא מעוברת תפיל את ולדה כדי שלא תתגרש[607]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאפילו אחרי כ"ד חודש, קנסו את העובר ונושא מעוברת או מינקת – ויגרש אותה, ואפילו מת הולד[608] – וצריך להמתין מלכונסה כימים אשר עמד עמה באיסור בתוך כ"ד חודש[609].

לא רצה להוציא בגט במרד ובמעל, יש מהראשונים סובר, שכופים אותו להוציאה ולא יחזיר עולמית, אף לסוברים שרשאי לכונסה לאחר כ"ד חודש, שאם לא כן כל אחד יקדש מינקת בתוך כ"ד חודש, כדי שלא יקדמנו אחר, וישב במרד ובמעל עד לאחר כ"ד חודש ויכנוס[610], אבל מדברי כמה ראשונים נראה שאינם סוברים חומר זה, שלא קנסוהו חכמים[611].

עבר וארס

עבר וארס מעוברת או מינקת חברו ועדיין לא נשאה, יש מן הראשונים סוברים שאין כופים אותו להוציאה[612], שאין חוששים שיבוא עליה קודם נישואין[613], ועוד שכיון שאם יבוא עליה יעבור מלבד האיסור של מעוברת ומינקת חבירו, אף על איסור של "כלה בלא ברכה", שאסורה לבעלה כנדה[614], הרי איסורה חמור עליו[615], ועוד שאפילו יבוא עליה באיסור, אין עדיין סכנה לולד, שכיון שאוכלת משל עצמה – שהרי בעלה אינו חייב במזונותיה עד שתיכנס לחופה[616] – תאכיל את בנה ביצים וחלב [617]. ויש מהראשונים סוברים, שכיון שאין איסור "כלה בלא ברכה" חמור יותר ממינקת חבירו, ששניהם מדרבנן – ומה לי איסור אחד או שני איסורים[618] – אף במארס חוששים שמא יבוא עליה[619], וחייב להוציאה[620].

נידוי העובר

נידוי* לעובר ונושא, לא הוזכר בתלמוד, ויש מהראשונים מחמירים וסוברים, שכשם שמנדים את העובר ומארס – וכן נושא, לסוברים כן[621] – אשה בשלושת חודשי הבחנה*[622], אף העובר ונושא או מארס מעוברת או מינקת, מנדים אותו[623], שדין הבחנה ודין מעוברת ומינקת, שניהם גזירות, ונלמד סתום מן המפורש[624]. לסוברים שהנידוי בהבחנה הוא בתורת כפייה שיגרשנה[625], אף הנושא מעוברת או מינקת חברו, מנדים אותו כדי שיגרשנה, ועומד בנידויו עד שיוציאה[626], או עד סוף כ"ד חודש[627], ואין כופים אותו בשוטים, אלא בדברים[628], ומותר לקרותו עבריין[629]. לסוברים שהנידוי בהבחנה הוא בתורת עונש, שעבר על תקנת חכמים[630], נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף במעוברת או מינקת מנדים אותו, שעבר על תקנת חכמים[631], וכתבו אחרונים בדעתם, שכשמגרש אותה, אין מנדים אותו יותר, כיון שביטל מעשיו[632], ויש אחרונים שכתבו בדעתם, שתמיד חייב נידוי על המעשה הרע, ואפילו כשמגרש אותה[633], ויש מן הראשונים סוברים שהנושא מעוברת – או מינקת, כיון שחייב לגרש אותה[634] – אינו חייב נידוי כלל[635]. ויש שכתבו שלסוברים שהמארס מעוברת או מינקת, לא חייבוהו להוציא[636], לא חייבו נידוי אלא במארס, שלא יהא חוטא נשכר, אבל הנושא מעוברת או מינקת, שחייבוהו לגרש, לא הוסיפו חיוב לנדותו[637]. לסוברים שלא חייבו נידוי בהבחנה כשנושא אותה, אלא במארס, וכדי שלא ישאנה[638], כתבו ראשונים שהמארס מעוברת או מינקת, אין מנדים אותו, שוודאי לא ישאנה – לסוברים שהמארס אין כופים אותו לגרש[639] – כדי שלא יתחייב לגרשה[640].

כתובתה

מעוברת או מינקת שנישאה באיסור והנושא גירשה, אף על פי שנישאה באיסור, כתבו ראשונים שלא החמירו עליה ולא קנסוה חכמים להפסיד כתובה* – כדרך שקנסו את הנשאת למי שאסורה לו באיסור ערוה דרבנן[641] – שמעוברת ומינקת חבירו, אף לסוברים שקנסו את הנושא אותה, שלא יחזיר עולמית[642], אין שם מעוברת ומינקת עליה כל ימיה, ואיסורה עתיד לפסוק[643] – אחרי כ"ד חודש[644] – ועוד שהאיש הוא המרגיל את האשה ומשדלה שתינשא לו[645], שאשה חסה על בנה – וחוששת שיתעכר חלבה לכשתינשא[646] – אלא שהוא אומר לה שאם יתעכר חלבה, יכלכל הילד שלא ימות, וכיון שהוא מרגילה, יש לה כתובה[647]. ואף לסוברים שלא הצריכו חכמים לגרש אלא כדי להפרישו מאיסור, עד שיגיע זמן ההיתר להחזירה[648], אין אומרים שהכתובה תלויה ועומדת עד שיגיע זמן ההיתר, ולא יתנוה לה אלא אם לא ירצה לחזור לכונסה[649], שכיון שנותן לה גט כריתות, גביית הכתובה תלויה בדעתה[650], ואם תרצה תתבע כתובתה מיד[651], וכשאר כל הנשים המתגרשות[652]. כשיחזירנה, יכתוב לה כתובה אחרת[653]. לא פרע לה הכתובה כשגירשה – ולא קרעה[654] – יש סוברים שאף על פי כן אין אותה כתובה עולה לה, לפי שכבר נמחל שעבודה[655], ואפילו אינה אומרת שרצונה בכתובה אחרת, אין הדבר תלוי ברצונה, שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה[656]. ויש סוברים, שאינו חייב לכתוב לה כתובה אחרת, אלא כששתקה ולא תבעה הכתובה הראשונה בעת הגירושין, שהוא זמן הגביה, שמן הסתם מחלה כתובתה[657], אבל אמרה שרצונה להחזיק כתובתה הראשונה, עד שיחזיר אותה – שלא מחלה כתובתה[658] – הרשות בידה, ואינה צריכה כתובה אחרת[659]. ויש חולקים על כל זה וסוברים, שמעוברת או מינקת חברו היוצאת בגט, אינה יכולה לתבוע כתובתה מיד, שכיון שלא הצריכו חכמים גט, אלא כדי להפרישם מאיסור, עד שיגיע זמן ההיתר להחזירה, אף הכתובה תלויה ועומדת עד שיגיע זמן ההיתר, ואז אם לא ירצה הוא לכונסה, תוכל לתבוע כתובתה, אך כל זמן האיסור, יכול לומר שרוצה בה לכשיגיע הזמן, וכשיגיע זמנו לכנוס, חוזר ולוקחה אליו, ואם היא אינה רוצה שיכנסנה, הפסידה כתובתה[660].

בכהן

מעוברת חברו ומינקת חברו הנשואה לכהן*, אף על פי שכשיגרש אותה[661], לא יוכל להחזירה לאחר זמן האיסור כישראל, לסוברים שרשאי להחזירה[662] – שגרושה אסורה לכהן[663], ותהיה אסורה עליו עולמית[664] – לא עשו לו חכמים תקנה שדי לו להפרישה[665], ואף הוא יוציאה בגט[666], ובמקום סכנת ולד אין חוששים לכהן[667], ולא חלקו חכמים בגזירתם (לא-פלוג-רבנן*)[668]. ויש מהראשונים כתב, שכהן לא יוציא בגט כישראל, אלא יפרוש ממנה עד סוף זמן האיסור[669]. כהן שנשא מעוברת או מינקת אחר י"ח חודש או אחרי ט"ו חודש, יש מן הראשונים והאחרונים כתבו שאפילו לסוברים שאף כהן יוציא בגט, כאן לא יגרש, שבכהן, שלא יוכל להחזירה, סומכים על התנאים המקילים שזמן האיסור הוא י"ח או ט"ו חודש[670], ויש שכתבו להחמיר אפילו אחר ט"ו וי"ח חודש[671], שאם לא כן נמצא שזו צריכה גט לאחר ט"ו חודש וזו תהא מותרת, ולא חילקו חכמים בין הנשים[672]. ויש מן הראשונים שהקל בכהן, אף כשנתנה האשה את בנה למינקת[673], שלדעתו בכהן שאינו יכול להחזירה עולמית, יש לסמוך אפילו על התנאים הסוברים שהנותנת בנה למינקת מותרת לינשא[674], ונדחו דבריו[675].

נשאה והוליד ממנה

עבר ונשא מעוברת או מינקת חברו, והוליד ממנה, יש מהראשונים סוברים שהולד ממזר מדרבנן, מקל וחומר: ומה אם בני שנואה, והיא אהובה לפני המקום בנישואיה, הולדות ממזרים מדרבנן[676], מינקת חברו ששנואה בנישואיה מדברי חכמים, לא כל שכן שהולד ממזר מדרבנן[677].

נשאה וברח

נשא מעוברת או מינקת חברו, וברח, נחלקו ראשונים אם די בבריחתו שלא יתחייב להוציאה בגט[678], שיש סוברים שכיון שברח בשביל שלא יכופו אותו לגרש[679], וגילה דעתו שמתחרט[680], ושלא יהיה עמה[681], ומחשבתו-נכרת-מתוך-מעשיו*[682], אין כופים אותו לגרשה[683], וכשיעבור זמן ההנקה, חוזר לביתו וישב עם אשתו, ואין בכך כלום[684]. וכתבו אחרונים שלכתחילה אין הבריחה מועילה, ואין מלמדים אותו לברוח[685], שאין ללמדו שלא יקיים תקנת חכמים, ואדרבה מלמדים אותו שיגרש[686], ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שאף לכתחילה אומרים לו שיברח[687]. ואין בריחה זו מועילה, אלא כשירחיק נדוד עד מקום שאינו יכול לחזור ממנו עד סוף זמן האיסור[688], ויש סוברים שאף כשבורח מעיר לעיר, די בבריחתו[689], ובפרט בזמננו שאין מרחק כל כך גדול, שלא יהיה ביכולתו לשוב משם עד סוף הזמן[690], ויש שכתב שאין די בהליכה לעיר אחרת, או שירחיק נדוד, אלא כשבורח למקום שאין מכירים אותו, והכל יודעים שאין דרכו לשם, וברח מאימת חכמים, שאסרו עליו להיות עם אשתו, כאותו הבורח* מאימת המלך כדי שלא יחפשו אותו, והכל לפי ראות עיני בית דין, שיש כאן גילוי דעת בבריחה זו, שאין רצונו להיות עם אשתו, ואפילו יכול לחזור בתוך הזמן[691]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים, שאפילו ברח, כיון שצריך להמתין זמן ארוך[692] – שיש לחוש שיבוא בתוך הזמן[693] – ויש סכנה לולד[694], כופים – ומנדים[695] – אותו להוציאה[696], ויש אחרונים שכתבו, שלסוברים שמנדים את העובר, משום עונש על שעבר על תקנת חכמים[697], אף על פי שמחויב להוציאה, הבריחה מצילתו מן העונש, ואין מנדים אותו[698]. ויש מן הראשונים סוברים, שאין מועילה בריחה שלא יגרש, אלא במארס – ואף לסוברים שהעובר ומארס חייב לגרש[699] – שגילה דעתו שאין רצונו לכנוס[700], אבל הנושא מעוברת או מינקת, אפילו ברח צריך לגרשה[701].

נשא בשוגג

נשא מעוברת או מינקת חברו בשוגג*, יש מהראשונים והאחרונים סוברים שאין כופים אותו לגרשה, ודי שיפרוש ממנה[702], שדוקא הנושא במזיד, שעבר כבר עבירה ואיסור מינקת חברו קל בעיניו, יש לחשוש שאם לא יגרשנה, גם להבא יעבור ויבוא עליה, לסוברים שחששו כן[703], מה שאין כן שוגג שלא נחשד לעבור על איסור מינקת חברו[704], ועוד שאם הנושא במזיד וברח, אין כופים אותו לגרש, לסוברים כן[705], כל שכן הנושא בשוגג שאינו צריך לגרש[706]. וכן לסוברים שהעובר ונושא חייב לגרש משום קנס[707], לא קנסו אלא את זה שנשא במזיד[708], ולא קנסו שוגג משום מזיד באיסור דרבנן, לסוברים כן[709]. כשפורש ממנה, לא יבוא לביתה או לשכונתה[710], ויש שכתבו שיפרישו אותו שיהא בעיר אחרת, רחוק ממנה מהלך ב' וג' ימים, וישבע שלא יבוא למקומה עד תום כ"ד חודש[711]. ולא נקרא שוגג, אלא כשהיה סבור שאינה מעוברת או מניקה – וניכרים דבריו כדברי אמת[712] – או עם הארץ שאינו יודע שמינקת חברו אסורה[713], שהוא שוגג לגמרי, אבל כשטעה בפרט אחד מהדין, יש מהראשונים סוברים שהוא כמזיד וצריך לגרשה[714]. והוא שהיו הן האיש והן האישה שוגגים, אבל אם היא מזידה – כגון שידעה שהיא מעוברת ושאסור למעוברת לינשא, והסתירה הריונה[715] – צריכה גט[716], ויש סוברים שאפילו היא מזידה, כל שהבעל שוגג אין צריך לגרש[717], שכיון שהוא שוגג, אין חוששים שיבוא עליה באיסור[718], ואין כופים את הבעל לגרש כדי לקנוס את אשתו[719]. ויש ראשונים ואחרונים חולקים וסוברים שאפילו נשא מעוברת או מינקת בשוגג, יוציא אותה[720], שכיון שצריך להוציאה משום תקנת הולד, לסוברים כן[721], אין מקום לחלק בין שוגג למזיד[722], ואף בשוגג חוששים שמא יבוא עליה[723], ואפילו לסוברים שהנושא במזיד וברח, אין כופים אותו לגרש, שם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שהרי ברח[724], אבל בשוגג אין מחשבתו ניכרת כלל[725], ועוד שחוששים שכל אחד יאמר שוגג הייתי, ומה הועילו חכמים בתקנתם[726].

בהשקאת סוטה

על מחלוקת התנאים בעבר ונשא מעוברת או מינקת חברו, וקינא לה ונסתרה, אם משקים אותה את המים המרים, אף על פי שהיא אסורה עליו, ע"ע השקאת-סוטה*[727].

הערות שוליים

  1. ↑ ברייתא יבמות לו ב ומב א; עי' כתובות ס סוע"א; רמב"ם גירושין פי"א הכ"ה; טוש"ע אה"ע יג יא.
  2. ↑ רש"י יבמות לו שם וסוטה כד א (ועי' ציון 461). וי"ס שה"ה במעוברת או מניקה שבעלה גירשה, עי' ציון 109 ואילך, על נתעברה מזנות עי' ציון 145 ואילך. על המתנה אחרת מלהינשא, אף כשאינה מעוברת או מינקת חברו, כדי שיודע שאיננה מעוברת, ע"ע הבחנה.
  3. ↑ משלי כג י. תוספתא נדה פ"ב; ירושלמי סוטה פ"ד ה"ג, הובא בתוס' סוטה כו א ד"ה לא. ועי' תשובת גאון באוצה"ג יבמות עמ' 97 לא תסיג גבול עולם זו מעוברת חברו, ובשדה יתומים אל תבא זו מינקת, וכ"כ בדרשות ר"י אבן שועיב פ' תזריע ועי' פנ"מ לירושלמי, ועי' ר"י אבן שועיב שם ש"עולם" נדרש עוּלים (ועי' פיה"מ לרמב"ם פאה פ"ה מ"ו), הוא הולד אשר בבטן (עי' מכילתא בשלח מס' דשירה פ' א עוללים אלו עוברים שבמעי אמן, חס"ד לתוספתא שם ושו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סוס"י קכז), ועי' פי' הרוקח עה"ת, פענח רזא ור"ח פלטיאל שמות כג יט ועוד, אל תקרי עולם אלא עֶלֶם כלומר גבולו של יונק, ועי' פי' הרוקח שם וס' האסופות מכ"י סי' שצד (נד' בקובץ שיטות קמאי כתובות ס ב) ופסקי שכ"ט (מהד' בלוי) סי' כג ור"י אבן שועיב שם ש"ובשדי יתומים" היינו ל' שדים, ועי' ס' הפרדס מהדו' ערנרייך עמ' פב הובא באוצה"ג שם וכ"כ בשו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' לג (הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק יח), ועי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב שם שקורא האשה שדה יתומים, וביצחק ירנן שעל רי"ץ גיאת הל' פסחים אות ד שלשדה גם המובן הפשוט, מקום המזון והדרשה ובשדי יתומים מורה את שני המובנים, ועי' שו"ת מהרי"ט יו"ד סי' מה שהדרשה מסוף הפסוק ובשדי יתומים וגו' ולא מתחילתו. ועי' ציון 32.
  4. ↑ משלי שם יא. מדרש תנאים דברים יט יד.
  5. ↑ עי' יבמות לו שם; רמב"ם שם. ועי' תוי"ט שבציון 69.
  6. ↑ או"ז ח"א סי' תרכט. וע"ע אסמכתא ציון 49, ועי' להלן ציון 13.
  7. ↑ דברים יט יד.
  8. ↑ מדרש תנאים שם; גי' ר' הלל והגהות וביאורים לחכם קדמון ספרדי לספרי שופטים קפח. ועי' ירושלמי שם לגי' שלפנינו.
  9. ↑ ספרי דבי רב שופטים שם. ובאר האסמכתא ע"פ המשך הכתוב: אשר גבלו ראשונים, שהם חכמי ישראל שקבעו זמן שאסורה לינשא, והמשך הכתוב: בנחלתך אשר תנחל, בשביל הבן שיהיה ראוי לנחלה. וע"ע הסגת גבול: איסורים דרבנן, שכמה איסורים דרבנן הסמיכו חכמים ללאו של לא תסיג.
  10. ↑ שמות כג יט ולד כו ודברים יד כא. ראשונים להלן. ועי' ס' הפרדס שבציון 3 וראב"ן חולין סי' רעא שהאיסור כתוב בתורה ג' פעמים ואחד מהם לאיסור מינקת חברו, ועי' בתי מדרשות ח"א מדרש שני כתובים פ"ג: ואחד כנגד הנשואים.
  11. ↑ פענח רזא שמות כג שם; עי' ר"ח פלטיאל שם. ועי' תוספות השלם עה"ת שם אות ה לא תבשל גדי, אל תניחנו זמן גדול בחלב אמו, לא תבשל כמו ענבים מבושלות, ויתכן שמדרשה זו למדו שלפני זמן גמילתו לא תפרישו.
  12. ↑ דעת זקנים מבעה"ת שמות לד שם; עי' שפתי כהן ס"פ משפטים. ועי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סוס"י קכז, לא תבשל גדי, היינו עובר של עצמו, בעוד שאמו חולבת מולדה הראשון (ועי' ס' הפרדס שם, שדם האם נעשה חלב, ע"ע חלב (בקמץ): מהותו, ומ' קצת לא יבשל עובר אצל אמו, כשאין דמה אלא חלב). ועי' פי' ופסקים לר"א צרפתי דברים שם, ש"לא תבשל" וגו' נסמך לכתוב שם כב: "תבואת זרעך", ללמד שכשם שהוזהר אדם על תבואת זרעו מכלאים (ע"ע), כך הוזהר מכלאים שלא ישא מינקת חברו. ועי' ציון 235, שי"ס שנרמז בכתוב גם משך זמן האיסור.
  13. ↑ עי' שו"ת ראנ"ח סוס"י י; עי' נובי"ק אה"ע סי' יד וסי' יז ונובי"ת אה"ע סי' לז, ע"פ גמ' יבמות שבציון 1: לא ישא אדם כו', וכתובות שם: מינקת כו' לא תינשא; עי' שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"א סי' כה וצו, ע"פ גמ' יבמות שבציון 231: והלכתא צריכה להמתין כו'; שו"ת או"ש ח"א סי' ז. ועי' אגודות אזוב מדברי אה"ע ר"ס ז, שהאיסור על האיש חמור יותר, שהוא מדברי קבלה (ע"ע), עי' ציון 3, והאיסור על האישה הוא מדרבנן (ועי' ציונים 6, 9). ועי' ציון ירושלים לירושלמי שם.
  14. ↑ ר"י מלוניל כתובות ס ב; חס"ד נדה פ"ב ה"ב.
  15. ↑ הפלאה כתובות ס ב.
  16. ↑ פי' ר"י לשאילתות (מירסקי) שאי' יג.
  17. ↑ רש"י כתובות ס ב.
  18. ↑ עי' רמב"ם גירושין פי"א הכ"ה בגי' שלפנינו, על איסור מינקת חברו, שאינו מפרש שיתעכר חלבה ע"י שתתעבר, וחי' חמד"ש יבמות שם ושו"ת חוט המשולש ח"ג סי' יא והעמ"ש שאי' יג אות ב, בדעתו, וכ' שהרמב"ם לא גרס בגמ' יבמות מב רע"ב "איעברה", ועי' מרכה"מ שם, ועי' ילקוט שנו"ס ברמב"ם מהד' פרנקל. ועי' שו"ת מהר"ם חלאוה סי' קמב, שלא משום עכירת חלב לבד נגעו בה, אלא משום שמאוס על הבעל שמניקה, ופעמים שומטת הדד מפיו (צ"ב שלא מצינו טע"ז בגמ').
  19. ↑ מסקנת הגמ' יבמות מב א ומב ב (ורש"י שם) במעוברת חברו, ועי' גמ' שם: סתם מעוברת למניקה קיימא כו', ותוס' כתובות ס ב ד"ה והלכתא ורא"ש כתובות פ"ה סי' כ ומאירי יבמות שם, שמ' שהוא גם טעם איסור מינקת חברו.
  20. ↑ פסקי ריא"ז יבמות פ"ד ה"ה אות יא הובא בשה"ג יבמות פ"ד (יד ב). ועי' שו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' לב.
  21. ↑ מאירי יבמות שם.
  22. ↑ גמ' שם.
  23. ↑ מער"ק ומרכה"מ גירושין שם, וכ' שהרמב"ם גרס בגמ' "ממסמסא לה" (כלומר, לאשה, ולפנינו: ליה, והיינו הולד); בי"מ אה"ע סי' יג סי"א וחת"ס כתובות ס א ד"ה מינקת בד' הרמב"ם.
  24. ↑ עי' תשוה"ג הרכבי סי' שלח; רמב"ם שם, על איסור מינקת חברו, ועי' כס"מ שם שהוא טעם ששייך גם במעוברת חברו (עי' ציון 19 וציון 35). ועי' שאילתות שאי' יג, לפנינו: למסמוסה, ושו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' מד בדעתו (אך בשאילתות שאי' קנב: ממסמסתו).
  25. ↑ חס"ד נדה פ"ב ה"ב.
  26. ↑ רש"י לפנינו וריב"ן יבמות שם; עי' רמב"ם שם.
  27. ↑ מאירי שם.
  28. ↑ גמ' שם ורש"י. וע"ע אשה ציון 538. ועי' ציון 445.
  29. ↑ ע"ע אלמנה: מזונותיה, ושם ציון 21. ועי"ש ציון 19 שי"ח (והלכה כמותם).
  30. ↑ עי' תוס' יבמות מב א ד"ה סתם ותוס' כתובות שם, שהיא כאלמנה שאמרה איני ניזונת ואיני עושה או שתבעה כתובתה, שאינה משועבדת להניק, וע"ע הנ"ל. ועי' או"ז ח"א סי' תרכט בשם ר"י בר שמואל שקי"ל שכל אלמנה לא תינשא, שלא חלקה הגמ' בין אלמנה משועבדת לאלמנה שאינה משועבדת, ועי' תשו' חכמי פרובינציה סי' נד שלא גרע מנתנה בנה למינקת או גמלתו (עי' ציון 343 ואילך) שאסורה, ועי' שמ"ק כתובות ס ב בשם תר"י. ועי' תוס' מהר"ם ור"פ יבמות מב ותוס' איוורא (תוס' שאנץ בד' וילנא) סוטה כד א ותשו' חכמי פרובינציה סי' נג, שהוכיחו שאינו תלוי בשעבודה, מזה שאף לדעת בית שמאי בברייתא כתובות נט ב הסוברים שאלמנה אינה משועבדת להניק את בנה, מינקת חברו אסורה, בברייתא כתובות ס ב ובתוספתא נדה פ"ב, ועי' נובי"ק אה"ע סי' יד וסי' יח ובי"מ אה"ע סוס"י יג (ועי' ציונים 222, 230, שיש שפרשו את מח' ב"ש וב"ה שם בע"א).
  31. ↑ ר"י אלמנדרי כתובות כה א; רא"ש יבמות פ"ד סי' כו.
  32. ↑ ע"ע יורד לאומנות חברו: במקום הפסד גדול. עי' בי"מ צלעות הבית סי' ה, הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק יח; שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' לא ולג. ועי' בי"מ וחת"ס שם, שכן יש ללמוד מהכתוב "ובשדי יתומים אל תבא" שהובא בירו' שבציון 3.
  33. ↑ עי' ציון 117. ועי' ציון 153 ואילך שי"ס שאף מזנה מותרת לינשא מטע"ז.
  34. ↑ ב"ש שבציון 141 (ועי' ציון 144 שי"ח). ועי' עוד ציון 143. ועי' פסקי (תוס') רי"ד כתובות נט ב, הובא בשמ"ק שם, שהטעם שאלמנה אסורה לינשא, משום שמשועבדת להניק (וצ"ב שלא מצינו טע"ז בגמ'), ואולי סובר שאף אלמנה שאינה משועבדת אסורה, משום אלמנה המשועבדת, ועי' ציון 132.
  35. ↑ עי' תשו' חכמי פרובינציה סי' נד שהרמב"ם שבציון 40 לא גרס את קושית הגמ' "הכא נמי חייס עילויה", וגרס בהמשך "אי נמי" (ולא "אלא" כלפנינו, וכ"ד הכס"מ שם), וטעם זה (שבציון הבא) לא נדחה בגמ', ועי' לח"מ שם ודק"ס השלם יבמות שם, ועי' שו"ת מהר"ם אלשקר סי' יב שקושית הגמ' דחיה בעלמא היא ואין לסמוך עליה. ועי' ציונים 110, 159, 508, 558, שטעם נוסף זה במעוברת כולל איסור בנשים של"ש לגביהן הטעם שמא יתעכר החלב.
  36. ↑ גמ' שם מב א. וע"ש בגמ' לגי' שלפנינו, וכן גורסים תוס' יבמות שם ד"ה סתם וכתובות ס ב ד"ה והלכתא ורמב"ן יבמות שם ועוד, שטע"ז נדחה, ועי' ציון קודם.
  37. ↑ שו"ת הריב"ש סי' יג.
  38. ↑ רש"י שם.
  39. ↑ תוס' הרא"ש כתובות מכ"י (ס' זכרון להרכבי עמ' 361, הובא בהערה לתוס' הרא"ש מהד' מוה"ק כתובות ס ב הע' 393); ב"ש סי' יג ס"ק כ.
  40. ↑ רמב"ם גירושין פי"א הכ"ה ע"פ גמ' שם.
  41. ↑ עי' גמ' שם: ה"נ חייס עילויה, ורש"י שם.
  42. ↑ כס"מ שם.
  43. ↑ תוספתא נדה פ"ב; כתובות ס א וס ב ויבמות מג א; רמב"ם גירושין פי"א הכ"ז; טוש"ע אה"ע יג יא.
  44. ↑ עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' בהגר"א שם ס"ק לא, שמעוברת דינה כמינקת, ע"פ גמ' שבציון 19.
  45. ↑ עי' ציון 19. ח"מ אה"ע סי' יג ס"ק ט. וכן הטעם השני של איסור מעוברת, משום דחסה, עי' ציון 40, אינו שייך באירוסין.
  46. ↑ שמ"ק בשם רש"י מהדו"ק (ריב"ן) כתובות ס א; ר"י מלוניל כתובות ס א (כה א); עי' ערכי תנו"א ע' ר' יוחנן (מהד' בלוי עמ' רכז); מאירי כתובות ס ב. וע"ע הבחנה ציון 55 ואילך, שאף לענין שלושת חודשי הבחנה גזרו אירוסין משום נישואין, ושם שר' יהודה מתיר אירוסין בהבחנה משום שאין חשש עיבור (שטעם האיסור שם להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני), אמנם במינקת מ' שאוסר, עי' תוספתא שם וכתובות שם וציון 211, ועי' בציון הבא טעם לחלק בין הדינים, ועי' רמב"ם שבציון 18 שאיסור מינקת הוא אף ללא חשש עיבור, שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאותו (עי' ציון 24), ולכאו' אי"ז שייך באירוסין שהרי ממילא אין ארוס חייב במזונות ארוסתו.
  47. ↑ נובי"ת אה"ע סי' לא; חס"ד נדה פ"ב ה"ב. ועי' ציון 619. ועי' ירושלמי סוטה פ"ד ה"ג, שאינו מזכיר בכל הסוגיא אלא איסור נישואין, ועי' שו"ת שאילת דוד אה"ע סי' ו הגהה להגהה ח, שצ"ע אם לירושלמי גזרו על אירוסין. ועי' אגודות אזוב מדברי אה"ע סי' ז אות יב, אופנים שיש מקום להקל באיסור אירוסין.
  48. ↑ עי' שו"ת הרא"ש כלל נג סי' א, וב"י אה"ע יג ד"ה ומ"ש חוץ, בדעתו; עי' תרוה"ד סי' ריז, וב"י שם בדעתו; ח"מ שם ס"ק ט; כנה"ג אה"ע שם הגה"ט אות טז; נובי"ק אה"ע סי' יט, שהיתר זה אין בו שום פקפוק; ערוה"ש שם סי"ט. ועי' גו"א לשו"ע אה"ע שם ס"ק ב ושו"ת אבנ"ז אה"ע סי' נג אות יז. ועי' בס' חיים ושלום לר"ח פלאג'י ח"ב סוס"י עב, שאם יש לחוש שיפרצו גדר לינשא או לבוא עליה דרך זנות, אין לבי"ד לתת רשות לשדך, והכל לפי ראות עיני הדיינים, ועי' תפא"י יבמות פ"ד יכין אות מג.
  49. ↑ עי' הלק"צ שימוש בית דין אות יג (הובא באוצה"ג יבמות מג א וכתובות ס א), ועי' ש"נ במהד' מרגליות; עי' תשוה"ג קורונל סי' סח (הובא באוצה"ג שם), וכ' שתהיה בניהם הרחקה ולא יאכלו ולא ישתו יחד (ועי' תורתן של גאונים ח"ג עמ' 213 הע' 118).
  50. ↑ עי' ס' המעשים לבני א"י בתורתן של גאונים ח"ג עמ' 51 והל' א"י מן הגניזה עמ' פז; עי' תשוה"ג אסף (ירושלים תש"ב) עמ' 121; ח"מ שם, וכמו בג' חודשי הבחנה (ע"ע ציון 62), ע"פ גמ' יבמות מב א שמדמה את שני הדינים (וכ"מ בגמ' שבציון 355, עי' שו"ת ריב"ש סי' תסג); עי' ב"ש סי' יג ס"ק כא וגליון מהרש"א שם וב"ש שם ס"ק ב (עי' באה"ט שם ס"ק יד וס"ק ב). ועי' ערוגת הבושם שם אות לד, שאם בימי הבחנה, שאין הזמן ארוך כ"כ (ע"ע הנ"ל: זמן ההמתנה), אם לא תמצא מעוברת, ויכולים להשתמר, אסור להיכנס לביתה, כ"ש בימי הנקה שזמן ארוך הוא, וחוששים יותר (עי' ציון 571). ועי' ציון 56 שי"ס שאין לדמות את שני הדינים.
  51. ↑ בי"מ אה"ע סי' יג ס"א, שהוא חמור משאר פנויות, ודומה לכהן המגרש, אף מן האירוסין, שאסור אפי' לגור עמה באותו מבוי, לפי שנאסר עליו להחזירה, ע"ע גרושה: איסור דירה בשכנותה, וע"ע הנ"ל ציון 89.
  52. ↑ אב"מ סי' יג סוס"ק ו.
  53. ↑ עי' להלן: זמן איסור מינקת חברו. עי' ח"מ שם ס"ק א; כנה"ג שם; ברכ"י שם אות ט; אב"מ שם. ועי' נוב"י שם, שאע"פ שלא שמענו שצריך שבועה בשום פוסק קדמון, כבר הורה זקן (הח"מ), ועי' ערוגת הבושם שם, שיש להישבע אך המקל לא הפסיד והכל לפי ראות עיני המורה.
  54. ↑ ח"מ שם, כדין הבחנה, ע"ע ציון 63.
  55. ↑ שו"ת שבו"י ח"א סי' צו (הובא בבאה"ט שם ס"ק ב); ישוע"י אה"ע שם ס"ק ב ושכן המנהג (הובא בפת"ש שם ס"ק ב); בי"מ שם; ערוה"ש שם ס"י.
  56. ↑ בית הילל אה"ע שם ס"ק א, שהרא"ש שבציון 48 לא כ' שלא יכנס לביתה; שו"ת שבו"י שם, שדין מינקת קל מדין הבחנה ואין ללמוד משם לאיסור (ועי' ציון 58). ועי' נוב"י שם וערוה"ש שם ס"י וסי"ט, שאפשר שאף הח"מ שבציון 50 מודה שמותר להיכנס לביתה ע"י שומרים, ועי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' רט.
  57. ↑ עי' שו"ת הרא"ש כלל נג סי' ג, הובא בב"י אה"ע סי' יג; עי' שו"ת חכמי פרובינציה סי' נג.
  58. ↑ עי' לעיל: טעם האיסור. עי' שו"ת ב"י דיני כתובות סי' א, הובא בברכ"י או"ח סי' א אות ז; עי' לח"מ שבציון 667; שו"ת ושב הכהן סי' לה; ישוע"י פיה"ק ס"ק יט; חי' חת"ס כתובות ס ב; שו"ת תורת חסד אה"ע סי' ד. ועי' תורת חסד שם, שכיון שיש לאיסור אסמכתא מן הכתוב, עי' ציון 3 ואילך, חמור הוא מאיסורים דרבנן שאין להם אסמכתא (וע"ע אסמכתא: בדרבנן), ועוד שמשמע שאיסור מינקת חברו חמור כמו דין הבחנה (ע"ע), שי"ס שהוא מן התורה (ועי' ציון 56 שי"ס שדין מינקת קל מדין הבחנה, ועי' ציונים 50, 233, 252, 355, 570, 612, 683, 694, 696, 720), ועי' ציון 72 שדחה את הראיה מהרמב"ם שהובא שם.
  59. ↑ ע"ע ספק דרבנן. עי' שו"ת זקן אהרן (הלוי) סי' קפה; שו"ת ושב הכהן שם; שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' לב, הובא בפת"ש שם; שו"מ מהדו"ק ח"א סי' כב וסי' רא. ועי' חת"ס שם שאין מתירים במעוברת ומינקת חברו אף מצד חזקת היתר ועד אחד נאמן באיסורים, ועי' שו"מ שם ושו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' לב ולג, שאין מקילים אף מטעם רוב, שחמירא סכנתא מאיסורא ואין רוב מועיל במקום סכנה (ועי' ציון 71).
  60. ↑ זקן אהרן וושב הכהן ושו"מ, שם.
  61. ↑ עי' ציון 32. חת"ס שם. ועי' שו"מ שם, שאיסור מעוברת ומינקת חברו דומה בזה לגזירות דרבנן שעשאום כודאי איסור של תורה (ע"ע גבינת גוים, ציון 72, שי"ס כן שם).
  62. ↑ שו"ת גליא מסכת ח"א אה"ע סי' טו (עי' ציון 570), וכ' שיש מדרגות מדרגות בעסק שעת הדחק, וע"ע שעת הדחק.
  63. ↑ פנ"י קו"א לכתובות ס ב, הובא בפת"ש שם ס"ק כ; עי' חת"ס שם סי' לא וח"ו ליקוטים סי' פט; שו"ת גליא מסכת שם; עי' ערוה"ש אה"ע סי' יג ס"ל; ועוד. ועי' תפל"מ בת' בסוה"ס (מהדו' חדשה סוף ההקדמה, הובא בחת"ס שם) בשם זקנו ר' העשיל מקרקא, שסכנה היא למורה להקל בגזרה חמורה זו (ועי' ציון 70). ועי' חת"ס אה"ע ח"א סי' לא ולג ולד ולה וקמח וח"ב סי' קעג וכתובות שם, שמימיו לא יצאה מתחת ידיו שום הוראה להקל בדינים אלו, וכ"כ עוד אחרונים.
  64. ↑ עי' להלן: כשאין חשש לחיי הולד.
  65. ↑ עי' ראשונים שבציונים 354 ואילך (ועי' ציון 346 ואילך שי"ס שהאיסור שם מחשש לחיי הולד), 547.
  66. ↑ ע"ע לא פלוג רבנן ציון 62.
  67. ↑ שו"ת חת"ס שם סי' לב, הובא בפת"ש שם ס"ק יח; אג"מ אה"ע ח"ב ר"ס ח. ועי' נובי"ת אה"ע סי' לח, הובא בפת"ש שם ס"ק יח, שאף שאיסור מינקת ומעוברת חברו הוא דבר שיש לו מתירין (ע"ע), שכן לאחר זמן תהיה מותרת לו (עי' להלן: זמן איסור מינקת חברו), ודשיל"מ א"א בו ספק דרבנן להקל (ע"ע הנ"ל: בספק, ושם שי"ח), לענין בעילת אישה לא שייך דשיל"מ, שהרי כשישאנה יוכל לבעול תיכף וגם לאחר זמן, ונמצא שאיסור הבעילה של עכשיו הוא איסור מוחלט ואין לו היתר לעולם.
  68. ↑ עי' פנ"י שם, להקל בשעת הדחק אחר ט"ו חודש, עי' ציון 241, כשכבר נתנה בנה למינקת ופסק חלבה (עי' ציון 546); עי' נובי"ק אה"ע סי' כ, הובא בפת"ש שם ס"ק טז, להקל בחודש העיבור (עי' ציון 259 ואילך), כשגמלתו, ונובי"ק שם סי' כד, הובא בפת"ש שם ס"ק יח, להקל במזנה (עי' ציון 145 ואילך), כשגמלתו; עי' קהלת יעקב (מליסא) השמטה לסי' יג סי"א (בתחילת הספר), הובא בפת"ש שם ס"ק יט, להקל במזנה שנתנה בנה למינקת שנשבעה שלא תחזור בה, עי' ציונים 395, 428; עי' אגודות אזוב מדברי אה"ע סי' ז; שו"ת תורת חסד שם; מהרש"ם שם וח"ג סי' קעו; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' טז; עי' שו"ת עזרת כהן סי' יח; ועוד. ועי' תורת חסד ומהרש"ם ואחיעזר שם, שכ"ד הריטב"א, הובא בכלבו סוס"י קמו ובשו"ת רדב"ז ח"א סי' שמט ובכנה"ג אה"ע סי' יג הגה"ט אות יז, שהקל למקדש מינקת חברו באיסור, לכונסה בתוך הזמן, כשברור שהולד בריא וחזק, אם יש חשש שיבואו לידי מכשול, אך עי' שו"ת ב"י דיני כתובות סי' א, שהוא נגד כל חכמי ישראל ושמא תלמיד טועה אמרו (ועי' שו"ת שאילת שלום ח"ב סי' רט, שא"כ בטלה גזרת חכמים, שכל אישה תעשה כן, ועי' להלן ציון 612 ואילך בעבר וארס). ועי' תורת חסד שם, שיש מהאחרונים שהחמירו בגזירה שיש בה עניין אחד מטעם "לא פלוג", ולא הקלו אלא בגזירה שיש בה שני עניינים מטעם "לא פלוג".
  69. ↑ תוי"ט סוטה פ"ד מ"ג, ע"פ רמב"ם סוטה פ"ב ה"ט: שאין כאן עבירה, שע"כ הנושא מעוברת או מינקת חברו נחשב מנוקה מעון, והמים המרים בודקים את אשתו (ע"ע השקאת סוטה: באסורה עליו).
  70. ↑ עי' שו"ת מהר"ם חלאוה סוס"י קמג, שכיון שהוא דרבנן, מקילים באורך חודשי האיסור, עי' ציון 249; עי' שו"ת הר"ן סי' יב, הובא בב"י אה"ע סי' יג, שכיון שהוא דרבנן מקילים כשנתנה בנה למינקת ג' חודשים לפני מיתת הבעל, עי' ציון 462; עי' ב"י שבציון 132; עי' תוי"ט שם; עי' ט"ז שבציונים 273, 277; עי' שבו"י ח"א סוס"י צה (עי' ציון 74 ואילך); פחד יצחק ע' אשה ההקדמה השלישית; ועוד. ועי' שו"ת משיבת נפש ח"ב סוס"י סו, שאין לחוש לתפל"מ שבציון 63, ורבים הורו קולות ולא החמירו בדינים אלו, במקום שדעת תורה נוטה להקל, ואין לך מצוה גדולה לשמח נפשות עגומות, ועי' שו"ת שם אריה אה"ע סי' צו. ועי' ציון 595.
  71. ↑ עי' ב"ח אה"ע יג, להקל כשנתנה בנה למינקת אף כשאינו ג' חודשים לפני מיתת הבעל, שהוא ספק דרבנן, עי' ציון 488; נובי"ת אה"ע סי' לח, הובא בפת"ש שם ס"ק יח, שבספק אם נתעברה מישראל או מגוי, עי' ציון 186, אם רוב המקום אינם ישראל, הולכים אחר הרוב להיתר (ועי' ציון 59), ואפי' אם הוא ספק, ספק דרבנן להקל; שו"ת עין יצחק ח"א אה"ע סי' יז אות כז ושו"ת באר יצחק אה"ע סי' א ענף ג וענף ז; שו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' נג אות יב; זכר יצחק שבציון 161. ועי' אגודות אזוב מדברי אה"ע סי' ב.
  72. ↑ עין יצחק ובאר יצחק שם, שלא כאחרונים שבציון 58 (וצ"ב מדוע אין בו ספק נפשות), וע"פ רמב"ם שבציון 69, שהנושא מינקת ומעוברת חברו המים בודקים אותה, אע"פ שהבא על אשתו באיסור, אפי' בביאה האסורה מד"ס, אין המים בודקים את אשתו, ע"ע השקאת סוטה ציון 166 (ושם שי"ח). ועי' תוס' שבציונים 615, 619, שאיסור מינקת חברו אינו חמור, או אפי' קל, מאיסור "כלה בלא ברכה" שאסורה לבעלה כנידה (ע"ע ארוסה: איסורה לבעלה), ועי' ציון 58 ועוד, שי"ס שאיסור מינקת חברו קל מאיסור הבחנה, ועי' שו"ת הרא"ש שבציון 641-647 שאיסור מינקת קל מערוה דרבנן. ועי' שו"ת תורת חסד ואחיעזר שם, שדחו את הראיה מהרמב"ם שם, ע"פ מל"מ סוטה פ"ב ה"ח, שלעניין השקאת סוטה אין עבירה אלא בביאה האסורה מצד עצמה, ובנושא מעוברת ומינקת חברו אין עצם הביאה אסורה, אלא שעל ידה תיגרם פסיקת החיות של התינוק.
  73. ↑ עין יצחק ובאר יצחק שם. ועי' נובי"ת אה"ע סי' לה הובא בפת"ש שם ס"ק ל ואוצה"פ סי' יג ס"ק עח אות א, שאין להקל באיסור מינקת, כדי שהאיש יקיים מצוות פו"ר, ועי' נובי"ק אה"ע סוס"י יח הובא בפת"ש שם ס"ק יח וסוס"ק יט ואוצה"פ שם ויבי"א ח"ט אה"ע סי' יג אות ב, שיש מהאחרונים שצירפו זאת כסניף להקל.
  74. ↑ שו"ת שבו"י ח"א סוס"י צה (האופן הה' והוי"ו(, הובא בבאה"ט אה"ע סי' יג ס"ק יג; שו"ת חמד"ש סי' ז, במקום דחק גדול; שו"ת מים חיים (רפפורט) אה"ע סי' יד, הובא בשד"ח מע' אישות סי' ג אות כה; עי' שו"ת חשק שלמה ח"ג סי' ט; עי' שו"ת שם אריה אה"ע סוס"י מא; עי' שו"ת באר יצחק אה"ע סי' א (ועי' ציון 72); אגודות אזוב מדברי אה"ע סי' ד; עי' שו"ת משנת ר' אהרן סי' מח. ועי"ש באחרונים שלא הקלו אלא בצירוף טעמים נוספים להקל, ועי' שבו"י שם, שאין להתיר אלא במינקת ולא במעוברת, האסורה גם משום דחסה, עי' ציון 40.
  75. ↑ עי' ציון 85 ואילך.
  76. ↑ שבו"י שם, וראיה מאפוטרופוס (ע"ע) שרשאי להוציא עבדים לחרות לתועלת היתומים, אם נטל רשות מבי"ד, ע"ע הנ"ל ציון 64 וציון 106, על אף העשה "לעולם בהם תעבודו" (ועי' ציון 88). ועי' שו"ת הרא"ם (מרגליות) אה"ע סי' נ ושו"ת נטע שעשועים סי' נו וחמד"ש שם (הובא בפת"ש חו"מ סי' רצ ס"ק ד), שדחו, שאפטורופוס מוציא עבדים לחירות לתועלת היתומים, דוקא במקום שאין עשה, כגון שהעבד נותן דמי עצמו או שמשחררו לדבר מצוה (ע"ע עבד כנעני וע' שחרור), ועי' שו"ת באר יצחק שם ענף א ושו"ת אבנ"ז אה"ע סי' מט, שאפוטרופוס אינו עובר על העשה, שאין העבד שלו (והיתומים אינם עושים איסור בידיים אלא מבטלים עשה, ודבר שאין איסורו אלא משום ביטול עשה, אינו אסור להאכילו לקטן, ע"ע חנוך ציון 556 ואילך), ועי' עוד שו"ת גבעת פנחס סי' יא ושו"ת מהרש"ם ח"א סי' צט ושו"ת או"ש ח"א סי' ז.
  77. ↑ ע"ע יתום; יתומים: באיסורים. עי' חמד"ש שם, וראיה ממעשר בהמה (ע"ע), שמד"ס אסור למוכרו, ואם היה של יתומים ונשחט במומו, התירו למוכרו, מפני השבת אבדה ליתומים, ע"ע יתום; יתומים ציון 355; עי' מים חיים שם סי' יד, וראיה ממעותיהם של היתומים שמותר להלוותן כדי שיתעסק בהן הלווה "קרוב לשכר ורחוק להפסד", ואע"פ שלגדול אסור להלוות באופן זה מדרבנן משום אבק רבית, ע"ע הנ"ל ציון 361 ואילך (ושם שי"ס שהקלו ביתומים בכל ריבית דרבנן וי"ס ש"קרוב לשכר ורחוק להפסד" שהתירו, קל מריבית דרבנן), ואם איסור ריבית דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, לא גזרו ביתומים, כ"ש איסור מינקת חברו שאין לו עיקר מן התורה. ועי' ציון 81.
  78. ↑ עי' ציון 105.
  79. ↑ שו"ת מהרש"ם ח"א סי' צט; שו"ת עזרת כהן סי' יח וכ; עי' שו"ת משנת ר' אהרן שם; שו"ת יבי"א ח"ט אה"ע סי' יג. ועי"ש שלא הקלו אלא בצירוף טעמים נוספים. ועי' עזרת כהן שם, שהגזירה היא בשביל טובתו של כל ילד בפני עצמו ולא בשביל תיקון העולם באופן כללי, ועי' ציון 84 שי"ס שהגזירה לטובת כל הילדים, ועי' עזרת כהן שם שתלה במח' הראשונים, אם האיסור בנתנה בנה למינקת או גמלתו, הוא שמא יסתכן, או משום "לא פלוג", עי' ציון 346 ואילך.
  80. ↑ עי' שו"ת כנס"י סי' נט הובא בבאה"ט שם; תשו' הרא"ם (מרגליות) סי' נ; שו"ת גבעת פנחס סי' יא; שו"ת נטע שעשועים סי' נה ונו; שו"ת נובי"ת אה"ע סי' לז תשו' בן המחבר; שו"ת בנין עולם אה"ע סי' יב; שו"ת אמרי אש אה"ע סי' ח; שו"ת זי"ר אה"ע ה"ג סוס"י י; שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"א סי' פט ומהדות"ל ח"א סי' תנו וח"ב סי' כג; שו"ת תורת חסד אה"ע סוס"י מא; שו"ת פרי השדה ח"א סי' קה וח"ג סי' נא. ועי' אמרי אש שם שאין ראיה מהיתר מינקת המופקרת לזנות, עי' ציון 75, שהוא להציל רבים מעוון.
  81. ↑ ע"ע דברי סופרים: לימוד מדברי סופרים. תשו' הרא"ם שם. ועי' שו"ת בנין עולם שם, שלא מצינו היתר איסור דרבנן אלא ליתומים עצמם שהם קטנים, שבאיסור דרבנן לא העמידו דבריהם לטובת היתומים, ולכן התירו במעשר בהמה של יתומים (עי' ציון 77), שאיסור מכירתו הוא על מי שהמעשר שלו (ע"ע מעשר בהמה), והאפוטרופוס הוא רק שליח שלהם, וכן התירו בריבית דרבנן (עי' ציון הנ"ל) שהיתומים עצמם הם המקבלים את הריבית, והאפוטרופוס הוא רק העוסק במעותיהם, משא"כ באיסור מינקת חברו שהאיסור חל על האשה והבעל, שהם גדולים ומצווים, לא התירו איסור דרבנן, ועי' שו"ת באר יצחק שם ענף א, שבמעשר בהמה של יתומים הקלו משום שיש בו "תרי דרבנן" (ע"ע), שמלבד שהאיסור למכור שחוט הוא דרבנן, אף עיקר מעשר בהמה ביתומים הוא דרבנן, ע"ע מעשר בהמה, משא"כ איסור מינקת חברו שהוא חד דרבנן (ועי"ש ענף ז שדחה), ועי' אבנ"ז אה"ע סי' מט, ועי' באר יצחק שם ענף ז שאין ראיה מההיתר להלוות בריבית, שהוא הפקר בי"ד, ועי' תשו' הרא"ם שם שמתחילה לא גזרו אבק רבית ביתומים, ע"ע יתום; יתומים ציון 364, משא"כ באיסור מינקת חברו.
  82. ↑ תשו' הרא"ם ונובי"ת ותורת חסד שם. ועי' שו"ת או"ש ח"א סי' ז, שההיתרים לטובת יתומים, עי' ציון 77, הם בעניינים שבין אדם למקום שמצאנו כיו"ב להתיר בכמה עניינים, עי"ש, אבל במינקת חברו עיקר התקנה שלא יהיה היזק לתינוק.
  83. ↑ תשו' הרא"ם שם.
  84. ↑ תשו' הרא"ם ופרי השדה שם. ועי' ציון 79.
  85. ↑ ד"מ אה"ע סי' יג אות ט.
  86. ↑ בי"מ צלעות הבית סי' ה, הובא בפת"ש שם ס"ק יט, שאין רבים פחות משלושה (ע"ע התרת נדרים ציונים 527, 557).
  87. ↑ שו"ת שבו"י ח"ג סי' קח ושו"ת כנס"י סי' עג, הובאו בפת"ש שם; תשובה מאהבה ח"א סי' מג. ועי' ט"ז אה"ע סי' כו ס"ק א, וע' זונה ציון 12 ואילך. ועי' שו"ת מהר"י הכהן רפפורט מהדו"ת אה"ע סי' כט, שבזמנינו שאין מענישים על הזנות, אפי' זינתה פעם אחת, יש לחוש שתכשיל את הרבים. ועי' שו"ת רע"א קמא סי' צה (הובא בפת"ש שם), שאפי' אין ידוע בודאי שהיא מופקרת אלא שחשודה בכך ומעשיה מוכיחים, יש להקל (בצירוף תנאים נוספים), ועי' שד"ח מע' אישות סי' ג אות ט ושו"ת ריב"א אה"ע סי' ד.
  88. ↑ שו"ת מהר"י מינץ סי' ה, הובא בד"מ אה"ע סי' יג אות ט, כדין חציה שפחה וחציה בת חורין, שנהגו בה מנהג הפקר, שכופים את רבה לשחררה, אע"פ שעובר בעשה של "לעולם בהם תעבודו", כדי שתינשא ויסור המכשול (ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין ציונים 719, 724, וע"ש שיש שנתנו טעם אחר להיתר לשחררה), וכ' שכ"ד חבריו; רמ"א אה"ע יג יא; ב"ח שם ושו"ת הב"ח החדשות סי' נח; שבו"י ח"ג סי' קח וקטז: כן הסכמת כל האחרונים; נובי"ק אה"ע סי' כא; שו"ת רע"א שם; ועוד. ועי' כנה"ג אה"ע סי' יג הגב"י אות לג וערוגת הבושם שם אות מא, בדעת הרמ"א שם, שאף למחמירים במזנה, עי' ציון 145 ואילך, יש להקל במופקרת, ועי' נובי"ת אה"ע סי' לז ובהגר"א שם ס"ק לז, שכוונת הרמ"א שבשעת הדחק, אפשר לסמוך על המקילים במזנה. ועי' ציון 159, שאף למקילים במזנה שילדה, במעוברת יש שאוסרים, וה"ה שיש לאסור במופקרת מעוברת. ועי' שבו"י ונובי"ק ורע"א (שם) וקהלת יעקב (מליסא) השמטה לסי' יג סי"א (בתחילת הספר), הובאו בפת"ש שם, ועוד, שאין להקל במופקרת לזנות אלא בצירוף תנאים נוספים, ועי' ציון 58.
  89. ↑ עי' מהר"י מינץ שם; שו"ת הב"ח שם.
  90. ↑ עי' שבו"י ח"א סי' צה וח"ג סי' קכט; בי"מ צלעות הבית סי' ה; עי' שו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' כח ולד. ועי' שו"ת ברית אברהם אה"ע סי' טז (אות יא) הובא במחצה"ש (ר"מ יאגיד) סי' יג ס"ק כג ושו"ת חמד"ש אה"ע סי' ו, שהק' על טע"ז, שאם לא תינשא, מעשה ידיה שלה, שאין לה בעל, ואם יתעכר חלבה תאכיל בעצמה את בנה ביצים וחלב.
  91. ↑ ערוה"ש אה"ע סי' יג סי"ז (ועי' ערוה"ש שם ושו"ת או"ש ח"א סי' ו, שאם לא תינשא יש לחשוש שתאבד את הולד בידים, ועי' ציונים 164, 335, וס' אבן בוחן בסו"ס דרשות ר"י סלנטר דף לח).
  92. ↑ עי' ציון 145 ואילך וציון 88. עי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' ל ולא ולד ולה, הובא בפת"ש שם.
  93. ↑ שו"ת חת"ס שם, ועי' ציון 95 ואילך. ועי' חת"ס שם שאם יש חשש לקלקול האם אין להתיר, ועי' ציון 581. ועי' אוצה"פ סי' יג ס"ק פב, שיש שהקלו אף במקום קלקול האם גרידא.
  94. ↑ עי' שו"ת הב"ח שם; שו"ת אמרי אש אה"ע סי' ט, שאלמנה איסורה ברור מן הש"ס; שו"ת תועפות ראם אה"ע סי' יד. ועי' ד"מ שם.
  95. ↑ שו"ת שבו"י ח"ג סי' קח, שכן התירו רבנים קודמים, ושו"ת נובי"ת סי' לד ושו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' לו, הובאו בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק יט; עי' שו"ת באר יצחק אה"ע סי' א. ועי"ש באחרונים שלמעשה הקלו רק בצירוף טעמים נוספים להקל, ועי' נוב"י שם שמתיר רק אחר שילדה ולא במעוברת, ועי' הגה"ה מכת"י בלקוטי הערות לנוב"י שם, שאם יכול להציל את הולד באופן אחר, או לשאת אותה ולפרוש, אין להתיר, ועי' שבו"י שם שאי"ז נכון שישא אותה ויפרוש, שאז יהיה לבו נוקפו ולא יקדש אותה כלל מתחילה כיון שצריך לפרוש ממנה אח"כ, ועוד שאם יפרישו אותם יש יותר חשש לדחסה, כדי שימות הולד, ולא יצטרך לפרוש ממנה.
  96. ↑ שבו"י ונוב"י וחת"ס ובאר יצחק שם. וע"ע אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ועי' שבו"י ונובי"ת שם שלמדו כן מהיתרו של המהר"י מינץ למינקת מופקרת להינשא, כדי להציל מחשש עבירה, עי' ציון 88. ועי' חת"ס שם, שאפי' לסוברים שלא כמהר"י מינץ, עי' ציונים 88, 92, יש להתיר כשיש חשש שהולד לא ישאר באמונת אבותיו.
  97. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 15 ואילך. שו"ת באר יצחק שם, ועי"ש שאף משום ספק מצוה רבה התירו.
  98. ↑ נוב"י וחת"ס ובאר יצחק שם. וע"ע הנ"ל ציון 9 ואילך.
  99. ↑ שבו"י שם.
  100. ↑ עי' מ"א סי' שו ס"ק כט, שנסתפק.
  101. ↑ נוב"י שם, וכ' שעכ"פ באיסור דרבנן יש להקל, שאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה קטן. ועי' מחנה חיים כ"י בלקוטי הערות לנוב"י שם אות ב וג, שאפי' אין אומרים לאדם חטא בשביל לזכות לקטן, רשאים בי"ד להיות שב ואל תעשה, ולא למחות במי שחפץ לקחתה, שאין הוא חוטא בשביל לזכות לקטן, אלא רק שחפץ לקחתה, וממילא ניצל הולד.
  102. ↑ נוב"י וחת"ס שם. ועי' באר יצחק שם וציון 105.
  103. ↑ נוב"י שם.
  104. ↑ עי' ספרי דברים פיס' רנב.
  105. ↑ חת"ס שם, ור"ל שבי"ד טוענים לו כן, עי' באר יצחק שם. ועי' באר יצחק שם, שיתכן שא"א אי אפשי בתק"ח אלא בממון ולא באיסור, ואף שהוא איסור שנתקן בשביל ממון, עי"ש ראיתו (אך עי' עין יצחק ח"ב סי' טז אות ז, שאפ"ל אי אפשי בתק"ח אף שהוא איסור), ועי' שו"ת עזרת כהן סי' יח שדחה, שתקנת מינקת ומעוברת חברו היא תקנה ממונית לזכותו של הולד, עי' ציון 32, ואפ"ל כאן אי אפשי בתק"ח, ועי' משא הלוי בלקוטי הערות לבאר יצחק מהדו' מ"י אות ה, שכיון שא"א אי אפשי בתק"ח אלא להחזיק אבל לא להוציא, ע"ע אי אפשי בתקנת חכמים ציון 18 ואילך, אין טענה זו מועילה לעשות מעשה לבטל תק"ח, ועי' עוד באר יצחק שם שאי"ז ברור שאפ"ל כאן אי אפשי בתק"ח, שהרי תקנת מינקת ומעוברת חברו נתקנה אפי' כשאין טובה לוולד, משום גזירה, עי' להלן: כשאין חשש לחיי הולד, ועי' ציון 78.
  106. ↑ שו"ת חת"ס שם, בנידון שבא לפניו, ועי"ש שכ' שאין ללמוד משם לנידון אחר; עי' באר יצחק שם. ועי' עוד שו"ת חת"ס שם סי' ל ולא ולד ולה וח"ב סי' קכה.
  107. ↑ שו"ת חת"ס יו"ד סי' שכב.
  108. ↑ עי' ברייתא בבבלי כתובות ס א וירוש' סוטה פ"ד ה"ג ותוספ' נדה פ"ב; עי' גמ' יבמות מב ב שבציון 28.
  109. ↑ שאילתות שאי' יג; רש"י סוטה כד א ד"ה מעוברת, ותוס' איוורא (תוס' שאנץ בד' וילנא) ותוס' הרא"ש שם בדעתו (ועי' שד"ח מע' אישות סי' ג אות א); שכ"ט בראשית כא כא; ר"ת בסה"י (שלזינגר) סי' יא ובתוס' יבמות מב א ד"ה סתם וכתובות ס ב ד"ה והלכתא; או"ז ח"א סי' תרכט בשם ר"י בר שמואל; דעת זקנים מבעה"ת שמות לד כו; תשו' חכמי פרובינציה סי' נג בשם גאון וסי' נד בשם בעל ההשלמה; רמב"ן כתובות ס א; שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' תתסג, ועי' תוס' מהר"ם ור"פ יבמות מב; ס' האסופות מכ"י סי' שצד (נד' בקובץ שיטות קמאי כתובות ס ב); חי' הרא"ה כתובות ס א (הובא בשמ"ק שם ס ב); מאירי יבמות מב א וכתובות ס א; רבנו קרשקש כתובות ס א; רי"ו תא"ו נכ"ג סוף ח"ג; אהל מועד שער או"ה דרך יא נ"א; ריב"ש סי' יג ותסג: וכן הסכימו כל האחרונים; טוש"ע אה"ע יג יא וסו"ס יד; עי' שו"ת ב"י דיני כתובות ר"ס א. ועי' סה"י ותוס' שם, שכ"מ בברייתא יבמות מב א ומשנה סוטה כד א וגמ' שם כו א, שלא חלקו בין אלמנה לגרושה, ושכן להו"א בגמ' יבמות שם שטעם האיסור "שמא תעשה עוברה סנדל" או "משום דחסה", אין לחלק בין אלמנה לגרושה (עי' ציון הבא), וכ' שאע"פ שהגמ' חזרה בה מטעמים אלו (עי' ציון 36), מעצם הדין לא חזרה בה, שאף גרושה בכלל האיסור, ועי' פנ"י וק"נ כתובות שם.
  110. ↑ עי' ציון 19. ועי' ציון 40 טעם נוסף לאיסור מעוברת, משום דחסה, ועי' מהר"א שטיין לסמ"ג עשין נ ושו"ת מהר"ם אלשקר סי' יב ויש"ש יבמות פ"ד סי' ל וב"ש סי' יג ס"ק כ ועוד, שלסוברים טעם זה פשוט שאין לחלק בין מעוברת אלמנה לגרושה, ועי' רמב"ם גירושין פי"א הכ"ה שלא הזכיר אלמנה או גרושה, ומ"מ שם ור"ן כתובות כה א ותשו' חכמי פרובינציה שם וב"י אה"ע סי' יג בדעתו, וכ"מ בפהמ"ש לרמב"ם גיטין פ"ז מ"ו (וכ"כ העמ"ש שא' יג אות א), ועי' ציון 117.
  111. ↑ עי' ציון 28.
  112. ↑ עי' רשב"א כתובות ס א. ועי' רבנו קרשקש כתובות ס א, שכיון שאינו גר עמה בחצרה, אינו יכול להאכיל את בנו.
  113. ↑ ע"ע גרושה ציון 105 ואילך.
  114. ↑ עי' ר"ת בסה"י שם; עי' או"ז שם; רשב"א שם ויבמות מב ב; מרדכי כתובות פ"ה סי' קפא, הובא בהג"א שם סי' כ; מאירי יבמות מב א; ריטב"א כתובות נט ב ויבמות מב ב; ר"ן כתובות כה א; נמוק"י יבמות יד ב.
  115. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 129.
  116. ↑ עי' ציונים 30, 31, שאף אלמנה שאינה משועבדת אסורה לינשא, משום תקנת הולד. ועי' או"ז ורא"ה ומאירי ורבנו קרשקש וריב"ש, שם, ור"י אלמנדרי כתובות כה א ושו"ת חכמי פרובינציה סי' נב-נד, שלד' זו, מינקת גרושה אסורה לינשא אף כשלא הכיר עדיין הולד את אמו, ואע"פ שרשאית שלא להניקו (עי' ציון 132), ועי' או"ז ורא"ה שם, שאפי' הולד אינו מכירה, יש לחשוש שלא יוכל האב למצוא מניקה אחרת, או שמא לא יהא לו ביצים וחלב להאכילו, ועי' רא"ה ורבנו קרשקש וריב"ש שם, שהוכיחו מנתנה בנה למינקת (עי' ציון 343 ואילך), שאינו מכירה, ואסורה לינשא, שחוששים לחזרת המינקת, ועי' שמ"ק כתובות ס ב בשם תר"י שבדבר שיש בו סכנה יש לחוש אפי' לדבר רחוק, ועי' שו"ת חכמי פרובינציה שם ומהרש"א כתובות שם, שגזרו אין מכירה משום מכירה, ועי' ב"ש סי' יג ס"ק לח ואב"מ שם ס"ק יז ראיות נוספות, ועי' ט"ז שם ס"ק ח שכן יש להורות (ועי' ציון 555, שאפי' לא התחילה להניק, אסורה לינשא). ועי' נובי"ת אה"ע סי' לח, שלגרושות לא היו חכמים אוסרים לינשא משום שאין עליהן חיוב הנקה, אלא שכיון שיש בגזירה זו תועלת גם להן, שכיון שלא ינשאו מסתמא ירחמו על זרען להניקו, לכן גזרו סתם שלא ישא אדם מעוברת ומינקת חברו, וממילא אף גרושות בכלל, ועי' מהרש"א שם.
  117. ↑ רבנו שמשון הזקן בתוס' יבמות מב א ד"ה סתם וכתובות ס ב ד"ה והלכתא ובסה"י (שלזינגר) סי' תשמח וברא"ש יבמות פ"ד סי' כו וכתובות פ"ה סי' כ; פסקי ריא"ז יבמות פ"ד ה"ה אות יד, הובא בשה"ג יבמות פ"ד (יד ב); עי' ריטב"א כתובות נט ב שכ"נ מדברי הרמב"ם, וצ"ב מקורו (עי' ציון 110 ותשו' חכמי פרובינציה סי' נב וסוס"י נג ושד"ח מע' אישות סי' ג אות א ובהערת המהדיר בריטב"א מהד' מוה"ק). ועי' ציון 34 וציון 143, טעם לאיסור אלמנה שאינה משועבדת, לד' זו. ועי' פסקי (תוס') רי"ד כתובות נט ב (הובא בשמ"ק שם) ותשו' חכמי פרובינציה סי' נב ונד, שדייקו מהגמ' יבמות שם "וליתבעיניה ליורשים" שהסוגיה אינה עוסקת אלא באלמנה, וכן הברייתא כתובות ס א נקטה "מניקה שמת בעלה", ועי' שו"ת משכנות יעקב אה"ע סי' ה ורש"ש סוטה כו א ומצפה שמואל לתוספתא נדה פ"ב, שמהכתוב "ובשדי יתומים אל תבא" שהובא בתוספתא ובירושלמי שבציון 3, סמך שגרושה מותרת (ועי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' לג שדחה), ועי' שו"ת מהר"ם אלשקר סוס"י יב שגרושה מותרת משום שאינה נקראת מעוברת ומינקת "חברו" (ועי' ציון 195), ועי' שמ"ק כתובות ס ב ד"ה ודע שמל' הגמ' "והלכתא מת מותר גמלתו אסור" (עי' להלן: כשאין חשש לחיי הולד), משמע שהאיסור אינו אלא באישה שמשועבדת להניק. ועי' סה"י שם שאין להחמיר על גרושה אך אם תחמיר היא, תבורך מנשים. ועי' שו"ת מהר"י מינץ סי' ה, ונובי"ק אה"ע סי' יז הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק כט ול, ועין יצחק ח"א אה"ע סי' יז וסי' יח בשם אחרונים, ועוד רבים, וציונים 558, 726, שיש פוסקים שצירפו את שיטת ר"ש הזקן להקל בשעת הדחק, ועי' ב"ש שם ס"ק לז ואוצה"פ שם ס"ק קיב, שיש שהקלו בדיעבד כשנשאת שלא תצא (עי' להלן: כשעבר ונשא).
  118. ↑ רבנו שמשון הזקן בסה"י שם; עי' רא"ש כתובות שם ורשב"א יבמות מב ב וכתובות ס א ומאירי כתובות ס א וריטב"א יבמות מג א וכתובות נט ב ור"ן כתובות כה א ונמוק"י יבמות יד ב, בדעת רבנו שמשון הזקן. וע"ע אב (א): חובות האב.
  119. ↑ מאירי יבמות מב א וריטב"א יבמות מג א ונמוק"י יבמות יד ב, בדעת רבנו שמשון הזקן. ומ' שבארו את דברי אביי בגמ' יבמות מב ב, שאישה בושה לתבוע דוקא מיורשים ולא מבעלה, ועי' תשו' חכמי פרובינציה סי' נב ונג שאינה בושה כיון שתובעת ע"י אחר ועוד שאינה משועבדת ליורשים, ועי"ש סי' נג שלא תצטרך לתבוע, שרחמי האב על הבן (ע"ע אב א: טבעו), ועי' ערוגת הבושם סי' יג אות נה שאינה בושה כיון שהאב מטפל בולד, ועי' שו"ת משכנות יעקב אה"ע סי' ה, ועי' שו"ת מהר"י מינץ סי' ה שאינה בושה משום שאין שם אהבת הבעל.
  120. ↑ תוס' מהר"ם ור"פ יבמות מב; רא"ש יבמות פ"ד סי' כו; תוס' הרא"ש יבמות מב א וסוטה כד א; מאירי יבמות שם א; ריטב"א יבמות שם ב; רי"ו תא"ו נכ"ג סוף ח"ג; ר"ן כתובות כה א; נמוק"י יבמות יד ב.
  121. ↑ נובי"ק אה"ע סי' יח (הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק יז), מדיוק ל' תוס' יבמות שם שלא הזכירו אלא מניקה בדעת ר"ש הזקן; העמ"ש שאי' יג אות א. ועי' שד"ח מע' אישות סי' ג אות ז, ועי' אג"מ אה"ע א סי' לב שאין לדחות ראשונים מפורשים שבציון הקודם ולעשות בזה מחלוקת ראשונים.
  122. ↑ עי' נובי"ק שם ונובי"ת אה"ע סי' לו.
  123. ↑ נובי"ק שם, שמעוברת נקראת מעוברת חברו, שממנו התעברה, וע"כ גזרו בה, אך מניקה גרושה אינה נקראת מינקת חברו, שאינה משועבדת לו, וע"כ לא גזרו משום מניקה אלמנה.
  124. ↑ ע"ע גרושה ציון 138 ואילך. ועי"ש מאימתי הוא מכירה.
  125. ↑ פנ"י כתובות ס ב; נובי"ת אה"ע סי' לח; אב"מ סי' יג ס"ק יז.
  126. ↑ ר"ש הזקן הובא בסה"י שם ואו"ז ח"א סי' תרכט ובשו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' תתסג ובמרדכי כתובות סי' קפא ובהג"א כתובות פ"ה סי' כ. ועי' ב"ש סי' יג ס"ק לח ונובי"ק אה"ע סי' יד, שכ"מ ברשב"א כתובות ס א ובמ"מ גירושין פי"א הכ"ה, בדעת ר"ש הזקן. ועי' ציון 132 שי"ס שר"ש הזקן אסר במכירה.
  127. ↑ עי' ציון 200 ואילך (ושם, שי"ח). פסקי ריא"ז יבמות פ"ד ה"ה אות יד, הובא בשה"ג יבמות פ"ד (יד ב).
  128. ↑ שו"ת שבו"י ח"א סי' צז; שו"ת ברית אברהם אה"ע סי' יט אות ב, הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק ל: אפשר; שו"ת אגודת אזוב אה"ע סי' י; שו"ת זי"ר תשובות באה"ע סי' ו (מהדו' חכמת שלמה עמ' תרלט); שו"ת שם אריה אה"ע סי' ט.
  129. ↑ שו"ת ברית אברהם שם; שו"ת אגודת אזוב שם, שכיון שבשעת הגירושין לא חל עליה דין מעוברת ומינקת, שוב לא חל עליה במיתתו, שהיא כנכרית דעלמא.
  130. ↑ עי' שו"ת זי"ר שם, שכל מידות חכמים בתקנותיהם כך הוא, שלא תקנו אלא ע"פ רוב העולם, ובדרך כלל האב קיים.
  131. ↑ עי' ציונים 118, 119. תשו' החולק בשו"ת שבו"י שם; עצ"א סי' יג ס"ק כ; שו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' לב. ועי' פת"ש שם ושד"ח מע' אישות סי' ג אות ג, וציון 149.
  132. ↑ ע"ע גרושה ציון 138 ואילך. עי' הל' א"י מן הגניזה עמ' עט; ר"י אלמנדרי כתובות כה א בשם ר"י מיגש; פסקי (תוס') רי"ד כתובות נט ב (הובא בשמ"ק שם) ופסקי ריא"ז יבמות פ"ד ה"ה אות יד (הובא בשה"ג יבמות פ"ד, יד ב) בשמו; רשב"א כתובות ס א, הובא במ"מ גירושין פי"א הכ"ה ובר"ן כתובות כה א; ר"א מן ההר יבמות מב ב בשם איכא מאן דאמר; תשו' חכמי פרובינציה סי' נב ועי"ש סי' נג; שו"ע אה"ע יג יד בשם יש מי שאומר. ועי' תשו' חכמי פרובינציה סי' נב ושו"ת מהר"ם אלשקר סי' יב ותשו' הפנ"י בסו"ס גבורת אנשים סי' ד וט"ז ובהגר"א אה"ע שם, שזו דעת ר"ש הזקן (עי' ציון 117), הסובר שהאיסור לינשא תלוי בשעבודה להניק, ועי' ר"י אלמנדרי שם וב"ש סי' יג ס"ק לח, בד' ר"ש הזקן, ועי' שד"ח מע' אישות סי' ג אות ב שהאחרונים נחלקו בד' ר"ש הזקן במכירה, וצ"ב שבסה"י שבציון 126 מוכח שר"ש הזקן התיר אף במכירה, ועי' רשב"א ומ"מ שם וב"י אה"ע יג ד"ה ומ"ש לא שנא, ומ' שהרשב"א מצדד כד' ר"ת שבציון 109 (וכן הק' ראש פינה עקבי הבית אה"ע שם ס"ק לח על הט"ז הנ"ל), ולדעתו אע"פ שגרושה מעוברת אסורה לינשא (עי' ציון הנ"ל), גרושה מינקת שלא הכירה הולד מותרת (עי' הג' רעק"א על הרמב"ם גירושין שם שהק' מה הטעם, ועי' להלן משבו"י). ועי' פסקי רי"ד שם ומ' שלא נאסרה אלא אלמנה מעוברת (עי' ציון 117 בשמו), אך גרושה מעוברת מותרת לינשא, שאינה משועבדת, ולדעתו גרושה מניקה שהכירה נחשבת משועבדת (שלא כדעה שבציון 127), והכלל, שהמשועבדת להניק אינה רשאית לינשא, ושאינה משועבדת רשאית (וצ"ב מדוע באלמנה לא אמרו כלל זה, ועי' ציון 34 וציון 143). ועי' ב"י שם ד"ה כתב הרשב"א, הובא בח"מ שם ס"ק יז, שאין מוחים ביד המורים כרשב"א, שיש להם על מה שיסמוכו, ועוד שהוא איסור דרבנן (ועי' ב"ש שם מהדו"ק ס"ק לג וב"ש סי' פ ס"ק יח, שאף הב"י בסי' פ סבר כן), ועי' שבו"י ח"א סי' צה, שבמחלוקת ר"ת ור"ש הזקן, דעת הב"י שהלכה כדברי המכריע, הוא הרשב"א, ועי' נובי"ק אה"ע סי' יז, הובא בפת"ש סי' יג ס"ק כט, שדעת השו"ע שם, שהביא את ד' הרשב"א המתיר, ואת ד' הריב"ש האוסר (עי' ציון 109 וציון 116), שניהם בל' יש מי שאומר (שמ' שאין הלכה כן), שאין להתיר גרושה אלא כשלא התחילה להניקו כלל (ועי' ציונים 555, 558), ועי' שד"ח שם.
  133. ↑ עי' ציון 127.
  134. ↑ עי' שו"ת ראנ"ח סי' צה; עי' אב"מ סי' יג ס"ק יח; עי' שו"ת מים חיים (רפפורט) אה"ע סי' טז; שו"ת האלף לך שלמה אה"ע סי' סח; שו"ת בית שלמה אה"ע סי' טז אות כט וסי' כה; ועוד. ועי' אב"מ שם, שהמניקה אחר שנתגרשה עד שהכירה, היא כנכרית שהניקה עד שהכירה, שאין כופים אותה להניק, ע"ע מנקת, ושם ולהלן ציון 202 ואילך, שי"ח (וצ"ב מדוע אין לחשוש לסכנת הולד ביונק מאמו, ועי' שו"ת משיב דבר ח"ד סי' כא שהטעם שנכרית אין כופים, לסוברים כן, שאין סכנה אם ינק מאחרת, שרק ביונק מאמו יש סכנה כשמפרישים אותו למניקה). ועי' שו"ת בית שלמה שם, שאפי' לסוברים שכופים מינקת נכרית כשהכירה, זו שכבר פקע ממנה איסור מינקת אחר הגירושין, בעוד שאינו מכירה, לא מסתבר שתחזור ותאסר אחר שהכירה.
  135. ↑ ב"ח אה"ע סי' יג ס"ק ה ושו"ת הב"ח החדשות סי' נח, לשיטת ר"ת שבציון 109. ועי' ט"ז שם ס"ק ח שתמה מה אכפת לנו באמירתה, ודאי כל גרושה תאמר כן ותבטל תק"ח שתיקנו גם בגרושה, ועי' ב"ש שם מהדו"ק סוס"ק לג.
  136. ↑ שו"ת גליא מסכת ח"א אה"ע סוס"י טו, הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק יז; שו"ת תועפות ראם אה"ע סי' י; שו"ת אבני צדק אה"ע סי' כא וסי' כט; עי' שו"ת אבנ"ז אה"ע סי' נב; עי' שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שטו. ועי' ראשונים שבציון 126, ומ' שאם כפוה בי"ד להניק אסורה לינשא, ועי' ציון 207.
  137. ↑ עי' ציון 200 ואילך. שו"ת עין יצחק ח"א אה"ע סי' יז; שו"ת אריה דבי' עילאי אה"ע סי' ג; עי' שו"ת מים חיים (רפפורט) אה"ע סי' טז, הובא בשד"ח מע' אישות סי' ג אות ד; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' טז. ועי' עין יצחק שם שכיון שפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום (ע"ע פועל), אינה נקראת משועבדת להניק, וגם לא תתבייש לתבוע מהבעל, שחיובו לזון את בנו עד גיל שש, נשאר עליו. וע"ע התחיבות: גדרה ואופניה.
  138. ↑ ע"ע אלמנה: מזונותיה, ושם ציון 56, וע' מנקת.
  139. ↑ עי' ציונים 117, 132. ועי' ציונים 30, 31 ,116, שלרוה"פ שגרושה אסורה לינשא, אלמנה אפי' אינה משועבדת, אסורה לינשא.
  140. ↑ ב"ש אה"ע סי' יג ס"ק לז, וראיה מגמ' ורש"י שבציון 364, שההיתר לאלמנות של בית ריש גלותא אינו מחמת עושרן; שו"ת כנס"י סי' נט; תשו' הפנ"י בסו"ס גבורת אנשים סי' ד; שו"ת נוב"י אה"ע מהדו"ק סי' יד ומהדו"ת סי' לה (הובא בפת"ש שם ס"ק ל), וכ' שאף האמונת שמואל שבציון 144, לא התיר מטעם שאינה משועבדת בלבד; עצ"א סי' יג ס"ק ל, וכ' שאין לצרף ד' המקל, שבציון הנ"ל, אפי' להיתרים אחרים; אב"מ סי' יג ס"ק טז; ישוע"י שם פיה"ק ס"ק יח; שו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' לא. ועי' ציון 34. ועי' פנ"י שם, שכל הנשים אפי' אינן מחויבות להניק בעצמן, מ"מ משועבדות לבעליהן לחזר אחר מינקת, וע"כ אסורות לינשא, ועי' אב"מ שם, שאלמנה עשירה (עי' ציון 144), כיון שהיורשים מחויבים להחזיר לה כל נכסיה, כל זמן שניזונת, חייבת במלאכה ובהנקה, וע"ע מנקת.
  141. ↑ ב"ש שם.
  142. ↑ עי' ציונים 118, 119.
  143. ↑ ב"ש וכנס"י ונובי"ק ועצ"א וישוע"י, שם.
  144. ↑ שו"ת אמונת שמואל סי' ב-ד, הובא בב"ש שם, על אלמנה עשירה; שו"ת מר ואהלות אה"ע סי' א; שו"ת אבנ"ז אה"ע סי' נג, וכ' שכ"ה באלמנה שאינה מחויבת להניק כשאינה מוצאת מינקת אחרת, אך אלמנה עשירה מחויבת כשאין אחרת, וע"ע מנקת. ועי' שד"ח מע' אישות סי' ג אות כד וכה, שניתן לצרף ד' זו לסניף עם קולות אחרות, ועי' שו"ת שו"מ מהדות"ל ח"א סי' תנו, ועי' ב"ש שם ושו"ע לר"ש חעלמא סי' יג אות ט, להקל בדיעבד אם נישאת שלא תצא (עי' להלן: כשעבר ונשא).
  145. ↑ עי' שו"ת מהר"ם ב"ב ד"ק סי' תסא (ושו"ת מהרי"ו סי' עג בשמו); פסקי ריקאנטי סי' רמא; ריטב"א יבמות מג א בשם י"א; נמוק"י יבמות יד ב: יש אומר; הגמ"ר יבמות סי' קו, הובא בב"י סי' יג, והגמ"ר כתובות סי' רצ שכ"ד כל חכמי הדור; שו"ת מהרי"ל סי' קד-קה (עי' ש"נ למהרי"ל מהד' מ"י הל' נשואין אות יב); מהרי"ו שם; שו"ת ב"י דיני כתובות סי' א; שו"ת מבי"ט ח"א סי' רנד; שו"ע אה"ע יג יא; לבוש אה"ע שם.
  146. ↑ עי' ציון 31, שמטעם זה, האיסור לינשא הוא אף כשהאישה אינה משועבדת. עי' הגמ"ר שם; מהרי"ל שם.
  147. ↑ עי' ציון 117. ועי' מהרי"ל שם ואב"מ סי' יג ס"ק ו, שאף לסוברים שטעם איסור מעוברת משום דחסה, עי' ציון 40, גם מזנה אסורה. ועי' שו"מ רביעאה ח"ג סי' קיב, שבמזנה יש לחוש יותר לדחסה, שלא תהיה זהירה, שהולד הוא בושה וכלימה לה.
  148. ↑ ריטב"א ונמוק"י ומהרי"ל שם; שו"ת צ"צ (הקדמון) סי' נה; ערוגת הבושם סי' יג אות מא. ועי' שו"ת הב"ח החדשות סי' נח שאפי' אין הולד מכירה אסורה לינשא, ועי' ריטב"א שם.
  149. ↑ עי' מהרי"ל שם, ועי"ש שאף קרוביה לא ירחמו עליו; שו"ת צ"צ שם; ערוגת הבושם שם.
  150. ↑ ריטב"א ונמוק"י שם. ועי' בהגר"א אה"ע סי' יג ס"ק לז לאוסרים גרושה. ועי' ציון 153.
  151. ↑ מהרי"ו שם. ועי' שד"ח מע' אישות סי' ג אות לג, שבמזנה שבפועל אין שום חיוב על הבעל, כגון שאינו ידוע, החיוב להאכילו מוטל עליה (עי' סוף ציון 197), ואסורה לינשא כדי שתשגיח על בנה.
  152. ↑ הגמ"ר שם. ועי' ציון 156.
  153. ↑ עי' הגמ"ר שם; שו"ת מהר"י מינץ סי' ה, וכ' שבמזנה ל"ש לומר שבושה לבוא לבי"ד, ועי' ציון 150; עי' שו"ת מהר"ם אלשקר סי' יב, וכנה"ג אה"ע סי' יג הגב"י אות לג בדעתו; רמ"א אה"ע יג יא: ויש מקילים. ועי' מהר"ם אלשקר שם, ראיה מל' הברייתא: לא ישא אדם מעוברת ומינקת "חברו", עי' ציון 1, ומזנה אינה נקראת מעוברת ומינקת "חברו". ועי' נתל"ש סי' יג ס"ק יא ושו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' נו אות ד, ראיה מגמ' חגיגה שבציון 182.
  154. ↑ עי' הגמ"ר שם, וערוגת הבושם שם ושו"ת רע"א קמא סי' צה בדעתו, וכ' שלאוסרים גרושה אין האיסור תלוי בשעבודה (עי' ציון 116); עי' שו"ת ב"י שם; עי' מבי"ט שם; בהגר"א אה"ע סי' יג ס"ק לז. ועי' ד' השואל בשו"ת מהרי"ל שם. ועי' גו"א לשו"ע שם ס"ק טו ותשובה מאהבה ח"א סי' מד ושו"ת רע"א קמה סי' צה, שלסוברים שגרושה שאין הולד מכירה מותרת לינשא, עי' ציון 132, אף מזנה שאין הולד מכירה מותרת, ועי' שו"ת אבנ"ז אה"ע סי' כו.
  155. ↑ עי' ציון 109. הגמ"ר שם בשם ר"מ טורמש"א; שו"ת מהר"י מינץ שם.
  156. ↑ שו"ת מהר"י מינץ שם. ועי' הגמ"ר שם בשם ר"מ טורמש"א, שמזנה אין מי שיוכל לכופה להניק, ועי' ציון 152.
  157. ↑ ע"ע הבחנה: בזנות.
  158. ↑ שו"ת מהר"י מינץ שם; עי' מהרי"ל ומהרי"ו שם ונובי"ק אה"ע סי' יח (הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק יח) וסי' כג ושו"ת רע"א קמא סי' צה. וע"ע מלתא דלא שכיחא, שאף תקנות חכמים לא תקנו בדבר שאינו שכיח ולא רק כשגזרו לעשות סייג לדברי תורה (ועי"ש שי"ח), ועי' פת"ש שם ס"ק יט ושו"ת תורת חסד אה"ע סי' ג ושו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' כח.
  159. ↑ עי' ציון 35 ואילך וציון 147. עי' שו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' קלז, הובא בכנה"ג שם אות לו; שו"ת בית יעקב סי' קמז; שבו"י ח"ג סי' קח (הובא בפת"ש שם ס"ק יט) וח"א סי' צז; נובי"ק אה"ע סי' יח (הובא בפת"ש שם ס"ק יח), ועי' נובי"ק אה"ע סי' כא ונובי"ת אה"ע סי' לד (הובא בפת"ש שם ס"ק יט); עי' עין יצחק ח"א אה"ע סי' טו; שד"ח מע' אישות סי' ג אות י; ועוד.
  160. ↑ עי' שו"ת מהר"ם אלשקר שם, ומ' שהמתירים מזנה לא חששו לדחסה; עי' שו"ת חוט השני סי' פח; שו"ת מהר"ם מר"ב האחרונים אה"ע סי' ה; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ד סי' סא. ועי' ציון 88. ועי' שו"ת רע"א שם, שהסתפק אם גזרו משום דחסה במזנה, כיון שאינו שכיח (עי' ציון 158), ועי' נובי"ק שם סי' יח, שהסתפק בזה בדעת המתירים גרושה (עי' ציון 121 שלנוב"י המתירים גרושה מחמירים במעוברת, ועי"ש שי"ח).
  161. ↑ עי' זכר יצחק ח"א סי' כד, בד' הירושלמי יבמות ספ"ג. ועי"ש שנאמנת לומר שהיתה אנוסה, ואם יש ספק אם זינתה באונס או ברצון, מותרת ככל ספק דרבנן. ועי' שו"ת רע"א מהדו"ת סי' ס, שלא התיר אנוסה אלא בצירוף היתרים אחרים. ועי' שו"ת חס"ל (תאומים) מהדו"ת אה"ע סי' יב ושו"ת ישועות מלכו אה"ע סי' קה ואו"ש גירושין פי"א הכ"ו ומנחת פתים אה"ע סי' יג ס"ו (ושכ"מ באב"מ שבציון 562) ושו"ת עזרת כהן סי' ח ומנ"ש תנינא סי' קכד אות ג ויבי"א ח"ח אה"ע סי' כא אות ה, שאשת איש שנאנסה והוכר שהתעברה, בעלה א"צ לפרוש ממנה (עי' להלן: כשעבר ונשא), שאין האיסור אלא לשאת מעוברת או מינקת, עי' ציון 1, ולא הפקיעו חכמים את זכות הבעל משום הולד שבא בגבולו (וכ"מ במשנה יבמות לג א שבע' הבחנה ציון 120, ששתי נשים שהוחלפו בטעות בכניסתן לחופה, אין מפרישים אותן מבעליהן אלא להבחנה, לידע שאינן מעוברות), ועי' או"ש ועזרת כהן, שם, שאף בארוסה שנאנסה, י"ל שזכותו של הבעל קודמת, ורשאי אף לשאתה, ע"ש ראיות, ועי' שו"ת ברית יעקב סי' ו ושו"ת עמודי אור סי' פב.
  162. ↑ חכמת שלמה אה"ע סוס"י יג; שו"מ רביעאה ח"ג סי' קיב; שד"ח מע' אישות סי' ג אות לג; שו"ת זכרון יהודה (גרינוולד) ח"ב סי' קסט.
  163. ↑ שו"מ ושד"ח וזכרון יהודה שם.
  164. ↑ עי' פני משה אה"ע סי' יג סוס"ק כג, שממזר אין אמו חסה עליו (עי' קידושין עג ב וע' אסופי), וממילא לא תניק בנה אם אינה משועבדת להניקו, ולא תועיל בו תק"ח, עי' ציון 31 (ועי' צ"צ לובאוויטש אה"ע סי' מו, שיש אף לחשוש שתמיתהו, מחמת בושה וכדי שתוכל להינשא, עי' ציון 313 ואילך, ועי' ציון 335); העמ"ש שאיל' יג אות א, שהל' מעוברת 'חברו', בא להוציא מעוברת מחייבי כריתות (ועי' ציון 186); עי' שו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' נו אות ז, שי"ל שכשבא הדבר ע"י איסור ואינו שכיח, לא תקנו חכמים. על מינקת מופקרת שרבים נכשלים בה, עי' ציון 85 ואילך.
  165. ↑ עי' ציון 145 ואילך.
  166. ↑ נובי"ת אה"ע סי' לג וכז וכח ול ולט; ערוה"ש אה"ע סי' יג סי"ח. ועי' הגהת בן המחבר בנובי"ת שם סי' כז ושו"ת שיבת ציון סוס"י סז ותפא"י יבמות פ"ו בועז אות ג, שהואיל ואיסור מעוברת ומינקת אינו איסור עולם (עי' להלן: זמן איסור מינקת חברו), אין לחשוש שמשקר בשביל זמן קצר (וע"ע לא שביק היתרא ואכיל איסורא ציון 134), ועי' שו"ת כת"ס אה"ע ח"ב סי' ה ד"ה וכשאני, שאולי אומר שהולד ממנו משום שירא שמא יקדמנו אחר ויקדשנה באיסור, או שלא תרצה לינשא לו לאחר הזמן, ועי' ליקוטי חבר בן חיים לנובי"ת שם סי' כז, שיש לחשוש שמשקר כדי שלא ידעו שנושא זונה.
  167. ↑ עי' רמב"ם הל' יבום פ"ג ה"ד וע' יחס ציונים 1090, 1488.
  168. ↑ ע"ע יחס ציון 1106. ב"ש סי' ד ס"ק מ וסי' יג ס"ק ו.
  169. ↑ ב"ש סי' יג ס"ק כג וס"ק ו; שו"ת צ"צ (הקדמון) סי' קד ושו"ת עבוה"ג סי' א ושבו"י ח"ג סי' קטז וברית אברהם אה"ע ר"ס יא, הובאו בפת"ש סי' יג ס"ק יח; נובי"ק אה"ע סי' כג ונובי"ת אה"ע סי' כז וכח ול ולג ולט; שו"ת חת"ס אה"ע ח"ג סי' קכה.
  170. ↑ ערוה"ש שם.
  171. ↑ נובי"ק אה"ע סי' כג ויח ונובי"ת אה"ע סי' לג ולט, הובא בפת"ש שם ס"ק יח; ראש פינה עקבי הבית סי' יג ס"ק כג.
  172. ↑ עי' ציון 35 ואילך.
  173. ↑ שו"ת עבודת השם אה"ע סי' ה.
  174. ↑ נוב"י שם.
  175. ↑ עי' שו"ת צ"צ (הקדמון( סי' קד, שו"ת חכ"צ סי' מד, שו"ת שבו"י ח"ג סי' קטז, נובי"ק אה"ע סי' טז, נובי"ת אה"ע סי' לח ולט, שו"ת רע"א קמא סי' קי, שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' כח ולב וקובץ תשובות סי' סו, פת"ש אה"ע סי' יג ס"ק יח.
  176. ↑ שו"ת מהרי"ו סי' עג. ועי' ריטב"א יבמות מג א ונמוק"י יבמות יד ב בשם י"א, ועי' שו"ת כת"ס אה"ע סי' יח, שדייק בנמוק"י, שאפי' שניהם מודים שממנו נתעברה, כיון שבושה לתבוע ממי שזינתה עמו, אסורה לינשא.
  177. ↑ ב"ש סי' ד ס"ק מ בדעת מהרי"ו שם.
  178. ↑ ע' ציון 167.
  179. ↑ עי' שו"ת מהרי"ו שם. ועי' עצ"א סי' ד ס"ק מא, שלמהרי"ו יש כאן חשש איסור דאורייתא של יבמה לשוק (ע"ע), ועי' שו"ת עבוה"ג סי' א.
  180. ↑ עי' ציון 145 ואילך. שו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' נג אות יב ושו"ת עמק הלכה ח"א סי' סח, בביאור הברכ"י שבציון 182. ועי' ציונים 158, 160, שלסוברים שמזנה מותרת, י"ס שהוא משום שאינו שכיח שתתעבר בזנות, ועי' ציון 153.
  181. ↑ ע"ע יולדת ציון 141, שי"מ שנתעברה באמבטי הוא "מעשה ניסים".
  182. ↑ עי' ברכ"י אה"ע סי' יג אות י, הובא בפת"ש שם ס"ק יד, שהסתפק, ורצה להביא ראיה מחגיגה יד ב, שבתולה שנתעברה באמבטי משיאים אותה לכה"ג, ומ' מרש"י שם בפי' ראשון, דהיינו כשהיא מעוברת, ולא חששו למעוברת חברו, עי"ש דחייתו; שו"ת תורת חסד אה"ע סוס"י ג, וכ' שכיון שנתעברה באמבטי הוא דבר תמוה, אין לחשוש שיבואו להחליף ולהתיר במעוברת שלא באמבטי. ועי' שו"ת שאילת יעקב ח"א סוס"י מב, שכיון שלא נודע ממי נתעברה, אין היא בכלל מעוברת "חברו", עי' ציון 186, וע"ע יחס ציון 349 ואילך, שי"ס שבנתעברה באבמטי אין הולד מתייחס אחר אביו (ועי"ש שהברכ"י הוא מהסוברים כן). ועי' ציון 161, שי"ס שכאשר הבעילה לא היתה ברצון, מותרת לינשא. ועי' שו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' נג אות יב.
  183. ↑ עי' ברכ"י שם, וכ' שכיון שיש סכנת הולד, יתכן שגזרו; עי' ישוע"י אה"ע סי' יג פיה"א אות ח, וכ' שלא חלקו חכמים בשביל דבר שאינו שכיח, ורק כשכל האיסור הוא דבר שאינו שכיח, לא גזרו בו, וע"ע מלתא דלא שכיחא (ועי' ציון 595, וצ"ב); עי' שו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' כז; שו"ת לבושי מרדכי מהד' רביעאי סי' רפ אות ב. ועי' שו"ת צי"א ח"ג סי' כז פ"ד וח"ט סי' נא שער ד פ"ד ושו"ת חלקת יעקב אה"ע סי' יד אות ז ושו"ת משנה הלכות ח"ט סי' רמד ועוד, שהמתעברת ע"י הזרעה מלאכותית, ע"ע אב (א) ציון 144, הוא דבר שכיח בימינו, ויש בה איסור מעוברת ומינקת חברו, ועי' מנ"ש תנינא סי' קכד אות ג.
  184. ↑ עי' ציון 145 ואילך.
  185. ↑ ע"ע גוי ציון 148. ועי' להלן.
  186. ↑ עי' ציון 1. עי' שו"ת זכרון יוסף אה"ע סי' ד; נובי"ת אה"ע סי' לח, הובא בפת"ש שם ס"ק יח, וכ' שחז"ל נקטו בל' לא ישא אדם מעוברת ומינקת "חברו", להוציא גוי (ועי' מהר"ם אלשקר שבציונים 153, 195); שו"ת ברכת יוסף (לנדא) אה"ע סוס"י יח; שו"ת מהר"י הכהן רפפורט מהדו"ת אה"ע סי' כט; העמ"ש שאי' יג אות א ושו"ת משיב דבר ח"ד סוס"י כא ומרומי שדה סוכה לט א, ועי' ציון 188; שו"ת מהרא"ש סי' לג. ועי' שו"ת כתב סופר אה"ע סי' יח ושו"ת עין יצחק ח"א אה"ע סי' טו ושו"ת מחנה חיים אה"ע ח"ב סי' ה אות ד, שאף שמצינו שגוי נקרא "חברו" (ע"ע הנ"ל ציון 147), היינו דוקא בשעה שיש לו עסק והתחברות עמו באותה שעה, כגון בשכירות פועלים או כשמזמינו לאכול אצלו, שכן הדרך, אבל לגבי מעוברת ומינקת חברו, ל"ש לשון "חברו", שהדרך הוא לישא אשה אף שלא היה רגיל עם בעלה בחיותו. ועי' שו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' נג אות יב ושו"ת מהרא"ש שם, שלסוברים שגוי ועבד הבא על בת ישראל, הולד גוי, ע"ע יחס ציון 686 ואילך (עי"ש שאין הלכה כן), פשוט שאין המעוברת מנכרי אסורה, שאין מצווים להחיותו, ולא תקנו חכמים לגוי. ועי' נובי"ת שם ושו"ת תורת חסד אה"ע סי' ג, שנאמנת לומר שנתעברה מגוי, להתירה לינשא, שהוא איסור דרבנן (עי' רמב"ם איסו"ב פט"ו הי"ט וטוש"ע אה"ע ד כט, שנאמנת שנתעברה מגוי אפי' בדאורייתא, להכשיר בנה מממזרות), ועי' שו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' כז שהסתפק אם יש לחוש כאן שמשקרת כדי להינשא.
  187. ↑ עי' שו"ת זכרון יוסף שם, וראיה מתוס' קידושין כב א, שדוד בא על מעכה אמה של תמר בהיותה מעוברת מגוי.
  188. ↑ עי' ציון 35 ואילך. עין יצחק שם. ועי' משיב דבר ומהרא"ש שם, שחולקים, שלא חשו חז"ל לפגומים עד שלא נולדו, שדוקא מעוברת "חברו", שהעובר שייך לו, שדמי-ולדות (ע"ע) לבעל, נאסרה, אבל במעוברת מגוי שאינו "חברו", שאין העובר שייך לו (ע"ע הנ"ל ציון 19 ואילך), לא נאסרה.
  189. ↑ ע"ע גוי ציון 147. אחרונים להלן.
  190. ↑ שו"ת רע"א קמא סי' צה ושו"ת חת"ס אה"ע סי' לב ושו"ת חמד"ש סי' ו, הובאו בפת"ש שם ס"ק יח; שו"ת צ"צ לובאוויטש אה"ע סי' מו; שו"ת כת"ס אה"ע סי' יח; שו"ת מהר"ם שיק שם; שו"ת מחנה חיים אה"ע ח"ג סי' יב; שו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' כו וסי' נו; שד"ח מע' אישות סי' ג אות יא (וע"ש סוה"ס); שו"ת זכרון יהודה (גרינוולד) ח"ב סי' קסט. ועי' שו"ת רע"א שם, שדחה את הראיה מתוס' קידושין שבציון 187 בכמה אופנים, שמעכה היתה יפת תואר, שאין בה איסור מעוברת חברו, כשם שהותר בה איסור אשת איש, עי' ציון 193, או שבזמן דוד עדיין לא גזרו איסור מעוברת חברו, או שתוס' שם סוברים שמעוברת שאינה משועבדת להניק, מותרת (עי' ציונים 117, 132, 153), אבל לרוה"פ אף זו אסורה, או שהיתה מותרת לדוד משום שהיתה גויה, וולדה גוי כמותה (ואף שלתוס' שם, דוד בא עליה לאחר שהתגיירה, אם התנו שטבילתה לגירות לא תהיה עבור העובר, וולדה נשאר גוי, לסובר שהעובר אינו ירך אמו, ע"ע עובר ירך אמו, ועי' בית יצחק שם סי' נו אות ה), ואין חוששים לתקנתו, שאין מצווים להחיותו (ועי' מהר"ם שיק שם, שלראשונים הסוברים, שלמ"ד עובר אינו ירך אמו אין הגירות של העיבור מועילה אלא מדרבנן, ע"ע גרות ציון 136, אין הולד ישראל גמור ואין אנו צריכים לחוש לתקנתו), או שלא בא עליה דוד אלא אחרי שילדה, ולא גייר את הולד עד כ"ד חודש (עי' להלן: זמן איסור מינקת חברו). ומשמע עוד בשו"ת רע"א שם, שגיורת נחשבת מינקת חברו ואסורה לינשא, אפי' היה הגיור של האם והולד לאחר הלידה, ועי' שו"ת מחנה חיים שם, שאינה נקראת מינקת חברו, שהקרבה בין האם לולד פסקה (ע"ע גר: יחסו לקרוביו).
  191. ↑ ע"ע אב (א) ציון 33 וע' גוי ציון 71 ואילך וע' יחס ציון 686 ואילך, שכן הלכה. ועי"ש שי"ח.
  192. ↑ שו"ת חת"ס שם, וכ' שהל' מינקת "חברו" הוא לרבותא, שאסורה לינשא אף שיש לו אב או יורשי אב, אבל מינקת שאינה של חברו, פשוט שאסורה. ועי' שו"ת זכרון יהודה שם, שיש לחשוש יותר בולד הבא מן הגוי שאם תינשא, לא ירצה בעלה להאכילו.
  193. ↑ ציון 291. ועי' לעיל ציון 190.
  194. ↑ ע"ע מומר.
  195. ↑ עי' ציון 1. עי' שו"ת מהר"ם אלשקר סוס"י יב כפי שהובא בכנה"ג הגב"י אה"ע סי' יג אות לה; עי' ד' השואל בשו"ת משפטי שמואל סי' קה; שו"ת חס"ל (תאומים) מהדו"ת אה"ע סי' י; שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' כב. ועי' חס"ל ושו"מ שם, שכ"כ ע"פ נוב"י שבציון 186 במעוברת מגוי, ועי' ציון 190 שי"ח על הנוב"י בזה, ועי' חס"ל שם שמומר גרוע מגוי (וע"ע מומר, ושם מחלוקת). ועי' עוד חס"ל שם, שלסובר שהנעשה מומר קידושיו פוקעים ובעילותיו בעילות זנות (ע"ע הנ"ל וע' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות: באינו כשר, ועי' חס"ל שם סוס"י נה), מעוברת ומינקת ולד הבא ממנו, מותרת לינשא מטעם נוסף, שהיא כזונה אצלו (עי' ציון 153 ואילך, ד' הסוברים כן), ואף לאוסרים מזנה, משום שאין האב חס על בנו להאכילו, עי' ציון 148 ואילך, כאן האב ידוע, וחס על בנו להאכילו (ועי' ציון 197 שי"ס שא"א שמומר חס על בנו).
  196. ↑ חס"ל שם.
  197. ↑ שו"ת זקן אהרן (הלוי) סי' קפה; שו"ת משפטי שמואל שם; כנה"ג שם; עי' שו"ת האלף לך שלמה אה"ע סי' סז; שו"ת נטע שורק אה"ע סי' ח. ועי' האלף לך שלמה שם, שאף המתירים גרושה לינשא, משום שמוטל על בעלה הראשון לדאוג להאכיל את בנו, עי' ציון 117 ואילך, במומר אי"ז שייך, ויש על האישה חיוב להניק את בנה מדין הקרוב קרוב קודם בצדקה (ע"ע צדקה), והיא בזה כמו אלמנה.
  198. ↑ זקן אהרן ומשפטי שמואל שם.
  199. ↑ היינו שמת בנה, עי' ציון 313 ובאה"ט אה"ע סי' יג ס"ק יח, או שבנה בן כ"ד חודש, עי' להלן: זמן איסור מינקת חברו, וכיו"ב, שאינה אסורה לינשא בגינו.
  200. ↑ עי' פסקי ריא"ז יבמות שבציון 127; מקור ברוך (קלעי) סי' ה, הובא בכה"ג הגב"י אה"ע סי' יג אות לא ובאה"ט שם ס"ק יח; נתיבות משפט על רי"ו נכ"ג ח"ה (דף קסא); שו"ת בית יעקב סי' קמז; עי' פרח מטה אהרן ח"א סי' צו; בי"מ אה"ע סי' יג סי"א; הפלאה כתובות ס ב סד"ה בגמרא וקו"א סי' פב ס"ק ה; שו"ת חוט המשולש ח"ג סי' ח; שו"ת האלף לך שלמה אה"ע סי' סח; עי' שו"ת דברי חיים אה"ע ח"א סוס"י כג; שו"ת עבודת השם אה"ע סי' ו; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' כא; שו"ת עין יצחק ח"א אה"ע סי' יז ענף א; שד"ח מע' אישות סי' א אות ז; שו"ת אבנ"ז אה"ע סי' נב; עי' אחרונים שבציונים 134, 137. ועי' מקור ברוך ובי"מ והפלאה שם, ראיה מגמ' שבציון 364, שמינקת של בית ריש גלותא אינה חוזרת בה, ומשמע שסתם מינקת יכולה לחזור בה, ומותרת לינשא, ועי' חוט המשולש שם, ראיה מגמ' שם "מת מותר", "דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו" (עי' ציונים 323, 328), ומ' שבבן חברתה, שאין סברא זו, היה צריך לאסור אף כשמת, ולא מצינו שאסרו כן, ועי' שו"ת אבנ"ז שם, שלא תקנו חכמים בדבר שתהיה ממנו רעה לתינוק, שאם על ידי ההנקה תתעגן כ"ד חודש, לא תרצה להתחיל להניקו.
  201. ↑ שו"ת עין יצחק שם, וכ' שדינה ככל אישה בעלת חוב שיכולה לינשא, וע"ע מנקת אם יכולה לחזור בה, ועי' בי"מ ושו"ת דברי חיים שם.
  202. ↑ עי' פסקי ריא"ז כתובות פ"ה ה"ג אות ו, הובא בשה"ג כתובות פ"ה (כד ב) וד"מ אה"ע סי' פב אות א ורמ"א שם ס"ה בשם י"א וע' אם (ביחס לזרעה) ציון 58, וע"ע מנקת, ושם שי"ח.
  203. ↑ עי' פסקי ריא"ז יבמות שם וכתובות שם; נתיבות משפט שם, הובא בברכ"י אה"ע סי' יג אות יא; הפלאה שם; שו"ת בית שלמה אה"ע סי' טז; שו"ת עבודת השם שם; שו"ת משיב דבר שם; עי' שד"ח שם; זכר יצחק ח"א סי' כד; עי' אחרונים שבציון 134. ועי' פרח מטה אהרן שם, הובא בברכ"י שם, שמותרת לינשא רק אם רוצה להמשיך להניק. ועי' שו"ת משיב דבר שם, שמותרת לינשא כשהולד רוצה לינוק ממניקה אחרת בלי צער וגעגועים, אבל כשיש לו געגועים, אפי' שיונק מאשה אחרת מחמת רעבון, בי"ד כופים אותה להניקו בכל האפשר, אפי' באיסור נישואין.
  204. ↑ מקור ברוך ונתיבות משפט ובי"מ וחוט המשולש ועבודת השם ושד"ח, שם.
  205. ↑ עי' ציון 3. חוט המשולש שם.
  206. ↑ שו"ת עבודת השם ושו"ת משיב דבר, שם.
  207. ↑ מגן גבורים (אישטרושה) שו"ת בסוה"ס סי' ט וחסן ישועות סי' פב, הובאו בברכ"י שם; עי' תשובה מאהבה ח"א סי' מג; שו"ת גליא מסכת ח"א אה"ע סי' טו. ועי' ציונים 126, 136, וציון 132.
  208. ↑ הלכות דרב אבא בתורתן של גאונים ח"ז עמ' 682.
  209. ↑ תשוה"ג גמו"מ סי' קפז; רש"י סוטה כד א וכו א; טור אה"ע סי' יג.
  210. ↑ ע"ע מנקת. רש"י יבמות לו ב וסוטה כד א.
  211. ↑ ברייתא בבבלי כתובות ס א וב וירושלמי סוטה פ"ד ה"ג ותוספתא נדה פ"ב.
  212. ↑ רש"י כתובות שם; עי' תשו' הר"ש באר"ח ח"ב הל' קדושין סי' טז (תשו' רש"י, אלפנביין, סי' ריז). וע"ע הנ"ל (ולהלן ציונים 265, 672), שלר' מאיר משך זמן הנקת התינוק הוא שנתיים ולר' יהודה שמונה עשר חודש, אף בעניינים נוספים, ועי' ציון 242 ואילך.
  213. ↑ תוספ' וירו' שם.
  214. ↑ בבלי שם.
  215. ↑ שמ"ק בשם רש"י מהדו"ק (ריב"ן) כתובות שם; ערכי תנו"א ע' ר' יוחנן (מהד' בלוי עמ' רכו); עי' תוס' מהר"ם ור"פ ותוס' איוורא ותשו' חכמי פרובינציה שבציון 30; שמ"ק שם בד' ר' נתן בן יוסף. ועי' ציונים 222, 230.
  216. ↑ בבלי וירו' ותוספ' שם.
  217. ↑ בבלי שם.
  218. ↑ שאילתות שאי' יג (הובא בהג' ר"י פיק כתובות שם); עי' תשו' הר"ש באר"ח ח"ב הל' קדושין סי' טז (תשו' רש"י סי' ריז); שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' עט וס' סיני סי' שג; עי' דק"ס השלם כתובות שם. ועי' ציון 238.
  219. ↑ ריב"ן שם.
  220. ↑ חס"ד נדה שם.
  221. ↑ חס"ד שם.
  222. ↑ בבלי וירוש' ותוספ' שם. ועי' שמ"ק ופנ"י והפלאה שם, שלרשב"ג ב"ש וב"ה נחלקו מהו משך זמן הנקת התינוק, ולא בזמן איסור מינקת חברו, ועי' פנ"י שם ואב"מ סי' יג ס"ק טו, שאף לר' נתן בר יוסף, עי' ציון 216, זו עיקר מח' ב"ש וב"ה, אך אין הוא סובר להפחית שלושה חודשים.
  223. ↑ ריב"ן שם.
  224. ↑ קה"ע סוטה שם.
  225. ↑ בבלי שם. ועי' ירו' שם, וציון ירושלים שם ושו"מ רביעאה ח"ג סוס"י קיב.
  226. ↑ כתובות שם.
  227. ↑ עי' כתובות שם ויבמות מג א.
  228. ↑ ע"ע הלכה: כר' מאיר בגזרותיו. ריב"ן שם ס ב; שכ"ט בראשית כא כא; עי' ערכי תנו"א ע' ר' יוחנן (מהד' בלוי עמ' רכו); ס' האסופות מכ"י סי' שצד (נד' בקובץ שיטות קמאי כתובות שם).
  229. ↑ ריב"ן וס' האסופות, שם. וע"ע הנ"ל, שי"ס שבגזרותיו היינו בכל שהוא מחמיר יותר מבן מחלוקתו, ויש שבארו בע"א.
  230. ↑ יבמות שם: והלכתא כו'; אמוראים בירו' סוטה שם; רי"ף יבמות וכתובות שם; רמב"ם גירושין פי"א הכ"ו; רא"ש יבמות פ"ד סי' כו וכתובות פ"ה סי' כ; עי' שו"ת מהר"ם חלאוה סי' קמב, שכ"כ כל המחברים; טוש"ע אה"ע יג יא. ועי' אוצה"ג יבמות סוף עמ' 94 וציון 322. ועי' חס"ד שם, שלרב ושמואל, לא נחלקו ב"ש וב"ה בזמן איסור מינקת חברו אלא בזמן יניקת התינוק, ועי' אחרונים בלקוטי הערות לנוב"י מהדו' מ"י מהדו"ק אה"ע סי' יד ולעיל ציונים 222, 215, ועי' מהר"ם חלאוה שם, שלרב ושמואל א"א שאין החלב נעכר אלא לאחר שלושה חודשים, שאף אשה המעוברת פחות מכן, כל אוכל תתעב נפשה ואבריה כבדים עליה.
  231. ↑ יבמות וכתובות שם; רי"ף ורמב"ם ורא"ש וטוש"ע, שם.
  232. ↑ מהר"ם חלאוה שם.
  233. ↑ עי' תשו' הר"ש באר"ח ח"ב הל' קדושין סי' טז (תשו' רש"י סי' ריז); שמ"ק כתובות ס ב בשם תר"י; עי' ערוגת הבושם סי' יג אות לח. ועי' ערוגת הבושם שם ותשובות לשואל סי' כא, שהטעם שאפי' יש בשני הימים הללו כדי יום שלם, אינם מצטרפים לכ"ד חודש, שלא יבואו לטעות שמקצת היום ככולו בימים אלו (עי' תשובות לשואל שם, שהוכיח שמעיקר הדין מצטרפים). ועי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' עט וס' סיני סי' שג והגמ"ר יבמות סי' קיד ושו"ת מהר"י ברונא סי' קצז, שאין די ברובו של חודש ראשון ורובו של חודש אחרון, כמו בשלושת חודשי הבחנה, שיש אמוראים סוברים שדי ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם (ע"ע הבחנה: זמן ההמתנה, ושם שאין הלכה כן), אלא כולם שלמים, וראיה מברייתא בירושלמי שבציון 249, ועי' ערוגת הבושם שם אות לז.
  234. ↑ עי' ציון 10 ואילך.
  235. ↑ אוצה"ג יבמות מג א; ס' הפרדס הל' מודעה מהדו' ערנרייך עמ' פב; עי' רש"י מהדו"ק בשמ"ק (ריב"ן) כתובות ס א בשם "מדרש"; ראב"ן חולין סי' רעא בשם ל"א דאגדתא; מחז"ו סי' תכח לאבות פ"ה מכ"א; ר"י מלוניל כתובות ס א (כד ב) בשם מדרש תנחומא; פי' הרא"ש שמות כג יט בשם רס"ג; מאירי יבמות שם בשם הגאונים וכתובות ס ב בשם מדרש תנחומא; הגמ"ר קדושין סי' תקסז, הובא בב"י אה"ע סי' יג; עי' תו"ש שמות כג אות רצא ונספח לס' סודי חומש ושאר ירושלים תשס"ט עמ' קעג, וציונים 256, 279, עוד מקורות. ועי' ציון 248 ואילך מח' אם כ"ד חודש הם חודשי לבנה או חודשי חמה או חודשים של ל' יום, וציון 259 ואילך מח' בשנה מעוברת. ועי' בעה"ט דברים יד כב, ש"בחלב אמו" נסמך לכתוב שם "שנה שנה", לומר שלא תינשא בתוך שנתיים. ועי' ריב"ן ומחז"ו ור"י מלוניל ומאירי והגמ"ר וב"י, שם, וע' מנקת, שיש שלמדו שיעור כ"ד חודש ליניקת הולד, מן הנביא שמואל, שנגמל מאמו בן שנתיים.
  236. ↑ תשו' הר"ש באר"ח ח"ב הל' קדושין סי' טז (תשו' רש"י, אלפנביין, סי' ריז); עי' תשו' ה"ר יקותיאל ב"ר אברהם משפיירא בתשו' בעלי התוס' סי' מח ושו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' עט וס' סיני סי' שג ומהר"ם חלאוה שם, בשם רבינו שמחה (משפיירא). וצ"ב שמפורש בגמ' שבציון 230, שאין הלכה כן.
  237. ↑ עי' ציון 217.
  238. ↑ ה"ר יקותיאל ב"ר אברהם שם, בשם רבינו שמחה. ועי' מהר"ם מר"ב ומהר"ם חלאוה שם שדחו, שהכלל "הלכה כדברי המכריע", לא נאמר על הכרעה במובנה כאן, עי' ציון 218, וע"ע הלכה כדברי המכריע: הכלל וגדרו (ועי' תשו' בעלי התוס' שם וציון 240, ושמא כוונתו שכ"א חודש היא הכרעה בין י"ח חודש וכ"ד חודש, ע"ע הנ"ל: סברא אמצעית).
  239. ↑ ה"ר יקותיאל ב"ר אברהם בתשו' בעלי התוס' שם.
  240. ↑ תשו' הר"ש שם, שכיון שב"ה כר' יהודה, א"א שהלכה כר' מאיר בגזרותיו. ועי' תשו' בעלי התוס' ומהר"ם חלאוה שם בשם רבינו שמחה, שהתיר בכ"א חודש, אם נשאת, שלא תצא בדיעבד (עי' להלן: כשעבר ונשא), ומ' שסובר שב"ה אומרים כ"ד חודש, ועי' ציון 216 וצ"ב.
  241. ↑ פני יהושע קו"א לכתובות ס ב, הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק כ, וכ' שאין להתיר כן אלא כשהאיסור הוא מטעם קנס ו"לא פלוג" בלבד, עי' ציון 68, ויש טעמים נוספים להתיר; עי' ציון 670. ועי' גליא מסכת ח"א אה"ע סי' טו ושו"ת חס"ל (תאומים) מהדו"ת אה"ע סוס"י ט ושו"מ מהדו"ת ח"ג סי' קלב, שבמקום שנפסקה הלכה בפירוש, אין סומכים על החולקים אפי' בשעת הדחק (עי' נדה ו ב: דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כו' כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעה"ד וע' הלכה: על פי הרוב ציון 267 וד"מ אה"ע סי' קכז אות ג, ועי' כתובות שם: רהט בתרי כו' ותוס' נדה שם), ועי' ציון 62. ועי' שד"ח מע' אישות סי' ג אות ל ואוצה"פ סי' יג ס"ק עד, עוד אחרונים שכתבו להתיר אחר ט"ו חודש כשמצטרפים טעמים נוספים, ע"פ הפנ"י, ואחרונים רבים שחלקו, שכיון שנפסקה הלכה שאסורה כ"ד חודש (עי' ציון 230), אין להתיר, ועי' יבי"א ח"ט אה"ע סי' יג ופד"ר חט"ו עמ' 108 ואילך וצי"א חי"ט סי' לח.
  242. ↑ עי' תרוה"ד פסקים וכתבים סי' קעח ושו"ת סי' רטז, ע"פ דיוק ל' רש"י גיטין עה ב ומהר"ם מר"ב שבציון 266. וע"ע מנקת. ועי' נובי"ק אה"ע סי' כ.
  243. ↑ אחרונים דלהלן.
  244. ↑ עי' פנ"י שם; עי' ערוגת הבושם סי' יג אות לט; עי' שו"ת רע"א תניינא סי' סג; עי' חת"ס כתובות ס ב ושו"ת אה"ע ח"א סי' ל ולד (הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק כט ובערוה"ש שם ס"ל), עי"ש ראיותיו; שו"מ מהדו"ת ח"ג סי' קלד; שו"ת שאילת דוד אה"ע סי' ה; עי' תורת חסד אה"ע סי' ד; עי' אג"מ אה"ע ח"ב סי' ו.
  245. ↑ עי' חכמת שלמה אה"ע סי' יג סי"א; עי' דבר אליהו (קלצקין) סי' פז, שהק' על החת"ס שבציון הקודם ודחה ראיותיו.
  246. ↑ עי' לעיל: טעם האיסור.
  247. ↑ דבר אליהו שם.
  248. ↑ פסקי ריא"ז יבמות פ"ד ה"ה אות יא הובא בשה"ג יבמות פ"ד (יד ב); רמ"א אה"ע יג יא.
  249. ↑ עי' תשו' ה"ר יקותיאל ב"ר אברהם בתשו' בעלי התוס' סי' מח (עי' מהר"ם שבציון 251 והגמ"ר שלהלן, שכוונתו אחד מלא ואחד חסר); עי' ריא"ז שם; עי' מאירי כתובות ס ב (ע"ש וציון 266 לימוד מהנביא שמואל); פסקי ריקאנטי סי' רלט; עי' שו"ת מהר"ם חלאוה סי' קמג; הגמ"ר יבמות סי' קיד וקידושין סי' תקסז, הובא בב"י אה"ע סי' יג; תרוה"ד פסקים וכתבים סי' פב וקעח ושו"ת סי' רטז ושכן המנהג; עי' ד"מ הארוך שם; רמ"א שם; לבוש שם. וע"ע חודש: חודש של לבנה. ועי' תשו' בעלי התוס' שם, ראיה מברייתא בירו' נדה פ"א ה"ד לגירסתו: יונק הוא התינוק והולך "אפילו" עד כ"ד חדש שלמים, ומ' שדרכו ליגמל בכ"ד חודש כסדרם, ועי' תשו' בעלי התוס' והגמ"ר ובהגר"א שם ס"ק לב, שלד' זו חודש בלשון חכמים הוא אף חסר, ע"ע חודש ציון 143, ועי' תשו' בעלי התוס' שם שלא מצינו חודש שהוא שלושים יום בלשון חכמים, כ"א בתשעה ירחי לידה (עי' ציון 252), וע"כ גם בשלושת חודשי הבחנה שהם להכרת העובר (ע"ע הבחנה ציון 4), חודש הוא שלושים יום (ע"ע הנ"ל: זמן ההמתנה, מח' אמוראים, ועי"ש ציון 30 שי"ס שהוא אחד מלא ואחד חסר, ואין הלכה כן, ועי' להלן ציון 252), ועי' ערוגת הבושם סי' יג אות לז, ועי' הגמ"ר שם ותרוה"ד שם סי' רטז, שמהמשנה גיטין עה ב ורש"י שם, מ' שכ"ד חודש הם שתי שנים (עי' ציונים 265, 242), ואי"ז אפשרי אלא אם החודשים כסדרם, ועי' עוד סוף ציון 256.
  250. ↑ עי' הגמ"ר שם; עי' תרוה"ד פסקים וכתבים סי' קעח. ועי' תרוה"ד שם שכתב מי' בניסן עד י' בניסן, וכוונתו כולל יום שנולד בו (י' בניסן, ומותרת לינשא בי"א בניסן), עי' ציון 231, ועי' הגמ"ר יבמות שם, שכ"ד חודש הם 708 יום, היינו בשנים בנות 354 יום, וכוונתו חוץ מיום שנולד בו, ועי' הגמ"ר קידושין שם ("שלמות") ונתל"ש סי' יג ס"ק י, שאפי' בשנים בנות 353 או 355 יום (ע"ע לוח השנה ציון 357 ואילך על מספר ימי השנה לפי סדר קביעות השנים של הלוח, ושיש שנים שמרחשון חסר וכסלו מלא ויש שנים ששניהם חסרים או שניהם מלאים), הולכים לפי קביעות החודשים (ואסורה לינשא בין התאריכים שבדוגמה). וכל זה בשנים פשוטות, ועי' להלן ציון 258 ואילך על שנים מעוברות.
  251. ↑ שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' עט וס' סיני סי' שג וליקוטים סי' תקמט (שה"ג למרדכי יבמות סי' יט אות ב וחי' אנ"ש על הגמ"ר סוף קידושין), ומרדכי יבמות סי' יט (בהגהה) הובא בב"י שם ומהרי"ל הל' נשואין אות יב ותרוה"ד שם וד"מ הארוך שם, בשם מהר"ם; אגודה כתובות סי' פג: יש פוסקים; עי' ד"מ שם וש"נ למהרי"ל שם מהד' מ"י, שכן נהג מהרי"ל; מהר"י ברונא סי' קצג וקצו; שה"ג יבמות פ"ד (יד רע"ב).
  252. ↑ ע"ע חודש: חודש שמזמן לזמן, ציון 144 (ושם שי"ח), וכגון שלושת חודשי הבחנה (ע"ע), ותשעה ירחי לידה (עי' להלן). שו"ת מהר"ם מר"ב שם; עי' תרוה"ד שם; מהר"י ברונא שם. וע"ע הנ"ל ציון הנ"ל ומהר"ם ומהר"י ברונא שם, שלד' זו במקום שאינו מוכח שהוא חסר, סתמו של חודש שלושים יום, אף בלשון חכמים, ועי' מהר"ם שם שכאן אין ראיה ברורה להקל ועי' ציון 271 (ועי' תרוה"ד שבסוף ציון 249 ובציון 254). על שלושת חודשי הבחנה, שהם תשעים יום, ע"ע הבחנה: זמן ההמתנה, מח' אמוראים, ושכן הלכה, ועי' ערוגת הבושם סי' יג אות לז, שההלכות בהבחנה ובמינקת חברו, נאמרו כאחת בגמ' יבמות שבציון 230, ובשתיהן נאמרו חודשים. על תשעה ירחי לידה שהם חודשים שלמים, 271 יום, ע"ע חודש ציון 142 ואילך (ושם מחלוקת). ועי' מהר"ם שם שבאר את הברייתא בירושלמי שבציון 249 בע"א (עי' ציון 233).
  253. ↑ עי' ציון 250.
  254. ↑ עי' הגמ"ר יבמות שם, והם לעולם 720 יום; עי' תרוה"ד שם, וכגון מר"ח ניסן עד י"ב בניסן אחרי שנתיים (היינו, חוץ מיום שנולד בו), בשנים פשוטות (ועי' ציונים 266, 272, על שנים מעוברות); מהר"י ברונא סוס"י קצו. ועי' הגמ"ר ותרוה"ד שם שהק', שמ' שכ"ד חודש הם שתי שנים (עי' סוף ציון 249), ולא מצינו ששנה אחת תהיה יותר מיום ליום (וע"ע שנה).
  255. ↑ עי' ציון 235.
  256. ↑ עי' פי' ופסקים לר"א צרפתי ויקרא כה ל בשם ר"י מאורליינש; מושב זקנים דברים יד כא; מאירי יבמות מג א (ועי' מאירי כתובות שם שדחה); עי' הגמ"ר קידושין סי' תקסז הובא בב"י שם. על חודשים של חמה ע"ע תקופות. ועי' חת"ס אה"ע ח"א סי' קלז וכתובות ס ב, שכך ידוע להם לחכמים על פי טבע, שצורך הנקה הוא שתי שנות חמה. ועי' תשו' בעלי התוס' שבציון 239 ושו"ת מהר"ם חלאוה שם, שהסימן מן הכתוב "לא תבשל" וגו', אסמכתא בעלמא הוא ואין חוששים לו, ועי' ריקאנטי סי' רלט שהסתפק (ועי' חת"ס שם והפלאה כתובות ס א ושו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סוס"י קכז, שבארו את הסימן לסוברים שהם חודשים של לבנה, עי' ציון 250).
  257. ↑ עי' הגמ"ר קידושין שם. ועי' הגמ"ר יבמות שם, שכ"ד חודש של שתי שנות חמה הם 730 וחצי יום (עי' עירובין נו א וע' שנה, שאורך שנת החמה לשמואל הוא 365 ורבע יום), ועי' הגמ"ר קידושין שם, שיש להוסיף לכל שנה, עשרה ימים ועשרים ואחת שעות ור"ד חלקים, תוספת שנת החמה על שנת לבנה ממוצעת (12 פעמים כ"ט י"ב תשצ"ג, ע"ע חודש ציון 44 ורמב"ם קדה"ח פ"ו ה"ג וה"ד וע' עבור שנה), ועי' ציון 233. ועי' קו' תרוה"ד פסקים וכתבים סי' קעח (הובאה בציון 254), ועי' הגמ"ר יבמות שם.
  258. ↑ עי' ציון 248 ואילך. ועי' ציונים 271, 279.
  259. ↑ עי' פי' ופסקים לר"א צרפתי ומושב זקנים ויקרא כה ל, בשם רבינו וורדימס; הגמ"י גירושין פי"א אות מ, הובא בב"י אה"ע סי' יג, בשם אביאסף; ה"ר יקותיאל ב"ר אברהם, תשו' בעלי התוס' סי' מח; הגמ"ר קידושין סי' תקסז, הובא בב"י שם; ב"י שם; שו"ע שם סי"א; עי' מער"ק גירושין שם הכ"ו, בד' הרמב"ם שם שנקט כ"ד חודש.
  260. ↑ עי' לעיל: מחלוקת התנאים. הגמ"י שם; עי' ט"ז אה"ע סי' יג ס"ק ו; נובי"ק אה"ע סי' כ הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק טז. ועי' ט"ז ונוב"י שם, שהמשנה גיטין שבציון 265, עוסקת בזמן יניקת התינוק, ולא בזמן איסור מינקת להינשא.
  261. ↑ הגמ"י שם; עי' נוב"י שם.
  262. ↑ אפי זוטרי סי' יג ס"ק כג; האלף לך שלמה אה"ע סי' נז, וכ' שא"א שע"י עיבור השנה משתנה הטבע, אלא במה שמצינו מפורש כן בחז"ל, ע' ציון 269. ועי' ציון 270 וחכמת שלמה אה"ע סי' יג סי"א.
  263. ↑ עי' נוב"י שם.
  264. ↑ ע"ע אדר ציון 106 ואילך. תשו' בעלי התוס' שם; ב"ש סי' יג ס"ק כב; פר"ח יו"ד סי' נז ס"ק מו; ערוה"ש אה"ע סי' יג סי"ט. ועי' ר"א צרפתי בשם רבינו וורדימס ותשו' בעלי התוס' והגמ"ר, שם, ראיה ממח' התנאים מהי "שנה תמימה" שנאמרה בבתי ערי חומה (ע"ע): שנת חמה או שנה בת י"ג חודש (ע"ע הנ"ל ציון 91 ואילך וע' שנה), ומשמע שכשלא נאמר שנה תמימה, חודש העיבור עולה למניין כ"ד חודש (ועי' ציון 266). ועי' ט"ז שם, ראיה מגמ' יבמות שבציון 231, שנקטה חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו, ולא חוץ מחודש העיבור.
  265. ↑ עי' מ' גיטין עה ב (על זמן הנקת התינוק, לענין המגרש אשתו על תנאי שתניק את בנו: מניקתו שתי שנים ר"י אומר י"ח חודש, ורש"י שם, עי' ציון 242). עי' מהר"ם מר"ב וריקאנטי והגמ"ר יבמות (והג' הרמ"א) ותרוה"ד ומהר"י ברונא, דלהלן, ובהגר"א אה"ע סי' יג ס"ק לד.
  266. ↑ תשו' ר"י הזקן מכ"י, מוריה שנה כ א-ב עמ' ה; שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' עט וס' סיני סי' שג וליקוטים סי' תקמט (שה"ג למרדכי יבמות סי' יט אות ב וחי' אנ"ש על הגמ"ר סוף קידושין); פסקי ריקאנטי סי' רלט ומרדכי יבמות שם (הובא בב"י שם) והגמ"ר יבמות סי' קיד ומהרי"ל הל' נשואין אות יב וד"מ הארוך שם, בשם מהר"ם; מאירי כתובות ס ב; תשו' ר' יצחק ב"ר חיים (אופנהיים), בשו"ת מהר"י ברונא סי' קצו ובהג' הרמ"א להגמ"ר יבמות שם (בשם מ"י) ובחי' אנ"ש הנ"ל; תרוה"ד סי' רטז ושכן המנהג ועי' פסקים וכתבים סי' קעח (הובאו בקצרה בד"מ שם ובחי' אנ"ש למרדכי יבמות שם אות ח); עי' מהר"י ברונא סי' קצג וקצו וקצז; ד"מ שם שכן נהג מהרי"ל; רמ"א בשו"ע שם: וי"א; יש"ש יבמות פ"ד סי' ד. ועי' מהר"ם שם, שדחה את הראיה מ"שנה תמימה" בבתי ערי חומה (עי' ציון 264), שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ו"שנה" משמע כמו שהיא, ואם מעוברת מעוברת (ועי' נובי"ק אה"ע סי' כ שהק' שלא בכ"מ שנזכר שנה, חודש העיבור בכלל, ע"ע אדר ציון 93, ואף לחולקים שם בציון 95, סתם שנה שנתנו חכמים, היא כמו ברוב השנים, וע"ע שנה). ועי' ט"ז שם שתמה, שהיא חומרא המביאה לידי קולא, שתינוק שפירש מלינוק לאחר כ"ד חודש וחוזר ויונק, הרי הוא כיונק שקץ (עי' כתובות ס א וע' מנקת), ולא התירו כשפירש בשנת העיבור אחר כ"ד חודש (ועי' ש"ך יו"ד סי' פא ס"ק כ וט"ז שם ס"ק יא).
  267. ↑ עי' מאירי והגמ"ר יבמות וקידושין, שם; ערוגת הבושם סי' יג אות לט. ועי' ציון 271. ועי' מאירי והגמ"ר קידושין שם (הובא בב"י שם), שלד' זו שיעור שתי שנים אינו נסמך לסימן "לא תבשל גדי בחלב אמו", אלא לנאמר בנביא שמואל שינק שתי שנים מאמו, כפי מה שהן לפי סדר השנים, עי' ציון 235 (ועי' הפלאה כתובות ס א ושו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סוס"י קכז, שאפי' הסימן "לא תבשל" וגו', עולה לד' זו, ועי' ציון 279).
  268. ↑ ערוגת הבושם שם, או שגזרו בחודש העיבור משום קודם כ"ד חודש, שעדיין יש סכנה, ועי' ציון 68.
  269. ↑ ע"ע אדר ציון 100 וע' גדול.
  270. ↑ עי' שו"ת מהר"י ברונא שם, בהוספה (עי' במבוא במהדו' הרשלר, שנראה שההוספות מהמחבר, ועי' מהר"י ברונא שם שצריכה להמתין ל"שנות החמה", עי' ציון 257, אך מדבריו מוכח שהיינו שנים שע"פ סדר העיבור, עי' ציון 274), ועי"ש שהוא כ"ש מסימני גדלות, וצ"ב בכוונתו; עי' חת"ס כתובות ס ב ושו"ת אה"ע ח"א סי' קלז. ועי' ציון 262. ועי' ב"ש שם, שכיון שיש בנישואי המינקת חשש סכנת נפשות, עי' ציון 57 ואילך, החמירו חכמים שכ"ד חודש הם שתי שנים (ועי' ערוגת הבושם שם).
  271. ↑ עי' ציון 254 (ועי' ציון 248 ואילך שי"ח). מהר"ם שם; מהר"י ברונא שם. ועי' מהר"ם שם, ששתי שנים אלו אינן למנין שנות העולם, הנשלמות כשיגיע ר"ה, שכ"ד חודש היינו מעת לעת, ועי' ט"ז שם וחכמת שלמה אה"ע שם, וע"ע שנה.
  272. ↑ הג' הרמ"א להגמ"ר יבמות שם; קר"א יבמות מג א.
  273. ↑ עי' ט"ז וב"ש ובאה"ט ואפי זוטרי וישוע"י ופת"ש וערוה"ש, שם. והיינו שבנולד בחודש אדר, מותרת להינשא באדר ראשון לאחר כ"ד חודש, ואינה צריכה להמתין לאדר שני (ועי"ש בט"ז ובאחרונים ומ' שקוראים לאדר שני חודש העיבור, וע"ע אדר ציון 47 שאד"ר הוא שנקרא חודש העיבור, אמנם כוונתם להקל שלא להמתין לאדר שני, וכנ"ל, ועי' פת"ש שם שחודש העיבור הוא החודש האחרון, וכמבואר בפנים, ושמא טעמו של הט"ז שאין להתיר אלא משום שעוד לא נכנס חודש העיבור שלשיטתו, אך אם אד"ר הוא העיבור, אין להתיר בנולד באדר, כד' שבציון הבא, וצ"ע). ועי' ט"ז שם, להקל אפי' כשנשלמו כ"ד חודש בר"ח אדר שני, ומשמע ל' באדר ראשון (נולד ביום אחרון של אדר, עי' ציון 250, ומותרת בא' באדר שני), ועי' שו"ע לר"ש חעלמא סי' יג אות ד ועזר מקודש שם.
  274. ↑ עי' מהר"י ברונא סי' קצו, בנולד בשנה מעוברת באד"ר ולאחר שתי שנים שוב היתה השנה מעוברת, שאינה מותרת לינשא אלא באדר השני, לאחר כ"ו חודשים (עם שני חודשי עיבור, עי' כעי"ז בע' אדר ציון 101, וע"ש ציון 102 שהפוסקים חלקו ע"ז); עי' נוב"י שם ד"ה וזה, ופת"ש שם שנסתפק בדעתו. ועי' ציון קודם.
  275. ↑ עי' ציון 342 ואילך, ושם טעמים.
  276. ↑ עי' סוף ציון 266, שהוא כיונק שקץ. תשו' ר' יצחק ב"ר חיים שם; מהר"י ברונא סי' קצג וקצו וקצז, בשם מהר"ן ומהרז"ך.
  277. ↑ נוב"י שם. ועי' ישוע"י שם פיה"ק ס"ק יז, הובא בפת"ש שם, שאף אם נתנה האם את בנה למינקת, אע"פ שגזרו שגם זו אסורה לינשא, עי' ציון 342 ואילך, א"צ להמתין חודש נוסף. ועי' מהר"י ברונא סי' קצז, שכל מה שמצינו להקל, אין להוסיף ולהחמיר בדין חודש העיבור, שרבים חולקים על מהר"ם, ועי' תרוה"ד ויש"ש ולבוש שם (הובא בב"ש שם) ושו"ע לר"ש חעלמא שם אות ט וערוה"ש שם, שבדיעבד כשנישאה ולא המתינה את חודש העיבור, אין מפרישים אותם (עי' להלן: כשעבר ונשא), שדי להחמיר כמהר"ם לכתחילה, ועי' ט"ז וב"ש וערוה"ש שם, שכל שיש צד נוסף להקל, מצרפים להקל בחודש העיבור, ואינה צריכה להמתין (ועי' ט"ז שם שבדרבנן יש להקל, עי' ציון 70). ועי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' קלז, הובא בפת"ש שם, שלא רצה להקל בגמלתו.
  278. ↑ עי' ציון 255 ואילך.
  279. ↑ עי' פי' ופסקים לר"א צרפתי ויקרא כה ל בשם ר"י מאורליינש ודברים יד כא עמ' שפב; הגמ"ר קידושין סי' תקסז, הובא בב"י שם. ועי' תשו' ר"י מקורביל מכ"י, מוריה שנה כ א-ב עמ' ה ופסקי ריקאנטי סי' רלט. ועי' חת"ס שם וכתובות ס ב, שחידש להתיר כן אפי' לסוברים שחודש העיבור לתינוק, עי' ציון 266, ומותרת לינשא בשבוע האחרון של החודש האחרון, לאחר מנין "תבשל" ימים, עי"ש טעמו (ועי' מהר"י ברונא שבציון 274 שאינו מיקל בשבוע האחרון).
  280. ↑ כנה"ג שלהלן.
  281. ↑ שו"ת רדב"ז ח"א סי' שמט הובא בפת"ש אה"ע סי' פב ס"ק ב. וע"ע מנקת.
  282. ↑ עי' כנה"ג אה"ע סי' יג הגה"ט אות יח.
  283. ↑ ע"ע מנקת.
  284. ↑ אפי זוטרי סי' יג ס"ק כג וכז; שו"ת שמן רקח מהדות"ל אה"ע סי' כא; שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' ל ולד, הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק כט; עי' צ"צ לובאוויטש אה"ע סי' מה; שו"ת הרי"מ אה"ע סי' לח; אהל אברהם (שאג) סי' נד; אגודות אזוב מדברי אה"ע סי' ה אות טו; שו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' כו ולא ולב; שו"ת יד יצחק ח"ג סוס"י קעד; ערוה"ש אה"ע סי' יג ס"ל; עי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' צב וריד (ועי' ח"א סי' צט וח"ג סי' קעו ושטו); תשו' ר"י ראזין בשו"ת חיי עולם נטע סי' נג. ועי' ציון 241.
  285. ↑ עי' ציון 244.
  286. ↑ חת"ס שם (שלא כמפקפקים על גזירת חז"ל); יד יצחק שם; ערוה"ש שם.
  287. ↑ מהר"ם שיק שם; ר"י ראזין שם. ועי' ציון 355 וציון 298.
  288. ↑ ע"ע דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. שמן רקח שם; האלף לך שלמה אה"ע סי' נז (ועי' מש"כ בחכמת שלמה שבציון הבא); אגודות אזוב מדברי שם. ועי' מהר"ם שיק וערוה"ש שם, טעם נוסף לאסור.
  289. ↑ עי' ציון 211 ואילך.
  290. ↑ עי' להלן ציונים 299 ואילך.
  291. ↑ עי' ציון 228.
  292. ↑ ר"י ראזין שם, ע"פ מ' עדיות פ"א מ"ו: א"ר יהודה למה מזכירים דברי היחיד כו' לבטלם (ע"ע הלכה ציון 282, ועי"ש ציון 274 ואילך הדעות השונות); עי' נשמת אברהם (סופר) אה"ע סוס"י יג, בשם רש"ז אויערבאך. ועי' ציון 241.
  293. ↑ עי' אג"מ אה"ע ח"ב סי' ט ד"ה והנה, ושלא כטעמו של חכמת שלמה שבציון 299, עי"ש ראיותיו.
  294. ↑ חכמת שלמה אה"ע סי' יג סי"א (ועי' סוף ציון 302); שו"ת דברי טעם סי' ד (ט ב ואילך); דבר אליהו (קלצקין) סי' פז; עי' שו"ת הר צבי אה"ע סי' מו ומח (עי' ציון 298); עי' אג"מ אה"ע ח"ב סי' ט וח"ד סי' מט ונ (עי' ציון 298); שבט הלוי ח"ה סי' קצו וח"ו סי' רא וח"ז סי' קצו וח"ח סי' רסט; עי' יבי"א ח"ט אה"ע סי' יג. ועי' שו"ת פתחי שערים סי' י ושו"ת נושא האפוד סי' יא, לסמוך בימינו על המתירים אחר ט"ו חודש, עי' ציון 241. ועי"ש באחרונים שלא התירו אלא בצירוף היתרים נוספים.
  295. ↑ עי' אג"מ שם ח"ב סי' ט, עי' ציון 244.
  296. ↑ עי' חכמת שלמה ודבר אליהו שם, עי' ציון 245.
  297. ↑ חכמת שלמה שם; דבר אליהו שם; עי' אג"מ שם.
  298. ↑ עי' אג"מ שם. ועי' אג"מ שם ח"ד סי' מט ונ שהתיר אף אחר י"ב חודש וקודם ט"ו חודש, בצירוף תנאים נוספים, מטעם שכמעט ואין יונקים במדינותינו (עי' ציון 303), ועי' שו"ת חלקת יעקב אה"ע סי' לח. ועי' אג"מ שם ח"ב סי' ט, שלסוברים שהאיסור בגמלתו הוא גזירה שמא תגמלנו, עי' ציון 353, כיום שברור שתגמלנו אף אם תאסר לינשא כ"ד חודש, הגזירה לא שייכת, ותהיה מותרת לאחר הזמן שנוהגות הנשים לגמול את בניהן (אפי' י"ב חודש וכדו'), אך לסוברים שהאיסור בגמלתו הוא משום "לא פלוג", עי' ציון 354 ואילך, אין היתר אלא אחרי י"ח חודש (וע"ש שלפי רב ושמואל שבציון 227, יש להוסיף עוד ג' חודשים על י"ח חודש, וצ"ב שהרי ג' חודשים נוספו על ט"ו חודש, שלא כרשב"ג שבציון 222), ועי' הר צבי שם, שכיון שאיסור משום "לא פלוג", קל מעצם האיסור, עי' ציון 68, יש להקל לאחר הזמן שנוהגות לגמול (בצירוף היתרים נוספים). ועי' ציונים 301, 294, שי"ס שאין להקל בימינו אלא בי"ח או בט"ו חודש, ועי' ציון 287.
  299. ↑ חכמת שלמה אה"ע סי' יג סי"א, ע"פ תוס' מגילה ה ב ד"ה ובקש, שרבי שבקש לעקור ת"ב, אינו בכלל אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין, משום שלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות או לעוקרו מתשיעי ולקובעו בעשירי. ועי' אג"מ שבציון 293 שדחה טע"ז.
  300. ↑ עי' ציון 211 ואילך.
  301. ↑ שו"ת דברי טעם שם; עי' מהרש"ם ח"ב שם ושו"ת נושא האפוד שם, ע"פ ראב"ד עדיות פ"ד מ"ה וגיליון לתוס' מגילה שם, שכשקיימת דעה להקל, יכול בי"ד לבטל דברי בי"ד חברו, ע"ע הלכה ציון 278 (ועי' מהרש"ם שם שאין לסמוך על סברא זו). ועי' ציון 298.
  302. ↑ חכמת שלמה שם; אג"מ שם. ועי' אג"מ שם, שבעיקר הגזירה נאמר רק שלא ישא אדם מינקת חברו, ולא הוזכר כלל מספר חודשים (עי' ברייתות שבציון 1 ואילך), וע"כ מצינו שנחלקו בזה התנאים. ועי' חכמת שלמה שם, שדין מינקת הוא כמש"כ ראשונים שבימינו מותר לשתות ולאכול משקים ופירות שהיו מגולים, ואין בזה משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, שכשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויים (ע"ע גלוי ציון 244), וכך מינקת לא אסרו אלא בזמן שדרך להניק, ועי' דבר אליהו שם, ראיה מההיתר לאלמנות של בית ריש גלותא כשנתנו למינקת ואין סכנה לתינוק, עי' ציון 361 ואילך, ומ' שאין התקנה מוחלטת (וע"ש מח' ראשונים). ועי' מהר"ם שיק שם סי' כו וחלקת יעקב שם, שאין לדמות לגזירת גילוי, שמינקת אסרו תחילה בסתמא בלי פרטי היתר (עי' ציון 287). ועי' חכמת שלמה שם, שהוא היתר ברור אך "מה כוחי בזה להתיר נגד משמעות כל האחרונים" (ועי' מש"כ בהאלף לך שלמה שבציון 288, עי' צי"א חי"ט סי' לח), ושיש לצרף היתר זה במקום שיש עוד סניף להקל (ואף אין בזה מורא, עי' ציון 63).
  303. ↑ אג"מ שם. ועי' ציון 298 דעתו בפחות מי"ח חודש.
  304. ↑ עי' שו"ת נושא האפוד שם; עי' שו"ת חיי עולם נטע שם בהערת המחבר. עי"ש ראיות (ועי' ציון 302).
  305. ↑ ע"ע דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ציון 34.
  306. ↑ עי' ציון 313 ואילך.
  307. ↑ דברי טעם שם; דבר אליהו שם; שו"ת נושא האפוד שם.
  308. ↑ ע"ע נאמנות וע' עד אחד.
  309. ↑ ע"ע הנ"ל.
  310. ↑ ע"ע חזקה (ב): העשויה להשתנות.
  311. ↑ ע"ע עד אחד. שו"ת האלף לך שלמה אה"ע סי' סט, וע"ש טעם נוסף.
  312. ↑ עי' ריטב"א יבמות לז א ד"ה קדשה ("עד שתפיל"); אפי זוטרי סי' יג ס"ק לג; בי"מ שם סי"ב; שו"ת משיבת נפש ח"ב סי' סה; העמ"ש שאי' יג אות ג; עי' שו"ת חיים ושלום אה"ע ח"א סי' מ; שו"ת שאילת דוד אה"ע סי' ה. ועי' משיבת נפש ושאילת דוד, שם, שאפי' לאוסרים מינקת שמת בנה, עי' להלן, מעוברת שהפילה לא נאסרה, ע"ש טעמם. ועי' ציון 605-607.
  313. ↑ ברייתא כתובות ס ב; רמב"ם גירושין פי"א הכ"ז; טוש"ע אה"ע יג יא.
  314. ↑ עי' גמ' כתובות שם; רמב"ם ושו"ע שם. ועי' להלן.
  315. ↑ כתובות שם. ועי' פנ"י שם, שאף מל' הברייתא כתובות שם א: מינקת שמת בעלה כו' לא תינשא, אפ"ל שכל שהיתה מינקת כשמת בעלה, אין לה שום תקנה להינשא, ואפי' מת הולד (וע"ש שאפ"ל כן אף בברייתא שם ב, לפנינו: והמפלת אחר מיתת בעלה).
  316. ↑ אוצה"ג כתובות התשובות סי' תמ, ממעשים לבני א"י (נד' גם בתורתן של גאונים ח"ג עמ' 16).
  317. ↑ שאילתות סוף שאי' יג; שכ"ט בראשית כא כא.
  318. ↑ כתובות שם.
  319. ↑ סוטה פ"ד ה"ג. עי' לעיל: זמן איסור מניקת חברו וציון 230.
  320. ↑ אוצה"ג שם; תשוה"ג אסף (ירושלים תש"ב) עמ' 121; ס' הפרדס הל' מודעה מהדו' ערנרייך עמ' פא-פב (הובא בקצרה באוצה"ג שם וסי' תמו), בשם מתיבתא; ראב"ן יבמות לו ב; עי' תשו' בעה"ת סי' קיז, בשם הלכות קטועות. ועי' ס' הפרדס שם, שכ"ה בכתובות שם, אך לפנינו בסוף הסוגיה, הדחיה שבציון 328: ולא היא כו' (עי' הערות המהדיר שם).
  321. ↑ ע"ע הלכה: בשאר אמוראים, ציון 71 ואילך (ושם שי"ח). תשו' בעה"ת שם.
  322. ↑ יש"ש סוף ב"ק ואוצר חלוף מנהגים (לוין, הובא באוצה"ג שם סי' תלט) והחילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י (מרגליות), סי' ג (ועי"ש שנו"ס, שי"ס שמינקת שמת בנה אין משיאים עד י"ח חודש, והיינו שמצרפים את ד' התנאים המתירים להינשא אחרי י"ח חודש, עי' ציונים 211, 216, ועי' אוצה"ג שם סי' תמ, ע"פ הגהה, שי"ס שאם מת הולד ונשאת לאחר י"ח חודש, מה שעשתה עשתה, עי' להלן: כשעבר ונשא מעוברת או מינקת).
  323. ↑ כתובות שם: והלכתא כו'.
  324. ↑ עי' נמוק"י כתובות שם.
  325. ↑ שאילתות שם; בה"ג הל' מיאון; הל"פ הל' קידושין; גנזי קדם ח"ד עמ' 5; תשו' רב שרירא, בתשוה"ג שע"צ ח"ד ש"ד סי' ז (הובא באוצה"ג שם סי' תלח); תשוה"ג קורונל סי' ק וקה (אוצה"ג שם סי' תמג); ר"ח באו"ז ח"א סוס"י תרכט, בשם רבותינו עמודי עולם; רי"ף כתובות שם (כה א); רמב"ם שם; תשו' בעה"ת שם; רא"ש כתובות פ"ה סי' כ; ועוד; טוש"ע שם.
  326. ↑ יש"ש וחלוף מנהגים והחילוקים, שם (ועי"ש שנו"ס).
  327. ↑ עי' פסקי (תוס') רי"ד כתובות שם.
  328. ↑ עי' כתובות שם.
  329. ↑ פיה"מ לרמב"ם גיטין פ"ז מ"ו (ועי' צ"פ גירושין שם הכ"ה).
  330. ↑ לבוש אה"ע שם, עי' ציון 327.
  331. ↑ עי' מהר"ם מר"ב שבציון 381.
  332. ↑ תשו' בעה"ת שם, וכ"מ בר"ח שם ובמבוא התלמוד לר"י עקנין פ"ז אות קיד. וע"ע הלכה ציון 71 ואילך, שמצאנו בכמ"ק, שאמרו אין הלכה כמר בר רב אשי, ונחלקו גאונים וראשונים האם הלכה כמותו, ועי"ש ציון 81 שי"ס שאין הלכה כדבריו במקום שמשמעות הסוגיה שלא כמותו. ועי' לעיל סוף ציון 320.
  333. ↑ צ"צ שבציון 335, וע"ע אסופי, שיש המשליכות את ולדן, ואפי' שלא כדי להינשא. ועי' ציון 145 ואילך, על דינה של מזנה מעוברת ומינקת.
  334. ↑ משיבת נפש שם סי' סו; שו"ת צ"צ לובאוויטש אה"ע סי' מו; שו"ת מור ואהלות אוהל ארץ נוד סי' קפג אות יא; שו"ת זכר יהוסף אה"ע סי' יח; שו"ת או"ש ח"א סי' ו; שו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' נב; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ריד; עזרת כהן אה"ע סי' יז.
  335. ↑ עי' צ"צ הקדמון סוס"י נה, שר"ל שיש לאסור עליה להינשא, אלא שא"א להורות כן מסברא, ועי' בית יצחק שם, שאפי' חשודה על איסור כרת, אינה חשודה על שפ"ד, שהוא איסור חמור יותר, שיש בו מיתת בי"ד (ע"ע אסור חמור; אסור קל, ציון 5, וע' חשוד: חשוד מדבר לדבר), וע"כ לא גזרו בה, ועי' צ"צ לובאוויטש ואו"ש ועזרת כהן, שם, שאפי' לסוברים שמזנה אסורה לינשא, לא גזרו במזנה יותר מכל מינקת חברו, משום שאינו שכיח שתתעבר בזנות (עי' ציון 158, ועי' ציון 164). ועי' שו"מ מהדו"ק אה"ע סי' כו, ע"פ צ"צ הקדמון שם, שמזנה שמת בנה, יש להחמיר שלא תינשא, שמא מזנה אחרת תהרוג את בנה כדי להינשא, ועי' שו"ת זכרון יהודה (גרינוולד) ח"ב סי' קסט, שהחמיר כן כשהולד ממזר (עי' ציון 162 ואילך). ועי' שו"ת מקום שמואל סי' פו (הובא בקצרה בשד"ח שד"ח מע' אישות סי' ג אות לא) ובית יצחק שם, שאפי' ההורגת את בנה במזיד, מותרת לינשא, שלא מצינו שקנסו בזה חכמים, ועוד שקנס הוא לגדור כדי למנוע עשיית איסור, משא"כ כאן שהטבע אינו מניח לה שתהרוג את בנה, ל"ש לקנוס, ועי"ש טעמים נוספים, ועי' נטעי נעמנים אה"ע סי' יב וחיים ושלום שם (הובא בשד"ח שם) ושו"ת הרי בשמים מהדות"ל סי' לז, שהממיתה את בנה במזיד, יש לאסור עליה לינשא משום קנס, שלא יהא חוטא נשכר (ע"ע), ולא אמרו מת מותר אלא במת מאליו, ואינה מותרת להינשא אלא כשיש ספק אם הרגה אותו במזיד (עי' ציון 67, ועי' בית יצחק שם וע' הנ"ל ציון 77 ואילך, שי"ס שא"א שלא יהא חוטא נשכר אלא כשהיה צריך לקנוס מן הדין, ומשום שלא יהא חוטא נשכר אין קונסים, אבל לא תקנו חכמים קנס משום הסברא שלא יהא חוטא נשכר).
  336. ↑ עי' ציון 358, שי"ס שגזרו כן.
  337. ↑ רשב"א כתובות שם; ריטב"א (הובא בשמ"ק) שם, בשם תוס'; שיטה לר"ן שם; ריב"ש סי' תסג; נמוק"י שם. ועי' ריב"ש שם, שהוא כמ"ש בקטנה היוצאת במיאון, שאינה צריכה להמתין שלושה חודשי הבחנה (ע"ע, ציון 82), ולא גזרו בה משום גדולה, משום שמיאונה מוכיח עליה (עי' תוס' כתובות ק ב ד"ה אינה, וע"ע הנ"ל טעם אחר).
  338. ↑ ריב"ש סי' שס; נמוק"י שם.
  339. ↑ עי' רשב"א שם.
  340. ↑ ריטב"א שם. עי' ציון 355 ואילך וציון 395, במקום שאינו ניכר, שגזרו שם.
  341. ↑ שו"ת חכמי פרובינציה סי' נג.
  342. ↑ ר"י מלוניל כתובות ס א (כה א).
  343. ↑ כתובות ס ב, ושכן אסר רב נחמן במעשה שבא לידו בנתנה בנה למינקת.
  344. ↑ עי' ציון 354.
  345. ↑ עי' ציון 358. ועי' שמ"ק כתובות ס ב בשם תר"י ורא"ה ורבנו קרשקש שם וריב"ש סי' תסג ויג, שהיינו שמסרה בנה למינקת, ולא היה מכירה, שאם הניקה האם את הולד עד שכבר הכירה, אין מפרישים אותו מאמו, שיש לחוש לסכנת הולד, ע"ע מינקת ולהלן ציון 385.
  346. ↑ עי' גמ' שבציון 364 ורש"י; תוס' כתובות שם ד"ה ואמר; תוס' הרשב"א משאנץ שם; או"ז ח"א סי' תרכט; ס' הנייר הל' מיאון ואשה שנתארמלה הגהה בשם הר"ר ברוך חיים; רא"ש שם פ"ה סי' כ ותוס' הרא"ש שם ושו"ת הרא"ש כלל נג סי' ב; רא"ה שם; מאירי שם; עי' נמוק"י שם.
  347. ↑ ריב"ש סי' שס. ועי' שו"ת הרא"ש שם סי' ג, ומ' שחוששים אף שהמינקת תמות. ועי' חת"ס כתובות שם, שאין חוששים שלא תניקהו המינקת בלא שתחזור בה, שמרצונה נשכרה ותעשה המוטל עליה. על חשש שהמינקת תתעבר, עי' ציון 431 ואילך.
  348. ↑ בי"מ אה"ע סי' יג סי"א. על מינקת, אפי' בשכר, אם יכולה לחזור בה כדין פועל (ע"ע), ע"ע מנקת (ולעיל ציונים 137, 201), ועי' בי"מ וחת"ס, שם, ושו"ת באר יצחק אה"ע סי' א ענף ה, שאפי' לסוברים שאינה יכולה לחזור בה, כדין פועל שאינו יכול לחזור בו בדבר האבד (ע"ע דבר האבד: בחזרת פועלים), עד שיכוף בי"ד את המינקת, יסתכן התינוק.
  349. ↑ עי' לעיל: טעם האיסור. רש"י שם; עי' שו"ת הרא"ש שם סי' ב, בשם רבינו מאיר הלוי, ועוד בציון 493.
  350. ↑ עי' חת"ס שם.
  351. ↑ עי' שאילתות שאי' יג, וחת"ס שם בדעתו (ועי' ציון 370 ביאור אחר בד' השאילתות); שמ"ק בשם רש"י מהדו"ק (ריב"ן) כתובות שם; מאירי שם. ועי' ריב"ש שבציון הבא.
  352. ↑ עי' רש"י שם; עי' או"ז שם; תוס' הרשב"א משאנץ ורא"ש ונמוק"י, שם; עי' שו"ת הרא"ש שם סוס"י ג. ועי' ערוה"ש סי' יג סי"א ויב, שירדו חכמים לדעתן של נשים, שבהולות לינשא (ע"ע אשה ציון 546 ואילך), ועי' ציון 315. ועי' אוצה"פ סי' יג ס"ק פה, שיש מהאחרונים שצירפו להקל עפ"ז, כשגמלתו מחמת אונס וחולי, ולא מחמת שרוצה לינשא, אך רבים סוברים שאין הבדל בין גמלתו מרצונה או מחמת סיבה אחרת, שבכל עניין אסרו (עי' להלן ציון 354 ואילך), ועי' עוד שו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' נח אות ה ושו"ת עזרת כהן סי' יח ושו"ת משנת ר' אהרן סי' מח אות א ושו"ת חלקת יעקב אה"ע סי' לח אות ג. ועי' ריב"ש סי' תסג, שאף בנתנה למינקת, חששו שלעולם תתנהו למינקת כדי שתינשא, ועי' שו"ת מהר"ם חלאוה סי' קלז וקמב, שהקל (שכשאין חשש שהמינקת תחזור בה, עי' ציון 391 ואילך), בנותנת בנה למינקת מחמת חולי, שפסק חלבה, ולא מחמת שרוצה להינשא (ואפי' פסק חלבה אחרי מות בעלה, ועי' ציונים 459, 497, ששאר ראשונים לא הקלו אלא כשפסק החלב בחיי הבעל, ועי' אוצה"פ שם ס"ק צג, שיש מהאחרונים שצירפו להקל אפי' פסק החלב אחרי מותו).
  353. ↑ תוס' ותוס' הרשב"א משאנץ וס' הנייר ורא"ה ורא"ש ונמוק"י, שם; ריב"ש סי' שס. ועי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' קעג וח"א סי' ל, שאם נתיר גמלתו, כל אחת תגמול את בנה כדי שלא תהיה אסורה להינשא, ונמצא שתק"ח שמינקת אסורה להינשא, תהיה לקלקול לתינוקות, שיגמלו אותם כשעדיין צריכים לינק, עי' ציון 539.
  354. ↑ עי' רש"י שבציון הבא, ושמ"ק כתובות שם בדעתו (וע"ע לא פלוג רבנן ציון 48 ואילך).
  355. ↑ עי' גמ' כתובות שם: אמר להו רב פפי כו' ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו, ורש"י שם, שכעי"ז מצינו בג' חודשי הבחנה, שהם להכיר בין זרעו של ראשון לשל שני, ואמר רב נחמן שהלכה כר"מ בגזירותיו, שלא חלקו חכמים בתקנתם בין אשה לאשה, וגזרו סתם שתמתין כל אשה שלושה חודשים, אע"פ שאין חשש עיבור (ע"ע הבחנה: כשאין חשש עיבור, ושם שי"ח), וכך במינקת לא חלקו (עי' ציונים 211, 228, שאף מינקת אסורה משום גזירותיו של ר"מ, ועי' מגיני שלמה ופנ"י וחת"ס, כתובות שם, ונובי"ק אה"ע סי' יג וערוה"ש אה"ע סי' יג סי"ד, ועוד, שהק' מה הדימיון בין איסור מינקת להבחנה, עי"ש תירוצים שונים, ועי' ציון 58); עי' או"ז שם; ר"ן על הרי"ף כתובות שם (כה א).
  356. ↑ עי' שאילתות שם (הובא בקצרה בהג' מהר"ב רנשבורג כתובות שם); עי' בה"ג הל' מיאון; ריב"ן שם (בנתנה למינקת); ר"י מלוניל כתובות ס א (כה א); שיטה לר"ן כתובות שם (בגמלתו).
  357. ↑ ריב"ן שם (ועי' שמ"ק שם, ומ' שאינו כציון 354, וע"ע לא פלוג רבנן ציון 57).
  358. ↑ שו"ת חכמי פרובינציה סי' נג; ריב"ש סי' תסג. ועי' תוס' שם, שדחו טע"ז, שלדעתם יש ללמוד מההיתר לאלמנות של בית ראש הגולה להינשא, משום שאין המינקת חוזרת בה, עי' ציון 361 ואילך, שלא גזרו כן (ועי' נובי"ק שם), ועי' ציון 372 ואילך וציונים 381, 382.
  359. ↑ ברייתא כתובות שם. ועי' ציון 674. ועי ציון 345 שי"מ שהיינו שמסרה בנה למינקת ולא היה מכירה, ומ' שאף לברייתא זו, אסורה לינשא כשהיה הולד מכירה, ועי' ציון 388. ועי' ציון 433 ואילך, שי"ס שלא התירו אלא במינקת פנויה ולא בנשואה.
  360. ↑ גמ' שם: והלכתא כו' גמלתו אסור (עי' ציון 343 בנתנה למינקת, ועי' רא"ה וריב"ש, שם, שאף היא כלולה בהלכה, ועי' באה"ג אה"ע סי' יג אות ו); רמב"ם גירושין פי"א הכ"ז; עי' ציון 675; טוש"ע שם יא.
  361. ↑ כתובות ס ב ורש"י.
  362. ↑ עי' ציון 343, שרב נחמן אסר כן.
  363. ↑ רש"י כתובות שם; עי' שמ"ק בשם רש"י מהדו"ק (ריב"ן) שם: לאחר שקבלתו להניק (עי' דק"ס השלם שם).
  364. ↑ עי' כתובות שם: דלא הדרי בהו (ודק"ס השלם שם) ורש"י, ותוס' שם ד"ה אמר.
  365. ↑ עי' ריב"ן שם; שו"ת הרא"ש כלל נג סי' ב.
  366. ↑ רש"י שם; או"ז ח"א סי' תרכט; ר"ן על הרי"ף כתובות שם (כה א).
  367. ↑ רא"ש כתובות פ"ה סי' כ, הובא בב"י אה"ע סי' יג. ועי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' תתסד וד"ל סי' תה (שסב) וס' סיני סי' שסד, הובא בתשו' מיימוניות נשים סי' כד, שאלו היתה עוברת על דבריהם, היו הורגים אותה, וצ"ב.
  368. ↑ עי' ציון 351.
  369. ↑ ריב"ן שם.
  370. ↑ עי' שאילתות (מירסקי) שאי' יג ושנו"ס שם, והעמ"ש לשאילתות שם אות ח ושו"ת משיב דבר ח"ד סי' יט וכ, בדעתו (ולפי"ז "לא הדרי בהו" בכתובות שם, הוא על החזרה להניק, ועי' ציון 351); עי' שו"ת מהר"ם חלאוה סי' קלז וקמב.
  371. ↑ ריב"ן שם.
  372. ↑ עי' ציון 354 ואילך. ועי' קו' תוס' שבציון 358 וציון 381.
  373. ↑ ריב"ן שם; רשב"א כתובות שם; ריטב"א (הובא בשמ"ק) שם, בשם תוס'; עי' שיטה לר"ן שם. ועי' ציון 337.
  374. ↑ תשו' גאון אחד מגאוני צרפת באו"ז ח"א סי' תשמ ור"י הזקן בשבה"ל ח"ב סי' נד ובמרדכי יבמות סי' יט (הובא בב"י שם); רא"ש שם ותוס' הרא"ש כתובות שם; ריטב"א שם; ר"ן על הרי"ף שם, הובא בב"י שם; ריב"ש סי' שס ותסג; הגמ"ר כתובות סי' רפט בשם תוס' שאנץ.
  375. ↑ תשו' ר"י הזקן שם.
  376. ↑ ריב"ן שם; עי' רא"ש שם.
  377. ↑ ר"י הזקן ואו"ז ורשב"א ורא"ש ור"ן וריב"ש והגמ"ר, שם.
  378. ↑ עי' ציון 336 ואילך. ריב"ש שם; בהגר"א אה"ע סי' יג ס"ק מ.
  379. ↑ שמ"ק שם (ועי' ציונים 354, 357).
  380. ↑ רשב"א כתובות שם ושו"ת ח"א סי' תשכג והחדשות מכת"י סי' קסא, הובא בב"י שם, והמיוחסות לרמב"ן סי' קלב; עי' רא"ש שם ובציון 524 ושו"ת הרא"ש שם ובציון 400, וב"ח אה"ע סי' יג ד"ה ומ"ש אפילו, בדעתו; ר"ן על הרי"ף שם, הובא בב"י שם; שיטה לר"ן שם; עי' ראשונים שבציון 395 ואילך.
  381. ↑ עי' גמ' שבציונים 323, 360, ומהר"ם מר"ב וריב"ש שבציון הבא, שמ' שאין שום צד היתר כשהולד חי, אלא במת, עי' ציון 323, שאין יכול לבוא בשום ענין לידי תקלה. ועי' שו"ת חכמי פרובינציה וריב"ש שבציון הבא, שאפ"ל שאף הגמ' שבציון 355 אינה כר"נ (ושלא כציון 372 ואילך).
  382. ↑ שו"ת מהר"ם מר"ב שם, הובא בקצרה בשו"ת הרא"ש שם ובב"י שם. ועי' מהר"ם מר"ב שם, ושו"ת חכמי פרובינציה סי' נד ומהר"ם חלאוה סוס"י קמב ומ"מ גירושין פי"א הכ"ז הובא בב"י שם וריב"ש סי' תסג, באחד הביאורים, שכ"ד הרי"ף כתובות שם (כה א) והרמב"ם שם, שהשמיטו דברי ר"נ, ועי' נובי"ק אה"ע סי' יג וחת"ס כתובות שם ד"ה ואתון, בטעמם, ועי' ציון 403.
  383. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א שם, הובא במ"מ ובב"י שם; ריב"ש סי' יג ותסג; עי' ראשונים שבציון 345.
  384. ↑ עי' ציון 364 ואילך.
  385. ↑ רשב"א וריב"ש שם, וכשם שאמרו באשה שנתגרשה אחרי שהכירה הולד, שכופים אותה להניק את בנה בשכר, מפני הסכנה, ונותנים לה שכרה, ע"ע גרושה ציון 138 ואילך, ולא אמרו שישכור האב מינקת, או שנשי בית ריש גלותא אין כופים אותן להניק.
  386. ↑ ריב"ש שם.
  387. ↑ עי' ציון 385. מ"מ, הובא בב"י, שם; ריב"ש סי' תסג.
  388. ↑ רשב"א וריב"ש, שם. וע"ע הנ"ל מאימתי מכיר הולד את אמו, וע' מינקת. ועי' אב"מ סי' יג ס"ק יז, שהק' מדוע לא גזרו באינו מכירה משום מכירה (עי' ציון 116, שי"ס שגוזרים כן), ואע"פ שלא גזרו באלמנות אלו משום אלמנות אחרות, עי' ציון 372 ואילך, ה"ז משום שעניינן מפורסם, אבל אין ידוע לכל שאין הולד מכיר את אמו, שהוא דבר הטעון בדיקה, לסוברים כן, ע"ע הנ"ל מחלוקת, אמנם לסוברים ש"מכירה" היינו שאינו רוצה לינק מאחרת, כיון שנודע שאלמנות אלו נתנו למניקה, ה"ז ידוע שאינו מכירה, שהרי קיבל הולד מינקת אחרת. ועי' סה"י חי' סי' תשמח, ומ' קצת שלר"ש הזקן, לא גזרו כלל איסור במניקות של בית ראש הגולה, וכשם שגרושה אפי' הכירה הולד, מותרת לינשא, כ"ז שלא כפוה בי"ד, עי' ציון 126, כן אלמנות אלו מותרות, אפי' היה הולד מכיר את אמו, וצ"ב.
  389. ↑ ר"פ שבציון 391.
  390. ↑ סמ"ק מצוריך ומ"מ ור"ן שבציון הבא.
  391. ↑ ר"י בהגמ"ר כתובות סי' רפט, הובא בד"מ הארוך אה"ע סי' יג; או"ז ח"א סי' תשמ; מהר"ם מר"ב שם; הג' ר"פ לסמ"ק מ' קפג אות כ בשם תוס' (הובא באר"ח ח"ב הל' קדושין סי' טז ובכלבו סי' עה); רא"ש כתובות פ"ה סי' כ; שו"ת הרא"ש שם, שכ"ד כל חכמי אשכנז; תוס' הרא"ש כתובות שם; ריטב"א כתובות שם ושכ"פ רבינו יהודה; רי"ו תא"ו נכ"ג סוף ח"ג; סמ"ק מצוריך מ' קפ אות רא בשם ר"ט מביאנ"א (ועי' ציון 422 שי"א שהתיר); הגמ"ר שם, בשם ר"ת (כנראה ט"ס וצ"ל ר"ט, עי' ל' הסמ"ק מצוריך שם וקיצור סמ"ג וריקאנטי שבציון הנ"ל, ובד"מ שם בסתם: ופסקו, ועי' שו"ת בנימין זאב סי' קכט בשם הגמ"ר שם וערוגת הבושם סי' יג אות מג ושד"ח מע' אישות סי' ג אות כא); מהר"ם חלאוה שם וסי' קלז; מ"מ שם; ר"ן על הרי"ף כתובות שם; ריב"ש סי' שס ותסג (הובא בד"מ שם); נמוק"י כתובות שם; עי' ראשונים שבציונים 409, 410; טוש"ע אה"ע יג יא; שו"ת ב"י דיני כתובות סי' א.
  392. ↑ ע"ע התרת נדרים: ברבים ועל דעת רבים. או"ז ומהר"ם מר"ב ורא"ש ושו"ת הרא"ש ורי"ו וסמ"ק מצוריך ומהר"ם חלאוה וטוש"ע, שם. ועי' או"ז שם, שאם תרצה המינקת להינשא, תוכל לחזור בה, שלדבר מצוה מתירים אפי' נדר ע"ד רבים, ע"ע הנ"ל ציון 595 ואילך, ועי' מהר"ם שם, שאפי' נדרה המינקת ע"ד רבים, יש לחשוש שבעלה יפר את נדרה, שכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת, וע"ע הפרה (הפרת נדרים) ציון 214 ואילך, מח' ראשונים אם יכול הבעל להפר בנדרה ע"ד רבים, ועי' ישוע"י אה"ע סי' יג פיה"א אות ט.
  393. ↑ עי' לעיל.
  394. ↑ עי' ציון 373 ואילך.
  395. ↑ עי' ר"פ שם; עי' רא"ש שם; עי' מ"מ שם; תוס' הרא"ש וריטב"א ור"ן וריב"ש ונמוק"י, שם. ועי' גמ' שבציון 355.
  396. ↑ ריב"ש סי' שס, וראיה מגמ' גיטין לה א, שאין משביעים אלמנה על כתובתה, כיון שהיא חשודה להשבע לשקר, שמשום שטורחת לפני יתומים, מורה היתר לעצמה לעבור על שבועתה.
  397. ↑ ע"ע יראת ה' ציון 116. מהר"ם מר"ב שם, בשם גדולי הדור (עי"ש עוד), הובא בבהגר"א אה"ע סי' יג ס"ק לח.
  398. ↑ עי' שו"ת הרא"ש כלל יח סי' יז, על מינקת חברו שהיא בת לאחד מגדולי החצר, וכלל נג סי' ב, על איש מבית ריש גלותא הבא לישא מינקת של אדם אחר, ושוכר לה מינקת; עי' מאירי כתובות שם; ריב"ש סי' תסג; טוש"ע שם. ועי' פרישה שם ס"ק טז.
  399. ↑ טור שם.
  400. ↑ שו"ת הרא"ש כלל נג שם, הובא בב"י שם. ועי' רא"ש שם, שאם איש מבית ריש גלותא נושא מינקת של אדם אחר, לא תירא כ"כ המינקת, כיון שהילד אינו מבית ריש גלותא, ואולי תחזור בה, ושאל"כ הרי הפקעת תק"ח, שכל מינקת חברו תבקש לאחד מבית ריש גלותא שישכור לה מינקת, אלא ודאי לא התיר רב נחמן אלא לנשים מניקות של בית ריש גלותא (עי' ב"ש סי' יג ס"ק לח).
  401. ↑ מהר"ם חלאוה שם.
  402. ↑ מאירי שם; עי' שו"ת הר"ן סי' מח.
  403. ↑ ר"ן על הרי"ף וריב"ש, שם. ועי' מהר"ם חלאוה ור"ן על הרי"ף ושו"ת הר"ן וריב"ש, שם, שכ"ד הרי"ף והרמב"ם, שם, שהשמיטו את דברי ר"נ, ועי' ציון 382. ועי' נובי"ק אה"ע סי' יג, שהק' שדרכו של הרמב"ם, שלא להשמיט אף עניינים שאינם נוהגים בזה"ז, ועי' עצ"א סי' יג ס"ק כג, שהיה לו ללמדנו הדין אם יעמוד לנו מלך או שלטון במעלת ראש הגולה שהיה בימיהם.
  404. ↑ עי' שו"ת בגדי כהונה אה"ע סי' ד, ושאינו עדיף מערבון גדול ושאר חיזוקים, עי' להלן; עי' תפארת צבי אה"ע דיני מינקת חבירו סי' ז. ועי' סוף ציון קודם.
  405. ↑ ריטב"א שם; מהר"ם חלאוה שם; ריב"ש שם.
  406. ↑ גאון אחד מגאוני צרפת באו"ז שם ור"י הזקן בשבה"ל ובמרדכי יבמות שם (הובא בב"י שם); או"ז שם בשם רבינו יהודה בר יצחק שירליאון; הגמ"ר שם בשם תוס' שאנץ. ועי' או"ז ושבה"ל ומרדכי, שם, שבמינקת גויה יש לחוש יותר, שמא תכניס עצמה בחשד שפ"ד, ולא יניחוה עוד להניק, מדאגה, ותהיה פטורה מן הערבון, או שמא תיפטר בחזקה בדיניהם.
  407. ↑ עי' ר"פ שם; עי' הגמ"ר שם, ובשם ר"י (הובא בד"מ הארוך שם ובב"ש שם ס"ק כד).
  408. ↑ עי' שו"ת הר"ן סי' מח, הובא בב"י שם; שו"ת ב"י שם. ועי' אפי זוטרי סי' יג ס"ק כח שאפי' היתה המינקת קרובתה של האם והולד, אינו מועיל, שאין הכל בקיאים בקרובותיה ויבואו להתיר ברחוקות. ועי' ערוה"ש אה"ע סי' יג סי"ב, שאפי' השלישו בעד המינקת הרבה מעות, אינו כלום.
  409. ↑ עי' ר"י הזקן ואו"ז ור"פ וריטב"א ור"ן וריב"ש והגמ"ר, שם. ועי' ציון 395.
  410. ↑ עי' שמ"ק כתובות שם בשם תר"י; שו"ת הר"ן שם.
  411. ↑ שו"ת מים עמוקים ושו"ת ר"ע דאיינה שלהלן.
  412. ↑ רשב"א שבציון הבא.
  413. ↑ ר"י בהגמ"ר שם; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשכג (ועי' ציון 425); שו"ת מים עמוקים ח"א סי' י; שו"ת ר"ע דאיינה סי' קמג. ועי' ר"ע דאיינה שם, שאין לחלק בין מינקת אחת למאה מניקות, שלא התירו אלא באלמנות של בית ריש גלותא, ואין לעשות "חילוקים מן הכרס" במה שלא חלקו ראשונים (עי' כעי"ז בנובי"ק שם ד"ה גם מה).
  414. ↑ ר"י הזקן שם.
  415. ↑ עי' ציון 371.
  416. ↑ מאירי שם, עי' ציון 402.
  417. ↑ רשב"א כתובות שם; צרור הכסף דרך ה ש"ז אות ג; רבנו קרשקש כתובות שם; מ"מ שם, הובא בב"י שם, בשם י"מ; ר"ן על הרי"ף שם, הובא בב"י שם, בשם יש מי שכתב (וחלק עליו).
  418. ↑ רשב"א שם.
  419. ↑ עי' קיצור סמ"ג וריקאנטי שבציון 422 וסמ"ק מצוריך והגמ"ר, שם, שהנידון שם היה במינקת ישראלית (ע"ע חשוד על השבועה ציון 309 ואילך, שגוי חשוד על השבועה, ועי' לעיל ציון 406).
  420. ↑ עי' קיצור סמ"ג וריקאנטי ומ"מ ור"ן שבציון 422.
  421. ↑ ריטב"א שבציון הבא.
  422. ↑ או"ז ושו"ת מהר"ם מר"ב, שם, בשם ר' יעקב כהן מקרקוב, ושו"ת הרא"ש שם (הובא בב"י שם) בשם אחד מגדולי הארץ באשכנז (וחלקו עליו), וקיצור ספר מצוות גדול לר"א ב"ר אפרים עשין סי' לז עמ' 89, בשמו; קיצור סמ"ג ורי"ו, שם, בשם ר' טוביה (מויאנה, רי"ו חלק עליו), והשואל בשו"ת מהר"ם חלאוה סי' קלז בשם ר' טוביה בשם ר' יחיאל; פסקי ריקאנטי סי' רמ: הורו הגאונים (ועי' שו"ת ב"י שם); ריטב"א (הובא בשמ"ק) כתובות שם, בשם בעלי התוס' האחרונים; מהר"ם חלאוה סי' קמב בשם מגדולי המורים (וחוכך לחלוק עליו); מ"מ שם, בשם יש מי שכתב, ור"ן על הרי"ף שם, בשם אחרים (וחלקו עליו). ועי' ריקאנטי שם, ששבועה ע"ד רבים אין לה אפי' הפרה ע"י הבעל (ועי' סוף ציון 392, ועי' מהר"ם חלאוה שם שהבעל יקיים את שבועת אשתו, ע"ע הקמה). ועי' סמ"ק מצוריך שם בשם ר"ט מביאנ"א והגמ"ר שם בשם ר"ת (נ' שצ"ל: ר"ט) הובא בד"מ הארוך שם ורמ"א שם יא: י"א וציון 391, שלא הקלו אלא בדיעבד אם כנס, שלא יוציא, עי' ציון 562 ואילך וציון 674 (ועי' שו"ת בנימין זאב סי' קכט ושו"ע לר"ש חעלמא שם אות ט ושו"ת מים חיים רפפורט אה"ע סי' ט, הובא בשד"ח מע' אישות סי' ג אות כא, שמ' שמ"מ מפרישים אותם עד סוף כ"ד חודש, עי"ש ראיות, ועי' ב"ש שם ס"ק כה ונתל"ש שם סוס"ק יא וערוגת הבושם שם אות מג וארץ צבי אה"ע שם ס"ק לו ופנ"מ אה"ע שם ס"ק כד ומחצה"ש לר"מ יאגיד שם ס"ק כה, אם מועיל שתתן המינקת משכון לד' זו, ועי' ציונים 406-407).
  423. ↑ עי' תשו' הרשב"א בשו"ת מהר"ם חלאוה סי' קלז (עי' סי' קמב בשם מגדולי המורים) ובדברי השואל בשו"ת הר"ן שם, ושכ"ד מקצת רבותיו (ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשכג, ולעיל ציון 413); שיטה לר"ן בשם הר' ז"ל (הרשב"א, לפי הגהת המהדיר במהד' מוה"ק).
  424. ↑ תשו' הרשב"א שם. ועי' או"ז שם ומהר"ם חלאוה שם וסוס"י קמב, שהק' על המתירים, שלא מצינו בתלמוד הלכה להתיר בכל אלו, אלא במת בלבד, עי' ציונים 323, 360, וכן לא העמידו את דברי המתירים בנתנה בנה למניקה שבציון 359, בכגון אלו, ורב נחמן שבציון 343 לא התיר באופן זה, ושבועה או קנס הוא דבר המצוי ואפשר לעשות כן לכל אדם, ונמצאת אומר שהנותנת בנה למניקה מותרת לינשא, והמקל "לבטל דברי רב ושמואל בא" (עי' ציון 227).
  425. ↑ ס' הנייר הל' מיאון ואשה שנתארמלה בשם הגאון, והגהה בשם הר"ר ברוך חיים; השואל בשו"ת מהר"ם חלאוה, בשם הרשב"א (ועי' ציון 413). ועי' מים עמוקים ח"א סי' י, בד' המתירים, שהוא דבר שאינו שכיח ששתיהן יחזרו בהן, ועי' שו"ת או"ש ח"א סוס"י ז, ששכירת שתי מניקות, הוא דבר המתפרסם ויש לו קול.
  426. ↑ עי' ציונים 351, 371. חת"ס כתובות שם; עי' שד"ח מע' אישות סי' ג אות כ, בשם אחרונים, שעשו סניף להתיר ע"י שתשבע המניקת ע"ד רבים, ולא הצריכו התחייבות של אם הולד.
  427. ↑ אב"מ סי' יג ס"ק י. וע"ש שדוקא שבועה מועילה, שיש לה קול וידוע שנשבעה, אבל אין מועיל שתשלם אם הילד מראש את כל דמי השכירות, או שתתן למינקת משכון, שאפשר שאין לזה קול ויבואו להתיר באישה אחרת. ועי' ציון 430. ועי' שד"ח שם, שאפשר שלא טוב שתשבע, שיתכן שתראה שאין מינקת זו ישרה בעיניה, ותרצה לתת את בנה לרעותה הטובה ממנה, וכ' שאולי כוונת האב"מ שתשבע שלא תחזור בה מליתנו למינקת כלשהי, זו הטובה עבור בנה. ועי' שו"ת עטרת חכמים אה"ע סי' א, הובא בשד"ח שם, שבמזנה, עי' ציון 145 ואילך, ששמשה נדה, לא תועיל שבועה, שהיא חשודה על השבועה (ע"ע חשוד על השבועה ציון 252 ואילך).
  428. ↑ עי' אב"מ שם (מ' אפי' לכתחילה, ולא רק בדיעבד אם כנס, עי' ציון 422), במינקת פנויה שנשבעת ע"ד רבים, שאין חשש שבעל יפר לה את שבועתה, עי' ציון 392. ועי' שו"ת רע"א קמא סי' צה, הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק יט וכב, ושו"ת באר יצחק אה"ע סי' א ועין יצחק ח"א אה"ע סי' טו, שאף במינקת נשואה יש תקנה, שישבע הבעל ע"ד רבים שלא יפר לה (ועי' מהר"ם חלאוה שבסוף ציון 422, ועי' ציון 433 ואילך, שי"ס שלא התירו כשהמינקת נשואה). ועי' במקורות להלן (ציונים 429, 430), שלא הצריכו לחזק את התחייבות האם ע"י שבועה שלה. ועי' ציון 388, שי"ס שאף המתירים באלמנות של בית ריש גלותא, לא התירו אלא כשאין הולד מכיר את אמו.
  429. ↑ עי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' קכה; עטרת חכמים שם; באר יצחק ועין יצחק שם; עי' שו"ת ישועות מלכו אה"ע סי' יד וליקוטי שו"ת סי' ו; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' סד ועי' מהרש"ם שם ושו"ת בר ליואי ח"ב אה"ע סי' יא ושו"ת עזרת כהן סי' כ, שכל שנעשה בערכאות יש לו קול (עי' סמ"ע סי' סח ס"ק ה ומ"א סי' רמו ס"ק טו וע' ערכאות), ועי' ציון 404. ועי' שו"ת או"ש ח"א סי' ז, שצרף להתיר בשעה"ד להוסיף על שבועת המינקת, שכירת שתי מניקות, עי' ציון 425.
  430. ↑ עי' רע"א ועטרת חכמים ובאר יצחק ועין יצחק ומהרש"ם, שם. ועי' באר יצחק ועין יצחק שם, שאם א"א להשליש שכר המינקת במזומן, די בהתחייבות לפי חוקי המדינה, לשלם שכר המינקת.
  431. ↑ עי' ציון 361 ואילך, האופנים שהתירו, ושם מחלוקת.
  432. ↑ עי' ציון 459 ואילך, האופנים שהתירו, ושיש אוסרים. ועי' עוד ציון 359, ד' הסוברים שלא גזרו בנתנה בנה למינקת, ועי' ציונים 558-560.
  433. ↑ שו"ת כנס"י סי' נט, הובא בבה"ט אה"ע סי' יג ס"ק לג, ותמה שלא הזכירו הפוסקים ד"ז; נוב"י מהדו"ק אה"ע סוס"י יג וסוס"י יז (הובא בפת"ש שם ס"ק כט) וכה ומהדו"ת אה"ע סי' לב (הובא בפת"ש שם ס"ק כב) ולה; עי' הפלאה כתובות ס ב סד"ה בגמרא; שו"ת ברית אברהם אה"ע סי' יח וכ הובא בפת"ש שם ס"ק כט; שו"ת מאמ"ר סוס"י צד; שו"ת שערי דעה קמא סי' קכא (מהד' חדשה סי' רסו). ועי' אב"מ שבציון 428, טעם נוסף שלא להתיר אלא במינקת פנויה, ועי' שו"ת או"ש ח"א סוס"י ז, בד' או"ז שבציון 392. ועי' נוב"י שם, שהחכם בשו"ת מהר"ם מר"ב שבציון 440, שהתיר להינשא אע"פ שהיה למינקת בעל, לא ידע שהיה שם בעל.
  434. ↑ עי' ציון 19.
  435. ↑ כנס"י ונוב"י וברית אברהם, שם.
  436. ↑ עי' להלן.
  437. ↑ ברית אברהם שם.
  438. ↑ עי' נוב"י וברית אברהם, שם.
  439. ↑ נוב"י שם; עי' ברית אברהם שם; מאמ"ר שם.
  440. ↑ עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' תתסד וד"ל סי' תה (שסב) וס' סיני סי' שסד, הובא בתשו' מיימוניות נשים סי' כד, וציונים 392, 422; עי' פחד יצחק ע' אשה (מהד' מוה"ק עמ' תקצא), הובא בשד"ח מע' אישות סי' ג אות כג; בי"מ שם סי"א; עי' עצ"א שם ס"ק כד וכה (ועי' צ"צ שלהלן בדעתו); הג' ברוך טעם לנובי"ק שם סי' כה ושו"ת עטרת חכמים אה"ע סוס"י א וד הובא בשד"ח שם; שו"ת רע"א קמא סי' צה, הובא בפת"ש שם; חת"ס כתובות ס ב; פני משה אה"ע שם מה"פ ס"ק כג; שו"ת משיבת נפש ח"ב סי' סה; שו"ת צ"צ לובאוויטש אה"ע סי' מא, הובא בשד"ח שם; שו"ת באר יצחק אה"ע סי' א ענף י ויא ושו"ת עין יצחק ח"א אה"ע סי' טו; ערוה"ש שם סכ"ד. ועי' רע"א ומשיבת נפש ובאר יצחק, שם, שמל' הברייתא שבציון 359: נתנה בנה למינקת, ל"מ דוקא מינקת פנויה.
  441. ↑ עי' ציון 22 ואילך.
  442. ↑ פחד יצחק ובי"מ ועצ"א וברוך טעם ועטרת חכמים ורע"א וחת"ס ופ"מ ומשיבת נפש וצ"צ ובאר יצחק וערה"ש, שם.
  443. ↑ משיבת נפש שם.
  444. ↑ עצ"א ורע"א וחת"ס ומשיבת נפש וצ"צ, שם. ועי' עצ"א וחת"ס שם, שהוא דוקא במינקת בשכר, משא"כ כשמינקת בחינם.
  445. ↑ פחד יצחק ובי"מ וברוך טעם ועטרת חכמים וחת"ס ופ"מ ומשיבת נפש וצ"צ ובאר יצחק וערה"ש, שם. ועי' בי"מ וברוך טעם ועטרת חכמים ובאר יצחק, שם, שכ"מ ברש"י יבמות מב ב ד"ה אשה. ועי' בי"מ שם, שכ"ה לסוברים שהחשש במינקת חברו, שהבעל לא יקפיד לרפאות את החלב, עי' ציון 24.
  446. ↑ עטרת חכמים וחת"ס, שם.
  447. ↑ חת"ס וערה"ש, שם.
  448. ↑ ערה"ש שם.
  449. ↑ עי' רע"א ובאר יצחק ועין יצחק, שם, וציון 428.
  450. ↑ צ"צ ושד"ח, שם. ועי' ציונים 429, 430. ועי' משיבת נפש וצ"צ, שם, שיש לחוש שלא ישלמו ימי יניקת בנה של המינקת זמן רב קודם סוף כ"ד חודש של הולד שמניקה, שמא תתעבר, אך לא מצאנו סברא זו באחרונים.
  451. ↑ עי' ציון 431.
  452. ↑ עי' ציון 460 ואילך.
  453. ↑ שו"מ מהדו"ת ח"ב סי' לו ומהדות"ל ח"ב סי' נט, ועי' מהדו"ת ח"ג סי' קלה, ועוד.
  454. ↑ עי' ציון 504.
  455. ↑ שו"ת שם אריה אה"ע סי' צו וערך ש"י אה"ע סי' יג סו"ס יא, בד' הק"נ שבציון הנ"ל.
  456. ↑ עי' ציון 19 טעם האיסור. ועי' ערוגת הבושם סי' יג אות לו, שלסוברים שחששו שיתעכר חלבה אף בלי שתתעבר, עי' ציון 18, פשוט שאסורה להינשא.
  457. ↑ עי' ח"מ שם ס"ק ט, וכמו שאשת סריס צריכה להמתין ג' חודשי הבחנה (ע"ע הבחנה: כשאין חשש עיבור ושו"ע שם ס"א), ועי' ציון 50; ב"ש שם ס"ק כא; ערה"ש שם סי"ט. ועי' ציונים 45, 46, שגזרו במקום שאין חשש שתתעבר.
  458. ↑ עי' ציון 342 ואילך, על נתנה בנה למינקת או גמלתו.
  459. ↑ עי' גאונים וראשונים שבציונים 466, 484, 530; עי' רא"ש כתובות פ"ה סי' כ (עי' ציונים 484, 497, בדעתו) ושו"ת הרא"ש כלל נג סי' ג וד (הובאו בב"י אה"ע סי' יג) ותוס' הרא"ש כתובות ס ב; עי' צרור הכסף דרך ה ש"ז אות ג; עי' נמוק"י כתובות שם; עי' טוש"ע שם יא. ועי' שו"ת הרא"ש שבציון 490, שי"ח.
  460. ↑ עי' גאונים וראשונים שבציון 466; שו"ת הרא"ש שם.
  461. ↑ עי' ציון 2. שו"ת הרא"ש שם סי' ג, שכ"מ ל' הברייתא יבמות מב א שבציון 1: "מינקת" חברו; עי' רא"ש כתובות שם, שכ"מ ל' הברייתא כתובות ס א: מינקת שמת בעלה כו'.
  462. ↑ עי' שו"ת הרא"ש שם; עי' רי"ו תא"ו נכ"ג ח"ג.
  463. ↑ שו"ת הר"ן סי' יב.
  464. ↑ עי' רא"ש שבציון 524; עי' נמוק"י שם; לבוש שם; עי' כנה"ג שם הגה"ט אות כ; עי' ב"ש מהדו"ק שם ס"ק יט.
  465. ↑ לבוש שם; עי' בי"מ שם.
  466. ↑ שכ"ט בראשית כא כא וסמ"ג עשין נ (הובא בהגמ"י גירושין פי"א אות נ ושה"ג כתובות פ"ה כה א, ועוד) וס' הנייר הל' מיאון ואשה שנתארמלה ועץ חיים הל' גיטין פ"ט ופסקי ריקאנטי סי' רמ וסמ"ק מצוריך מ' קפ אות רד וריב"ש סי' יג ותסג, בשם תשו' הגאונים; עי' ריטב"א יבמות מג א ונמוק"י יבמות יד ב והגמ"ר כתובות סי' רפט, בשם תשו' הגאון; שו"ת הר"ן שם; שו"ת מהרי"ו סי' קב; שו"ת מהר"ם פדואה סי' ל; ד"מ שם אות י; שו"ע שם. ועי' גאונים שבציונים 489, 560. ועי' ציון 345, שאין נותנים תינוק למינקת, אלא כשלא הכיר את אמו.
  467. ↑ שכ"ט שם; עי' סמ"ג שם, ושו"ת הרא"ש שם בדעתו; ס' הנייר ועץ חיים וסמ"ק מצוריך ושו"ת הר"ן ושו"ע, שם.
  468. ↑ שו"ת הרא"ש שם, שאפי' לא היתה מניקה אלא לפעמים, לתענוג, אסורה להינשא (ועי' ציון 481), ואפי' פסקה כעת מלהניק וצמקו דדיה; בהגר"א שם ס"ק מג.
  469. ↑ שו"ת הרא"ש שם: ושמא; לבוש אה"ע שם; עי' בהגר"א שם ס"ק מב.
  470. ↑ שו"ת הר"ן שם, וכ' שקצת סמך לשיעור ג' חודשים, מגמ' שבציון 222, וצ"ב (ועי' שו"ת הרא"ש שם סי' ג, ת' שניה, ש"כל" אישה לא יחזור חלבה אחר ג' חודשים, אמנם שם ת' ראשונה: "אפשר" שצמקו דדיה, ומ' כעין הר"ן); עי' ב"ש שם ס"ק כז. ועי' שו"מ מהדו"ק ח"א סי' כב, שאף שלא פסק חלבה, כל שהוא ג' חודשים, מותרת להינשא, שהוא שיעור לפסיקת חלבה.
  471. ↑ שו"ת הר"ן שם.
  472. ↑ שו"ת הרא"ש שם.
  473. ↑ עי' שו"ת הרא"ש שם; עי' לבוש שם וק"נ על הרא"ש כתובות שם אות פ ועצ"א סי' יג ס"ק כד ואפי זוטרי שם ס"ק ל. ועי' ט"ז שם ס"ק ז, שאף לטור שם, שלא הזכיר ג' חודשים (עי' ציון 482), ה"ז משום שאין שיעור קבוע לפסיקת החלב, עי' ציון 470, אך אינה מותרת לינשא אלא כשפסק חלבה בשיעור הידוע לה בפסיקת חלבה, ועי' ב"ח שבציון 482 ואילך, בד' הטור.
  474. ↑ עי' ציון 349.
  475. ↑ שו"ת הר"ן שם, וכ' שאע"פ שאין סמך ברור בגמ' לדברי הגאון ולשיעור שקצב, מ"מ דברים ברורים הם בטעמם, ודברי גאונים קבלה היא בידם. ועי' שו"ת הר"ן שם, שכיון שאין איסור מינקת חברו אלא מדבריהם, אפשר להקל, עי' ציון 70. ועי' ציון 497, מקור להיתר בכל אשה שאינה נקראת מינקת חברו משום שאינה ראויה להניק.
  476. ↑ מהרי"ו שם.
  477. ↑ שו"ת אגודת אזוב אה"ע סי' ט, בד' המהרי"ו; עי' ערוה"ש שם סי"ג.
  478. ↑ אגודת אזוב שם (ע"ש שכ"כ אף בד' שו"ת הר"ן שם). ועי' שו"ת להורות נתן ח"ט סי' מג בד' המהרי"ו, שבג' חודשים יש קול שמסרה למינקת.
  479. ↑ ע"ע גרושה ציון 140, מח' אמוראים מאימתי מכיר הולד את אמו המניקתו.
  480. ↑ ריב"ש סי' יג ותסג. ועי' שו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' נט ונח, שלסוברים שהזמן שמכיר הולד את המניקה אותו, הוא שלושים או חמישים יום, ע"ע הנ"ל, אף בנתנה בנה למינקת קודם מיתת הבעל, די בשיעור זה. ועי' פני משה אה"ע סי' יג ס"ק כז, שכשמכיר הולד את המינקת האחרת, אין לחשוש שהמינקת תחזור בה, שהוא כדבר האבד, שאין פועל יכול לחזור בו, עי' ציון 348 (ולטע"ז לא חששו למש"כ בציון הנ"ל, שעד שיכוף בי"ד את המינקת, יסתכן התינוק).
  481. ↑ אב"מ סי' יג ס"ק יב, בד' הריב"ש שם (וכ"מ ל' הגאונים שבציון 466, שפירשה "מלהניקו", ועי' שכ"ט להלן), וכ' שלטעם הרא"ש והר"ן שבציון 469 ואילך, אינה מותרת לינשא אלא אם פירשה לגמרי מלהניק (וכ"מ בשכ"ט ורא"ש ור"ן ושו"ע, שבציון 467), אפי' ולד אחר, ופסק חלבה, וכשיש צד נוסף להקל, אפשר לסמוך על טעמו של הריב"ש. ועי' פני משה שם, שחולק, שאפי' לריב"ש, אינה מותרת להינשא אלא כשפירשה לגמרי מלהניק (ולא הצריכו שיכיר הולד את המינקת אלא מן הטעם שבציון הקודם). ועי' שו"ת הרמ"א שבציון 531, טעם נוסף לשיעור ג' חודשים.
  482. ↑ עי' שו"ת מהר"י ברונא סי' קצז ועמודי שלמה על הסמ"ג עשה נ וב"ח שלהלן וערוגת הבושם סי' יג אות מד, בד' הטור והרא"ש, שלהלן; עי' גאונים וראשונים שלהלן, שלא הזכירו ג' חודשים קודם מיתה. ועי' שו"ת באר יצחק אה"ע ח"א סי' נט, שאפי' לד' זו לא התירו כשמסרה למינקת סמוך ממש למות הבעל, כשהוא כבר מסוכן, שא"כ כל הנשים יעשו כן (ועי' ציון 531).
  483. ↑ עי' ב"ח שלהלן.
  484. ↑ עי' תשוה"ג אסף (ירושלים תש"ב) עמ' 121 (ע"ש שמותרת להינשא "עד שלשה חדשים", ומ' כשיושלמו ג' חודשי הבחנה, עי' ציון 2); עי' תשוה"ג קורונל סי' קה, הובא באוצה"ג כתובות התשו' סי' תמג (עי' ציון 489); עי' רא"ש כתובות פ"ה סי' כ, לפנינו (נראה להתיר אשה כו' שפסק חלבה בחיי בעלה "ושכרו" לו מינקת בחיי בעלה), וטור אה"ע סי' יג בדעתו (פסק חלבה בחיי בעלה "או ששכרו" לה מינקת, אינה צריכה להמתין) וב"ח שם ס"ק ו בדעתם, ש"שכרו לו מינקת בחיי בעלה" הוא היתר בפנ"ע (ושלא כב"י שבציון 497 בד' הרא"ש); עי' צדה לדרך מאמר ג כלל ד פי"א. ועי' עצ"א שם ס"ק כה, שכנראה הנו' הישן ברא"ש כתובות שם, היה "או שכרו". ועי' ב"ח שם, שהטור סמך אף על שו"ת הרא"ש שבציון 469, שהק' שלא ידע טעם לשיעור ג' חודשים. ועי' ט"ז שבציון 473 בד' הטור.
  485. ↑ עי' רא"ש כתובות וב"ח, שם.
  486. ↑ תשוה"ג אסף שם.
  487. ↑ עי' שו"ת מהרי"ק סוף שורש קלט, בד' הטור שם.
  488. ↑ עי' ציון 71. ב"ח שם, בד' הטור. ועי' ציון 475.
  489. ↑ עי' תשוה"ג קורונל שם; עי' צרור הכסף דרך ה ש"ז אות ג.
  490. ↑ עי' ציון 343 ואילך, שלא חילק התלמוד בכך, והטעם שם. שו"ת הרא"ש שם סי' א וב וג, ושכן קיבל מרבותיו, ועי' קיצור ספר מצוות גדול לר"א ב"ר אפרים עשין סי' לז עמ' 88, שצ"ע על תשו' הגאונים שבסמ"ג שם (עי' רא"ש שבציון 469).
  491. ↑ עי' שו"ת הרא"ש שם; עצ"א שם ס"ק כד.
  492. ↑ עי' ציון 22.
  493. ↑ שו"ת הרא"ש שם סי' ב, בשם רבינו מאיר הלוי.
  494. ↑ שו"ת הרא"ש שם סי' ג.
  495. ↑ נובי"ת אה"ע סי' לה, הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק ל.
  496. ↑ ח"מ אה"ע סי' יג ס"ק י; ב"ש שם ס"ק כז.
  497. ↑ עי' ציון 459 ואילך; עי' רא"ש כתובות שם, הובא בציון 484, וב"י שם בדעתו (ש"ושכרו לו מינקת" ברא"ש, הוא תנאי להיתר באישה שאין לה חלב או שפסק חלבה בחיי בעלה, ולא היתר בפני עצמו, ועי' ציון הנ"ל, ד' אחרת ברא"ש); שו"ת מהר"ם פדואה סי' ל; מהרש"ל לטור שם, הובא בפרישה ס"ק יח; שו"ע אה"ע יג יא; ט"ז שם ס"ק ז; ב"ש שם ס"ק כ וכו. ועי' העמ"ש שאי' יג אות ח ושו"ת משיב דבר ח"ד סי' כ, שמקור ההיתר באישה שאינה ראויה להניק, בהיתר לאלמנות של בית ריש גלותא ע"פ הגי' בגמ' שבציון 370: דלא הדרי בהו לאנוקיי, ומכאן שכל שאינה ראויה להניק, אינה בכלל מינקת חבירו. ועי' מהר"ם חלאוה ועוד שבציון 352.
  498. ↑ עי' ציון 459 ואילך, עי"ש טעמים.
  499. ↑ לבוש וח"מ וב"ש, שם.
  500. ↑ עי' מהר"ם פדואה ולבוש ופרישה וח"מ וב"ש, שם.
  501. ↑ ערוגת הבושם שבציון 503.
  502. ↑ עי' לשכת הסופרים לשו"ע שם.
  503. ↑ עי' רא"ש כתובות שם וטור שם בדעתו וב"ח שם בדעתם, הובאו בציון 484; כ"מ בשו"ת הרא"ש כלל נג סי' ד ובתוס' הרא"ש ונמוק"י, כתובות שם; ערוגת הבושם סי' יג אות מד.
  504. ↑ עי' שו"ת חכ"צ סי' סד וק"נ שם אות פ הובא בפת"ש שם ס"ק כג, בד' הרא"ש שם.
  505. ↑ חכ"צ סי' סד וסה וסו, הובא בבאה"ט שם ס"ק כא ובפת"ש שם ס"ק כא, ושכן פשטה הוראה להתיר; שבו"י ח"א סי' צז וח"ג סי' קטז; ק"נ שם אות ר; שו"ת בסו"ס בני אהובה סי' א; נובי"ק אה"ע סי' יד הובא בפת"ש שם ס"ק ל; ערוגת הבושם שם אות נד; ערוה"ש שם סי"ג; עי' עוד אוצה"פ שם ס"ק צב.
  506. ↑ שו"ת בית יעקב סי' קמז; עי' תשו' החולק בשבו"י שם. ועי' נשמת אברהם (סופר) אה"ע שם ס"ק ו, שכיום אין ידוע ברפואה שחלב אם עצמו יהיה ארסי, אך החלב עלול להזיק עקב רגישות של התינוק לחומרים זרים הנמצאים בחלב. ועי' אוצה"פ שם, מח' אחרונים, כשהחלב טוב והסכנה היא לאם להניק, אם נקראת מינקת חברו.
  507. ↑ עי' ציון 35 ואילך.
  508. ↑ עי' יש"ש יבמות פ"ד סי' ל; ב"ש שם ס"ק כ; נובי"ק שם סי' יח; בי"מ שם סי"א; העמ"ש שם אות א וג; ערוה"ש שם סט"ו.
  509. ↑ עי' ציון 19.
  510. ↑ יש"ש שם; ב"ש שם ונובי"ק שם (הובא בפת"ש שם ס"ק יח), בד' ר"ת ותוס' שבציון 109, שאפי' לטעם האיסור למסקנת הגמ' שבציון 19, לא חזרה בה הגמ' מדינים שאסורה בהם לטעם הראשון בגמ' (שבציון 36); בי"מ שם; חי' רע"א לב"ש שם; שד"ח מע' אישות סי' ג אות כט; ערוה"ש שם.
  511. ↑ נובי"ק שם.
  512. ↑ יש"ש שם; ב"ש שם מהדו"ק ס"ק יט; נובי"ק שם; בי"מ שם; עי' העמ"ש שם; ערוה"ש שם.
  513. ↑ נובי"ק שם.
  514. ↑ יש"ש שם; עי' העמ"ש שם.
  515. ↑ ב"ש מהדו"ק שם, ע"פ רא"ש שבציון 524; בי"מ שם. ועי' רע"א שם, שבמעוברת אין היכר של נתינה למינקת.
  516. ↑ עי' לעיל.
  517. ↑ עי' ב"ש שם, שכ"נ בגמ' שבציון 19; ישוע"י פיה"א ס"ק ו ופיה"ק ס"ק כב; עי' שד"ח שם בשם אחרונים. ועי' העמ"ש שם שאפ"ל כן אף בד' תוס' שם.
  518. ↑ עי' ציון 353.
  519. ↑ עי' ציון 459 ואילך.
  520. ↑ רא"ש כתובות פ"ה סי' כ; בהגר"א אה"ע סי' יג ס"ק מא.
  521. ↑ אב"מ סי' יג ס"ק יא.
  522. ↑ עי' ציון 361 ואילך.
  523. ↑ עי' ציון 376.
  524. ↑ רא"ש כתובות שם.
  525. ↑ עי' ציון 459 ואילך, עי"ש טעמים.
  526. ↑ עי' אב"מ וחת"ס ובנין ציון שלהלן.
  527. ↑ עצ"א שלהלן.
  528. ↑ בנין ציון שלהלן.
  529. ↑ אב"מ שם ועצ"א שם ס"ק כד ושו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' קעג ושו"ת בנין ציון סי' קלב ושו"מ מהדו"ת ח"ג סי' ל, בד' הרא"ש כתובות שם, שלא הצריך כאן ג' חודשים, עי' ציון 469 ואילך, טעמו לשיעור ג' חודשים אלו, בנתנה למינקת. ועי' מנחת פתים שו"ת לאה"ע סי' יג סי"א, שצריך שיפרוש ממנה התינוק לפחות ג' ימים, שבתוך ג' ימים עדין שם מינקת עליה, עי"ש ראיתו. ועי' שו"ת ריב"א אה"ע סוס"י ו, שלטעמו של הריב"ש שבציון 480, בנתנה למינקת, שג' חודשים נדרשים כדי שיכיר הולד את המינקת האחרת, פשוט שהגומלת את בנה אינה צריכה ג' חודשים.
  530. ↑ עי' ריטב"א יבמות מג א ונמוק"י יבמות יד ב והגמ"ר כתובות סי' רפט, שאינה נקראת מינקת, אם פירשה מלהניק ג' חודשים קודם מיתת הבעל, ומ' קצת אף כשגמלתו; שו"ת מהרי"ו סי' קב, הובא בכנה"ג סי' יג הגב"י אות מג; עי' שו"ת מהר"י ברונא סי' קצז; שו"ת מהר"ם פדואה סי' ל; עי' שו"ת הרמ"א סי' קיג וקכא; שו"ת אבנ"ז אה"ע סי' מז.
  531. ↑ עי' מהרי"ו שם, וציון 476 ואילך, טעמו לג' חודשים בנתנה למינקת, וטע"ז שייך גם בגומלת את בנה. ועי' שו"ת הרמ"א שם וציון 544, שיש שחששו להערמה, שכשתראה שבעלה נוטה למות, תגמול את בנה בעודו חי, אך ג' חודשים קודם מיתתו, אינה יודעת שימות בעלה (ועי' ציון 482 שיש שחששו לכך סמוך ממש לפטירת הבעל).
  532. ↑ עי' לעיל, הדין בנתנה בנה למינקת או גמלתו קודם מיתת הבעל.
  533. ↑ עי' שו"ת הרמ"א סי' קיג וקכא (הובא בפת"ש אה"ע סי' יג ס"ק כה), ועי' ציונים 352, 353, שחששו כשגמלה את בנה, שמא תמהר לגומלו כדי להינשא.
  534. ↑ עי' שו"ת הרמ"א שם. עי' ציונים 329, 470, בדבר שאינו מצוי, שלא חששו. ועי' מנחת פתים שו"ת לאה"ע סי' יג סי"א, שכיון שאין ביד האשה להתגרש מעצמה, אין חוששים להערמה.
  535. ↑ עי' ציון 109 ואילך.
  536. ↑ עי' שו"ת הריב"ש סוס"י יג הובא בכנה"ג אה"ע סי' יג אות מח ושו"ת ר' משה פרובינצאלו סי' ק ושו"מ מהדו"ק ח"א סי' כג ומהדות"ל ח"א סי' שח, על גרושה שנתנה בנה למינקת ג' חודשים קודם גירושין (לשיטת הגאונים שבציון 459 ואילך); עי' שו"ת הרמ"א שם, על גרושה שגמלתו ג' חודשים קודם גירושין (לשיטתו בציון 530); עי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' קעג ומנחת פתים שם, על גרושה שגמלה זמן מועט, או עכ"פ ג' ימים, קודם גירושין (לשיטתם בציון 529). ועי' שו"ת הרמ"א שם, שכיון שמ' בברייתא יבמות מב א, שלא חלקו בין אלמנה לגרושה לאיסור, עי' ציון 109, אף כשלמדו מברייתא זו להיתר, עי' ציון 461, אין לחלק ביניהן.
  537. ↑ עי' ציון 529.
  538. ↑ עי' חת"ס שם.
  539. ↑ עי' ציון 353. חת"ס שם; אבנ"ז אה"ע סי' מז.
  540. ↑ עי' שו"ת תועפות ראם אה"ע סי' י; פת"ש ואבנ"ז, שם, ע"פ שו"ת הרמ"א שם.
  541. ↑ פת"ש שם. ועי' עוד שו"ת בית שלמה אה"ע סי' כב.
  542. ↑ עי' ציון 530.
  543. ↑ עי' ציון 57 ואילך.
  544. ↑ שו"ת הרמ"א שם, בשם מקצת חכמים באשכנז, הובא בכנה"ג שם אות מב ופת"ש שם, ושהוא כמו פחות מג' חודשים קודם מיתה, שיש לחוש להערמה, לסוברים כן, עי' ציון 531. ועי' כנה"ג שם, בד' האוסרים באלמנה שנתנה בנה למינקת ג' חודשים קודם מיתת בעלה, עי' ציון 490.
  545. ↑ עי' ד' השואל בריב"ש שבציון הבא; ד"מ הארוך אה"ע סי' יג.
  546. ↑ שו"ת הרא"ש כלל נג סי' ד, הובא בב"י אה"ע סי' יג; ריב"ש סי' תסג, הובא בב"י שם (ע"ש ד' השואל בשם רה"ג, וציון 466); שו"ת מים עמוקים ח"א סי' י; שו"ת אהלי תם (בתוך תמת ישרים) סי' מד; מהר"ם פדואה סי' ל; שו"ת מתנות באדם סי' קפה וקפז (מר"י טריוש); עי' שה"ג כתובות פ"ה (כה א), ע"פ דקדוק ד' הטור שבציון 459; שו"ע שם סי"ד; ד"מ שם אות יא ורמ"א שם סי"ג (עי' ח"מ שם ס"ק יד וטז וב"ש שם ס"ק לו וכז, ועי' בהגר"א שם ס"ק נא שפי' בע"א); חכ"צ סי' סד; פנ"י קו"א לכתובות ס ב, הובא בפת"ש שם ס"ק כ (ושלא כ"קלי ההוראה" שהתירו), וסו"ס גבורת אנשים סי' ד; ועוד.
  547. ↑ רא"ש וריב"ש, שם.
  548. ↑ עי' ציון 346. ריב"ש ואהלי תם ומהר"ם פדואה ופנ"י, שם.
  549. ↑ עי' ציון 19.
  550. ↑ עי' ריב"ש ושה"ג, שם. ועי' ח"מ וב"ש ושו"ת מתנות באדם, שם, ומ' הטעם שמשום איסור מעוברת חברו, כבר נאסרה כ"ד חודש, אפי' שאין עליה שם מינקת.
  551. ↑ עי' כעי"ז ברא"ש שבציון 400.
  552. ↑ מהר"ם פדואה שם; עי' פנ"י שם. ועי' מהר"ם פדואה שם, הובא בראש פינה חלקת השדה אה"ע שם סקי"ד, ששמע שגוערים בנשים האומרות ליולדת שלא להניק, כדי שתינשא.
  553. ↑ ריב"ש שם, עי' ציון 358.
  554. ↑ עי' ציון 109 ואילך, מחלוקת.
  555. ↑ עי' ריב"ש שם וסי' יג; ד"מ שם אות ח; עי' שו"ע שם; עי' ב"ש שם ס"ק לח. ועי' ציון 116 וציון 132 וציון הבא.
  556. ↑ עי' ציון 145 ואילך, מחלוקת.
  557. ↑ צ"צ (הקדמון) סי' נה; בי"מ צלעות הבית סי' ה.
  558. ↑ ר' נתן איגרא, בשו"ת מהר"ם פדואה שם ובשו"ת מתנות באדם סי' קפו, ע"פ רא"ש כתובות שבציונים 459, 461, שהתיר כשלא היתה מינקת בחיי בעלה, שאין עליה שם מינקת, וה"ה שיש להתיר מטע"ז, כשלא הניקה לאחר מות בעלה, והרא"ש חזר בו ממש"כ בשו"ת הרא"ש שבציון 546 (ועי' קושיות מהר"ם פדואה שם, על ההוכחה מהרא"ש); שה"ג שם: ראיתי מקילין (ונשאר בצ"ע); שו"ת ר"מ פרובינצאלו סי' ק וקא; שבו"י ח"א סי' צה, הובא בבאה"ט שם ס"ק יג, בצירוף היתרים נוספים; פחד יצחק ע' אשה, הובא בקצרה בשד"ח מע' אישות סי' ג אות א; שו"ת משיבת נפש ח"ב סי' סה. ועי' גו"א לשו"ע שם ס"ק יד ופחד יצחק שם, שרבני מנטובה התירו במזנה, ואפי' באלמנה. ועי' מתנות באדם ור"מ פרובינצאלו, שם, ראיה מגמ' שבציון 19: סתם מעוברת למניקה קיימא, ומ' שיכולה לשכור מינקת עד שלא תתחיל להניק, שלא כסתם מעוברת, ולצאת מכלל האיסור (ועי' ערוה"ש שם סכ"א), וראיה מגמ' שבציון 343: נתנה בנה למינקת או גמלתו, ומ' שכבר היתה מניקתו. ועי' פת"ש שבציון 132 ושד"ח שם וערוה"ש שם סכ"ג ואוצה"פ שם ס"ק קט אות ד, שרבים מן האחרונים התירו בגרושה שלא התחילה להניק, ובצירוף היתרים נוספים, ועי' שו"ת רע"א קמא סי' צה וקהלת יעקב (מליסא) השמטה לסי' יג סי"א בתחילת הספר (הובאו בפת"ש שם ס"ק יט) ועין יצחק ח"א אה"ע סי' יז, ועוד, שיש שצירפו להקל במזנה שלא התחילה להניק.
  559. ↑ תשוה"ג קורונל שלהלן, וכ"מ בהלק"צ שלהלן.
  560. ↑ עי' הלק"צ שימוש בית דין אות טו (תש"ר ח"א עמ' 27) ותשוה"ג קורונל סי' ק, הובאו באוצה"ג כתובות התשו' סי' תמג ותמד, שלא חלקו בין נתנה בנה למינקת בחיי הבעל או לאחר מותו. ועי' ציון 469 ואילך, טעמים שנתנו ראשונים לשיעור ג' חודשים שצריכה האם לפרוש מלהניק, ועי' הלק"צ שם אות יד, ויתכן שכוונת הגאונים לג' חודשי הבחנה (ע"ע), וצ"ב.
  561. ↑ ציון 283 ואילך.
  562. ↑ ברייתא יבמות לו ב ומב א וסוטה כו א; ירו' סוטה פ"ד ה"ג; רמב"ם גירושין פי"א הכ"ח; טוש"ע אה"ע יג יב. על העובר ומארס, עי' ציון 612 ואילך. על מעוברת ומינקת חבירו שנשאה בהיתר, שא"צ להוציאה, עי' אב"מ שם סוס"ק א וציון 161. ועי' ציונים 117, 144, 240, 277, 422, ועוד, על אופנים שונים שצרפו להקל בהם, שלא יוציאה בדיעבד.
  563. ↑ רבא ומר זוטרא בגמ' יבמות שם (ועוד אמוראים שם ולז א, עי' ציון 665-666); רמב"ם וטוש"ע שם. בטעם שמעשיו מועילים והקידושין חלים, לסוברים שאף העובר על איסור דרבנן מעשיו בטלים מה"ת, ע"ע כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד וכו', ציונים 780, 788, 789 (וע"ש ציון 812, לסוברים שמעשיו קיימים).
  564. ↑ כ"מ ברמב"ם שבציון 612; עץ חיים הל' גיטין פ"ט וסמ"ק מצוריך מ' קפ אות רד, בשם ס' החנוכי; שו"ת מהר"ש הלוי אה"ע סי' יב (הובא בקצרה בכנה"ג אה"ע שם הגה"ט אות כא), ושכ"מ ברמב"ם שם; ועוד. ועי' ציון 626, שי"ס שאף מנדים אותו, עד שיוציאה.
  565. ↑ גמ' שם ורש"י. ועי' ירו' שם: יכול הוא להפרישה כו' (כל' המשנה סוטה שבציון 578-579), ולא מפורש שצריך גט, ועי' מרה"פ שם. ועי' ריב"ן יבמות שם ור"י אלמנדרי יבמות י ב, שכיון שמוציא בגט רשאית לינשא לאחר, ועי' ציון 660.
  566. ↑ עי' ציון 594.
  567. ↑ ע"ע הבחנה ציון 205, ושם שי"ח.
  568. ↑ עי' תוס' יבמות שם ד"ה ולא; או"ז ח"א סי' תרכט ותשמ (תשו' ה"ר משה ב"ר חסדאי מתקו); שו"ת מהר"ם מר"ב ליקוטים סי' תקמו (שו"ת בעה"ת סי' נב) וסי' תקמז (שה"ג למרדכי יבמות סי' יט אות ב וחי' אנ"ש שם אות ח); עי' רשב"א יבמות לז א; עי' רא"ש יבמות פ"ד סי' ד; תוס' הרא"ש יבמות לו ב; התוספות שעל האלפס לר"מ ב"ר יו"ט מלונדריש, יבמות שם; אב"מ סי' יג ס"ק ה (ושכ"ה אפי' לראב"ד שבציון 609, ועי' רשב"א שבציון 573).
  569. ↑ מהר"ם מר"ב שם.
  570. ↑ רשב"א שם; עי' ר"א מן ההר יבמות לז א; מ"מ גירושין שם הכ"ד; עי' לח"מ שם. עי' ציון 19 ואילך, טעם האיסור. עי' ר"א מן ההר ומ"מ שם, שע"כ החמירו באיסור מעוברת ומינקת חברו, ולא באיסור הבחנה, לסוברים כן, עי' ציון 567.
  571. ↑ עי' רשב"א וריטב"א יבמות שם (הובא בנמוק"י שם) ומ"מ שם, ומשא"כ בהבחנה, עי' ציון הנ"ל, שזמנה קצר ויכולים הם להשתמר.
  572. ↑ או"ז ח"א סי' תשמ, תשו' ה"ר משה ב"ר חסדאי; עי' נובי"ק אה"ע סי' יב וכה, הובא בפת"ש שם ס"ק כו. עי' ציון 22 ואילך.
  573. ↑ רשב"א שם, בד' הראב"ד גירושין שם שבציון 609 (ועי' אב"מ שבציון 568); עי' ר"א מן ההר יבמות לו ב ד"ה מוציא; עי' בהגר"א שם ס"ק כא וכב, בד' רש"י (שמא כוונתו לרש"י שם לו ב ד"ה אחד, ושלא כמשמע בהג' הב"ח שם, שאין הקנס אלא שלא יחזיר עולמית לר"מ, עי' ציון 586) ותוס' (שבציון 586); עי' בי"מ שם ס"י, בד' הראשונים שבציון 422. ועי' ראב"ד שם, שאף באיסור הבחנה כופים אותו לגרש. ועי' שי' ר' שמואל יבמות שם אות שפב ואילך. ועי' ריב"ש סי' רמא.
  574. ↑ ע"ע התרת נדרים: ברבים ועל דעת רבים.
  575. ↑ ע"ע נדר. ועי' כתובות סא ב ורמב"ם אישות פי"ד ה"ו, שממילא המדיר את אשתו מתשמיש המטה, באופן שהנדר חל, יוציא ויתן כתובה.
  576. ↑ רא"ש שם ותוס' הרא"ש שם ד"ה ולא ומרדכי יבמות סי' יט בהגהה וטור שם ושה"ג יבמות פ"ד (יד ב), בשם מהר"ם מר"ב (עי' מהר"ם שבציון 392); רי"ו תא"ו נכ"ג סוף ח"ג, בשם הרמ"ה; לבוש שם; יש"ש יבמות פ"ד סי' ב. ועי' יש"ש שם, שאם נדר זה היה מועיל להתיר, כהן לא היה צריך לגרש, עי' ציון 661 ואילך, שהיתה לו תקנה בנדר (ועי' ציון 675).
  577. ↑ ע"ע סוטה, ושם על הקינוי והסתירה.
  578. ↑ עי' תוס' ורא"ש, שם, בתירוץ הראשון, בביאור המשנה סוטה כד א: יכול הוא "להפרישה" ולהחזירה לאחר זמן (ע"ע השקאת סוטה ציון 121 ואילך, מח' ר"מ וחכמים), של' "להפרישה" יכול להתפרש אף כגירושין; תוס' איוורא (תוס' שאנץ בד' וילנא) סוטה כד א, בהסבר הראשון; רמב"ן יבמות שם; עי' ר' אברהם מן ההר ומאירי וריטב"א, יבמות שם. ועי' חי' אנ"ש על מרדכי יבמות סי' יט (ד"ת), בשם תוס' שאנץ, שבמ' סוטה שם שנינו לשון הפרשה, משום שאין שם עיקר הדין.
  579. ↑ עי' תוס' ורא"ש שם בתירוץ השני ותוס' איוורא (תוס' שאנץ בד' וילנא) שם, בשם הר"ר יוסף מאורליינ"ש (בכור שור), בסוטה (עי' ציון קודם), ע"פ משנה סוטה שם, שדי בהפרשה (ועי' ציון 615 בד' ר' מאיר שבציון 585); עי' אגודה יבמות פ"ד סוס"י לו (לז בדפו"י), בשם הרמז"ל (ושמא יש ט"ס באגודה), במדיר ע"ד רבים הנאת תשמישה; שו"ת ראנ"ח סי' י, ע"פ תוס' שם, שיש להקל שלא להוציאה, כשמקבל עליו נדוי וחרם ונזירות שמשון ושבועה, שלא יקרב אל פתח ביתה (ע"ש שהתיר עפי"ז במארס, עי' ציון 612 ואילך); דו"ח לרע"א יבמות לז א, בד' ר"י מאורליינש שם, במדיר ע"ד רבים הנאת תשמישה. ועי' ציון 575, וצ"ב. ועי' רא"ש ותוס' הרא"ש ומרדכי, שם, בשם מהר"ם, שבסוטה א"צ כ"כ הרחקה להוציאה בגט, מטעם אחר, לפי ששונאה ומאוסה עליו, שהרי קינא לה ונסתרה תחתיו, ואין חוששים שיבוא עליה (וע"ע השקאת סוטה ציון 297 ואילך וע' יחוד ציון 587, וצ"ב), ועי' או"ז ח"א סי' תרכט, שבסוטה אם היה בא עליה קודם השקאה, גם היה אוסרה עליו עולמית.
  580. ↑ ערוה"ש אה"ע שם סי"ב.
  581. ↑ ריב"ש סי' שס, הובא בב"י אה"ע שם ובב"ש ס"ק כד. ועי' ציונים 62, 93.
  582. ↑ עי' ערוה"ש שם סכ"ז. ועי' להלן מח' אם רשאי להחזירה משעבר זמן האיסור, ושכן הלכה.
  583. ↑ עי' ציון 5.
  584. ↑ ציון 79 ואילך (וע"ש ציון 70 ואילך, במבוי מפולש שהרבים בוקעים בו). ועי' אב"מ שם ס"ק ו, בטעם שהשמיט השו"ע איסור שידור עמה במבוי.
  585. ↑ ברייתא יבמות לו ב ומב א וסוטה כו א; ירו' סוטה פ"ד ה"ג.
  586. ↑ עי' ירו' שם; בה"ג הל' מיאון, הובא בתוס' יבמות לז א וש"נ; הל"פ הל' גיטין; ר"ח, הובא באו"ז ח"א סי' תרכט ובפרי"ד יבמות לו ב; רש"י יבמות וסוטה שם; שו"ת מהר"ם מר"ב ליקוטים סי' תקמז (שה"ג למרדכי יבמות סי' יט אות ב); ועוד. וע"ע קנס חכמים.
  587. ↑ מהר"ם מר"ב שם.
  588. ↑ עי' ציון 5.
  589. ↑ רש"י יבמות לו שם.
  590. ↑ אביי בגמ' שם. וע"ע חכמים עשו חזוק לדבריהם ציון 18 ואילך, שלר"מ חכמים עשו חיזוק לדבריהם אף יותר משל תורה. ועי"ש בגמ' ד' רבא (הובא בציונים 597, 602).
  591. ↑ רש"י שם.
  592. ↑ רש"י יבמות וסוטה שם. ועי' לעיל: זמן איסור מינקת חברו, מחלוקת. וכן בשאר אופנים שהתירו, כגון שמת הולד (עי' ציון 312 ואילך), עי' ר"א מן ההר יבמות לו ב וריטב"א יבמות לז א ד"ה קדשה, ופשוט.
  593. ↑ ערוה"ש שם סכ"ז. ועי' ציון 660.
  594. ↑ עי' מ' סוטה כד א (הובאה בציון 578) ותוספ' סוטה פ"ה; ברייתא יבמות לו וסוטה, שם; ירו' שם. ועי' ציון 661 ואילך, שלא יחזירנה אלא ישראל, ולא כהן. ועי' ציון 610.
  595. ↑ תוס' שם לו ב; תוס' הרא"ש שם. וע"ע הנ"ל ציון 5-4.
  596. ↑ שאילתות שאי' יג, הובא בתוס' שם לז א; בה"ג שם; הל"פ שם והל' קידושין; ר"ח שם; רי"ף יבמות י ב; רמב"ם שם; ועוד; טוש"ע שם.
  597. ↑ ע"ע הלכה: על פי הרוב. השואל בשו"ת הרא"ש כלל נג סי' ה. ועי' שאילתות והל"פ ואו"ז, שם, ראיה שאין הלכה כר"מ, מגמ' שבציון 665 שדנה בכהן שעבר ונשא, אם רשאי שלא לגרשה ע"מ שיוכל להחזירה, ומ' שבישראל רשאי להחזירה, עי' ציון 662. ועי' שו"ת הרא"ש שם, שאף רבא ומר זוטרא שבציון 563, סוברים כחכמים, ועוד שרבא בגמ' שם (הובא בציון 602), מעמיד את ד' ר"מ בשיטת ר' אליעזר שבע' יבום ציון 1077 ואילך (ע"ש שלרוה"פ אין הלכה כמותו, ויש מסתפקים), ואף שאביי ביבמות שם, דחה את רבא (עי' ציון 590), אביי ורבא הלכה כרבא (ע"ע הלכה: אביי ורבא). ועי' בה"ג והל"פ ור"ח, שם, שאע"פ שהלכה כר"מ בגזרותיו, ע"ע הלכה: כר' מאיר בגזרותיו, ולעיל ציון 228-229, לא אמרו אלא בגזרותיו ולא בקנסותיו (ועי' שאילת שלום והעמ"ש לשאילתות שם, בד' השאי' שלא כ"כ).
  598. ↑ עי' ציון 594.
  599. ↑ עי' ר' יחיאל מפריש, בשו"ת בעה"ת סי' מד ובחי' אנ"ש על מרדכי יבמות סי' יט אות ו (דרך תמים) בשם מהר"ף; שו"ת מהר"ם מר"ב ליקוטים סי' תקמו ותקמז (שה"ג למרדכי שם אות ב, ובקצרה בחי' אנ"ש שם אות ח); עי' רשב"א יבמות לז א; תוס' הרא"ש שם, בשם רבינו מאיר; עי' ריטב"א שבציון 627; עי' סמ"ק מצוריך מ' קפ אות רב, בשם הר"מ מלונדר"ש, ושכ"ד הרמב"ם שבציון 684 (ושמא כוונת סמ"ק מצוריך, שלא קנסוהו לגרש דוקא כשברח, עי' ציון הנ"ל); עי' ד"מ אה"ע סי' יג אות ה ורמ"א שם ס"י; יש"ש יבמות פ"ד סי' ב; כנה"ג שם הגה"ט אות ו; שו"ע לר"ש חעלמא שם אות ח; בי"מ שם סי"ב; ערוה"ש שם סכ"ז. ועי' ציון 633, שי"ס שאפי' עבר הזמן, מנדים אותו, וע"ש שי"ח, ועי' שו"ע לר"ש חעלמא שם.
  600. ↑ חי' אנ"ש שם; ערוה"ש שם.
  601. ↑ מהר"ם מר"ב שם.
  602. ↑ רשב"א שם; עי' תוס' הרא"ש שם; סמ"ק מצוריך שם; בהגר"א שם ס"ק כז. ועי' מהר"ם ורשב"א ותוס' הרא"ש וסמ"ק מצוריך, שם, שמד' רבא בגמ' יבמות שם: ר"מ ור"א אמרו דבר אחד (עי' ציון 597), מ' שדוקא לר"מ (שבציון 585) קנסוהו אפי' אין חשש לתקנת הולד, ולא לחכמים. ועי' רשב"א שם, שמ' שלחכמים אפי' הנושא מעוברת חברו ולא הספיק לגרשה עד שילדה, אינו צריך לגרש, ששוב אין כאן משום תקנת הולד, וצ"ל שהוא באופנים שאין בה איסור מינקת חברו, וצ"ב, ועי' שו"ת בעה"ת שם.
  603. ↑ בי"מ שם, ע"פ רשב"א שם; שו"ת מהרא"פ סי' מד; מחצה"ש (ר"מ יאגיד) שם ס"ק כח.
  604. ↑ עי' ציון 312 ואילך, מח', ושכן הלכה.
  605. ↑ ב"ש סי' קסד ס"ק ח (דעה א) ובהגר"א שם אות טו, בד' ראשונים שבע' יבום ציון 1101; בי"מ שם, בד' הראשונים שבציון 599 (ושכן הלכה); אפי זוטרי סי' יג ס"ק לג; שו"ת תורת חסד אה"ע סי' מא; שד"ח מע' אישות סי' ג אות יח.
  606. ↑ עי' ב"ש שם (דעה ב, וסי' יג ס"ק כט); שו"ע לר"ש חעלמא סי' יג אות ז וח, ע"פ רמ"א שבע' הנ"ל ציון 1097; גר"א שם, בד' ראשונים ורמ"א שבע' הנ"ל ציון הנ"ל; ערך ש"י סי' יג סי"ב. ועי' נתל"ש סי' יג ס"ק יא, ראיה לאסור כשמת הולד, ועי' נטעי נעמנים אה"ע סי' יב.
  607. ↑ ערך ש"י שם, וכ' שאף שלא חששו שתהרגנו אמו כדי שתינשא, עי' ציון 312 ואילך, כשאנו רואים שהיא בהולה להינשא ונישאה באיסור, יש לחשוש להריגת העובר.
  608. ↑ עי' בי"מ שם, בד' הראב"ד שבציון הבא.
  609. ↑ רשב"א שם וריב"ש סי' שס, בד' הראב"ד גירושין פי"א הכ"ד שבע' הבחנה ציון 228, ועי' רשב"א וריב"ש שם וע' הנ"ל ציון 229, שראשונים כ' שהיא חומרא יתירה. ועי' רשב"א שבציון 573, שלראב"ד הטעם שחייב להוציא בגט ולא די בהפרשה (עי' ציונים 563, 565), ואפי' באשת כהן (עי' ציון 666), הוא משום קנס, ועי' ציונים 568-570, 667, שלהרבה ראשונים הוא משום תקנת הולד. וע"ע קנס חכמים.
  610. ↑ עי' תשו' בעה"ת סי' קיז (מר' שמואל יהודה ב"ר מנחם הלוי).
  611. ↑ עי' רשב"א ותוס' הרא"ש שם, וציון 627.
  612. ↑ עי' אוצה"ג כתובות התשובות סי' תמ, ממעשים לבני א"י (נד' גם בתורתן של גאונים ח"ג עמ' 16); תוס' יבמות לו ב ותוס' איוורא (תוס' שאנץ בד' וילנא) סוטה כד א ורא"ש יבמות פ"ד סי' ד, ועוד, בשם הר"ר יוסף מאורליינ"ש (בכור שור), ושכן הורה למעשה; רמב"ם גירושין יא הכ"ח; או"ז ח"א סי' תשמ, תשו' ה"ר משה ב"ר חסדאי; שו"ת מהר"ם מר"ב ד' פראג סי' תתסג, שכן התיר מורו; עי' סמ"ק מ' קפג (עי' צביון העמודים לסמ"ק שם אות קפט); ר"א מן ההר יבמות שם ד"ה יפריש; מאירי יבמות שם; ס' הפרנס סי' ריז; שו"ת הר"ן סי' נח, הובא בב"י אה"ע סי' יג; ב"י ושו"ע שם יב. ועי' רמב"ם ושו"ע שם, שלאחר שארס, לא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד, ועי' אוצה"ג שם, שישבעו שלא יתייחדו זה עם זה (ועי' הל' א"י מן הגניזה עמ' עט ותורתן של גאונים שם עמ' 193 ועמ' 207).
  613. ↑ ר"א מן ההר שם. עי' ציון 568 ואילך, שחששו שמא יבוא עליה.
  614. ↑ ע"ע ארוסה: איסורה לבעלה וע' ברכת חתנים ציון 83 ואילך.
  615. ↑ תוס' ותוס' איוורא (תוס' שאנץ בד' וילנא) ורא"ש, שם, בשם ר"י מאורליינ"ש. ועי' תוס' שם בשם ר"י מאורליינ"ש, שכ"מ ממשנה סוטה שבציון 579, שמעוברת ומינקת שקנא לה בעלה ונסתרה, ואסורה עליו משום סוטה, די "להפרישה" (ועי' ציונים 578-579 הסברים אחרים במשנה וציון 620), ועוד שהחיוב לגרש בברייתא ובגמ' שבציונים 562-563, הוא בנושא מעוברת ומינקת ולא במארס (ועי' מהר"ם מר"ב שם שדחה), ובשם ר"י שכ"מ קצת מהברייתא שבציון 211: "לא תיארס ולא תינשא", שאם המארס חייב לגרש, נמצא ש"ולא תינשא" מיותר (ועי' תוס' ותו"י (אופק) יבמות שם, שדחו ראיה זו), ועי' או"ז ח"א סי' תרכט ורא"ש שם (והג' הב"ח לתוס' שם) בשם ר"י מאורליינ"ש, ראיה מכתובות ס ב: אריסיה דאביי כו', שארס מינקת ולא מצינו שהצריכוהו ליתן גט (ועי' רא"ש שם שדחה), ועי' תוס' ותוס' איוורא, שם, שאע"פ שהמארס בג' חודשי הבחנה, צריך לגרש, לסוברים כן (ע"ע הבחנה: כשעבר ונשא, מח'), במעוברת ומינקת חבירו לא החמירו (ועי' ציון 58), ועי' ראיה בציון 624. ועי' תוס' (בסוגריים) שם ואו"ז שם ומרדכי יבמות סי' יט ותוס' הרא"ש יבמות שם וסוטה כו א, בשם ר"י מאורליינ"ש, שאפי' לר' מאיר שבציון 585, א"צ לגרש, ועי' מהרש"א יבמות שם, שהק' שלר' מאיר במשנה סוטה שם, אינו יכול להפרישה (והרא"ש יבמות פ"ד שם, לא כ' שכ"ה לר' מאיר), ועי' ק"נ יבמות שם אות ה ושו"ת רע"א מהדו"ת סי' מו וקר"א יבמות וסוטה שם, שדוקא המארס, שמיד כשחל איסור מעוברת ומינקת חברו, אסורה לו אף משום "כלה בלא ברכה", אינו צריך לגרש אף לר"מ, אבל הנושא מעוברת או מינקת ואח"כ נאסרה עליו אף משום סוטה, כבר חל הדין שצריך להוציא אותה, ואין הוא בטל יותר, ועי' ערל"נ יבמות שם.
  616. ↑ ע"ע ארוסה: חובות וזכויות הבעל.
  617. ↑ תשו' ה"ר משה ב"ר חסדאי שם (עי' ציון 22 ואילך וציון 572).
  618. ↑ רא"ש להלן. ועי' ערל"נ יבמות שם ד"ה דתרוויהו.
  619. ↑ עי' תוס' ואו"ז ורמב"ן וסמ"ג ור"פ ועץ חיים ומרדכי ורא"ש, להלן.
  620. ↑ שאילתות שאי' יג, הובא בתוס' שם (ועי' שנו"ס במהד' מירסקי); הל"פ הל' קידושין; תשוה"ג גמו"מ סי' קפז; תוס' שם; או"ז ח"א סי' תרכט בשם רבינו יצחק בר שמואל; פרי"ד יבמות שם ופסקי ריא"ז יבמות פ"ד ה"ה אות יא הובא בשה"ג יבמות פ"ד (יד ב) בשמו; רמב"ן יבמות שם; סמ"ג עשין נ, הובא בהגמ"י גירושין שם אות ע; עי' הג' ר"פ לסמ"ק מ' קפג אות כב (הובא באר"ח ח"ב הל' קדושין סי' טז ובכלבו סי' עה, ועי' צביון העמודים לסמ"ק שם אות קצה); עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ליקוטים סי' תקמו (שו"ת בעה"ת סי' נב); תשו' בעה"ת סי' קיז (מר' שמואל יהודה ב"ר מנחם הלוי); עץ חיים הל' גיטין פ"ט, בשם ס' החנוכי; מרדכי יבמות סי' יט; רא"ש יבמות שם ותוס' הרא"ש יבמות וסוטה שם; התוספות שעל האלפס לר"מ ב"ר יו"ט מלונדריש, יבמות שם; צרור הכסף דרך ה ש"ז אות ג; טור שם; רי"ו תא"ו נכ"ג סוף ח"ג, בשם הרמ"ה; שו"ת מהר"ם חלאוה סי' קמג; צדה לדרך מאמר ג כלל ד פי"א; עי' שו"ת הר"ן סוס"י יב, ומל"מ גירושין שם ועצ"א שם ס"ק טו, בדעתו; ריב"ש סי' שס (הובא בב"י שם, ועי' ראנ"ח סי' י בד' הריב"ש); הגמ"ר יבמות סי' קח; תרוה"ד סוס"י רטז; ד"מ שם אות ה ויב ורמ"א שם; יש"ש יבמות פ"ד סי' ד. ועי' תוס' ורא"ש שם, שדחו את ראית ר"י מאורליינ"ש שבציון 615, ממשנה סוטה שבציון 579, שסוטה איסורה חמור יותר, שהוא מדאורייתא (ועי' או"ז ח"א סי' תרכט שיש ראיה מסוטה, שבסוטה כבר בא עליה ועשה איסור, ואעפ"כ די להפרישה, אך המארס מעוברת או מינקת לא עשה איסור, אלא קידושין בעלמא, וע"כ ההיתר כשיש איסור דאורייתא של סוטה, כשכבר עבר על איסור מינקת, דומה לאיסור דרבנן של "כלה בלא ברכה" במארס, כשלא עבר על איסור מינקת, ואפשר ללמוד היתר זה מזה, וכ' שאעפ"כ הנושא מעוברת או מינקת, צריך להוציא בגט אף כשלא בא עליה, משום שסתם נישואין לביאה הם). ועי' עוד העמ"ש לשאיל' שם, בטעם הדין. ועי' שאילתות שם, שאפי' הוא כהן, עי' ציון 661 ואילך, יגרש, ועי' ציון 675.
  621. ↑ ע"ע הבחנה ציון 196 ואילך (ושם ציון 206 ולהלן ציון 638, שי"ח).
  622. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 196, ע"פ יבמות לז א.
  623. ↑ ראב"ד גירושין פי"א הכ"ח (מהדו' פרנקל, ע"פ כת"י); שו"ת מהר"ם חלאוה סי' קמג; ריב"ש סי' שס (הובא בקצרה בב"י אה"ע יג); עי' ראשונים נוספים להלן. וכ"פ בשו"ע אה"ע שם יב. ועי' להלן שי"ח.
  624. ↑ מהר"ם חלאוה שם, וכ' שסוגית הגמ' יבמות שם, בענין הבחנה, הובאה לאחר סוגית מעוברת ומינקת חברו (עי' ציון 666), ולא במקומה (על משנה יבמות מא א), כדי שילמד ממנה (ועי' או"ז ח"א סי' תשמ, שיש ללמוד ממיקומה של הסוגיה הפוך, שדוקא בהבחנה מנדים את המארס כדי שיוציא, משא"כ המארס מינקת שא"צ להוציא, לסוברים כן, עי' ציון 612 ואילך). ועי' שו"ת ראנ"ח סוס"י י, שלא הוזכר נידוי זה אלא על האיש ולא על האשה, אע"פ שהאיסור אף על האשה (עי' ציון 13), עי"ש הטעם.
  625. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 197 ואילך, ד' רש"י יבמות שם וראשונים נוספים.
  626. ↑ ראב"ד שם; עי' או"ז ח"א סי' תשמ, תשו' ה"ר משה ב"ר חסדאי (עי' ציונים 612, 617); עי' פרי"ד יבמות שם; עי' פסקי ריא"ז יבמות פ"ד ה"ה אות יא הובא בשה"ג יבמות פ"ד (יד ב); עי' תשו' בעה"ת סי' קיז; ריטב"א יבמות שם, הובא בנמוק"י שם (ובקצרה בב"י אה"ע שם); עי' רי"ו תא"ו נכ"ג סוף ח"ג, בשם תוס' (עי' ציון 615); מהר"ם חלאוה וריב"ש, שם, ושכ"ד ראשונים; עי' ראנ"ח שם (הובא בקצרה בכנה"ג אה"ע שם הגה"ט אות כא), שכ"ד רוב המפרשים; יש"ש יבמות פ"ד סי' ד, הובא בפת"ש שם ס"ק כו; לבוש אה"ע שם. ועי' ציון 564 ופת"ש שם.
  627. ↑ ריטב"א שם; יש"ש שם סי' ב; חכ"צ סי' ג; בהגר"א שם ס"ק מח, בד' רש"י שם; עי' ציון 599 (ועי' ציון הנ"ל וציונים 610-611, מח' אם כופים להוציא אחרי כ"ד חודש, כשלא רצה לגרש).
  628. ↑ מהרשד"ם אה"ע סי' סב (הובא בכנה"ג שם) ויש"ש שם סי' ד, וכמו בהבחנה (ע"ע ציון 200, שאף לסוברים שכל כפייה לגרש היא בשוטים, ע"ע גרושין: הכפייה בגרושין, אע"פ שמנדים אותו, אין כופים אותו בשוטים, לפי שאין זה גט אלא לזמן, ועי' מל"מ גירושין שם סוהכ"ח ושו"ת שבסוף שו"ע הרב סי' כד, הובא בפת"ש שם, וע' גט מעשה).
  629. ↑ פי' מס' כלה רבתי לראב"ן הירחי, פ"א עמ' לד. ע"ע גרושין ציון 973. ועי' פת"ש שם.
  630. ↑ ע"ע הבחנה ציון 204, ד' הרמב"ם גירושין שם הכ"ד.
  631. ↑ עי' מהר"ם חלאוה שם; עי' ריב"ש שם, בד' הרמב"ם שם.
  632. ↑ ב"ש שם ס"ק כח ולג, שמ' בריב"ש שם, שלד' הרמב"ם דוקא המקדש מעוברת ומינקת, שאין כופים אותו לגרש, לשיטתו בציון 612, מנדים אותו, אבל אם כנס ומגרש, אין מנדים אותו. ועי' ציון 637.
  633. ↑ עי' בהגר"א שם ס"ק מח, בד' הרמב"ם שם; בי"מ שם ס"י, שכ"נ בריב"ש שם; ערוגת הבושם שם אות מו, בד' השו"ע שם; ארץ צבי אה"ע שם ס"ק לט, בד' הרמב"ם שם; מחצה"ש (ר"מ יאגיד) שם ס"ק כח ולג. ועי' ציון 698. וע"ע נדוי, על זמנו של נידוי לעובר על איסור, וכשחזר בו.
  634. ↑ שו"ת מהר"ש הלוי ועצ"א, שבציון הבא, בד' הרמב"ם.
  635. ↑ רמב"ן וריטב"א (מוה"ק), יבמות לז א, בד' הרמב"ם שם הכ"ח שלא הזכיר נידוי במעוברת ומינקת (עי' רמב"ן שם, שלא הזכיר אלא מארס, ונ' שכ"ה בכונס, מהטעם שבציון הקודם, ועי' ציון 637), וחלקו עליו (עי' ציון 626); שו"ת מהר"ש הלוי אה"ע סי' יב, בד' הרמב"ם; עי' מרכה"מ גירושין שם הכ"ד, בד' הרמב"ם; עצ"א שם ס"ק יב וכו, בד' הרמב"ם.
  636. ↑ עי' רמב"ם ושא"ר שבציון 612.
  637. ↑ ראנ"ח סי' י, בד' הרמב"ם; עי' אפי זוטרי סי' יג ס"ק לא, בד' הריב"ש שם ברמב"ם, וכ' שכ"ד הב"ש שם (ועי' ציון 632); עי' שו"מ מהדו"ת ח"ג סוס"י קלה.
  638. ↑ ר"א מן ההר יבמות שם, בד' הרמב"ם שם הכ"ד, וע"ע הנ"ל ציון 206 (ושם שי"ח).
  639. ↑ עי' ציון 612.
  640. ↑ ר"א מן ההר שם.
  641. ↑ ע"ע כתובה: האישות המחייבת, שיש שאין חיוב כתובה באישות אסורה, ושם ציון 527 ואילך, שהנושא אשה שהיא מן השניות (ע"ע) לעריות, שאסורות מדרבנן, אין לה כתובה, לפי שדברי סופרים צריכים חיזוק, וכיון שאין לה כתובה תעזבנו ותצא ממנו, או שלא תינשא לו מתחילה, או לפי שהאשה היא המרגילה את האיש לינשא לה (ע"ש הטעם), ולכן קנסוה, וע"ש טעמים נוספים. ועי' ציון 660.
  642. ↑ עי' ציון 585 ואילך.
  643. ↑ שו"ת הרא"ש שלהלן.
  644. ↑ עי' לעיל: זמן איסור מינקת חברו.
  645. ↑ עי' ציון 641 וע' הנ"ל ציון 537 ואילך, שהנושא אשה שהיא מן השניות לעריות, היא המרגילתו לינשא, ולכן קנסוה.
  646. ↑ עי' ציון 14 ואילך.
  647. ↑ שו"ת הרא"ש כלל נג סי' ה, הובא בקצרה בב"י אה"ע סי' יג (ובבהגר"א שם ס"ק מו), וכ"פ הטור שם (הובא בסתם בשה"ג יבמות פ"ד, יד ב) ושו"ע שם יב. ועי' עצ"א שם ס"ק כז, ראיה ממשנה סוטה כד א: מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה, דברי ר"מ, ומ' שאם לא נסתרה, יש לה כתובה אפי' לר"מ, ועי' ציון 660.
  648. ↑ עי' ציון 563 ואילך.
  649. ↑ עי' ציון 660, שכן ר"ל השואל בשו"ת הרא"ש שם.
  650. ↑ רא"ש שם.
  651. ↑ רא"ש וטוש"ע שם.
  652. ↑ רא"ש שם.
  653. ↑ עי' רא"ש שם בסוה"ס (ועי' ציון 659); טוש"ע שם. ועי' להלן.
  654. ↑ לבוש שם.
  655. ↑ ב"י שם; לבוש שם; חי' ר"י מלובלין ור"ה מקראקא שם; אב"מ שם ס"ק יג; ראש פינה חלקת השדה שם ס"ק יא. ע"ע שטרות, ששטר שנמחל שעבודו אינו חוזר ולווה בו, לסוברים כן.
  656. ↑ חי' ר"י מלובלין ור"ה מקראקא שם; אב"מ שם (וכ' שמש"כ הרא"ש שבציון 659, הוא ל"ד). וכ' שצריך לכתוב כתובה אחרת, ממה נפשך, שאם לא מחלה כתובתה הראשונה, הרי היא יושבת עם הבעל בנישואים השניים בלא כתובה, שהרי הכתובה הראשונה, היא כבר חוב עליו עבור הנישואין הראשונים, וכאילו חייב לה בשט"ח, ואם מחלה הכתובה של הנישואין הראשונים, ומחזיקה כתובתה עבור הנישואין השניים, כבר נמחל שעבודה, ועי' אב"מ שם, שאפי' בתורת תנאי, שאם תתאלמן או תתגרש יהיה הבעל מחויב לפרוע כתובה ראשונה, אינו מועיל, אע"פ שאינה קלה בעיניו להוציאה, כיון שהיא בלא כתובה בנישואים השניים, עי"ש ראיתו. ועי' פני משה אה"ע שם מה"פ ס"ק ל, מה שהק' ממשנה כתובות פט ב ושו"ע אה"ע ק טו.
  657. ↑ ב"ש שם ס"ק ל, בד' הב"י שם. ועי' אב"מ שם, שחולק על הב"ש, שאפי' אינה תובעת כתובתה בשעת גירושין, תובעת אחר כמה שנים, כשאר כל הנשים המתגרשות, ובשתיקה אינה נחשבת מוחלת כתובתה, ולא הפסידה כתובתה, ע"ש שהוכיח כן מל' הרא"ש שבציון 652 (ועי' מחצה"ש לר"מ יאגיד שם ס"ק ל), ועי' פנ"מ שם, שדחה הראיה מהרא"ש, וכ' לחלק בין מעוברת ומינקת חברו לשאר גרושות, שכיון שאינו מגרשה מרצונו, אלא שכופים אותו, והוא לטובת בנה, אינה שונאת אותו, ומוחלת כתובתה. ועי' פרישה ס"ק כ, בד' הב"י שם.
  658. ↑ ערוגת הבושם שם אות מט.
  659. ↑ ח"מ שם ס"ק יא, ע"פ ל' הרא"ש שם בסוה"ס: יכולה לומר לא אחזור אא"כ תכתוב לי כתובה אחרת, ומ' שרשאית להחזיק כתובתה הראשונה, והק' על הב"י שם; ב"ש שם, ושכן י"ל בד' הב"י; פנ"מ שם (עי' ראיתו שבציון 656); ערוה"ש שם סכ"ז. ומ' ברא"ש שם, שה"ה בכל מחזיר גרושתו (ע"ע).
  660. ↑ ר' יששכר הלוי בר יקותיאל (תלמיד הרא"ש), השואל בשו"ת הרא"ש שם, עי"ש שהסתפק; יש"ש יבמות פ"ד סי' ד (הובא בפנ"מ שם ובמה"פ שם ס"ק כט), ושכן עיקר בעיניו הלכה למעשה. ועי' ד' ר' יששכר הלוי שם, שר"ל שאם לא תרצה שיכנסנה, הפסידה כתובתה, כדין מורדת (ע"ע, ועי' יש"ש שם, שאע"פ שהחמירו עליו שיגרש אותה כל זמן ההפרשה, חוזר וכונסה בעל כורחה, ושכ"מ מל' הברייתא שבציון 594: ולכשיגיע זמנו לכנוס, יכנוס, ולא אמרו "יכול" לכנוס, ועי' ריב"ן ור"י אלמנדרי שבציון 565, שכיון שמוציא בגט, רשאית לינשא לאחר, ולכאו' הוא פשוט, וצ"ב בד' היש"ש). ועי' ד' ר' יששכר הלוי שם, שדוקא לחכמים הסוברים שמחזירה, יש לה כתובה, אך לר' מאיר שבציון 585, שקנסו שאין לה היתר עולמית, אף כתובה אין לה, כשם שערוה דרבנן שאין לה היתר, אין לה כתובה, ועי' ציון 641 ואילך, דחיית הרא"ש. ועי' עצ"א שם, שלסברת ר' יששכר, במעוברת או מינקת שהיא אשת כהן, אף לחכמים אין לה כתובה, כיון שאסור להחזירה, עי' ציון 665, והיא כערוה דרבנן, ולסברת הרא"ש, כיון שאין איסור מעוברת ומינקת חמור כערוה דרבנן, עי' ציון 643 ואילך, אפי' אשת כהן יש לה כתובה.
  661. ↑ עי' ציון 563.
  662. ↑ עי' ציון 594. ועי' ציון 597.
  663. ↑ ע"ע גרושה לכהן. ריב"ן יבמות לז א.
  664. ↑ או"ז ח"א סי' תשמ, תשו' ה"ר משה ב"ר חסדאי; ריטב"א יבמות לז א; ריב"ש סי' שס.
  665. ↑ עי' ציון 565. יבמות לז א: תשו' רב הושעיא (וי"ג יהושע, עי' דק"ס השלם שם) בריה דרב אידי לספקו של רב אשי (עי' ציון 674), ורש"י שם; ב"י אה"ע יג.
  666. ↑ עי' יבמות שם; שאילתות שאי' יג, הובא בתוס' יבמות לו ב; רי"ף יבמות י ב; רמב"ם גירושין פי"א הכ"ח; רא"ש יבמות פ"ד סי' ד; ועוד; עי' טור שם; שו"ע שם יב. על כתובתה, עי' ציון 660.
  667. ↑ רשב"א יבמות לז ב; לח"מ גירושין שם הכ"ד, שלא עשו לו תקנה, משום שאיסור מעוברת ומינקת הוא איסור חמור, שיש שם סכנת ולד, עי' ציון 58 ואילך וציון 570.
  668. ↑ ריב"ש סי' רמא. ועי' ד' הראב"ד שבציון 609.
  669. ↑ ס' האסופות מכ"י סי' שצד (נד' בקובץ שיטות קמאי יבמות לו ב). ומ' שהכריע לקולא בספקו של רב אשי שבציון 665 (עי' ציון 71), שעשו לכהן תקנה, אע"פ שרב הושעיא בריה דרב אידי, שם, פשט לחומרא, וצ"ב (ועי' ציונים 689, 693, 702, 726).
  670. ↑ עי' לעיל: זמן איסור מינקת חברו, מחלוקת התנאים. או"ז שם ופסקי או"ז שם; עי' נתל"ש שם ס"ק יב, שהסתפק; שו"ת בית אפרים אה"ע סי' ו; שו"מ מהדו"ק ח"א סי' כג (הובא בשד"ח מע' אישות סי' ג אות טו) ומהדות"ל ח"א סי' עו (ועי' מהדו"ת ח"ג סי' קלה); עי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ריד אות כו. ועי' ציון 241. ועי' נתל"ש ובית אפרים ושו"מ, שם, ראיה מגמ' שבציון 674, ועי' שו"מ שם, שיש לחלק בין נתנה בנה למינקת שבציון 675, שאין הלכה כלל כברייתא שהתירה, ואין סומכים עליה, לנישואין אחר ט"ו חודש, שיש עמודים גדולים לסמוך עליהם (ב"ה ור' יהודה ור' חנינא ועוד, שבציונים 211-226). ועי' שו"מ מהדו"ק ומהדות"ל, שם, שכיון שסומכים על הסוברים שאין דין מינקת חברו אחר ט"ו חודש, אפי' להפרישה עד סוף כ"ד חודש א"צ, ע"ש טעמים נוספים (ועי' שו"מ מהדו"ת שם), ועי' דברי מנחם שבציון 675 ובית אפרים שם, שעכ"פ יפרישה.
  671. ↑ ישועות מלכו אה"ע סי' יא ואו"ש גירושין שם הכ"ד, שכ"ד הפוסקים שבציון 666, ועוד, שלא חילקו. ועי' או"ש שם, שכ"מ בר"י מאורליינש שבציון 615, שהוכיח מאריסו של אביי בכתובות ס ב, שהמארס א"צ גט אחר ט"ו חודש, אע"פ שאפ"ל שהיה כהן.
  672. ↑ או"ש שם. ועי' ישועות מלכו שם, שכיון שנקבעה הלכה ששיעור יניקה הוא כ"ד חודש, ואף להקל בד"ת (עי' גיטין עה ב וע' מינקת, שלרב אשי המגרש את אשתו ע"מ שתניק את בנו, אם הניקתו יום אחד בתוך כ"ד חודש, לסוברים שהוא שיעור היניקה, ואפי' אחרי י"ח חודש, ה"ז גט), שוב הדעה האחרת כמי שאינה, וא"א לצרפה לסניף להקל בשעה"ד, עי"ש ראיתו.
  673. ↑ עי' ציון 343 ואילך.
  674. ↑ עי' ברייתא שבציון 359. שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' תתסד וד"ל סי' תה (שסב) וס' סיני סי' שסד, הובא בתשו' מיימוניות נשים סי' כד, בשם ה"ר יעקב כהן מקרקוב, וראיה מגמ' יבמות שבציון 665: התם כיון דאיכא רבנן כו' כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן, אבל הכא כמאן נעביד אי כר"מ הא אמר יוציא ולא יחזיר עולמית ואי כרבנן האמרי בגט, ומ' שכשיש תנא שאפשר לסמוך עליו להתיר אשת כהן, יש להתיר בדיעבד (עי' שו"ת מהרי"ו סי' נד, הובא בב"י אה"ע סי' קנט וע' יבם; יבמה ציון 118, ושו"ת תרוה"ד סי' רטז ולהלן ציון 726). ועי' שו"ת מהר"ם מר"ב שם וציון 422, שלמעשה לא התיר ה"ר יעקב כהן מקרקוב, אלא כשנדרה המינקת נדר ע"ד רבים שלא תחזור בה (לסוברים בציון הנ"ל שהתירו בכה"ג, ועי' ציון 391 ואילך, שהרבה ראשונים חולקים, ועי' שו"ת בנימין זאב סי' קכט, שבכהן יש לסמוך על המקילים). ועי' דברי מנחם (שטיינהרט) סי' מב, המצדד להקל בכהן אף כשגמלה האשה את בנה, שיש לסמוך על התנאים שבציון 359, הסוברים שבגמלתו מותרת לינשא.
  675. ↑ מהר"ם מר"ב, שם, שאין סומכים על תנא שמקל באשת כהן שלא תאסר על בעלה, אלא במקום שהוא חומרא בעלמא, ומה"ד היה להקל (כגון יבמה שילדה ולד שלא נודע שכלו לו חדשיו ומת בתוך שלושים, שאם נתקדשה לכהן, אינה חולצת מספק, ע"ע חלוצה לכהן ציון 87 ואילך וע' נפל), אך על הברייתא שהתירה בנתנה בנה למינקת, אין סומכים כלל (עי' ציון 360), וכוונת הגמ' יבמות שם, שעל דינו של כהן, אין מקום לספקו של רב אשי שבציון 665, משום שאין כלל תנא המתיר שלא לגרש, אך אפי' יש תנא מתיר, אין עושים כמותו. ועי' דו"ח לרע"א יבמות לז א, שלסוברים בציון 579 שכשנודר ע"ד רבים שלא יבוא עליה, א"צ להוציאה (עי' ציון 576 שי"ח), יש לכהן תקנה שא"צ להוציא כשנודר כן, ועי' קר"א יבמות שם, שלסוברים שכשברח א"צ להוציא, עי' ציון 683, יש לכהן תקנה שיברח וא"צ לגרש (ועי' ערוגת הבושם שבציון 693), ועי' ציון 696 (ראית הסוברים שאין תקנה בבריחה, מכהן שאין לו תקנה), ובי"מ שבציון 685, ועי' ציון 726 שי"ס לסמוך בכהן על המקילים בכונס בשוגג שא"צ להוציא, ויש שהחמירו בשוגג אפי' בכהן, ועי' ד"מ שם אות ה וב"ש שם ס"ק לד בדעתו וק"נ יבמות שם אות ושו"ת רע"א מהדו"ת סי' מו וס, שבכהן שארס, יש לסמוך על המקילים בציון 612 במארס, שא"צ להוציא (ועי' יש"ש יבמות פ"ד סי' ד שהחמיר, וב"ש שם שהסתפק).
  676. ↑ עי' נדרים כ ב; עי' כלה רבתי פ"א: כממזרים ואינם ממזרים.
  677. ↑ פי' מס' כלה רבתי לראב"ן הירחי, שם עמ' לד. וע"ע ממזר.
  678. ↑ שכן מצינו שבריחה מועילה בג' חודשי הבחנה, לסוברים כן, עי' יבמות לז א וע' הבחנה ציון 221 ואילך, מח' במקדש אשה בתוך הזמן, אם די בבריחתו, שאין כופים אותו לגרשה, שהרי גילה דעתו שאינו רוצה לכונסה עד אחר הזמן, או שיפטר מעונש נידוי, ומח' ראשונים אם בריחה מועילה אפי' כנסה. עי' ציונים הבאים שנחלקו אם למדים מדין הבחנה לדין מינקת.
  679. ↑ עי' רמב"ן שלהלן.
  680. ↑ עי' צרור הכסף ויש"ש שלהלן.
  681. ↑ עי' ערוה"ש שלהלן. עי' ציון 565 ואילך.
  682. ↑ מהר"ם מר"ב שלהלן.
  683. ↑ עי' רמב"ם גירושין פי"א הכ"ח, ומ"מ שם הובא בב"י אה"ע יג ומאירי יבמות שם וד"מ שם אות טז, בדעתו (ועי' ציון 698), וסמ"ג עשין נ ועץ חיים הל' גיטין פ"ט; רמב"ן יבמות שם: אפשר לפרש ורשב"א יבמות שם: י"מ, לסוברים שדי בבריחה כשכנס בהבחנה, עי' ציון 678, וכ"ש מעוברת ומינקת שאיסורן קל יותר (עי' פרישה להלן); צרור הכסף דרך ה ש"ז אות ג: י"א, שאינו מגרש; חי' אנ"ש על מרדכי יבמות סי' יט (ד"ת), בשם תוס' שאנץ, שאין איסור מעוברת חמור מהבחנה; עי' או"ז ח"א סי' תרכט ושו"ת מהר"ם מר"ב ליקוטים סי' תקמו (שו"ת בעה"ת סי' נב) ורא"ש יבמות פ"ד סי' ו (הובא בב"י שם) ואר"ח ח"ב הל' קדושין סי' טז וכלבו סי' עה והגמ"ר יבמות סי' קח, במקדש מעוברת או מינקת (עי' ציון 620); טור שם: א"צ להוציא; עי' ריב"ש סי' שס (הובא בקצרה בב"י שם); עי' שו"ת מהרי"ו סוס"י עג; עי' שו"ע שם יב; יש"ש יבמות פ"ד סי' ד (ושכ"ד הרא"ש שם, ואפי' כנס, ועי' ציונים 701, 693); לבוש שם; ב"ש שם ס"ק כח וכט ומהדו"ק ס"ק כז, בד' רמב"ם וריב"ש ושו"ע, שם (ועי' ציון 698); עי' מער"ק גירושין שם בד' הראב"ד, שלא השיג על הרמב"ם שם, כמו שהשיג שם הכ"ד בדין הבחנה (ועי' ציון 696); שו"ע לר"ש חעלמא שם אות ז; אפי זוטרי שם ס"ק לב, בד' השו"ע שם; ערוה"ש שם ס' כו וכז. ועי' יש"ש שם ע"פ רא"ש שם, שהשוו מינקת להבחנה בכל העניינים (עי' ציון 624). ועי' פרישה שם ס"ק כא וב"ש שם, שאפי' לסוברים שבהבחנה אין די בבריחה כשכנס, במינקת יש להקל יותר (וכמ"ש תוס' שבציון 615), לפי שהנושא בחודשי הבחנה הוא ודאי איסור, שלא ידעו ממי הולד (ע"ע הנ"ל: הדין, מקורו וטעמו), משא"כ החשש לסכנת הולד בנושא מינקת, שבציון 19 ואילך, אינו ודאי, שאפשר שיאכילו את הולד (ועי' ציונים 692, 694, 696 וציון 58).
  684. ↑ רמב"ם (עי' שנו"ס במהד' פרנקל) וסמ"ג ומאירי ושו"ע, שם. ועי' ציון 698.
  685. ↑ ח"מ שם ס"ק יב, שכ"מ מל' שו"ע שם; ב"ש שם ס"ק לא ומהדו"ק ס"ק כז; בי"מ שם ס"י, בד' הרשב"א שם, שע"כ לא אמרו שיש תקנה לכהן שיברח (עי' סוף ציון 696); אפי זוטרי ס"ק לד. ועי' ח"מ וב"ש שם ובאה"ט שם ס"ק כח ופני משה אה"ע שם מה"פ ס"ק לא וראש פינה חלקת השדה שם ס"ק יב וערוה"ש שם סכ"ז, שדוקא בנושא מעוברת או מינקת מחמירים, אך המקדש, מלמדים אותו לברוח (עי' ציון 612 ואילך, מח' במקדש אם חייב לגרש, וציון 700, טעם להקל במקדש). וע"ע הבחנה ציון 231 ואילך, על בריחה בג' חודשי הבחנה, אם מועילה לכתחילה, ואם צריכה שתהיה למרחוק.
  686. ↑ אפי זוטרי שם.
  687. ↑ עי' רא"ש וטור והגמ"ר וצרור הכסף ומהרי"ו, שם; חי' אנ"ש שם; עצ"א שם ס"ק כו, בד' הטור שם.
  688. ↑ רא"ש וטור שם; עי' מהרי"ו שם; לבוש שם; ב"ש שם ס"ק לב; ר"ש חעלמא שם. ועי' שו"ת באר משה (ירושלימסקי) ח"א סי' יט, שמקום שא"א לצאת ממנו לפי חוקי המדינה, י"ל שנחשב רחוק דיו.
  689. ↑ צרור הכסף והגמ"ר וחי' אנ"ש, שם; אפי זוטרי שם ס"ק לב, בד' השו"ע שם י (ועי' ראש פינה עקבי הבית ס"ק לב, בד' השו"ע שם); ערוה"ש שם סכ"ז. ועי' פת"ש שם ס"ק כח, שהסתפק. ועי' שו"ת שבסוף שו"ע הרב סי' כד הובא בפת"ש שם ס"ק כו, שישביעו אותו שבועה חמורה, שלא יבא למקום דירת אשתו עד כלות כ"ד חדש.
  690. ↑ ערוה"ש שם.
  691. ↑ יש"ש שם, ושלא כרא"ש שם, שלא אמרו בגמ' "הלך" אלא "ברח", ולא נקטו הפוסקים מרחק להפלגה.
  692. ↑ עי' לעיל: זמן איסור מינקת חברו. עי' פרי"ד וריטב"א שלהלן. וכ' שע"כ שונה דין מינקת מהבחנה, שזמנה קצר, ומועילה שם בריחה (עי' ציון 678). ועי' שו"ת מהרי"ל דיסקין סי' לח, שאם נותרו למינקת שלושה חודשים, כימי הבחנה, י"ל שאי"ז זמן ארוך, ותועיל בריחה.
  693. ↑ ראש פינה עקבי הבית שם ס"ק כח. ועי' ערוגת הבושם שם אות מו, שכשברח למרחק עד שא"א שיחזור תוך זמן האיסור (עי' ציון 688), לכו"ע אין לחשוש לכלום, וא"צ לגרש (וע"ש אות נ בד' הרא"ש והטור שם, שבקדש משיאים לו עצה לכתחילה לברוח כן, עי' ציון 687, ובנשא מועיל בדיעבד כשברח מעצמו, וע"ש אות מז ונ שכהן שנשא, שאינו יכול להחזיר, עי' ציון 661 ואילך, חשוב כדיעבד, ומשיאים לו עצה לכתחילה, ועי' ציון 701).
  694. ↑ עי' או"ז שלהלן וריב"ש שם והגהת מהר"ם לנמוק"י שם. ועי' ריב"ש שם, שהיה אפ"ל שבמעוברת מחמירים יותר מהבחנה (עי' ציון הנ"ל), שחמורה סכנה מאיסור ("חמירא סכנתא מאיסורא"), עי' חולין ט ב, אך לא נמצא זה לראשונים. ועי' ציון 58.
  695. ↑ עי' ציון 626, שלראשונים שבציון הבא, מנדים אותו, בתורת כפייה כדי שיגרשנה.
  696. ↑ או"ז סי' תשמ, תשו' ה"ר משה ב"ר חסדאי (בנושא מעוברת או מינקת, עי' ציונים 612, 617 דעתו במקדש); פרי"ד יבמות שם ופסקי ריא"ז יבמות פ"ד ה"ה אות יא הובא בשה"ג יבמות פ"ד (יד ב) בשמו (ואפי' במקדש, עי' ציון 620); ריטב"א יבמות שם, הובא בנמוק"י שם (ובקצרה בד"מ שם אות טז), אפי' לסוברים שדי בבריחה בכונס תוך ג' חודשי הבחנה (עי' ציון 678); כפו"פ פ"ה ומ"מ שם, בד' הראב"ד גירושין פי"א הכ"ד, שבע' הבחנה ציון 227, שהכונס בג' חודשי הבחנה אין די בבריחתו, וכל שכן (נ' מהטעמים הנ"ל, עי' מ"מ שבציון 570) הכונס מעוברת או מינקת (ועי' ציון 683). ועי' או"ז שם ועצ"א שם ס"ק כו, ראיה, שאם היה די בבריחה לנושא מינקת, היתה תקנה לכהן שלא יגרש (עי' ציונים 665, 675, 685), ועי' קר"א יבמות שם, שכיון שהגמ' יבמות שם, הניחה את ענין מעוברת ומינקת ועברה לענין בריחה בהבחנה, מ' שבמעוברת ומינקת אין מועילה בריחה (ועי' ציון 624).
  697. ↑ עי' ציון 630 ואילך, וע"ש שי"ס שאין מנדים אותו.
  698. ↑ עי' שו"ת ראנ"ח סי' י, בד' רמב"ם וריב"ש, שם; בי"מ ס"י ד"ה ותדע, ושכ"ד רמב"ם וריב"ש ושו"ע, שם (עי' ריב"ש שם: לא ברח מנדין אותו, ושו"ע שם: מנדין אותו אא"כ ברח, ועי' ציון 683); ערוגת הבושם שם אות מו, ושכ"ד רמב"ם ושו"ע, שם; עצ"א שם, בד' שו"ע שם; עי' גר"א שם ס"ק מח וס' פסקי הגר"א אה"ע שם; ארץ צבי אה"ע שם ס"ק לט; ראש פינה עקבי הבית שם ס"ק כט, בד' שו"ע שם. ועי' בי"מ ועצ"א שם, שכיון שלרמב"ם (שם הכ"ד), כשאמרו בגמ' שהמקדש בג' חודשי הבחנה, די בבריחתו, עי' ציון הנ"ל, אי"ז ע"מ לפוטרו מגט, אלא להצילו מעונש נידוי (עי' ריטב"א שם ומ"מ שם הכ"ד וציון 630 וע' הנ"ל ציון 226-223), ממילא אין מקור לפטור מגט כשכנס (עי' ציון 563), ומש"כ הרמב"ם שם הכ"ד: אין בכך כלום (עי' ציון 684), היינו שאינו חייב נידוי. ועי' מחצה"ש (ר"מ יאגיד) ס"ק לב, שלד' זו שהבריחה היא משום עונש, א"צ הרחקה עד מקום שאינו יכול לחזור ממנו כ"ד חודש, עי' ציון 688 וע' הבחנה ציון 236.
  699. ↑ עי' ציון 620.
  700. ↑ עי' רש"י יבמות שם, בהבחנה (ע' הנ"ל ציון 222). ועי' ציונים 680-681.
  701. ↑ עי' שו"ת מהר"ם חלאוה סי' קמג; ב"ח שם ס"ק ח וקו"א, בד' הרא"ש שבציון 683, ותמה על הטור שם; בי"מ בד' רש"י שם, שא"א להמציא קולא של בריחה בנישואי מינקת, כשלא מצינו כן בגמ' אלא במארס (בהבחנה, עי' ציון 678), ואף הרא"ש שם, לא התיר אלא במקדש, ואפשר שכן כוונת הטור שם; ערוגת הבושם שם אות מו, בד' הרא"ש והטור שם.
  702. ↑ או"ז ח"א סי' תשמ, תשו' ה"ר משה ב"ר חסדאי; שו"ת מהרי"ו סי' עג, הובא בד"מ אה"ע סי' יג אות ה (עי' רמ"א שם ס"י); כנה"ג שם הגה"ט אות ז-יב; ב"ש שם ס"ק לד ויז; שו"ת בית יהודה (עייאש) אה"ע סי' יח (הובא בקצרה בשד"ח מע' אישות סי'ג אות יד); עי' נובי"ק אה"ע סי' יב וכה (הובא בפת"ש שם ס"ק כו) ויח (הובא בפת"ש שם ס"ק יג ויח וסוס"ק יט, וכ' שלרבא שבציון 597, שהלכה כמותו, יש לחלק בין שוגג למזיד, ולאביי שם שוגג ומזיד שווים, ע"ש ראיות, ועי' שו"ת ישועות מלכו אה"ע סי' יא, שדחה); עי' נתל"ש שם ס"ק ט ויג ושו"ת גבעת פנחס סי' י; שו"ת בית אפרים אה"ע סי' ו; ישוע"י שם פיה"ק ס"ק כג ויד (הובא בפת"ש שם ס"ק יג) ופיה"א אות ז; שו"ת האלף לך שלמה אה"ע סי' סד; ; שו"ת כת"ס אה"ע סי' יב; עין יצחק ח"א אה"ע סי' טז וסז (אות כו). ועי' כנה"ג שם אות ז וי ויא, בשם אחרונים, שאף לסוברים בציון 630 ואילך, שמנדים את העובר ונושא משום שעבר על תק"ח, שוגג פטור מהנידוי, ועי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' קמו שהצריך נידוי.
  703. ↑ עי' ציון 568 ואילך.
  704. ↑ עי' בית יהודה שם; נוב"י שם סי' יח; בי"מ שם, בד' או"ז שם (וכ' שלאו"ז המארס א"צ לגרש, משום שלא נחשד על איסור "כלה בלא ברכה" שנוסף עליו, עי' ציון 612 ואילך, שלא ראינו שרצונו לעבור עליו, וה"ה הנושא בשוגג, שאינו חשוד על איסור מינקת); נתל"ש וגבעת פנחס שם (וכ' שכ"מ לסוברים שהמארס א"צ לגרש, כנ"ל); עי' בית אפרים שם (וראיה מיבמות פט א: שוגג לא עבד איסורא כו', ותוס' שם, ע"ע הפרשת תרו"מ ציון 581); ישוע"י שם; כת"ס שם; שו"ת ברכת רצ"ה סי' יז. וע"ע חשוד. ועי' בית יהודה שם, שכיון שחשש סכנה אינו ברור, לא החמירו בשוגג.
  705. ↑ עי' ציון 683.
  706. ↑ עי' או"ז שם. ועי' ציון 725. ועי' או"ז שם, ראיה מכתובות ס ב, שאריסו של אביי ארס מינקת בשוגג, בהוראת אביי, לא מצינו שהצריכוהו לגרש (ועי' ציונים 615, 720, שי"ס שלא הצריכוהו לגרש מטעם אחר), ועי' עצ"א שם ס"ק יד, עוד ראיה. ועי' נובי"ק שם, שדוקא כשהיא עדיין מינקת, מועילה הפרשה, שתוכל להניקו, אבל אם כבר אינה מניקתו, לא תועיל הפרשה אפי' בשוגג, וצריכה גט, שכל עוד היא ברשות הבעל, חוששים שלא יתן לה ביצים וחלב להאכיל את בנה, עי' ציון 22 ואילך וציון 572, אך אינו מחליט סברא זו להלכה, ועי' בי"מ שם ס"י שדחה, ועי' שו"ת רי"ט וייל אה"ע סי' ג ד"ה וראיתי בשו"ת, שאפי' בלא גט, כיון שאין בעלה עמה, אינו מעכב על ידה להאכיל את בנה משל עצמה, ולא חשו האחרונים לסברת הנוב"י. ועי' האלף לך שלמה שם, שכשגמלה את בנה ואינה מניקתו, שאין תועלת בהפרשה (עי' ציון 342 ואילך), א"צ אפי' להפרישם זה מזה כשנשא בשוגג (ועי' ציון 726).
  707. ↑ עי' ציון 573.
  708. ↑ עי' ר"א מן ההר יבמות לו ב: ידע בה שהיא מעוברת; נתל"ש וגבעת פנחס שם; בית אפרים שם; עי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג האחרונים סי' ה; ברכת רצ"ה סי' מו.
  709. ↑ עי' גיטין נג ב וע' קנס חכמים. עי' בהגר"א שם ס"ק כב; עי' נתל"ש וגבעת פנחס שם; עי' ארץ צבי אה"ע שם ס"ק כא ותאומי צביה שם ס"ק ה; עי' בית אפרים וברכת רצ"ה, שם. ועי' שו"ת ישועות מלכו אה"ע סי' יא, שאפשר שאף לסוברים שלא קנסו שוגג משום מזיד, כאן קנסו, ע"ש הטעם. ועי' בית אפרים שם, בד' הסוברים בציון 585 ואילך, שהעובר ונושא יוציא ולא יחזיר עולמית, והסוברים שקנסו שוגג משום מזיד, ועי' כת"ס שם.
  710. ↑ עי' נובי"ק שם סי' יב ויח, הובא בפת"ש שם ס"ק יב; עי' ערוגת הבושם שם אות כט ופת"ש שם, לסוברים בציון 689, שאפי' במזיד די שיברח מעיר לעיר.
  711. ↑ מהרי"ו שם, לסוברים בציון 688, שהנושא במזיד וברח, א"צ לגרש דוקא אם ירחיק נדוד עד מקום שאינו יכול לחזור ממנו עד סוף זמן האיסור, שבשוגג אין מחמירים עליו כל כך; כנה"ג שם אות ח; עי' שו"ת רע"א תניינא סוס"י ס.
  712. ↑ מהרי"ו שם. ועי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' קמו (הובא בפת"ש שם יא וציון הבא) וח"ב סי' קכו וברכת רצ"ה שם, שמ' במהרי"ו שם שאינו נאמן לומר שוגג הייתי, אם לא ברור לנו שהיה שוגג, ועי' ציון הבא, ועי' כנה"ג שם הגה"ט ס"ק יב, הובא בבאה"ט שם ס"ק ט, שנאמן, עי"ש ראיות.
  713. ↑ או"ז ומהרי"ו, שם; תרוה"ד סי' רטז, הובא בד"מ שם ובט"ז שם ס"ק ג ובב"ש שם ס"ק טז; עי' ר"א מן ההר שבציון 708; ערוה"ש שם סכ"ט. ועי' או"ז שם ומל"מ שבציון 720 ובי"מ שם ס"י (הובא בפת"ש ס"ק יא) ועצ"א שם ס"ק טו ותפארת צבי אה"ע דיני מינקת חבירו סוס"י ו וראש פינה חלקת השדה שם סק"ח, שהנושא ע"פ הוראת חכם בטעות, אנוס הוא, ואין לך שוגג גדול מזה (ועי' חת"ס שם, שצריך לברר מי הורה לו כן ומדוע סמך ע"ז ולא שאל לחכם שבעירו, עי' ציון קודם), ועי' ח"מ שם ס"ק ח בסוגריים (מבן המחבר), שהבין בד' תרוה"ד, שהנושא ע"פ הוראת חכם, אינו נקרא שוגג, ועי' שו"ת רע"א מהדו"ת סי' מו, שכ"מ בתשו' מיימוניות שבציון 720, ועי' ישוע"י שם פיה"א אות ז, שכ"מ בד' ר"י מאורליינ"ש שבציון הנ"ל.
  714. ↑ תרוה"ד שם. ועי' שו"מ מהדו"ק ח"א סוס"י כה. ועי' נובי"ק שם סוס"י כה, הובא בפת"ש שם ס"ק יא, שכל שיודע איסור מינקת, שוב כל מה שעושה איזה היתר בלי שאלת חכם, אינו נקרא שוגג (ושלא כסברת מהר"ם ברבי, השואל שם). ועי' נתל"ש שם סוס"ק יג.
  715. ↑ עי' מהרי"ו שם וכנה"ג שם אות ט.
  716. ↑ עי' מהרי"ו שם; רע"א שם; שו"ת דברי חיים אה"ע ח"א סי' כב; שו"מ מהדו"ק ח"א סי' צו; ישועות מלכו שם; שו"ת מהרי"ל דיסקין סי' לח; ערוה"ש שם סכ"ט.
  717. ↑ כת"ס שם ועין יצחק שם ושו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קא, ושכ"מ באו"ז וברמ"א ובח"מ ובב"ש שבציון 702 ובתרוה"ד שם, שלא הזכירו התנאי שיהיו שניהם שוגגים.
  718. ↑ כת"ס שם, לסוברים שצריך לגרש שמא יבוא עליה, עי' ציון 703.
  719. ↑ כת"ס שם, לסוברים שצריך לגרש משום קנס, עי' ציון 707; עי' דברי מלכיאל שם. ועי' שו"ת מים חיים (רפפורט) אה"ע סי' טו (הובא בקצרה בשד"ח מע' אישות סי' ג אות יז) ועין יצחק שם. ועי' ברכת רצ"ה סי' יז, שהנושא בשוגג ואחר כך ידע שהיא מעוברת או מניקה ושהיא אסורה לו, והמשיך לדור עמה, ועבר במזיד על תקנת חכמים, אין דינו כשוגג, שאם נפרישו ולא יגרש בגט, שוב יש לחוש שמא יבוא עליה, וצריך להוציאה, ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סוס"י ריד.
  720. ↑ עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ליקוטים סוס"י תקמו (שו"ת בעה"ת סי' נב); עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' תתסד וד"ל סי' תה (שסב) וס' סיני סי' שסד הובא בתשו' מיימוניות נשים סי' כד (הנושא מינקת, אע"פ שעשה ע"פ הוראת חכם, ה"ר יעקב כהן מקרקוב, עי' ציון 713 שנקרא שוגג, צריך לגרש, עי' ציונים 391, 392, 422, 675), ונוב"י שם בשם מהר"ם ברבי ובי"מ ועצ"א שם, בדעתו (ועי' נוב"י שם שדחה, שלא היה שם שוגג, וציון 713 שי"ס שהנושא ע"פ חכם אינו שוגג); עי' תרוה"ד שם, וד"מ ורמ"א שם, בדעתו (ועי' ט"ז וח"מ, שם, שתרוה"ד הסתפק, ועי' כנה"ג הגה"ט שם אות ז); שו"ת בנימין זאב סי' קכט, הובא בד"מ שם; יש"ש יבמות פ"ד סי' ד; מל"מ גירושין יא כח ומשכנ"י אה"ע סי' ו (הובאו בפת"ש שם ס"ק יג), בד' ר"י מאורליינש שבציון 615, שהוכיח מכתובות ס ב: אריסיה דאביי כו', שהמארס א"צ לגרש, אע"פ שהאריס עשה ע"פ הוראת אביי, ונחשב שוגג (ועי' ראית או"ז שבציון 706 מכתובות שם, וציון 713, ועי' בית יהודה שם ונובי"ק שם סי' יח ומראות הצובאות אה"ע סי' יז ס"ק קלו בהגהה ובית אפרים שם, שדחו את ראית מל"מ); עי' בי"מ שם ס"י וסו"ס יב וצלעות הבית סי' יא, ששא"ר לא חלקו בין שוגג למזיד; ארץ צבי אה"ע שם ס"ק כב ומד; שו"ת פרשת מרדכי (בנט) אה"ע סי' ו; שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' לג (וע"ש סי' קמו); עי' ערוה"ש שם סכ"ט. ועי' תרוה"ד ויש"ש שם ובהגר"א שם ס"ק כג, ראיה מגמ' שבציון 665 שדנה בכהן שנשא מעוברת או מינקת, אם עשו לו תקנה שלא יגרש ע"מ שיוכל להחזיר, ומ' שהוא בנושא בשוגג, שאין עושים תקנה לעבריין במזיד. ועי' משכנ"י שם, שכ"ד הראשונים שבציון 615, שהוכיחו מברייתא שבציון 211: "לא תיארס ולא תינשא", שאם אף המארס חייב לגרש, נמצא ש"ולא תינשא" מיותר, ואם שוגג א"צ לגרש, י"ל שכוונת הברייתא שאף המארס בשוגג שא"צ לגרש, לא ישא אח"כ במזיד (ועי' שו"ת רע"א שם שדחה). ועי' ערוגת הבושם שם ס"ק כו, שכ"מ מראשונים שבציונים 579, 615, שנתנו טעמים לכך שמעוברת ומינקת חברו סוטה, א"צ להוציא בגט, ולא תירצו שמדובר שנשא בשוגג (ועי' נתל"ש שם ס"ק יג ורע"א שם, שדחו). ועי' פרשת מרדכי שם, שהרמ"א שם הביא את היתר האו"ז ומהרי"ו בשוגג שבציון 702, לעניין איסור הבחנה (ע"ע ציון 215) דוקא, ולא לאיסור מינקת, ומהטעם שבציון 571, ועוד שבמינקת מפורש בגמ' שבציון 563 שיוציא בגט (משא"כ בהבחנה), ועי' שו"מ מהדו"ת סי' קלה, שבמינקת אין להקל, משום חשש נפשות (עי' ציון 58).
  721. ↑ עי' ציון 570.
  722. ↑ עי' בי"מ וחת"ס, שם; עי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג האחרונים אה"ע סי' ה; שו"ת ישועות מלכו אה"ע סי' יא.
  723. ↑ מהר"ם מר"ב שם. עי' ציון 568 ואילך.
  724. ↑ עי' ציון 682.
  725. ↑ עי' מהר"ם מר"ב שם. ועי' ציון 706.
  726. ↑ יש"ש שם. ועי' ציון 712. ועי' תרוה"ד שם וד"מ שם בדעתו ובנימין זאב שם וערוה"ש שם, שבכהן (עי' ציון 661 ואילך) שנשא בשוגג, יש להקל (עי' ציון 674 וציון 720), ועי' יש"ש שם שאין להקל אפי' בכהן, ועי' שו"ת בגדי כהונה אה"ע סי' ו (הובא בשד"ח שם אות טז) ושו"ת רשמי שאלה אה"ע סי' סא ופרשת מרדכי שם ורע"א שם סי' מו וס, ועוד, שאין להקל בשוגג אלא כשיש צד נוסף להקל, וכגון המארס בשוגג, שי"ס שא"צ לגרש, או כשנשא מזנה, שי"ס בציון 153 שאין בה דין מינקת חברו, ועי' בי"מ צלעות הבית שם להקל במופקרת לזנות, עי' ציון 85 ואילך, ועי' ישוע"י פיה"א שם אות ז (הובא בשד"ח שם אות יד), להקל בגרושה, שי"ס בציון 117 ואילך שלא נאסרה, ועי' ברכת רצ"ה סי' מו ודברי מלכיאל ח"ג סי' קד ובאר משה שם, להקל כשנגמל הולד, שאין שם סכנה, והאיסור הוא משום גזירה או משום "לא פלוג" (עי' ציון 342 ואילך וציון 706), ועי' פרשת מרדכי שם ושד"ח שם אות טז, להקל כשנתנה בנה למינקת ונשבעה המינקת ע"ד רבים שלא תחזור בה (עי' ציון 422).
  727. ↑ ציון 121 ואילך וציון 226.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מעוברת_ומינקת_חברו&oldid=160725"