אנציקלופדיה תלמודית:מעילה

הגדרת הערך - הנאה בשוה פרוטה* מקדשי השם, או אף שינוי מרשות הקדש לרשות חולין.

האיסור וגדרו

האיסור

אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם^[1], וכל הנהנה בשוה פרוטה* מקדשי השם מעל^[2]. אף במקום שאין חיוב מעילה, כגון בדבר שדרכו ליפגם, שנהנה ולא פגם, או פגם ולא נהנה^[3], מכל מקום יש איסור תורה הן להינות והן לפגום ההקדש*^[4].

יש מהראשונים הסוברים שאף כשעושה שינוי בלא הנאה, שמוציא המעות לחולין, עבור עצמו או עבור חבירו, מעל^[5], והמעילה היא כשנכנס לרשות ההדיוט^[6]. ויש מהראשונים והאחרונים הסוברים שאינו מתחייב אלא אם כן יש לו הנאה בשינוי^[7].

יסוד איסור מעילה כתבו אחרונים שהוא משום דין גזל ההקדש^[8], ולכן מעילה שיעורו בפרוטה*^[9], ומצטרפים שתי אכילות לשיעור^[10], ואף אכילתו ואכילת חבירו^[11], ואין צריך בו שיעור כדי אכילת-פרס*^[12].

על צורת שינוי הרשות שבה נעשית המעילה, עי' להלן^[13]. על הנכלל בקדשים שאסור להדיוט ליהנות מהם, עי' להלן: הקדשים האסורים. על כך שבמעילה ריבתה תורה שיש שליחות לדבר עבירה, ע"ע אין שליח לדבר עברה^[14].

שמו

מעילה במובנו העקרוני במקרא הוא לשון בגידה^[15], כעין מרידה, כפי שנאמר: אם במרד ואם במעל^[16], ואופן הבגידה בא באופנים שונים, אם בשקר^[17] ואם בשינוי רשות^[18], ומשמש במקרא ככינוי לשקר ושינוי מפורסמים, ובגידה כשהוא בלתי נגלה^[19].

לשון מעילה האמור בתורה לגבי הנאה מקדשים: כי תמעֹל מעל^[20], אין משמעותו מפורשת בתורה^[21], ושנינו עליו: אין מעילה - האמורה בקדשים^[22] - אלא שינוי^[23], שמשנה מקודש לחול^[24], מרשות לרשות, מרשות קודש לרשות חול^[25], מרשות גבוה לרשות הדיוט^[26], וכן הוא אומר: וימעלו בה' אלהי אבותם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ^[27], ששינו עצמם מן המקום לעבודה זרה^[28], וכן הוא אומר בסוטה: איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל^[29], ששינתה שכיבת בעלה בשכיבת בועלה^[30], ומנחת בעלה ועוסקת ומדבקת בדבר שהוא חולין וגנאי לה^[31], ואף הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה^[32]. ואין מעילה זו כמעילת הפקדון*, שהוא אף בכופר חוב ובכובש שכר שכיר ובהקדש, ואם אמר הרי עלי מנה לבדק הבית וכפר אינו מביא אשם-מעילות*, וכן אם פשע בשמירת ההקדשות, אינו מביא אשם זה^[33].

בטעם שנצרכו שני כתובים ללמד אותנו דבר זה, כתבו ראשונים, שאם היינו למדים מסוטה לבד, הייתי חושב שדוקא הנהנה עובר על האיסור^[34], כמו הבא על סוטה שנהנה^[35], או כמו סוטה שנהנית מן העבירה, אבל שינוי בלא הנאה, כגון מעות של הקדש שמוציא לחולין, שלוקח בהם חפץ לעצמו, אין בזה מעילה^[36], ולכן בא הכתוב שלגבי עבודה זרה, שהוא שינוי רשות בלא הנאה^[37], שמשנה עצמו מרשות הקדוש ברוך הוא ומעבודתו לרשות עבודה זרה, שאינו נהנה בזה, ללמד שבמעילה חייב כשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר ונותן ומשאיל חפצים של הקדש להדיוט, אף על פי שאינו נהנה^[38], ואם היינו למדים מעבודה זרה בלבד, הייתי חושב שאם נהנה בלא שינוי רשות לא מעל, שהרי בעבודה זרה יש שינוי מרשות לרשות, שמניח עבודתו של הקדוש ברוך הוא ועובד עבודה זרה^[39], בלא הנאה^[40].

מקורו

הנהנה בשגגה מקדשי השם, מפורש בתורה, שמשלם קרן וחומש* ומביא אשם-מעילות*, שנאמר: נפש כי תמעֹל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם, ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישִׁתו יוסף עליו ונתן אֹתו לכהן והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו^[41].

איסור מעילה במזיד ובשוגג, אינו מפורש בכתוב, ומספר לימודים נאמרו בו: א) נאמר בתרומה: וכל זר לא יאכל קדש^[42], ולמדים בגזרה-שוה* "חטא" "חטא" מתרומה^[43], נאמר במעילה: וחטאה בשגגה^[44], ונאמר לגבי כהן טמא האוכל תרומה טהורה^[45]: ולא ישאו עליו חטא^[46]. ואף על פי שלא נאמרה שם אזהרה אלא על אכילה, נתרבה כל הנאה ממה שנאמר: תמעֹל מעל^[47]. ב) נאמר: לא תוכל לאכֹל בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך^[48], מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עֹלה*, הואיל וכולו לשם^[49], והוא הדין לשאר כל קודש שהוא להשם לבדו^[50]. ג) נאמר בבת-כהן* הנישאת לזר*^[51], היא בתרומת הקדשים לא תאכל^[52], ואנו למדים גזרה שוה "חטא" "חטא" לרבות איסור במעילה^[53]. ד) נאמר במלואים*: וזר לא יאכל כי קדש הם^[54]. ה) האיסור נלמד מהכתוב במעילה בשגגה: נפש כי תמעֹל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'^[55].

עונש המזיד

בעונש הנהנה במזיד, נחלקו תנאים: לדעת רבי חייב מיתה-בידי-שמים*^[56], שכן הוא לומד גזרה-שוה* "חטא" "חטא" מתרומה^[57], נאמר במעילה: וחטאה בשגגה^[58], ונאמר לגבי כהן טמא האוכל תרומה טהורה^[59]: ולא ישאו עליו חטא ומתו^[60], מה להלן במיתה - בידי שמים^[61] - אף כאן במיתה^[62]. ולדעת חכמים, אינו במיתה אלא באזהרה*^[63] ולוקה^[64] - אם יש עדים והתראה*^[65] - שנאמר בתרומה: ומתו בו^[66], בו, ולא במעילה^[67]. וכן הלכה^[68].

פגם המועל בזדון, משלם מה שפגם מן הקודש^[69] ואינו משלם חומש^[70]. ואף על פי שאין אדם לוקה ומשלם - לסוברים כן, וכן הלכה^[71] - אין חיובם באותה שעה, שבשעה שנטל של הקדש קנאה ומתחייב בתשלומין או להחזיר מה שנטל, ומלקות אין עד שיהנה בשוה פרוטה, ולכן אין המלקות פוטר מתשלומין^[72].

במקור חיוב תשלומין זה, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שמדאוריתא המועל בזדון פטור מלשלם על פגימתו^[73], ואינו משלם אפילו קרן^[74], שכל נזקי בהמה, בין שן ורגל בין קרן, ואפילו אדם עצמו שהזיק את ההקדש ולא נהנה, פטורים^[75], ואין חיוב הקרן אלא מדרבנן^[76]. ושני לימודים לפטור המזיק מעילה מתשלומין: א) בבבלי אמרו שפטור זה הוא ממה שנאמר בזר שאכל תרומה*: כי יאכל^[77], פרט למזיק, ואנו למדים בגזרה-שוה* "חטא" "חטא" מתרומה^[78], שאף גבי הקדש, המזיק פטור^[79], אף אם הזיק שלא בדרך אכילה^[80]. ויש המפרשים, שמכתוב זה אין אנו למדים אלא לפטור האוכל הקדש, והמזיק הקדש שלא בדרך אכילה אנו למדים שפטור, משום שמעבודה זרה למדנו שצריך שינוי רשות, הרי שאם פגם והזיק בלא שינוי רשות, פטור, שהרי אי אפשר לשינוי רשות בפגם והזיק גבי הקדש^[81]. ב) ויש המפרשים בירושלמי שמקור הפטור הוא ממה שנאמר: וכי יגֹּף איש את שור רעהו^[82], שור רעהו, ולא שור של הקדש^[83], מכאן שיש נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה^[84], שכיון שגילה הכתוב בשור שפטור, הוא הדין בשאר נזקין^[85].

ב) ויש מהראשונים הסוברים שמן התורה המזיק את ההקדש חייב בתשלום קרן ופטור מתשלום חומש^[86], שלא בא הלימוד מ"כי יאכל" אלא לפוטרו מתשלום חומש^[87]. ומה שאמרו שיש נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה^[88], שנוי במחלוקת התלמודים, והבבלי חלוק על זה^[89].

עונש השוגג וכפרתו

מעל בשגגה, משלם מה שנהנה ותוספת חומש*, ומביא איל* בשני סלעים - ששוויו לו פחות משני סלעים^[90] - ומקריבו אשם* ומתכפר לו, וזהו הנקרא: אשם-מעילות*^[91], שנאמר: נפש כי תמעֹל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם, ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישִׁתו יוסף עליו ונתן אֹתו לכהן והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו^[92]. וכתבו ראשונים שהטעם שנצטווה המועל בשוגג בכך, לתת אימה ויראה על כל אדם מהתקרב בעניני הקודש^[93].

תשלום הקרן והבאת האשם מעכבים הכפרה^[94], ומנין שאם הביא - הנהנה מן ההקדש^[95] - מעילתו ולא הביא אשמו - דהיינו שהביא קרן של הקדש שמעל בו ולא הביא הקרבן^[96]. ויש מפרשים להיפך: הביא קרבן מעילה ולא הביא הקרן^[97] - אשמו ולא הביא מעילתו, שלא יצא^[98], תלמוד לומר: באיל האשם ונסלח לו^[99], איל, זה קרבן מעילתו, אשם, היינו קרן^[100], ודוקא אם הביא שניהם אז ונסלח לו^[101], אבל באחד מהם אין לו כפרה^[102]. יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב, תלמוד: לומר באיל האשם ונסלח לו^[103], איל ואשם מעכבים בהקדש^[104] ואין החומש מעכב^[105] את הכפרה^[106].

על אשם-מעילות*, שאינו מכפר אלא אם כן הביאו לאחר שהשיב את הקרן להקדש, ע"ע אשם מעילות^[107].

עונש השוגג בדרבנן

במקרים שאין איסור מעילה מדאורייתא, אלא מדברי-סופרים* בלבד, הנהנה בשוגג משלם קרן בלבד, ואינו מוסיף חומש^[108] ואינו מביא אשם-מעילות*^[109].

הזמן והאנשים שנוהג בו

חיוב מעילה נוהג בזמן שבית-המקדש* קיים, בזכרים ונקבות^[110], אחד היחיד, ואחד הנשיא*^[111] ואחד הכהן-הגדול*^[112], שנאמר: נפש^[113], לרבות המלך והכהן הגדול, אף על פי שנמשחים בשמן המשחה, שנאמר במועל בו: ואשר יתן ממנו על זר^[114], והכהן הגדול אינו זר, שהרי נמשח^[115].

ספק

לסוברים - וכן הלכה^[116] - שהמסופק אם מעל או לא מעל אינו חייב קרבן^[117], נסתפק לו אם מעל או לא מעל פטור מן התשלומין^[118] ואין מביא את מעילתו עד שתתוודע לו^[119], וכן הלכה^[120]. ולסוברים שהמסופק אם מעל או לא מעל חייב אשם-תלוי*^[121], המסופק אם מעל יכול להביא מעילה וחומשה, ואשם בשני סלעים, ולומר: אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי, ואם ספק מעלתי המעות נדבה ואשם תלוי^[122].

צורת שינוי רשות

נטל פרוטה של הקדש ואמר: הרי היא שלו, לא אמר כלום, עד שיוציאנו לחולין^[123]. נתנו לספר, אף על פי שלא סיפר, מעל^[124].

קדושת התשלומים

התשלומים שמשלם עבור מעילתו נעשו קודש גמור^[125], וכל מי שנהנה מהם משלם עליה חומש ואשם כתחילת ההקדש^[126], שנתינתם לכהן מקדשתם^[127], שנאמר: הקדש ישלם ואת חמישִׁתו יוסף עליו^[128], מלמד שאף על התשלומין מוסיף חומש ומביא אשם^[129].

תשלומין בנהנה מקדשי מזבח

הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, נחלקו תנאים ואמוראים להיכן נותן התשלומין: א) לדעת רב - וסתם ברייתא^[130]. ויש הגורסים כן בתוספתא^[131] - מה שנהנה יפלו לנדבה^[132], לקרבנות-צבור*^[133], לעולת קיץ-המזבח*^[134]. ב) ולדעת לוי - והלמדים לפני חכמים בברייתא אחרת^[135] - יביא דבר שכולו למזבח^[136], דהיינו קטורת*^[137]. ג) ויש הגורסים בתוספתא שיפלו ללשכה^[138].

נהנה מקרבנות-צבור*, נחלקו בו הגירסאות: יש הגורסים בתוספתא שיפול מה שנהנה ללשכה^[139]. ויש הגורסים בתוספתא שיפול מה שנהנה לנדבה^[140].

להלכה פסקו ראשונים, שהנהנה מקדשי קדשים כולם לפני זריקת דמים, או מאימורי קדשים קלים לאחר זריקה, או שנהנה מן העולה כולה או מן הקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין, יפול מה שנהנה לנדבה, מעל בקרבנות הצבור יפול מה שנהנה ללשכה^[141].

הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם - שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו ונהנה מקצתן עד שלא לקחת חטאת^[142] - עד שלא קרבה חטאתו, יוסיף ויביא חטאתו, ועד שלא קרבה אשמו, יוסיף ויביא אשמו^[143], דהיינו שיוסיף - אם נהנה בשוגג - קרן וחומש ויביא בהמה שמנה יותר^[144], וכן אשם-מעילות*^[145].

הנהנה מקדשי בדק-הבית*, מעילתו לבדק הבית^[146].

פחות משוה פרוטה

הנהנה מן הקודש פחות משוה פרוטה לא מעל^[147], שנאמר: ונתן אֹתו לכהן^[148], ואין נתינה בפחות משוה פרוטה^[149], שפחות משוה פרוטה אינו ממון^[150], וכיון שמעילה אינו בדברים של אכילה דוקא, שגם בעצים ובמתכות ובאבנים כשהם של הקדש מועלים בהם, לכן צריך שיעור ממון דהיינו שוה פרוטה^[151]. ואם מעל בשוגג אינו חייב להביא אשם-מעילות*^[152], שנאמר: ואת אשר חטא מן הקדש ישלם^[153], פרט לפחות משוה פרוטה^[154], ש"את" ריבוי הוא^[155] ו"אשר" ריבוי הוא^[156], ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט^[157].

הנהנה מן הקודש - בין בזדון בין בשגגה^[158] - פחות משוה פרוטה, חייב בתשלומים^[159], שיכול שאין חייבים עליו משום מעילה לא יהו חייבים עליו בתשלומים, תלמוד לומר: מן הקדש^[160], לרבות פחות משוה פרוטה^[161], ש"מן הקדש" משמע מקצת הקדשים, וקודש לענין מעילה הוא שוה פרוטה, ואמר שלתשלומין על מקצת מה שהוא קודש ישלם^[162], דהיינו על פחות משוה פרוטה^[163]. ויש הלמדים דין זה ממה שנאמר שם: ואת אשר חטא מן הקדש ישלם^[164], ש"את" הוא ריבוי^[165]. או שהוא משמעות הכתוב: את אשר חטא מן הקדש, דהיינו את אשר חסר מן הקודש^[166], וכל שהוא חסרון יקרא, ולזה מרבה אפילו פחות משוה פרוטה לשלם^[167].

הנהנה מן הקודש פחות משוה פרוטה, שחייב בתשלומים^[168], יש מהראשונים מפרשים בתורת כהנים שחייב לשלם אף חומש*^[169]. וראשונים אחרים פסקו להלכה שאינו משלם אלא הקרן, ואינו חייב חומש^[170].

המועל בפחות משוה פרוטה במזיד, צידדו ראשונים שאינו לוקה^[171].

לדעת רבי הלומד עונש הנהנה במזיד בגזרה-שוה* מתרומה^[172], יש מהראשונים סוברים שלמדים בגזרה-שוה* מתרומה, שאף על פי שחיוב הנאה במעילה הוא בשיעור שוה פרוטה, כשמועל דרך אכילה שיעורו הוא בכזית^[173], ואין ללמוד מעילה של אכילה ממעילה של ממון שהיא בשוה פרוטה^[174], שהרי אכילה של הקדש נלמד מאכילה של תרומה^[175].

בטעם הדבר ששיעור מעילה הוא בשוה פרוטה, כתבו אחרונים שהוא משום שמעילה יסודו בדין גזל ההקדש^[176].

צירוף מינים שונים

קדשי מזבח מצטרפים זה עם זה למעילה^[177], שאם נהנה משני מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה - חצי שוה פרוטה מזו וחצי שוה פרוטה מזו, וכן אם אכל בשר עולה זו חצי זית* ומבשר עולה אחרת חצי זית*, לסוברים שמעילה של אכילה שיעורו בכזית^[178] - מעל^[179]. ואחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית מצטרפים זה עם זה למעילה^[180], שאם נהנה בשוה פרוטה מכולם, מעל^[181], שכחצי פרוטה מקדשי מזבח וכחצי פרוטה מקדשי בדק הבית מצטרפים זה עם זה למעילה^[182], ולאו דוקא חצי וחצי, אלא אפילו פרוטה חסר משהו מאחד מהם, ומשהו מהאחר, מצטרפים, בין לקרבן - בשוגג^[183] - בין למלקות* - במזיד^[184] - והוא הדין שאם נהנה מכמה מיני קדשי מזבח וכמה מיני קדשי בדק הבית ובין כולם פרוטה, שמועלים^[185].

דבר שדרכו ליפגם

כל דבר שדרכו ליפגם לא מעל עד שיפגום^[186]. כיצד, לבש בחלוק, כיסה בטלית, ביקע בקרדום, הואיל ועומדים ליפגם, לא מעל עד שיפגום בהם בשוה פרוטה^[187], ואם נהנה ולא פגם, לא מעל^[188], ואם פגם ולא נהנה, לא מעל^[189]. יכול יהא מועל היכן שפגם ולא נהנה^[190], שהזיק את ההקדש ולא נהנה כלום^[191], כגון שקרע בגד של הקדש^[192], ולא נהנה ממנו, או ששפך משקה קודש ולא נהנה ממנו^[193], שהרי בכתוב בעבודה זרה ממנו למדנו משמעות לשון מעילה: וימעלו בה' אלהי אבותם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ^[194], יש שינוי ואין הנאה^[195] במה שמניח עבודתו והולך אחרי ההבל לעובדו, ולא נהנה אותו רשע כלל במה שמניח הבורא יתברך^[196], או יהא מועל כשנהנה ולא פגם^[197], כגון שילבש חלוק של קודש או נתכסה בטלית של הקדש ונהנה ממנו בשוה פרוטה, והחלוק לא נפגם בשוה פרוטה^[198], שהרי בכתוב הנוסף ממנו למדנו משמעות לשון מעילה, בסוטה: איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל^[199], נהנה ולא פגם^[200] - יש מפרשים שנהנה הבועל ולא פגם האישה, שהרי בעולת בעל^[201], והרי פגומה ועומדת^[202], שבבתולה אי אפשר, שהרי צריך שתקדם שכיבת בעל לבועל^[203]. ויש מפרשים שהסוטה נהנית ולא פגמה בעלה, כי בכל מעשיה אין הבעל נפגם, לפי שאינה מניחתו מכל וכל במה שמזנה תחתיו^[204] - תלמוד לומר: וחטאה^[205], נאמר חטא בתרומה - ולא ישאו עליו חטא^[206]. או: ולא תשאו עליו חטא^[207] - ונאמר חטא במעילה^[208], מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה^[209].

הפוגם הוא הנהנה

בדברים שיש בהם פגימה, שאינו מועל עד שיפגום^[210], אינו מועל אלא אם כן מי שפגם הוא הנהנה^[211], להוציא אם אחד פוגם ואחד נהנה^[212], שאם נטל ראובן קרדום של הקדש ובקע בו עצים של שמעון ופגם שוה פרוטה בקרדום, אין שמעון מועל, אף על פי שנהנה, כיון שהוא לא פגם, וכן ראובן אינו מועל, שאף על פי שפגם לא נהנה^[213]. וכן הנוטל קרדום של הקדש ובוקע עצי הקדש או עצי הפקר, אינו מועל, שאף על פי שיש הנאה בבקיעה, אין ההנאה שלו^[214]. דין זה נלמד מגזרה-שוה* "חטא" "חטא" מתרומה^[215], מה חטא האמור בתרומה מי שפגם נהנה - שהוא עצמו שפגם התרומה נהנה ממנה^[216], שנאמר באוכל תרומה בשגגה: כי יאכל^[217], ואי אפשר לאכילה בלא פגימה שמפסיד התרומה מן הכהן^[218] - אף חטא האמור במעילה מי שפגם נהנה^[219].

נהנה בדבר שפוגם

בדברים שיש בהם פגימה, שאינו מועל עד שיפגום^[220], אינו מועל אלא אם כן נהנה בדבר שנפגם^[221], ולא בדבר אחר^[222]. נהנה בשוה פרוטה בדבר אחד - ולא פגמו^[223], כגון שבקע בקרדום של הקדש ולא פגמו בשוה פרוטה^[224] - ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר - ולא נהנה ממנו^[225], כגון ששפך משקה של הקדש^[226], או קרע שיראים של הקדש^[227] - לא מעל, עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה בדבר אחד^[228]. וכן אם התיר מטלית מבגד הקדש ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה בשוה פרוטה והפסיד בבגד שהתירה ממנה בשוה פרוטה ולא הפסיד במטלית כלום הרי זה לא מעל מפני שנהנה בדבר אחד ופגם בדבר אחר^[229]. דין זה נלמד מגזרה-שוה* "חטא" "חטא" מתרומה^[230], מה חטא האמור בתרומה בדבר שפוגם בו נהנה, אף חטא האמור במעילה בדבר שפוגם בו נהנה^[231].

צירוף הנאה ופגימה לשיעור שוה פרוטה

בדברים שיש בהם פגימה, שאינו מועל עד שיפגום^[232], נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכחצי פרוטה -כגון שלבש בגד של הקדש ונהנה בו כשיעור חצי פרוטה^[233] וקרעו ופגמו כשיעור חצי פרוטה^[234] - לא מעל עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה בדבר אחד^[235]. וכן אם אחד קרע ופגם חצי שיעור פרוטה, והשני לבש ונהנה בחצי שיעור פרוטה, לא מעלו^[236]. דין זה נלמד מגזרה-שוה* "חטא" "חטא" מתרומה^[237], מה חטא האמור בתרומה בדבר שפוגם בו נהנה, אף חטא האמור במעילה בדבר שפוגם בו נהנה^[238], להוציא אם פגם חצי שיעור בדבר זה ונהנה חצי שיעור בדבר אחר^[239].

פגימתו והנאתו כאחד

בדברים שיש בהם פגימה, שאינו מועל עד שיפגום^[240], אינו מועל עד שיהא פגימתו והנאתו כאחד^[241], דהיינו בשעה אחת^[242], למעט פוגם עכשיו פרוטה ונהנה למחר פרוטה^[243], או להיפך, שבקע בקרדום של הקדש ונהנה ממנו בפרוטה, ולא פגמו, ואחר כך פגמו בפרוטה שלא על ידי הבקיעה^[244], שאף על פי שההנאה והפגימה בדבר אחד, אינו כאחד^[245], ואין הנאה ופגימה מצטרפים זה לזה לזמן מרובה^[246]. דין זה נלמד מגזרה-שוה* "חטא" "חטא" מתרומה^[247], מה חטא האמור בתרומה פגימתו והנאתו כאחד, אף חטא האמור במעילה פגימתו והנאתו כאחד^[248].

על הנאה והנאה ופגימה ופגימה, שמצטרפים יחד לזמן מרובה, עי' להלן^[249].

דבר שאין דרכו ליפגם

כל דבר שאין דרכו ליפגם, כיון שנהנה מעל^[250]. כיצד, נתנה ענק של זהב של הקדש בצוארה, או טבעת בידה^[251], או שתה בכוס של זהב של הקדש, אין בהם פגם^[252], שאינם נפגמים בכך, אלא כיון שנהנה מהן שוה פרוטה מעל^[253], שכן דרכם להינות מהם ללא פגימה^[254]. ואומדים כמה רוצה אשה ליתן שישאלו תכשיטים כהללו להוליכם לבית המשתה להתכבד בהם^[255], וכאותו שיעור משלמת להקדש קרן וחומש כשנתשמשה בהם^[256]. ואין למדים דינם מתרומה, כמו בדבר שדרכו ליפגם^[257], שבחפצים שנהנים מהם ואין בהם פגם, אין דמיון לתרומה, שהוא דבר מאכל, והנהנה מתרומה באכילתו בעל כרחו פגם, שנחסר מה שאוכל^[258].

כשאינו נפגם לאלתר

דבר שאינו נפגם עד זמן מרובה, כגון לבוש אמצעי, שלא לבשו מבחוץ לגמרי, שמלבוש החיצון פגם לאלתר ולא לגמרי - לפי שמתחכך בכתלים^[259] - והלבוש הפנימי סמוך לבשרו פגם לאלתר - מחמת זיעה^[260] - שמתחכך בבשר, אבל הלבוש שלובש בינתיים, בין מלבוש העליון ובין התחתון שאינו נפגם עד זמן מרובה^[261], ובגד של פשתן, שהוא דק ביותר, שלפי שדמיו יקרים הרבה אינו לובשו אלא פעם בשנה או פעמיים ומשמרו הרבה שלא יפגם, ואין בו פגם עד זמן מרובה^[262], נחלקו בו תנאים: לדעת חכמים, הואיל ויש בו פגם לא מעל עד שיפגום^[263]. ולדעת ר' עקיבא, הואיל והם דברים שאינם נפגמים לאלתר, אף על פי שנפגמים לאחר זמן, כיון שאינם נפגמים לאלתר, הם כדבר שאין בו פגם שמועלים בו כיון שנהנה ממנו כשורה פרוטה, אף על פי שלא פגם^[264].

להלכה פסקו ראשונים שאם לבש בגדי הקדש לא מעל עד שיפגום^[265], והיינו אף בלבוש האמצעי^[266].

צירוף לשיעור בזמן מרובה

במעילה מצרף שתי אכילות כאחד, שאם אכל היום - חצי שיעור^[267] - ואכל למחר - חצי שיעור^[268] - נהנה היום נהנה למחר, נהנה היום ואכל למחר, אכל היום ונהנה למחר, אפילו לאחר שלוש שנים בהעלם אחד, מצטרפים זה עם זה, שנאמר: תמעֹל מעל^[269], ריבה^[270]. בטעם הדבר כתבו אחרונים שהוא משום שאיסור מעילה הוא משום דין גזל ההקדש^[271], ולכן אין אומרים שצריך בו שיעור אכילת-פרס*^[272].

צירוף פגימתו והנאתו ופגימת והנאת חבירו

אכילתו ואכילת חבירו - שלקח שוה פרוטה מההקדש ואכל הוא חציה והאכיל חציה לחבירו^[273], שנתן לתוך פיו של חבירו^[274] - הנאתו והנאת חבירו, אכילתו והנאת חבירו, הנאתו ואכילת חבירו, מצטרפים זה עם זה, ואפילו לזמן מרובה^[275], שנאמר: תמעֹל מעל^[276], ריבה^[277]. בטעם הדבר כתבו אחרונים שהוא משום שאיסור מעילה הוא משום דין גזל ההקדש^[278].

המוציא מקודש לקודש

המוציא מקודש לקודש, חייב במעילה, שנאמר: תמעֹל מעל^[279], ריבה^[280]. כיצד, המוציא מעות מן ההקדש, ולקח בהם קיני זבים קיני זבות וקיני יולדות, או שלקח בהם חטאתו ואשמו ופסחו, או ששקל מהם שקלים, מעל^[281], שאחר שהוא חייב להביאו מן החולין, כשהביאו מן הקדש קנאו והוציאו לחולין, ואחר כך הקדישו, ולזה חייב שדומה למוציאו לחולין^[282].

במנין המצוות

איסור הנאה מהקדש, נחלקו בו מוני המצוות: יש שלא מנאוהו^[283], שלדעתם איסור זה לא נלמד אלא בגזרה-שוה*^[284], ולדעתם אין למנות במנין המצוות מצוה שלא נתפרשה בכתוב, אלא נלמדה באחת מהמדות-שהתורה-נדרשת-בהן*, מאחת מן המצוות שכבר נמנו במנין תרי"ג מצוות^[285]. ויש ממוני המצוות שמנאוהו במנין-המצות* בכלל מצות לא-תעשה* שלא לאכול מבשר העֹלה*^[286], שלדעתם איסור זה נלמד מכח הכתוב: לא תוכל לאכֹל בשעריך וגו' וכל נדריך^[287], דהיינו בשר עולה, והוא הדין שאר הקדשים^[288]. ויש ממוני המצוות שמנאה כמצות לא תעשה העומדת בפני עצמה^[289], שלדעתו איסור זה נלמד מהכתוב בשוגג: נפש כי תמעֹל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'^[290].

רוב מוני המצוות מנו שילום הקרן בתוספת החומש - שמחוייב בו המועל בשגגה^[291] - למצות-עשה*^[292], כמצוה העומדת בפני עצמה^[293]. ויש מהם שמנו בכללה אף הבאת אשם-מעילות*^[294]. ויש מהם שמנו חיוב הקרן והחומש במצוה אחת עם האוכל תרומה בשגגה^[295]. ויש ממוני המצוות - לדעתו שמנה איסור הנאה מהקדש כמצוה העומדת בפני עצמה^[296] - שלא מנה כלל מצות השבת המועל בשגגה הקרן והחומש^[297].

חילול הקדש

הקדש, אם מתחלל על מלאכה, או על מעות בלבד, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' עקיבא - וסתם משנה^[298] - הקדש מתחלל על המלאכה^[299], והמקדיש נכסיו - וסתם הקדש לבדק הבית^[300], לסוברים כן^[301], וכן הלכה^[302] - והיו בהם דברים ראוים לקרבנות הציבור - כגון קטֹרת* או יינות, שמנים וסלתות^[303] - ינתנו לאומנים בשכרם^[304], שקדשי בדק הבית ניתנים לאומנים - שבונים במקדש^[305] - בשכרם^[306], שנאמר: ועשו לי מקדש^[307], לי, משלי^[308], דהיינו מקדשי בדק הבית^[309], שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש^[310]. ב) ולדעת בן עזאי - וסתם תוספתא^[311] - אין הקדש מתחלל על מלאכה אלא על המעות בלבד^[312]. כיצד הם עושים, מפרישים שכר האומנים, ומחללים אותם על מעות האומנים, ונותנים אותם לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותם מתרומת הלשכה^[313].

להלכה פסקו ראשונים שאין מחללים את ההקדש על המלאכה אלא על המעות^[314], ואומן שעשה מלאכה בהקדש במנה, אין נותנים לו בהמת הקדש או טלית הקדש בשכרו עד שמחללים אותם על המעות, ואחר שיעשו חולין נותנים אותם לאומן בשכרו, וחוזרים ולוקחים ממנו בהמה מתרומת הלשכה^[315], שההלכה כבן עזאי^[316].

כשפוסקים עם האומנים לבנות במקדש ובעזרות, פוסקים עימהם כך וכך אמה בכך וכך סלע באמה בת עשרים אצבע^[317], וכשמחשבים להם מה שבנו, מחשבים להם באמה גדולה בת עשרים וארבע אצבעות^[318], כדי שיוסיפו על תנאם משלהם, שלא יפחתו, ונמצאו נהנים מן ההקדש יותר ממה שעשו^[319], ובאים לידי מעילה^[320]. אכן, כשנותנים צורפי זהב לעשות טבלה בת חמש או בת עשר, באמה שלישית מודדים אותה, שהיא ממוצעת בין שתי האמות^[321], לפי שאומנות יקרה היא ואין טוב להפסידם כל כך^[322]. או לפי שמלאכת טורח היא^[323].

על בנין בית-המקדש*, שאין לוקחים עצים ואבנים מן ההקדש, ולא בונים את הבנין על דעת שהוא קודש, אלא בונים הכל מן החול, ע"ע בית המקדש^[324]. על פועל, שאסור לאכול בשל הקדש בשעת מלאכתו, ע"ע הקדש^[325]. על פרה של חולין הדשה בשל הקדש, שאסורה לאכול בכרשיני הקדש, ואין בה איסור חסימה*, ע"ע הנ"ל^[326] וע' חסימה^[327].

הקדשים האסורים

קדשי מזבח וקדשי בדק הבית

איסור מעילה הוא בין מדברים הקרבים על גבי המזבח, בין מקדשי בדק-הבית*^[328], ומספר לימודים מצינו למקור חיוב מעילה במינים השונים של הקדשים:

א) נאמר: נפש כי תמעֹל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'^[329], המיוחדים לשם - שכולם לשם^[330] - יצאו קדשים-קלים* - דהיינו בשר קדשים קלים, והאימורים קודם זריקת הדם^[331] - שאינם לשם^[332], אלא לשם ולבעלים, לשם, שאינם נאכלים אלא לפנים מן החומה^[333], ולהדיוט, שהותרו להדיוט לאוכלם^[334]. אין לי אלא פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים^[335] שכולם לשם - שנשרפים כליל^[336] - מנין לרבות עֹלה שעורה מתנה לכהן^[337], וקדשי-קדשים* - כגון חטאת* ואשם*^[338], שבשרם נאכל לזכרי כהונה - בשרם ואימוריהם לפני זריקת דמים^[339] ואימוריהם לאחר זריקת דמים^[340], ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים^[341], תלמוד לומר: קדשי ה'^[342], ריבה^[343], שהיה לו לומר "מקודש ה' ", אחר שקודש שם המין הוא, ואילו אמר כך לא הייתי מרבה בחיוב מעילה אלא פרים הנשרפים שכולם לה' ואין חלק לכהנים בהם, ומכיון שאמר לשון רבים, ריבה דברים נוספים^[344]. מנין לרבות קדשי בדק הבית למעילה, תלמוד לומר: קדשי ה'^[345], ריבה^[346], שמשמע שני מיני קדשים: קדשי מזבח וקדשי בדק הבית^[347].

ב) קדשי בדק הבית נלמדים ממה שנאמר: נפש כי תמעֹל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'^[348], שהם מיוחדים לשם^[349], שאין בהם לכהנים ולבעלים^[350]. וכן מעילה מפורשת בתורה בעולה - והוא הדין פרים-ושעירים-הנשרפים*^[351] - שנאמר: מקדשי ה', המיוחדים לשם^[352]. ואימורי קדשים קלים יש בהם מעילה, שנאמר בשלמים*: כל חלב לה'^[353], לרבות אימורי קדשים קלים למעילה^[354]. ושאר קדשי קדשים, שיש בהם חלק לכהנים^[355], יש בהם מעילה, שנאמר שם: כל חלב לה'^[356], והמילה "כל" באה לרבות^[357] קדשי קדשים^[358].

ג) ויש הלמדים כעין זה, אלא שלדעתם למדים שבאימורי קדשים קלים יש מעילה, ממה שנאמר בפר-כהן-משיח* - שהוא מהפרים-ושעירים-הנשרפים*, שיש בהם מעילה^[359] - כאשר יורם משור זבח השלמים^[360], וכי מה למדנו משור זבח השלמים, מעתה הרי זה בא-ללמד-ונמצא-למד*, מקיש^[361] שור זבח השלמים לפר כהן משיח, מה פר כהן משיח יש בו מעילה, אף שור זבח השלמים יש בו מעילה^[362].

דברים שהותרו באכילה

דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת* ואשם* אחר זריקת דמם^[363], או שתי-הלחם* אחר זריקת דם שני הכבשים, אין בהם מעילה, אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהם, הואיל והם מותרים למקצת בני אדם ליהנות בהם - דהיינו שהם מותרים באכילה לזכרי כהונה^[364] - כל הנהנה מהם לא מעל, ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה, הואיל והיתה להם שעת היתר אין חייבים עליהם מעילה^[365], שכל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלים בה^[366], שאם היה לקדשי-קדשים* הנאכלים^[367] שעת היתר ואחר כך נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והותרו שעה אחת אין מועלים באותו דבר שהיה ראוי לאכילה^[368], כגון שלנה^[369] ושנטמאה^[370] ושיצאה^[371]. כיצד, קדשי קדשים ששחטם בדרום - ואין שחיטה בקדשי קדשים אלא בצפון*^[372] - אף על פי שקיבל בצפון, או ששחטם בצפון וקיבל בדרום - ואין קבלת דם קדשי קדשים אלא בצפון^[373] - או ששחט ביום וזרק בלילה - ואין שחיטת קדשים אלא ביום^[374] - או ששחט בלילה וזרק ביום^[375] - ואין זריקת דם על גבי המזבח אלא ביום^[376] - או שחשב עליהם לאוכלם חוץ לזמנם^[377], והיינו פגול*^[378], או שחשב עליהם לאוכלם חוץ למקומם^[379], ואף זה הוא פיגול^[380], או שלן הדם^[381], בכל אלו מועלים בכולם לעולם, שהרי לא היה להם שעת היתר^[382], וכל לא היה לה שעת היתר לכהנים, מועלים בה^[383], כגון שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, ושקיבלו פסולים וזרקו את דמה^[384].

בשעת ההיתר לכהנים, שכל שהיה לו אין מועלים בו, נחלקו אמוראים: לדעת חזקיה היתר שחיטה שנינו^[385], שכיון שנשחטה כתקנה בלא פסול, היינו שעת היתר, ואף על פי ששוב נפסלה יצאת מידי מעילה^[386]. ולדעת ר' יוחנן היתר אכילה שנינו^[387], שאף על פי שנשחט ונתקבל כראוי, לעולם לא יצא מידי מעילה עד שזרק הדם, שיש בו שעת היתר אכילה לכהנים, ואם אירע בו שום פסול אחר כך אין מועלים בו^[388].

להלכה פסקו ראשונים שכל שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתם, מועלים בהם לעולם, שלא היה לו שעת היתר, וכל שהגיע הדם למזבח כמצוותו, ואחר כך בא בו פסול, אין מועלים בו, שהרי היה לו שעת היתר לאכילה^[389], שההלכה כר' יוחנן^[390].

כשאין הזריקה מתירה

היתה זריקת הדמים כתיקנה, אלא שאין היא מתירה הקרבן באכילה, כגון בשר קדשי-קדשים* שיצא^[391] לפני זריקת דמים, ואחר כך נזרק הדם^[392], או אימורי קדשים-קלים* שיצאו לפני זריקת דמים, ואחר כך נזרק הדם^[393], נחלקו בהם תנאים: א) לדעת ר' אליעזר, מועלים בו^[394], שזריקה* אינו מועילה ליוצא* להוציאה מידי מעילה^[395]. ב) ולדעת ר' עקיבא, אין מועלים בו^[396], שזריקה מועילה ליוצא^[397]. ודוקא שיצא הבשר, אבל יצא הדם - וזרק אותו הדם עצמו^[398] - אין זריקה מועילה ליוצא^[399], כיון שאירע פסוול של יוצא בדם, שבפסול דם אין שום הרצאה כי אם לגבי פגול*^[400]. ואף בשר קדשי הקדשים שיצא, היינו דוקא כשיצא מקצתו, אבל יצא כולו אין זריקה מועלת לו^[401], שמתוך שמועילה זריקה לבשר שבפנים מועילה אף לבשר שבחוץ^[402].

להלכה פסקו ראשונים שאם יצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים, אין מועלים^[403].

דם קדשי-קדשים*, שנתקבל^[404] בכוס, ולא נזרק^[405] עד למחר, ואין זורקים הדם אלא ביום השחיטה^[406], נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שאם אכל בשר קדשי קדשים לפני זריקה מעל, אכלו לאחר זריקה לא מעל^[407]. ויש סוברים שמועלים בו לעולם, שהרי לא היה לו שעת היתר^[408], אבל אם הגיע הדם למזבח כמצוותו ואחר כך לן הבשר, אין מועלים בשאר הבשר^[409], שהרי היה לו שעת היתר לאכילה^[410].

קדשים שמתו

קדשים שמתו, יצאו מידי מעילה דבר תורה^[411], ואין חילוק בזה בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית^[412], שאינם קדשי השם, שאינם ראוים לגבוה, ואף קדושת דמים אין בהם, שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים^[413], אבל מועלים בהם מדברי-סופרים*^[414].

על חטאות-המתות*, שלא נהנים בהם ולא מועלים בהם, ע"ע חטאות המתות^[415]. על מעילה בקרבן שנתפגל, ע"ע פגול.

אימורי קדשים קלים לאחר שהעלם

הנהנה מאימורי קדשים-קלים* לאחר שהעלם - על גבי המזבח, אפילו קודם שנעשו אפר אבל משלה בהם האור^[416] - פטור^[417], שהרי כבר נעשית מצוותם, וכל דבר שנעשית מצוותו אין מועלים בו^[418], אף על פי שיש מצוה להפך האמורים* בצינור^[419].

עור העולה

העֹלה*, אף על פי שהיא עולה כליל על גבי המזבח, עורה ניתן לכהנים^[420] - וזכו בה משעה שזכה המזבח בבשר^[421] - ולפיכך אין מועלים בעורה^[422], משעה שזרקו דם העולה על גבי המזבח^[423], שאז יצא מכלל קדשי ה'^[424].

שנעשית מצוותו

כל דבר שנעשית מצוותו אין בו משום מעילה^[425], שכיון שנעשית מצוותו^[426], כבר נעשה צורך גבוה ממנו^[427] ושוב אין אנו קוראים בו: קדשי ה'^[428], מלבד בגדי לבן שהכהן הגדול עובד בהם ביום הכיפורים - לסוברים שטעונים גניזה^[429], וכן הלכה^[430] - ועגלה-ערופה* - לסוברים כן^[431] - ותרומת-הדשן*^[432].

על מחלוקת התנאים בבגדי לבן שעובד בהם כהן גדול ביום הכיפורים, אם צריכים גניזה ויש בהם מעילה, או שאינם טעונים גניזה, ע"ע בגדי כהונה^[433]. על מחלוקת הראשונים להלכה בעגלה-ערופה*, אם יש בה מעילה, ע"ע עגלה ערופה. על מעילה בשעיר המשתלח, ע"ע שעירי יום הכפורים.

מלח

מלח שעל גבי האיברים המועלים על גבי המזבח, מועלים בו^[434], שנאמר: והשליכו הכהנים עליהם מלח והעלו אותם עֹלה לה'^[435], הרי שאיבר עם מלחו שניהם קרואים עולה^[436]. ומלח שעל גבי הכבש ושבראשו של מזבח - שנופל שם כשמולחים את האיברים^[437] - אין מועלים בו^[438], ששוב אינו ראוי^[439].

היתר באכילת קדשים לכהנים

תנאי בית דין שיהיו הכהנים ניאותים - נהנים^[440] - במלח ובעצים^[441] של הקדש^[442], באכילת קרבנות שאוכלים בחלקם^[443], שאי אפשר להיזהר בזה^[444], אבל לא יתנו מלח המקדש בחולין שלהם^[445], אף על פי שאוכלים אותה כדי שיהיו הקדשים נאכלים על השובע^[446].

פרה אדומה

פרה-אדומה*, לעולם מועלים בה - משהוקדשה^[447] - עד שתעשה אפר^[448], אף על פי שאינה קדשי מזבח וגם אינה קדשי בדק הבית אלא דומה לקדשי בדק הבית, וכיון שאינה קדשים ממש לא היה מן הדין שימעלו בה^[449], הרי נאמר בה^[450]: חטאת^[451], מלמד שמועלים בה^[452], שהרי קראה אותה התורה חטאת^[453], אבל - מדין תורה^[454] - אין מועלים באפרה^[455], שנאמר: היא^[456], בה מועלים, באפרה אין מועלים^[457]. כיון שראו חכמים שמזלזלים באפר הפרה^[458] ונותנים אותה על גבי מכותיהם^[459], גזרו שימעלו באפר^[460]. ושוב תיקנו בתנאי בית דין על הפרה, שלא יהיו מועלים באפרה^[461], והעמידו אותה על דין תורה^[462], אם משום שראו שנגדרו מהשימוש באפר^[463], או משום שפרשו מספק הזאות - שכשהיה ספק לאדם אם נטמא או לא, לא היה רוצה שיהיו מזים עליו, שהיה חושב בדעתו שמא לא נטמאתי והייתי מועל^[464] - וגזרו שלא ימעלו בה^[465].

עצמות של פרה אדומה, שהיו כותשים אותם עד שנעשו אפר^[466], ואין ראויים העצמות לטהר לבדם, רק על ידי תערובת האפר^[467], הסתפקו אחרונים אם מועלים בעצמות בלבד קודם שנעשו אפר, כיון שראוים על ידי תערובת, או שכיון שהם בעצמם אינם ראויים, אין מועלים בהם^[468], וצידדו שאין מועלים בהם^[469].

דם קדשים

מן התורה אין מעילה בדמים^[470], דהיינו דמי שחיטת הקדשים^[471], וראיה לדבר, שהרי לאחר שנתערבו הדמים באמה יוצאים לנחל קדרון ונמכרים לגננים לזבל^[472]. ומספר לימודים לדבר: א) נאמר - לגבי הדם - ואני נתתיו לכם^[473], לכם, שלכם יהיה^[474], כחולין שלכם שאין בהם מעילה^[475]. ב) נאמר שם: לכפר^[476], לכפרה נתתיו ולא למעילה^[477], לכפרה נתתיו בתורת קדשים^[478], שאינה עומדת אלא לכפר בשבילכם^[479], ולא שיהיה קרוי שלי, למעול בו^[480], שלענין מעילה אין בו דין קדשים^[481]. ג) נאמר שם: כי הדם הוא בנפש יכפר^[482], הוא, בהוייתו יהא, לפני כפרה כלאחר כפרה^[483], מה אחר כפרה אין בו מעילה - שנעשית מצוותו^[484], שכיון ששוב אין בו צורך גבוה אין קוראים בו: קדשי ה'^[485], ואין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלים בו^[486] - אף לפני כפרה אין בו מעילה^[487].

לאחר שנתערבו הדמים באמה ויוצאים לנחל קדרון ונמכרים לגננים לזבל^[488], נחלקו תנאים: א) לדעת ר' שמעון - ור' מאיר^[489] - מועלים בהם^[490]. ונחלקו ראשונים לדעה זו אם המעילה אינה אלא מדרבנן^[491], והמועל משלם קרן אבל אינו מוסיף חומש^[492], ובמקדש אין מועלים בו אפילו מדרבנן, לפי שאין גוזרים גזירות במקדש^[493]. או שהמעילה היא מדאוריתא^[494], לפי שבית דין מקדישים אותו^[495], שהיה נמכר לגנות ודמיו הקדש^[496], וחכמים הקדישום ככל קדשי בדק הבית^[497]. ב) ולדעת חכמים לעולם אין מעילה בדמים^[498].

יש הגורסים שמחלוקת תנאים זו - אינה בדם שיצא לנחל קדרון^[499] - אלא היא אם יש מעילה בדמים מדאוריתא או שאין מעילה בדמים^[500].

להלכה פסקו ראשונים שכל דמי שחיטת הקדשים, אין מועלים בו, בין לפני כפרה, בין לאחר כפרה, עד שיצא לנחל קדרון^[501]. יצא לנחל קדרון, מועלים בו^[502]. ונחלקו ראשונים אם המעילה היא מדאוריתא^[503]. או מדרבנן^[504].

המקיז דם בבהמת קדשים - אותו דם שהקיז^[505] - אסור בהנאה ומועלים בו^[506], שכיון שאינו ראוי לזריקה*, חשוב כגופה של בהמה ומועלים בו^[507], ואף על פי שאין מועלים בדמים^[508], הדברים אמורים כשנשחטו בעזרה, שניתן לומר: לכפר נתתיו לך ולא למעילה^[509], אבל בדם הקזה מועלים^[510]. מעילה זו, כתבו ראשונים שהיא מן התורה^[511], שהתורה לא הוציאה מכלל מעילה רק דם כפרה, ולא דם אחר^[512], אבל לאחר שחיטה אין מועלים בו אלא מדרבנן, שכיון שנתכפר בדם - שנזרק על גבי המזבח - ודאי אין מועלים בו, שהרי אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלים בו^[513], וכפי שאין מועלים בו לאחר כפרה, כך אין מועלים בו קודם כפרה, כיון שנשחטה הבהמה, שכיון שראוי לכפרה כמי שכיפר דומה^[514].

גחלת

גחלת שפקעה מעל המזבח, בין לפני חצות בין לאחר חצות, לא נהנים ולא מועלים בה^[515], שהרי היא כאפר^[516]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהדברים אמורים בגחלת עצים, אבל בגחלת אימורים יש מעילה, שהרי לא נעשית מצוותם עד שנתרמה תרומת-הדשן*^[517], שעיקר תרומת הדשן היתה מגחלים בוערות^[518]. ויש סוברים שאין מועלים בכל גחלת, בין מבשר ואימורים ובין מעצים^[519].

גחלת של קדשי בדק הבית מועלים בה^[520]. והסתפקו אחרונים אם זה דוקא כשהקדיש גחלת לבדק הבית, אבל הקדיש עצים והגזבר שרפם לצורך הקדש ובא אחד ונהנה בגחלת אינו מועל שאינו עדיף מקדשי מזבח, או שמא במזבח שהקדושה היא במזבח דוקא, כשירד מעל המזבח אין מועלים, אבל קדשי בדק הבית שקדושתם בכל מקום דינם כגחלת על המזבח, שמועלים בה^[521].

שלהבת

שלהבת של קדשי בדק הבית לא נהנים בה^[522] לכתחילה מדרבנן^[523], כדי שיתרחקו מן ההקדש^[524], ואם נהנו לא מועלים^[525], שאין בה ממשות^[526]. והוא הדין שאין מועלים בשלהבת של מזבח, שאין בו ממשות^[527].

דשן המזבח החיצון

דשון-מזבח-החיצון*, לפני תרומת-הדשן* מועלים בו^[528], שנאמר: ושמו אצל המזבח^[529], ושמו, מלמד שטעון גניזה^[530], שלא יהנה^[531], שמשמע שם תהא גניזתו^[532], והרי עדיין לא נעשית מצוותו^[533], שעדיין צריך להרים הדשן^[534], ולאחר שהתחילו עבודה או הקטרה מאותו היום, הוא כלפני תרומת הדשן של אותו היום^[535]. ולאחר תרומת הדשן - וקודם שעשו שום עבודה והקטרה מאותו יום^[536] - נחלקו אמוראים: לדעת רב, אין מועלים בו^[537], שהרי נעשית מצוותו^[538], שנתרם הדשן^[539], ואף על פי שצריך ללבוש בגדי-כהונה* לצורך תרומת הדשן - לסוברים כן^[540] - כיון שאין לה זמן קבוע, אינה עבודה^[541]. ולדעת ר' יוחנן, מועלים בדשן לאחר תרומת הדשן^[542], משום שצריך ללבוש בגדי כהונה לצורך תרומת הדשן^[543], מצוה היא, ועד שתצא לבית הדשן היא דבר שלא נעשית מצוותו, שמועלים בו^[544].

להלכה פסקו ראשונים שדשן המזבח החיצון, בין קודם הרמת הדשן בין אחר הרמה, מועלים בו^[545], שכן כשנחלקו רב ור' יוחנן, הלכה כרב^[546], ועוד, שבמקומות אחרים מצינו שסתם התלמוד שתרומת הדשן אף על פי שנעשית מצוותו מועלים בו^[547].

לאחר שיצא הדשן לבית הדשן אין מועלים בו^[548], ומכל מקום יש מהראשונים סוברים שאסור בהנאה, ועל כך ע"ע דשון מזבח החיצון^[549].

דשן המזבח הפנימי והמנורה

דשון-מזבח-הפנימי* ודשון-המנורה*, לא נהנים ולא מועלים^[550], שלא נאמר בהם: ושמו אצל, כמו שנאמר בדשון-מזבח-החיצון*^[551]. על מחלוקת הראשונים אם דין זה אמור דוקא לאחר דישון המזבח, שכבר נעשית מצוותו, או אף לאחריו, ע"ע דשון מזבח הפנימי^[552].

עצמות

העצמות - והגידים והקרנים והטלפים^[553] - שפירשו מקדשי-קדשים* - הנאכלים^[554] - לפני זריקת דמים^[555] מועלים בהם^[556], שאין כאן שעת היתר לכהנים^[557], פירשו לאחר זריקת דמים אין מועלים בהם^[558].

עצמות העֹלה*, נחלקו בהם אמוראים: לדעת רבה, עצמות העולה שפירשו לפני זריקה אין מועלים בהם^[559] לאחר זריקה*, שהזריקה מתרת אותם^[560], אלא קודם זריקה בלבד^[561], ואם פירשו אחר זריקה מועלים בהם לעולם^[562]. וכן הלכה^[563]. ויש הגורסים בדעת ר' אלעזר, שאם פירשו לפני זריקה מועלים בהם - לעולם^[564], שכיון שפירשו, הם אינם בני הקטרה, ולא מועילה להם זריקה ועומדים באיסורם^[565], פירשו לאחר זריקה, לא נהנים - מדרבנן^[566] - ולא מועלים^[567]. ויש הגורסים בדעת ר' אלעזר, שאם פירשו לפני זריקה מועלים בהם עד שעת זריקה, ואם פירשו לאחר זריקה, לא נהנים ולא מועלים^[568].

עצמות העולה שפקעו מעל המזבח קודם חצות הלילה מועלים בהם - שעדיין בני מזבח הם^[569] - לאחר חצות אין מועלים בהם^[570], אף על פי שפקעו קודם חצות^[571], כיון שהגיע חצות הלילה נעשו כל האיברים כמי שנתאכלו ונעשו אפר^[572], שהוא דבר שנעשית מצוותו, וכל דבר שנעשית מצוותו אין מועלים בו^[573].

קול ומראה

קול - הנהנה מקול הכינורות ונבלים של כלי שרת^[574], והנהנה מקול כלי שיר שהם הקדש^[575] - ומראה - הנהנה ממראה יפה של היכל^[576] - אין בהם משום מעילה^[577] דאורייתא^[578], לפי שאין בהם ממש^[579], ומכל מקום אסור מדרבנן להינות מהם^[580].

ריח

ריח הקטורת*^[581], אף על פי שאין בו עצמו ממשות, אינו דומה לקול ומראה שמדאורייתא לא מעל^[582], מפני שיש בסממניו ממשות^[583], ולפיכך אם הריח בקטורת קודם שתעלה תמרתה, מעל^[584], ואם הריח לאחר שעלתה התימורת, לא מעל^[585], שאין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלים בו^[586].

הפריש מעות לצורך הקרבנות

המפריש מעות לחטאתו, מועלים בהם משעה שהפריש^[587]. וכן הדין כשהפריש מעות לעולתו^[588], ולאשמו^[589], ולתורים ובני יונה^[590].

הפריש מעות לשלמים, אין מועלים בהם^[591], שקדשים-קלים* לפני זריקת דמים, אין בהם מעילה^[592], שאין בהם מעילה אלא באימוריהם אחר זריקת דמים^[593].

במחובר לקרקע

אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע^[594], אבל הנהנה בקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל אפילו פגם^[595]. כיצד, החורש* שדה הקדש או הזורע* בה, פטור^[596], נטל מאבקה ונהנה בה ופגמה, מעל^[597]. הדש* בשדה הקדש, מעל^[598], שהאבק שלה מועיל לשדה^[599] והרי נהנה באבק ופגם השדה^[600], וכשמעלה אבק מן הקרקע, הוא תלוש, ולכן מעל^[601]. וכן אם חרש שדה הקדש כדי להעלות אבק לעשב שנתן בה ונטל העשב, מעל^[602]. אבל הדר במערת הקדש - או בצל אילן או שובך של הקדש^[603] -אף על פי שנהנה לא מעל^[604], לעולם, שהוא מחובר לקרקע^[605]. דין זה נלמד מגזרה-שוה* "חטא" "חטא" מתרומה^[606], מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע - שתרומה אינה נוהגת אלא בתלוש^[607] - אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע^[608].

תלוש שחיברו

המקדיש עצים ואבנים ובנה בהם בית, הדר שם, מעל^[609], וכן המקדיש בית בנוי, הדר בו מעל^[610], שמועלים בכל תלוש, אבל כשלבסוף חיברו^[611]. ויש מהראשונים הסובר המקדיש בית בנוי, הדר בו לא מעל^[612].

נטל אבן או קורה

גזבר* של הקדש^[613] שהכל תחת ידו^[614], שנטל אבן או קורה של הקדש, הרי זה לא מעל^[615], שנטילתו אינה ניכרת לגזל ההקדש^[616], וכשנטלו עדיין ברשותו הם וברשות הקדש כמתחילה^[617], וכן כל אדם שהקדשו תחת ידו, הרי הוא הגזבר, ולא מעל עד שיוציא^[618]. נתנה גזבר לחבירו, הוא מעל^[619], לפי שיצא לחולין כשנתנה לחבירו שהוציאה מרשותו^[620], ועוד, שיש לו טובת הנאה שמחזיק לו חבירו משום זה^[621]. וחבירו לא מעל^[622], כשיהנה ממנו, שכבר יצא לחולין כשנתנה לו^[623]. ויש מפרשים שסתם אדם הנוטל אבן או קורה של הקדש לא מעל, שהרי לא נהנה עדיין^[624], ואם נתנה לחבירו, מעל, כששניהם היו בזדון^[625], שכל אחד מהם נהנה ופגם, שבעצם הלקיחה מההקדש פגמו, ולראשון יש הנאה מטובת ההנאה שמחזיק לו חבירו, והשני נהנה מהאבן או הקורה^[626]. ואם היה חבירו הגזבר - שהיתה האבן או הקורה תחת ידו^[627] - הוא מעל, וחבירו לא מעל^[628], לפי שתחת רשותו היתה לפני שיתננה לו ותחת רשותו נשארה אחר שנתנה לו ולא באה לו הנאה^[629].

על קרבנות* שמקבלים מגוים^[630], שנחלקו תנאים אם יש בהם מעילה, ע"ע גוי^[631].

חלב וביצים

חלב - בהמה נקבה של^[632] - קדשי המזבח, וביצי תורים^[633], אסור ליהנות מהן, והנהנה לא מעל^[634], שכיון שאינו ראוי להיות מוקרב על גבי המזבח, אינו בכלל קדשי ה', וגם אין חיות הבהמה תלוי בו שיהיה חשוב כגוף הבהמה^[635], אבל בקדשי בדק-הבית*, הקדיש תרנגולת מועלים בה ובביצתה, הקדיש אתון, מועלים בה ובחלבה^[636], הואיל וקדושת-דמים* הם, כולם ראויים לבדק הבית^[637], שראוי להימכר ולהביא דמיו לבדק הבית^[638]. וכל שהקדיש קדושת דמים למזבח - כגון שאמר: דמי בהמה זו לנסכים^[639] - דינו כקדשי בדק הבית^[640].

גידולי הקדש

גידולי הקדש, מועלים בהם^[641]. כיצד, הקדיש שדה והוציאה עשבים, אילן ועשה פירות, מועלים בהם^[642]. הקדיש בור ריק ואחר כך נתמלא מים, הקדיש אשפה ואחר כך נתמלאת זבל, אין מועלים בהם^[643], הואיל ואינם גידולי הקדש^[644]. הקדיש אילן ואחר כך נתמלא פירות, שדה ואחר כך נתמלא עשבים, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, אין מועלים בהם^[645]. ולדעת ר' יוסי, מועלים בהם^[646], שגדלו מכח מה שהוקדש^[647]. וכן הלכה^[648].

שעת המעילה

קדשים קלים

קדשים-קלים*, לפני זריקת דמים^[649], אין מועלים לא באימורים* ולא בבשר^[650], שקודם זריקה עדיין לא הוקדשו לגבוה, שקדשים קלים - לסוברים כן, וכן הלכה^[651] - ממון הדיוט הם^[652], לאחר זריקת דמים, מועלים באימורים - שהרי הם לאישים^[653], וכבר ראוים לגבוה וקדשים הם ולא ממון בעלים^[654] - ואין מועלים בבשר^[655], שכן דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, אין בהם מעילה^[656].

קדשי קדשים

כל קדשי קדשים מועלים בהם - באימוריהם ובבשר^[657] -משהוקדשו^[658] עד שיזרק הדם^[659], שהם ממון גבוה מיד לאחר שהוקדשו, לפיכך יש בהם מעילה כבר לפני הזריקה*^[660]. נזרק הדם, מועלים בהם בדבר שכולו לאישים^[661], כגון העֹלה* ומנחת-כהנים*^[662] ופרים-ושעירים-הנשרפים*^[663] ואימורי חטאת* ואשם*^[664], ואין מועלים בדבר הנאכל^[665], כגון בשר חטאת ואשם^[666], שכן דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, אין בהם מעילה^[667].

פרטי זמני מעילה של קדשי קדשים נמנו במשנה, בתלמוד ובראשונים:

העולה, אחד עולת-העוף* ואחד עולת בהמה^[668], והקומץ והלבונה, ומנחת-כהנים* והחביתין* ומנחת נסכים, מועלים בהם משעת הקדשם^[669], עד שיצאו אחר שריפתם על המזבח לבית הדשן^[670].

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים^[671] מועלים בהם משעת הקדשם עד שישרפו ותגמר שריפתן בבית הדשן ויתוך - יתעכל^[672] - הבשר^[673], שהוא גמר מצוותם^[674], אבל קודם שיתוך מועלים בו והוא בבית הדשן^[675].

פרה-אדומה*, מועלים בה - משהוקדשה^[676] - עד שתעשה אפר^[677].

חטאת בהמה ואשם וזבחי שלמי צבור - כבשי-עצרת*^[678] - מועלים בכולם משהוקדשו עד שיזרק הדם, נזרק הדם מועלים באימוריהם עד שיצאו לבית הדשן, ואין מועלים בבשר^[679], וכן מותרים בעור ובקרניים ובכל הפסולת שבגופה^[680].

חטאת-העוף* מועלים בה משהוקדשו עד שיזה דמה, הוזה דמה אין בה מעילה^[681]. אף לסוברים שאסור להינות ממוראה ונוצה של חטאת העוף אחר שהוזה דמה^[682], הנהנה בהם לא מעל^[683].

המנחות*, מועלים בהם משהוקדשו - בפה^[684] - אף על פי שעדיין לא נתקדשו בכלי-שרת*^[685], עד שיקטיר הקומץ, קרב הקומץ אין מעילה בשירים^[686], הואיל והותרו השירים באכילה^[687] - ודברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, אין בהם מעילה^[688] - ואם נפסלו השירים או חסרו ואחר כך הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה או לא יצאו^[689]. ויש מהראשונים הסוברים שספק זה נפשט בתלמוד, ואין מועלים בהם^[690]. והקומץ מועלים בו עד שיצא לבית הדשן^[691], דהיינו שישרף כולו ויצא לבית הדשן, כדין אימורי קדשים^[692], לפי שהקומץ מוקטר כליל^[693].

לחם-הפנים* מועלים בו משהוקדש - אף על פי שעדיין לא נאפה^[694] - עד שיקטיר הבזיכין* - דהיינו הלבונה שבבזיכין^[695] - הקטיר הבזיכין אין בו מעילה, שהרי הותר לכהנים^[696], ודברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, אין בהם מעילה^[697].

שתי-הלחם* מועלין בהן משהוקדשו - בפה^[698] - קודם שיאפו עד שיזרק דם הכבשים^[699], נזרק דם הכבשים, אין בו מעילה^[700], שהרי הותר באכילה^[701], ודברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, אין בהם מעילה^[702].

הנסכים* מועלים בהם משהוקדשו, ירדו לשיתין^[703], אין מועלים בהם^[704], שנעשית מצוותן^[705], ואין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלים בו^[706]. אפילו הכניס ידו לאויר השיתין וקלטם קודם שירדו לתהום, אין מועלים בו^[707].

מים שמנסכים בחג הסוכות^[708], כל זמן שהן בכד של זהב - שהיו ממלאים אותו מאתמול ממי השילוח ונותנים אותה לחבית שאינה מקודשת^[709] בקדושת כלי שרת^[710], שלא יהיו נפסלים בלינה*^[711]- אין נהנים בהם - מדרבנן^[712], משום שנתמלאו לצורך הקודש^[713] - והנהנה לא מעל^[714]. נתנו אותם בצלוחית, מועלים בהם^[715], שהרי הם מכלל הנסכים^[716], ונחלקו אמוראים באלו מים מועלים: לדעת ריש לקיש אין מועלים אלא בשלושה לוגים^[717], שהוא - לסוברים כן^[718] - שיעור נסוך-המים*^[719]. ולדעת ר' יוחנן מועלים בכל המים^[720], וכן הלכה^[721].

לוג-שמן-של-מצורע* מועלים בו משהוקדש בכלי^[722], ובסוף הזמן שמועלים בו, נחלקו תנאים, ועל כך ע"ע לוג שמן של מצורע^[723].

על דמי שחיטת הקדשים, שמועלים בהם - לסוברים כן^[724], וכן הלכה^[725] - משיצאו לנחל קדרון, עי' לעיל: הקדשים האסורים^[726]. על דשן מזבח-החיצון*, שמועלים בו לפני תרומת הדשן, ולאחר תרומת הדשן, נחלקו אמוראים אם מועלים בו, ולהלכה מועלים, עי' לעיל: שם^[727]. על תורים-ובני-יונה* שנחלקו תנאים, כשטרם הגיע זמנם של תורים, וכשעבר זמנם של בני יונה, אם מועלים בהם, ע"ע תורים ובני יונה.

מועל אחר מועל

המועל בקדשים, כיון שמעל יצא לו לחולין^[728], ואין מועל אחר מועל^[729], שמשנהנה בתשמיש הבית ומעל, יצא הבית לחולין^[730], שאין לשון מעילה האמורה בקדשים אלא שינוי^[731], שמוציאה מהקדש לחול^[732]. ודוקא כשמעל בקודש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר, אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל^[733].

לכלל זה ישנם מספר יוצאים מהכלל:

בהמה

בבהמה - בהמת קדשי מזבח^[734] - יש מועל אחר מועל^[735], שנאמר בענין הבהמה: והכהן יכפר עליו באיל האשם^[736], שהוא מיותר, שכבר נאמר תחילה: והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן^[737], ויכל לכתוב: וכפר עליו הכהן, ולמה כתב "באיל האשם"^[738], לומר שכיפר עליו במה שמעל, באיל האשם שנהנה ממנו, ומשמע שאפילו מעל בו מאה פעמים קרוי אשם, שיש בו מעילה כל שעה^[739], שהוא קדוש בקדושת-הגוף*^[740]. כיצד, תלש מן החטאת, ובא חבירו ותלש, ובא חבירו ותלש, כולם מעלו^[741]. נתנה לחבירו וחבירו לחבירו, כתבו ראשונים שכולם מעלו^[742], שמפני שהיא קדושה קדושת הגוף, אינה יוצא לחולין לא בפגימה ולא בנתינה^[743]. ויש שהסתפקו בזה^[744].

כלי שרת ותשמיש

בכלי-שרת* נחלקו תנאים אם יש מועל אחר מועל: לדעת תנא קמא בתוספתא וברייתא אין מועל אחר מועל בבהמה בלבד^[745], שבענין הבהמה הוא שכתוב: באיל האשם^[746] - ומכתוב זה למדים למעט שבבהמה יש מועל אחר מועל^[747] - ולא בשאר דברים^[748]. ולדעת ר' נחמיה - ותנא קמא ורבי במשנה^[749] - אף בכלי שרת אין מועל אחר מועל^[750], והדבר נלמד בקל-וחֹמר*, אם אחרים מביא לקדושתם - שכלי שרת חמורים כל כך שמביאים אחרים לקדושה ויש בהם מעילה, שהרי כלי שרת מקדשים כל דבר^[751] - הוא עצמו לא כל שכן^[752], שהיא קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל^[753].

במהות מחלוקת תנאים זו, נחלקו ראשונים: א) יש הסוברים שכלי השרת שנחלקו בו תנאים היינו כלי תשמיש, כגון המצעות והקרדום^[754], וכן שנינו בתוספתא: נטל קרדום של הקדש וביקע בו, אם נהנה ופגם בשוה פרוטה מעל, אם לאו לא מעל, בא חברו וביקע בו, כולם מעלו^[755]. ופוסקים להלכה שבין בכלי שרת ובין בכלי תשמיש יש מועל אחר מועל^[756]. ב) ויש סוברים שאין המחלוקת אלא בכלי שרת בלבד^[757], שהרי בתוספתא שם שנינו לגבי הקרדום, שאם נטלו הראשון ונתנו לשני, הראשון מעל והשני לא מעל^[758], ואם אין מועל אחר מועל, אף השני מעל^[759], וביארו, שהיכן שמתכוין לגזול הכלי, בהוצאה מרשות לרשות מעל, ושוב אין מועל אחר מועל, והיכן שכל אחד סובר שהכלי שלו^[760], ואינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות, אלא להינות ולהניחו אחר ההנאה, ואז כשיהנה לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה, ולא יצא לחולין ומעלו כולם, אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו, לא מעל אלא הראשון, שהוציאו מרשות לרשות, ואף על פי שסבר שהיא שלו מכל מקום מתכוין הוא להוציאו מרשותו לרשות חבירו^[761]. או שהמדובר בתוספתא, שלאחר שבקע בקרדום החזירו, ומה שהחזירו הרי הוא של הקדש, כאילו לא מעל^[762]. או שהמדובר בתוספתא בגזברים^[763], שלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיוציאנה מרשותו^[764].

בקדשי בדק הבית

המועל בקדשי בדק הבית, נחלקו תנאים אימתי אומרים בו שאין מועל אחר מועל: לדעת ר' מאיר הקדש במזיד מתחלל, בשוגג אין מתחלל^[765], והמקדש אישה בהקדש, במזיד קידש ובשוגג לא קידש^[766]. ולדעת ר' יהודה הקדש בשוגג מתחלל, במזיד אין מתחלל^[767], והמקדש אישה בהקדש, בשוגג קידש ובמזיד לא קידש^[768].

להלכה פסקו בתלמוד כר' יהודה^[769], וכן פסקו ראשונים, שהמועל בקדשי בדק הבית, כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש, וזה שנהנה אחריו פטור, מעל בזדון, הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש, אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל^[770].

מנחות ועופות ונסכים

מנחות ועופות ונסכים, צידדו ראשונים שדינם כדין הבהמה, שכולם קדושת הגוף הן^[771].

בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום

בהמה קדשי-קדשים* - שמועלים בה משעת הקדשתה^[772] - שנפל בה מום, יש מהאמוראים סוברים, שנחלקו בה תנאים: לדעת תנא קמא, אין בהם מועל אחר מועל^[773], שלדעתו קדשי מזבח שנפל בהם מום ועבר ושחטם קודם פדיון, יפדו^[774], וכיון שאינם קדושים אלא בקדושת דמים, ויש בהם פדיון אין בהם מועל אחר מועל^[775]. ולדעת רבי, יש בהם מועל אחר מועל^[776], שלדעתו קדשי מזבח שנפל בהם מום ועבר ושחטם קודם פדיון, יקברו^[777], שכיון שלא היו בהעמדה-והערכה* שוב אין בהם פדיון, אלא יקברו^[778], והואיל ואין להם פדיון הלכך יש בהם מועל אחר מועל^[779].

להלכה פסקו ראשונים כתנא קמא^[780], שבהמת קדשי הקדשים שנפל בה מום הואיל והיא עומדת לפדיון הרי היא כקדשי בדק הבית שהיא קדושת דמים, ואם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון בלבד מעל^[781].

עצים

עצים שהוקדשו למזבח, יש מהאמוראים סוברים שנחלקו בהם תנאים: לדעת תנא קמא, אין בהם מועל אחר מועל^[782], שלדעתם אינם חשובים קרבן^[783], ואינם קדושים אלא בקדושת-דמים* כקדשי בדק-הבית*^[784]. ולדעת רבי יש בהם מועל אחר מועל^[785], שלדעתו הם חשובים קרבן^[786], והם קדושים בקדושת-הגוף*^[787].

הערות שוליים