אנציקלופדיה תלמודית:מקח טעות

הגדרת הערך - מקח שנעשה בטעות.

מבוא

ערך זה עוסק במקח שנעשה בטעות, ודן על הטעויות המבטלות אותו ודיני הביטול, ועל אותן שאינן חשובות טעות כדי לבטל את המקח ודיניהן. מקח טעות כולל אף דיני שאר חלויות שנעשו בטעות, כגון שכירות, מתנה, שותפות, חלוקה ופשרה, וכלל הדבר: כל קנין בטעות חוזר^[1].

על מחילה בטעות, ע"ע מחילה.

על הקדש* בטעות, ע"ע הקדש: בטעות.

על קידושי אשה שנעשו בטעות, ע"ע קדושי טעות.

על הטעיה בשווי המקח, מתי היא מבטלת את המקח, ועל כך שיש בה איסור אונאה*, ע"ע^[2].

הטעות וגדרי הביטול

הטעויות המבטלות את המקח שונות במהותן זו מזו, ושונות בדיניהן, יש מהטעויות המבטלות את כל המקח, וישנן שמבטלות את חלקו. כמו כן, יש שבהן המקח בטל לגמרי וביד כל אחד מהצדדים לחזור בו מהמקח, ויש שהמקח אינו בטל בהן לגמרי, אלא רשות ביד הצד המוטעה לבטלו. בפרק זה יתבארו סוגי הטעויות המבטלות את המקח או חלקו, ועל אותן שאינן חשובות טעות לבטל את המקח.

טעות בסוג המקח

טעות בסוג המקח, שמכר לו מין אחר, מבטלת את המקח לגמרי, שכן שנינו: המוכר לחבירו חטה שחמתית - אדומה^[3] - ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין, שניהם יכולים לחזור בהם^[4], שאין זה המין שאמר שימכור לו^[5], ואפילו לדעת הסוברים שיין וחומץ חשובים מין אחד^[6], לענין מקח יש מי שרוצה יין ואינו רוצה חומץ ויש מי שרוצה חומץ ואינו רוצה יין^[7], ולפיכך לענין מקח שני מינים הם^[8]. על הטעויות השונות בסוג המקח ודיניהן, עי' להלן: טעות בסוג המקח.

טעות באיכות המקח

מקח שטעו בו באיכות המקח, אינו בטל לגמרי, שכן שנינו: מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות, הלוקח יכול לחזור בו^[9], אבל המוכר אינו יכול לחזור בו, לפי שאומר לו הקונה, אם לא הטעתני לא היית יכול לחזור בך, אף עכשיו שהטעתני לא תוכל לחזור בך^[10], שאם לא כן נמצא חוטא נשכר^[11], ואפילו הוקרו החטים המוכר אינו יכול לחזור בו^[12]. וכן רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו^[13], אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו אפילו הוזלו החטים^[14]. על גדר ביטול המקח כשטעו באיכותו, ועל הטעויות השונות באיכות המקח, ודיניהן, עי' להלן: טעות באיכות המקח.

טעות בכמות

טעות בכמות מצינו בשלושה דברים: במדה במשקל ובמנין, והמוכר לחבירו וטעו במדה במשקל או במנין, אמר רבא, אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר^[15], וכן אחים שחלקו, והטעו זה את זה בכמות אפילו בפחות מכדי אונאה, חוזרים^[16], על השיטות השונות בטעות בכמות אם דוקא הטעות חוזרת או שהמקח בטל לגמרי ובאלו מקרים בטל, ועל טעויות שונות בכמות ודיניהן, עי' להלן: טעות בכמות.

מום במקח

קנה חפץ - קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין^[17] - ולאחר זמן נתגלה בו מום שהיה בו מתחילה קודם שקנאו, מחזירו לבעליו^[18], וכל הלוקח בסתם, אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום^[19]. על המומים השונים המבטלים את המקח, ועל גדר הביטול, ועל אותם מומים שאינם מבטלים את המקח, ועל שאר דיני מקח שנמצא בו מום, עי' להלן: מום במקח.

מקח שמיהר להתקלקל

המוכר מקח לחבירו, ומיהר להתקלקל מיד לאחר המקח, במקרים שהקלקול היה מחמת גריעותו של המקח, המקח בטל^[20], כגון, המוכר יין לחבירו והחמיץ מיד, אם ידוע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות^[21]. על פרטי הדינים במכירת יין, באלו מקרים היין באחריותו של המוכר, ועל שיעור זמן האחריות, ועל השיטות השונות שנאמרו בדינים אלו, ועל ההבדלים בדין שיש בין יין לשכר, ע"ע מכירה.

טעות בסיבת המקח

טעות שאינה בגוף המקח אלא בסיבת הדבר שמחמתו נעשה המקח, אף היא מבטלת את הקנין^[22], כגון, סוחרים שעשו חשבון זה עם זה על חובות שביניהם, ומצאו שלא נשאר חוב ביד אחד מהם על חבירו, והקנו ביניהם על כך שאינם חייבים זה לזה כלום, ולאחר מכן מצאו שטעו בחשבונם ונשאר ביד אחד מהם משל חבירו, אמרו בגמרא, שהרי זה קנין בטעות וחוזר^[23], ואף על פי שלא טעו בגוף הקנין אלא בחשבון שקדם לו, קנין בטעות הוא^[24], וכן דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך נודע שאינו חייב שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה אינה כלום, שלא קבל עליו ליתן לו או למחול אלא כדי שיפטר לו משבועה שחייבוהו בה, ואם כן הוא קניין בטעות, וחוזר^[25]. וכן מי שנתפשר עם בעל דינו מפני שלא היה לו ראיה או שטר, ולאחר מכן מצא ראיה או שטר, קנין בטעות הוא וחוזר^[26]. וכן מי שנתן לאחיו את חלקו בירושה בעבור סך מועט, שהיה סבור שהנכסים מועטים כאשר אמרו לו אחיו, ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו הרבה יותר, קנין בטעות הוא וחוזר^[27].

אונאה

מקח שלא היתה בו טעות בגופו או בסיבתו, ולא טעו בו אלא בערכו של המקח, שקצבו עליו דמים שלא כפי ערכו, אינו חשוב מקח טעות אלא אונאה*^[28], לפי שאין כל אדם יודע לצמצם ערך המקח, ואינו חשוב טעות לומר שעל דעת כן לא היה קונה^[29], וכתבו אחרונים, שאף על פי שכאשר המאנה מתחייב להחזיר את אונאתו נמצא שטעו בכמות המעות, שהרי המקח נמכר בסכום אחר ממה שקצבו, אינו חשוב מחמת זה כמקח טעות, לפי שהחיוב להחזיר את האונאה אינו ביטול הסכום שנקצב למקח, אלא הוא חיוב חדש המוטל על המאנה מכח דין אונאה^[30]. ואונאה ביותר משתות, שבדברים שיש בהם אונאה המקח בטל^[31], אמרו בתלמוד שהמקח בטל מפני שחשוב כמקח טעות^[32]. על אונאה ודיניה, ע"ע אונאה.

פסולת

המוכר פירות או משקים ונמצאה בהם פסולת מרובה יותר מהדרך שתימצא באותו מין, אף על פי שעל המוכר לנכות את הפסולת מהמקח^[33], המקח קיים ואינו מקח טעות^[34]. על שיעור הפסולת שדרכה להמצא במינים שונים, ועל הדינים השונים במקח שנמצאת בו פסולת, ע"ע מכירה.

שיעור זמן הביטול

מקח שנעשה בטעות, כתבו ראשונים שחוזר לעולם^[35], ולא אמרו שהקונה אינו יכול לבטל את המקח אלא בכדי שיראה לתגר ולקרובו אלא באונאה, אבל מקח טעות לעולם חוזר, כגון שמכר לו מקח בחזקת שהוא מין אחד ונמצאו מין אחר, לעולם חוזר^[36], וכן כל טעות במדה ושבמשקל ושבמנין, אין להם שיעור זמן, אפילו אין שם טעות אלא בכל שהוא הרי זה מקח טעות אפילו לאחר כמה^[37], וכן המוכר יפות ונמצאו רעות, לעולם חוזר^[38]. ולענין מקח שנמצא בו מום, נחלקו בו ראשונים אם יכול לחזור בו לאחר ששהה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ועל כך עי' להלן: מום במקח: מחילה על המום^[39].

טעות בסוג המקח

אותה ששנינו בטעות בסוג המקח, שהמוכר והקונה שניהם חוזרים^[40], בטעם הדבר ששניהם יכולים לבטל את המקח, יש מן הראשונים שכתבו, לפי שהמוכר והקונה שניהם טעו^[41], כגון כשהתנו למכור חטה שחמתית, אם כן המוכר רצה לעכב את הלבנה אצלו, ואף הלוקח לא היה חפץ בלבנה כי אם בשחמתית^[42], ולדעתם כתבו אחרונים, שכאשר המוכר ידע שמוכר לו מין אחר, המוכר אינו יכול לבטל את המקח^[43]. ויש מן הראשונים סוברים, שכאשר הוא מין אחר אין כאן מכר כלל^[44], ולדעתם כתבו אחרונים שאפשר שאפילו כאשר המוכר ידע שהוא מין אחר, אף הוא יכול לבטל את המקח^[45].

כשהיה אפשר להבחין שהוא מין אחר

טעות בסוג המקח אינה אלא כאשר הקונה אינו עומד על גבי המקח ואינו רואהו, אלא שסמך על דברי המוכר שאמר את עניינו של המקח^[46], וכן כאשר המקח נמצא לפניהם אלא שהקונה לא יכל להבחין במהותו של המקח, כגון שהיה שק קשור, הרי זה מקח טעות^[47]. ובמקרה שהקונה יכל לבדוק את המקח אם הוא אותו מין שאמר לו ולא בדקו, לדעת הסוברים שכאשר יש מום במקח והקונה לא בדקו המקח קיים^[48], יש סוברים שאף כשהקונה יכל לראות שהוא מין אחר ולא בדק, המקח קיים^[49], ויש חולקים, שכאשר מכר לו מין אחר לגמרי ודאי לא רצה לקנותו, והוא מקח טעות^[50].

כשהקונה נתרצה במקח

מכר מין אחד ונמצא שהיה מין אחר, ולאחר שראה הקונה שהוא מין אחר, נתרצה במקח, כגון שהשתמש בו, לסוברים שחשוב כנתרצה במקח^[51], נסתפקו אחרונים אם יכול הקונה לחזור בו, שאפשר שמאחר שהמוכר יכול לבטל את המקח, אף הקונה יכול לחזור בו ולבטלו^[52], ויש מן האחרונים סוברים שהקונה אינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח^[53].

בשאר דברים

וכן זו שאמרו שטעות בסוג המקח המקח בטל במכירת דברי מאכל כגון במוכר חטה שחמתית ונמצאת לבנה או יין ונמצא חומץ, וכן במכירת עצים, כגון של זית ונמצאו של שקמה^[54], כל שכן כלים או שאר סחורות שבני אדם מקפידים בהם יותר, שאם מכר לו מין אחר המקח בטל לגמרי ושניהם חוזרים^[55], ואפילו המין שנתן לו שוה יותר מהמין הראשון, שניהם חוזרים^[56], לפי ששניהם לא היו חפצים באותה מכירה^[57]. וכן בשאר שני דברים שהם שם אחד אבל הם שני מינים, שניהם חוזרים, כגון שהתנה שימכור לו תמר פרסי והוא גרוע מתמר בבלי, והביא לו תמר בבלי, הלוקח אינו חייב לקבלו, לפי שיכול לטעון ולומר הפרסי יתכן לענין דבר שלא יתכן לו הבבלי ואף על פי שהוא יותר משובח ממנו, וכן הוא כשהתנה להביא זהב אדום והביא ירוק או נחשת אדום והביא ירוק, או התנה להביא בגד עבה והביא בגד דק, אף על פי שהוא יותר משובח בדמיו שני מינים הם, שזה עומד לצורך אחד וזה עומד לצורך אחר שהעבה קונים אותו להתחמם והדק לכבוד בעלמא, וכן הוא כשהתנה להביא משקה שיש בו מרירות, והביא מתוק^[58].

כשהמקח נקרא כמו שאמרו: בקרקעות

האומר לחבירו בית כור - זה^[59] - אני מוכר לך, והוא נקרא בית כור, אף על פי שאין מידתו אלא לתך, הגיעו, שאומר לו שם בעלמא אמרתי לך, וכן האומר לחבירו כרם אני מוכר לך, וקוראים אותו כרם, אף על פי שאין בו גפנים, הגיעו, וכן האומר לחבירו פרדס אני מוכר לך, וקוראים אותו פרדס, אפילו אין בו רמונים הגיעו^[60], ואף על פי שבלשון הכתוב פרדס הוא של רמונים^[61], כאשר בלשון הבריות קוראים אותו פרדס הגיעו^[62], וכן כל כיוצא בהם^[63]. ונחלקו גאונים וראשונים בגדר דין זה: א) יש מן הראשונים סוברים שמקחו קיים דוקא כאשר מכר לו בית כור פלוני^[64], שכל שמכר בסתם אינו יכול לומר שם בעלמא אמרתי^[65], אבל כשמכר לו שדה פלוני, המקח קיים אף על פי שהקונה לא היה יודע שיש למוכר שדה קטנה שנקראת בית כור, לפי שהיה עליו להעלות כן בדעתו ולהתנות שרוצה בית כור ממש, וסבר וקיבל^[66]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שמקחו קיים דוקא כאשר הקונה יודע שיש למוכר קרקע שנקראת כך, אבל כשאינו יודע שיש לו קרקע שנקראת כך, אפילו כאשר מכר לו שדה מסויימת והקונה עומד בתוכה ורואה שאין בה בית כור, יכול לומר לו סבור הייתי שתשלים לי לבית כור, והוא מקח טעות^[67]. ג) ויש סוברים שהמקח קיים דוקא כשמכר לו בית כור זה, והקונה עומד בתוכה ורואה אותה שאין בה אלא לתך, אבל כשלא ראה את השדה הוא מקח טעות^[68], ואפילו מכר לו בית כור מסויים^[69]. ד) ויש מן הגאונים שנראה מדבריהם שסוברים שאפילו מכר בית כור בסתם, ואפילו אותו בית כור אינו בפני הלוקח, מקחו קיים^[70]. ובמקום שיש מנהג אחר בלשון בני אדם, הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום^[71]. כאשר הקונה הוא שאמר למוכר מכור לי בית כור, הדבר שנוי במחלוקת אם אם טענת שם בעלמא אמרתי לך היא אף כאשר הקונה ביקש את המקח מהמוכר^[72], על השיטות בזה, ע"ע חוכר: בניכוי מחמת קלקול^[73].

כשנקרא כן בטעות

מכר לו בית כור עפר ונמצא שיש בו מעט פחות ממידתו, וקוראים אותו בית כור, כתבו ראשונים שאין אומרים שמכר לו לפי שמו, והוא חשוב מקח טעות, מאחר שאינו נקרא בית כור אלא בטעות, ולא אמרו שיכול לומר מכרתי לפי שמו אלא בדבר שאף מי שמכירו ויודע שאין בו כמו שקוראים אותו אף הוא קורא אותו באותו שם, אבל בדבר שאין קוראים אותו כך אלא מחמת טעות, לא שייך לומר בו כן^[74].

במטלטלין שנקראים כמו שאמר

המוכר לחבירו מטלטלין, מאיזה מין שימכור מהם אין עליו להביא כי אם בפחות שבכלים, ובלבד שיקרא באותו שם של אותו המין שהתנה לו, אבל אין עליו אותו השם שהתנה עליו אין ללוקח ליטול אותו, וכגון שאמר לו קורת בית הבד אני מוכר לך, אם הביא קורה מתוקנת בזמן שהיא ראויה לקורת בית הבד וקורין אותה קורת בית הבד, יש על הלוקח ליטלה, אבל אם אין עליה שם קורת בית הבד, אין לו ללוקח ליטלה^[75], וכן האומר לחבירו עריבה של עץ אני מוכר לך, אינו נותן לו עץ שראוי לחפור בו עריבה, אלא עריבה בצורתה שכל הרואה אומר זו עריבה, וכן כל כיוצא בזה^[76], ואף על פי שהמוכר יכול לתקן את הטעות ולעשות את הקורה שתהא ראויה לבית הבד, או לחפור בעץ ולעשותו עריבה, הרי זה דבר חדש ואינו המקח שמכר^[77].

ביצים שאינן מגדלות אפרוחים

התנה שיתן לו מביצים שנולדו, ונתן לו ביצים שנמצאו במעי תרנגולת, או התנה שיתן מביצים שנולדו מתרנגול ותרנגולת, ונתן לו ביצים שנולדו בלא זכר, הרי זה מקח טעות, שמאחר שפירש של חיה או של זכר, אם כן קנה אותן לצורך אפרוחים, וביצים אלו מגדלות אפרוחים ואינן אלא לאכילה^[78]. ויש מן האחרונים סוברים, שכאשר לא פירש שקונה אותן כדי לגדל אפרוחים הדבר שנוי במחלוקת אם הולכים בממון אחר הרוב^[79], ולסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אינו מקח טעות, לפי שיכול המוכר לומר לקונה, אתה מאותם שקונים אותן לצורך אכילה, ואמרת ביצים של חיה או של זכר לפי שאף לאכילה הן טובות יותר, ואם כן אינה חשובה טעות לבטל את המקח, לסוברים כן^[80]. על השיטות במוכר ביצים לאכילה והטעה אותו בין חיה לשחוטה, אם המקח בטל, עי' להלן^[81]. קונה שהתנה שיתן לו ביצי חיה, ונתן לו ביצי חיה אלא שאינן של זכר, או התנה שיתן לו ביצים של זכר ונתן לו ביצים שנולדו מזכר אבל הן של שחוטה, כתבו אחרונים, שאף על פי שמן הסתם דעת הקונה היתה לביצים שמגדלות אפרוחים, מאחר שהמוכר לא שינה כלום ממה שהתנה, המקח קיים^[82].

טעות בין סוג משובח לאינו משובח

המוכר לחבירו מקח מסוים מהסוג המשובח שבו ונמצא שהוא מהסוג שאינו משובח - וההבדל בין הסוגים מועט^[83] - כגון, המוכר לחבירו ביצים לאכילה ואמר לו שהם ביצים של תרנגולת חיה שהן משובחות ונמצא שהיו של שחוטה שהן גרועות מהן - לסוברים כן^[84] - יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שמקחו קיים, וקנה ומחזיר את אונאתו^[85], וכן המוכר בשר איל ואמר שהוא של איל מסורס שבשרו משובח, ונמצא שהיה של איל שאינו מסורס שבשרו גרוע - במקרה שהקונה אינו איסטניס שאינו אוכל בשר איל שאינו מסורס כלל^[86] - קנה ומחזיר את הפרש הערך בין הסוג המשובח לגרוע^[87], ומחזיר את ההפרש אפילו כשהוא פחות משתות^[88]. ולדעה זו שהמקח קיים ומחזיר את ההפרש, חמש שיטות בדבר: א) יש שכתבו, דהיינו כאשר ההבדל בין הסוגים הוא דבר שאין בו קפידא גמורה^[89], ולפיכך אף על פי שפירש שרוצה מהסוג המשובח אינו חשוב טעות לבטל את המקח, אלא דינו כטעות בכמות שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, לסוברים כן^[90], וכן בכל דבר שנראה לבית הדין שאין בו קפידא כל כך, המקח קיים^[91]. ב) ויש שכתבו דהיינו בהבדל שאין בו קפידא אלא אצל אנשים קפדנים^[92]. ג) ויש שכתבו שהוא כאשר אין הבדל בשמותיהם של שני הסוגים, כגון בביצי חיה ושחוטה שבשניהן הדרך לקרותן ביצים בסתם, וכן בשר איל, הדרך לקרותו בשר איל בסתם בין כשהוא מסורס ובין כשאינו מסורס^[93]. ד) ויש שכתבו שבין בביצים ובין בבשר ההבדל בין סוגים אלו אינו ניכר לעין, ואינו אלא שינוי בטעם^[94]. ה) ויש מן האחרונים סוברים שטעות בין סוג משובח לסוג שאינו משובח אינו חשוב אף כטעות בכמות, אלא הוא כמוכר יפות ונמצא שיש יפות מהן, שהמקח קיים^[95], ואף על פי שפירש מהסוג המשובח, מאחר שאינו חשוב כשינוי לדבר אחר, אין בכך כדי לבטל את המקח אלא כאשר התנה על כך בתנאי גמור, והטעם שאף על פי שאינו מקח טעות מחזיר את האונאה אפילו כשהיא פחות משתות, כיון שפירשו את שווי המקח שהוא על הסוג המשובח, אם כן כלפי שווי המקח יש כאן טעות בכמות, שהמקח קיים ועליו לתקן, לסוברים כן^[96]. ויש מן הראשונים והאחרונים חולקים על כל זה, שבטעות בין סוג משובח לשאינו משובח הוא חשוב מקח טעות^[97], ודינו כטעות בין יפות לרעות, שביד המוטעה לבטל את המקח^[98].

מכר בדיל ונמצא בתוכו כסף

ישראל שקנה בדיל מגוי, ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואחרי כן נמצא שהיה כולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בבדיל, הקונה פטור מלהחזירו לישראל שמכר לו, לפי שהמוכר לא ידע מהכסף ולא נתכוין לקנותו מהגוי^[99], וכתבו אחרונים, שאף על פי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, בממון שאפשר שלא יוודע לו ממנו אינה קונה לו, לסוברים כן^[100], ואף מצד קנין יד*, דבר שאפשר שלא יוודע ממנו ידו אינה קונה^[101]. על הטעמים שחצירו אינה קונה דבר שלא יוודע ממנו, ועל דעת החולקים, ע"ע חצר (קנין): שלא מדעתו^[102].

כשהשתמש במקח

מכר מין אחד ונמצא שהוא מין אחר, ולאחר שהקונה ראה שהוא מין אחר השתמש במקח, יש מן האחרונים סוברים שהוא חשוב כמחילה על הטעות^[103], ויש חולקים שאף על פי שלענין מקח שנמצא בו מום השימוש במקח מוכיח שמחל על המום, כאשר הוא מין אחר ודאי לא מחל על הטעות^[104]. על השיטות אם הקונה יכול לחזור בו לאחר שנתרצה במקח, עי' לעיל^[105].

טעות באיכות המקח

אותה ששנינו במוכר חטים יפות ומצאו רעות או רעות ונמצאו יפות טעות, שהמוטעה יכול לבטל את המקח^[106], אינה אלא בשלא ראה המוטעה את המקח, אבל אם ראה המוטעה את המקח, נתרצה בו, ואינו יכול לחזור בו^[107], ומוכר חטים רעות ונמצאו יפות, כיצד לא ראה המוכר את המקח, כגון שהיה שק קשור ונתחלף לו שק בשק או מלאוהו בני ביתו, ונמצאו יפות במקום רעות^[108], או כגון בעל הבית שיש לו בביתו מיני חטים הרבה והוא יושב על שולחנו ובא לו הלוקח בכמה תתן מהחטים הרעות ואמר לו בכך וכך, ונמצא שהיו יפות^[109]. ובמקרה שהלוקח היה מעיר אחרת, ואמר לו המוכר פירות אלו הם היפות שבעיר הזאת וסמך עליו, ואחר כך נמצאו רעות שבעיר, או מוכר שהביא פירותיו מעיר אחרת ואמר לו הלוקח מן הרעות שבעירנו הם, ואחר כך נמצא שהיו מן היפות שבעיר, אף על פי שראה המוטעה את החטים הרי זו טעות^[110].

גדר יפות ורעות והטעות ביניהן

טעות בין יפות לרעות שמחמתה יכול המוטעה לבטל את המקח, דעת הרבה ראשונים שהיא חשובה טעות במהות המקח^[111], ולפי שהוא שינוי השם ממה שאמר לו, שזה קוראים אותו יפה וזה קוראים אותו רע^[112], ולדעתם, כשמתנה המוכר עם הקונה ליתן לו יפות צריך שיראו את החפץ אם בני אדם קורים אותו יפה - באותו מקום^[113] - יש על הלוקח ליטול אותו אפילו הוא פחות שביפים^[114], מאחר ששם יפה עליו^[115], ואם הביא לו המוכר חפץ יפה אינו יכול לחזור בו ולהביא חפץ פחות ממנו אלא שיש עליו שם יפה^[116], וכמו כן, אם התנה המוכר ללוקח בחפץ רע, והביא היותר רע שבעולם, יש על הלוקח ליטלו^[117], וכן אם יש למוכר חפץ רע ממנו אינו יכול להחליפו^[118]. ומאחר שהוא מקח טעות, יכול המוטעה לבטל את המקח אף כאשר אין אונאה בערך דמי המקח^[119], שהרי המוטעה לא היתה דעתו למקח כזה^[120], וטעם הדבר שהמקח אינו בטל לגמרי כדין טעות של סוג אחר ששניהם חוזרים, לסוברים שבטעות בסוג המקח שניהם חוזרים מפני שהמוכר והלוקח שניהם טעו^[121], אם כן כשהטעות היא בין יפות לרעות, מאחר שהן אותו מין אם כן אצל כולם היפות עדיפות, ולעולם מי שיש לו יפות תחת רעות לא נתאנה כלל ואותו שיש לו רעות תחת יפות הוא המתאנה, ולפיכך מי שמכר או קנה יפות תחת רעות הוא זה שיכול לחזור בו ולא חבירו^[122], ולסוברים שטעות בסוג המקח מבטלת אותו לפי שבמין אחר המכר לא נתקיים כלל^[123], אם כן כשהם אותו מין חל עליהם המכר, אלא שבידו של המוטעה לבטל את המקח מפני שנתאנה^[124]. ויש מן הראשונים סוברים שהמוטעה יכול לבטל את המקח דוקא כאשר נתאנה בערך המקח, והוא בטל מדין אונאה*^[125], יש מהם סוברים דהיינו באונאה של שתות בערך דמי המקח, ולפי שבטעות בין יפות לרעות הוא חשוב כמקח טעות לענין זה שאף על פי שבשאר אונאת שתות קנה ומחזיר אונאה, לסוברים כן^[126], ביפות ורעות יכול המתאנה לבטל את המקח לפי שטעה במקחו^[127], או שבטעות בין יפות לרעות אף אונאת שתות דינה כאונאה של יותר משתות שהמתאנה יכול לבטל את המקח ולא המאנה, לסוברים כן^[128], ויש מהם שסוברים שאין כאן מקח טעות כלל ואין כאן אלא דין אונאה^[129], שטעות בין יפות לרעות אינה חשובה טעות, לפי שיפה ורע אינם שונים זה מזה במהותם, שכל הדברים כשתעריכם אצל רעים מהם יהיו יפים וכשתעריכם אצל יפים מהם יהיו רעים^[130], וזו ששנינו שדוקא המתאנה יכול לבטל את המקח, היינו באונאה של יותר משתות, וכדעת הסוברים כן באונאה של יותר משתות^[131], או באונאת שתות, וכדעת הסוברים כן באונאת שתות^[132].

גדר הביטול

בגדר ביטול המקח שבטעות בין יפות לרעות, נחלקו ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שהמקח אינו בטל אלא משעה שהחזירו את המקח ומשך אותו המוכר, אבל בדיבור לבד שאומר המוטעה שאינו רוצה בקיום המקח אינו בטל^[133], ולפיכך אפילו כאשר גילה המוטעה בדעתו שאינו רוצה במקח ולאחר מכן הוקר והוא חוזר בו לקיים את מקחו, מקחו קיים, ואף על פי שעכשיו המוכר רוצה בביטולו^[134]. ב) ויש סוברים, שמשעה שגילה המוטעה בדעתו שאינו רוצה בקיום המקח מקחו בטל ואינו יכול לחזור בו^[135]. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכל שהיתה טעות בין יפות לרעות המקח בטל מעיקרו, אלא שכאשר המוטעה מגלה דעתו שרוצה בקיום המקח, באותה שעה מקחו מתקיים^[136], ולפיכך כל זמן שלא נתרצה הקונה אף המוכר יכול לבטל את המקח, אבל לאחר שהקונה נתרצה קנאו והמוכר אינו יכול לחזור בו^[137], ובמקרה שהוקר המקח והקונה מרויח בקיומו, אף בסתם אנו תולים שהקונה נתרצה במקח, והמוכר אינו יכול לחזור בו^[138].

טעות בין כסף צרוף לשאינו צרוף

טעות בין כסף צרוף לכסף סיגים, יש סוברים שהוא מקח טעות^[139], ודינו כמוכר חטים יפות ונמצאו רעות, ולפיכך המוכר כסף בחזקת סיגים ונמצא צרוף מוכר יכול לחזור בו, צרוף ונמצא סיגים לוקח יכול לחזור^[140], ואף על פי שיכול לצרפו ולתקנו, מאחר שצריך לכך הוצאות המקח בטל^[141], ולדעה שאף טעות בין יפות לרעות אינה חשובה מקח טעות אלא אונאה^[142], אף בטעות בין כסף סיגים לכסף צרוף אינו מקח טעות ואינה אלא אונאה^[143]. ויש חולקים, שהמוכר כסף צרוף ונמצא כסף סיגים שניהם אינם יכולים לחזור בהם^[144], וקנה, ומחזיר לו מה שנתאנה^[145], ואינה חשובה טעות לבטל את המקח, מאחר שכסף סיגים אפשר לצרפו ולעשותו צרוף ומכלל מאתיים מנה^[146], ולדעה זו שהמקח קיים, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאינו מקח טעות כלל ואין כאן אלא דין אונאה, וכאשר אין חסר ממשקל הכסף הצרוף אלא פחות משתות אינו צריך להחזיר האונאה^[147], ויש שסוברים שאינה אונאה אלא טעות, ואפילו חסר ממשקל הכסף פחות משתות על המוכר להחזיר את הפרש הדמים, ולפי שטעות זו חשובה כטעות בכמות שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, לסוברים כן^[148], וכן הוצאות הצירוף והטירחה הן על המוכר לפי שעליו לתקן את הטעות^[149]. ודוקא כשקנה שברי כסף או כלים כדי לשוברם ולעשות מהם כלים אחרים, אבל הקונה כלי מכסף צרוף כדי להשתמש בו ונמצא שהוא מכסף סיגים, דינו כיפות ונמצאו רעות והוא מקח טעות, שהרי לא היה רוצה להשתמש בכלי כזה^[150]. קנה כסף ומצא בתוכו עופרת, כתבו ראשונים שמקח טעות הוא^[151], ודינו כמקח טעות בין שני מינים ששניהם חוזרים^[152], יש מן האחרונים סוברים שהדבר שנוי במחלוקת במוכר כסף צרוף ונמצא סיגים אם חשוב מקח טעות^[153], ויש מן האחרונים סוברים שאפילו לדעה שבנמצא כסף סיגים אינו מקח טעות, כשנמצא עופרת בתוכו הוא מקח טעות^[154], שכאשר היא חתיכה של עופרת בפני עצמה שאינה מעורבת עם הכסף הרי זה מין אחר^[155].

מכר בסתם ונמצא גרוע

המוכר חפץ שאינו בפני הלוקח בשעת המכירה, והזכירו בשמו, ולא הזכיר מידה או שיעור, כגון האומר לחבירו בית אני מוכר לך בסתם, ונתן לו בית שהוא פחות וגרוע שבבתים, הגיעו, ואין יכול הלוקח לערער בכך, לפי ששם בית עליו, וכן המוכר פרדס, ולא הזכיר מידה או שעור ונתן לו פחות וגרוע שבפרדסים, הגיעו^[156].

טעות בכמות

זו שאמר רבא כל דבר שבמדה במשקל ובמנין אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר^[157], נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים דהיינו שהמקח בטל^[158], שאין זה מכר, לפי שמקפיד בדבר ועל דעת כן לא נעשה המקח^[159]. ולדעה זו יש שחילקו בדבר, שהמקח בטל דוקא כאשר מכר לו מקח פלוני וטעה במידתו, כגון שמכר לו שדה פלוני בחזקת שהוא בן מאה אמה, ונמצא שאין בו אלא תשעים ותשע, או מכר לו סל מלא פירות בחזקת שיש בו אלף זוג ונמצא שיש בו פחות, ולפי שלא לקח את המקח אלא בחזקת כך, אבל אמר שמוכר לו חמישים סאים, ומדד לו, ולאחר מכן נמצא שהיו ארבעים ותשע, או מכר לו חמשים אמה בשדהו ונמצא שלא מדד לו אלא ארבעים ותשע, כל שנמצא שטעו במידה או מנין, ישלים ואינו חשוב מקח טעות, שהרי זה כמו שמכר לחבירו במנה ומצא שלא נתן לו אלא תשעים דינר שישלים^[160]. ויש מן הראשונים שחילקו להיפך, שהוא חשוב מקח טעות דוקא כשהטעות היתה בעיקר המכירה, כגון שמכר לו במידה וטעו במידתם, אבל כאשר קנה מקח בסתם, אלא שמדד אותו בשעת המקח ונמצאת טעות במדידה, מאחר שהטעות אינה בעיקר המקח המקח קיים ומחזירים את הטעות^[161], והוסיפו לומר, שאפילו כאשר מתחילה המידה היתה מעיקר המקח, אם נמצאת המדה חסרה לאחר שמשכם הלוקח, אף על פי שלא קנאם בשעת המדידה, קנה את הפירות בזמן המשיכה, והמקח קיים ומחזיר את הטעות^[162]. ב) ויש סוברים שהמוכר במידה ובמשקל ומנין וטעו, היינו שטעו במדידת המקח או בשקילתו או במניינו, שלא מדדוהו כהוגן, אבל כשהקנו את המקח בלא מדידה או שקילה או מנין ולאחר מכן נמצא המקח חסר, מקחם קיים ומחזירים הטעות בדמים^[163]. ג) ויש סוברים שטעות במדה במשקל ובמנין המקח קיים, אלא שהטעות חוזרת, ואפילו כשהיא בפחות משיעור אונאה^[164], ומחזירים זה לזה את הפחת והיתרון והמקח קיים^[165], שמאחר והטעות אינה בעיקר המקח בשעת הקנין, אלא שבשעה שנתן המוכר את המקח ללוקח נתן לו כמות שונה ממה שקצבו, לפיכך מחזירים את הפחת או את היתרון והמקח קיים^[166], ואפילו היתה הטעות ביותר משתות, המקח קיים ומחזירים את הטעות מפני שאינה טעות בעיקר המקח^[167], ואפילו במקום שאי אפשר להחזיר פחת או יתרון מהמקח עצמו, המקח קיים ומחזיר את הפרש הדמים, כגון שמכר כלי במשקל פלוני ונמצא שוקל פחות או נמצא ששוקל יותר, או מכר בית במדה פלונית ונמצא קטן מאותה מידה או נמצא גדול ממנה, מחזיר האונאה והמקח קיים, לפי שסתם מוכר ולוקח אינם מעמידים דבריהם בדוקא, אלא שקבעו את המחיר לפי מידה או לפי משקל ומנין^[168]. ד) ויש סוברים שזו שאמרו דבר שבמדה במשקל ובמנין חוזר הוא בשני אופנים, פעמים כל המקח בטל ופעמים קנה ומשלים, כשאי אפשר להשלים המקח, כגון מכר לו בית או כלי ונמצא חסר מהמדה שאמר לו בטל מקח, וכשאפשר להשלים כגון שמכר לו פירות אלו מסאה בסלע ומדד לו במידה, נמצאת המדה חסרה משלים לו פירות, נמצאת המדה יתירה מחזיר לו פירות^[169], וכאשר אפשר להשלים ולא השלים, המקח בטל^[170], ובמקרים שאי אפשר להשלים, יש סוברים שהמקח אינו בטל אלא כשהטעות היא בדבר מרובה אלא שהטעות היא בדבר מועט ואין בו קפידא על עיקר המקח, כגון מכר לו בית של עשרים אמה בסכום פלוני, ונמצא שהוא של עשרים ואחד או נמצא שהוא של תשע עשרה, אף בזה המקח קיים ומחזיר את הפרש הדמים^[171], ויש סוברים שכל שאי אפשר להשלים, אף בדבר מועט המקח בטל^[172].

גדר הביטול

טעות בכמות, באופנים ולשיטות שהמקח בטל, כתבו ראשונים שהמוכר והקונה שניהם יכולים לבטל את המקח^[173], אבל כאשר אחד מהם ידע והשני לא ידע, דוקא זה שלא ידע יכול לבטל את המקח אבל זה שידע אינו יכול לבטל^[174]. ויש חולקים, שבטעות בכמות דוקא המתאנה יכול לחזור ולבטל^[175].

בכל שהוא

טעות במידה ומשקל, כתבו ראשונים שהיא חוזרת אפילו בכל שהוא^[176], וכתבו אחרונים שהיא חוזרת אפילו כשאין אונאה בערך כלל, כגון באחים שחלקו והרבה במדידה או במשקל מחלק ששוה בערכו לחלק אחר שבשיעור המועט, אף על פי כן חוזרת, שסוף סוף הדבר נעשה בטעות^[177], ויש מן האחרונים סוברים שכשהטעות היא פחות מפרוטה אינה חוזרת לפי שאינה חשובה חיסרון במקח, שפחות מפרוטה אינו ממון^[178].

כשיש אונאה מחמת החסר

טעות במידה ומשקל, לסוברים שהמקח קיים ועל המוכר להשלים, יש סוברים שאפילו כאשר מחמת החסר במקח יש אונאה בדמיו יותר משתות, אין בו דין אנאה של יותר משתות שהמקח בטל^[179], אלא כל זמן שהמוכר יכול להשלים, המקח קיים^[180].

כשאמר מקח זה

כשפירשו "מקח זה" בכמות פלונית, כגון, היה תופס לפניו שק של אגוזים, ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר, ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מדתו, כתבו ראשונים שהמקח בטל^[181], ונחלקו בדבר: יש שכתבו שאף לסוברים שבטעות בכמות המקח קיים והטעות חוזרת^[182], כאשר אמר "שק זה" המקח בטל^[183], לפי ששק זה אמר לו, כמו שהוא^[184], ויש חולקים, שלסוברים שבטעות בכמות המקח קיים, אף כשאמר לו שק זה המקח קיים, וישלים^[185]. מכר בהמה שלמה שחוטה במשקל, ונמצאה בה רגל שבורה באופן שהבהמה אינה טריפה אבל הרגל אסורה באכילה וצריך לחותכה^[186], כתבו אחרונים שמאחר שקנאה שלמה, אם כן דינו כאומר מקח זה בכמות פלונית, שנחלקו בו אם מקחו קיים או בטל^[187].

במכירת קרקע

מכר קרקע ואמר שהיא בית כור, ונמצא שטעו במידתה, באומר בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, שנינו, פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר^[188], ונחלקו ראשונים בטעם הדבר שהמקח קיים ואינו בטל לגמרי מחמת הטעות, יש סוברים שהמקח קיים כדין שאר טעות בכמות שבמכירת מטלטלים, שהמקח קיים, והטעות חוזרת, לסוברים כן^[189]. ולדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח^[190], יש סוברים דהיינו דוקא במכירת מטלטלים, אבל מכרו קרקע וטעו במידתה, המקח קיים, לפי שבקרקע אדם מתרצה לקנותה או למוכרה כמות שהיא לפי מידתה, ואם פיחת או הותיר ישלימו את ההפרש בדמים^[191], ויש חולקים, שאף כשטעו במידה במכירת שדה המקח בטל^[192], וכאשר נמצא שהקרקע היא פחות מבית כור הקונה אומר לא היתה דעתי לקנות אלא בית כור שלם^[193]. לדעת הסוברים שאף במכירת קרקע כשטעו במידה המקח בטל, זו ששנינו שהמוכר בית כור מידה בחבל המקח קיים, נחלקו ראשונים בדבר: א) יש שכתבו שאף בזו המקח בטל, ואותה ששנינו שינכה מהדמים אינה אלא כאשר המוכר והקונה שניהם רוצים לקיים את המקח^[194]. ב) ויש שכתבו שהמקח קיים במקרה שמכר לו בלא מדידה, וכדעת הסוברים שכל שלא מדדו המקח קיים^[195]. ג) ויש שכתבו שהמקח קיים דוקא כשהקונה עמד בשדה וראה כמה יש בה - והקונה הכיר וידע שאינו מוכר לו בית כור מצומצם אלא פחות או יותר^[196] - אבל כשהקונה לא ראה את השדה ואמר לו בית כור אני מוכר לך ונמצא שטעו במדה, המקח בטל^[197]. ד) ויש סוברים להיפך מדעה הקודמת, שהמקח קיים מפני שמכר לו בית כור בסתם ולא אמר לו קרקע פלונית, ולפיכך כשמדד לו ונמצאת טעות במדידה המקח קיים לפי שאינה טעות בעיקר המקח, אבל מכר לו שדה מסויימת ואמר שמידתה היא בית כור ונמצא שטעו במידתה, המקח בטל^[198]. ה) ויש שכתבו שקרקע העומדת לזריעה או לנטיעה, אף כשטעו במידתה המקח קיים, שכיון שעומדת לפירות הקונה אינו מקפיד על השיעור, שתעשה פירות לפי השיעור שקנה, ולפיכך במקום שהמוכר אינו יכול להוסיף לו קרקע דעתו לקנותה כפי השיעור שיש לו, אבל מכר לו בית העומד לדירה וטעו במידתו, המקח בטל^[199]. ו) ויש שכתבו שלשון בית כור הוא לשון כלל ואינו חשוב דבר שבמדה לבטל את המקח, אבל כשאמר שדה של מאה אמות ונמצא שיש בה פחות או יותר, המקח בטל^[200]. ז) ויש שכתבו שהמקח קיים מפני שאמר לשון מדה בחבל, ומשמעות לשון מידה בחבל שמוכר את השדה שיש לו על פי מידת החבל לפי חשבון בית כור בכך וכך, אבל כשאמר בית כור בסתם המקח בטל^[201].

על מוכר בית כור, שבמקרים שהמקח קיים, ישנם מקרים שמחזיר בהם את הטעות אפילו כשטעו בכל שהוא, וישנם מקרים שמחזיר דוקא כשטעו בשיעור מסויים, ועל סלעים ונקעים שנמצאים בשדה אם הם בכלל שיעור בית כור, ע"ע מכירה.

בשליח שהטעה

אמר לשלוחו מכור לי משדי בית סאה, והלך השליח ומכר בית סאתים, אף על פי שהמוכר אינו יכול לחזור בו ממכירת בית סאה^[202], כתבו ראשונים - באופנים ולשיטות שבטעות בכמות המקח בטל^[203] - שהלוקח יכול לבטל את המקח אם ירצה, לפי שאומר איני רוצה לקנות אלא בית סאתים יחד^[204], אבל המוכר אינו יכול לבטל, לפי שידע שהוא מוכר בית סאה אחת^[205], ולשיטות שבטעות בכמות המקח קיים, אף בזו הקונה אינו יכול לבטל את המקח^[206].

מכר שני דברים ואחד מהם בטל

מכר שני דברים בסך אחד, ונמצא שאין בידו אלא אחד מהם, כגון האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך, שדינו שאפילו לא היו לו דקלים אם רצה המוכר קונה לו שני דקלים ונקנה המקח^[207], במקרה שהמוכר אינו קונה לו דקלים, נחלקו ראשונים: יש סוברים - לסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח כשאינו יכול להשלים, או לסוברים שהמקח בטל אף כשיכול להשלים^[208] - שהמקח בטל אף לגבי הקרקע^[209], לפי שהקונה אומר לא הייתי קונה האחד בלא חבירו^[210], ולדעה זו שהמקח בטל אף לגבי הקרקע, יש סוברים שהוא הדין בשאר מקח, שאפילו מכר לו שני דברים שונים זה מזה, כל זמן שכלל אותם בסך אחד ותבטל המקח לגבי אחד מהם, יכול הקונה לומר לא הייתי קונה אחד בלא חבירו והכל בטל^[211], וכן המוכר שני דברים יחד, ונמצא באחד מהם מום המבטל את המקח, הכל בטל^[212], ויש סוברים שאינו אלא במקרה של קרקע ודקלים וכדומה להם שיכול הקונה לומר שקנה את הדקלים לצורך הקרקע ואינו רוצה לקנות קרקע בלא דקלים, אבל בדברים שאינם שייכים זה לזה, המקח קיים באותו דבר שהיה ביד המוכר^[213], ובמקרה שהקונה רוצה בקיום המקח והמוכר רוצה לבטלו, כתבו אחרונים שאף לסוברים שבטעות בכמות שהמוכר והקונה שניהם יכולים לחזור בהם^[214], בקרקע ודקלים שהם שני דברים שונים יד הקונה על העליונה, שאם אמר אינו רוצה לקנות את זה בלא זה המקח בטל וכשרוצה בזה בלא זה המקח קים^[215], ולדעת הסוברים שטעות בכמות אינה מבטלת את המקח, כל שכן כשהמקח הוא בשני דברים שונים שאין האחד מבטל את חבירו^[216]. ויש מן הראשונים חולקים על כל זה, שמכירת הקרקע קיימת אף על פי שלא מכר לו דקלים^[217], לפי שהן שתי מכירות, השדה והדקלים, ואינן תלויות זו בזו^[218], ולפיכך אפילו לסוברים שבטעות בכמות המקח בטל, בשני דברים שונים המקח קיים^[219]. וכן המוכר לחבירו שני מקומות בבית הכנסת בסך אחד, ונמצא שלא היה למוכר אלא את אחד מהם, הם חשובים כמכירה של שני דברים שונים, והדבר שנוי במחלוקת אם מכירת האחד מתבטלת מחמת חבירו^[220].

כשהקנו מקצת מהמקח

על כך שכשעשו קנין במקצת מהמקח ולאחר מכן נתבטל שאר המקח, שלענין המקצת שקנו המקח קיים, ועל הדין כאשר המוכר גילה דעתו שצריך לדמי כולו, אם יכול לבטל הכל, ע"ע מכירה.

מקח שגבו מקצתו מהקונה

מכר בית או שדה, ונמצא שמקצת מהם היה גזול, והוציאו הנגזל מיד הלוקח, כתבו ראשונים שכלפי שאר הקרקע שביד הלוקח דינו כטעות בכמות^[221], ולדעת הסוברים שטעות בכמות אינה מבטלת את המקח^[222], המקח קיים^[223], ולדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח - אף בקרקעות^[224] - המקח בטל^[225], ויש מן הראשונים מצדדים לומר, שאף לסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח, כאשר נמצאת מקצתה גזולה המקח קיים^[226], לפי שאין הפחת מחמת חסרון שבגוף הקרקע אלא מחמת נגזל שגבה אותה, והדבר חשוב כמו שכבר חל המקח על כל הקרקע ולאחר מכן שטף נהר למקצתה^[227]. ובמקרה שאותו מקצת נמצא גזול לאחר שהלוקח כבר ירד לקרקע והשתמש בה, יש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח, המקח קיים, לפי שכאשר הקונה קרקע מן הגזלן ירד לתוכה הוא חשוב כמקח לענין דינים מסוימים אף על פי שהיא גזולה, לסוברים כן^[228], ולפיכך כשקנה קרקע ונמצא מקצתה גזול חשוב כקנה את כולה, ואינו מקח טעות^[229]. קנה קרקע, ובא בעל חוב של המוכר וגבה מקצתה מיד הלוקח, אף לסוברים בנמצא מקצתה גזול שהוא מקח טעות והמקח בטל, כשגבה אותו בעל חוב המקח קיים, ואינו חשוב מקח טעות לפי שהמקח חל על כל הקרקע ולא נתבטל למפרע, שהרי בעל חוב מכאן ולהבא גובה - להלכה^[230] - ואף היה יכול לסלק את הבעל חוב במעות ולהשאיר את כל הקרקע בידו^[231].

מכר בני מעים עם הקיבה

אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בה מתנות - הקיבה, שהיא ממתנות כהונה^[232] - נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים^[233], שהרי היה יודע שהמתנות שם, ולא מכר לו אותן^[234], לקחם ממנו במשקל, נותנן לכהן ומנכה לטבח מן הדמים^[235], שהרי מכר לו דבר שאינו שלו^[236], ואפילו לדעת הסוברים שטעות בכמות מבטלת את המקח^[237], כתבו ראשונים שאין מקחו בטל^[238], לפי שכאשר המשקל לא היה מעיקר המקח, אלא שששקל לו יותר מהראוי, המקח קיים לסוברים כן^[239].

אחים שחלקו ובא אח נוסף

אחים שחלקו בנכסי אביהם, ובא להם אח ממדינת הים שלא ידעו ממנו, לדעת שמואל שהחלוקה קיימת ומקמצים מחלקם לאותו אח^[240], כתבו ראשונים, שאף על פי שלשמואל החלוקה קיימת לפי שסובר אחים שחלקו לקוחות, וחשובים כקנו את חלקם זה מזה^[241], טעם הדבר שאין החלוקה בטילה כדין מקח טעות, יש מן הראשונים שכתבו שהרי זו כטעות של שדה שנמצאת חלקה גזולה, שהמקח קיים, לסוברים כן^[242], ולדעת הסוברים שאף במכירת שדה שנמצאת מקצתה גזולה המקח בטל, כתבו ראשונים שאף על פי שאחים שחלקו לקוחות הם, אינם חשובים לקוחות גמורים, לפי שנוח להם שחלוקתם תהיה קיימת כל זמן שאפשר^[243]. על דעת רב שאחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים חלוקתם בטלה, ועל המחלוקת בדעת רב אם היא חשובה חלוקה בטעות, ועל שאר פרטי הדינים והשיטות בזה, ע"ע חלוקת שותפות: שלא בידיעת השותף^[244].

טעות במנין המעות

הקונה דבר מחבירו, בין קרקע ובין מטלטלים, ונתן לו דמים, וטעה במניין המעות, ולאחר זמן תבעו המוכר, ואמר, מאה שנתת לי אינם אלא תשעים, נקנה המקח ומחזיר לו העשרה אפילו אחר כמה שנים^[245], וכאשר המוכר היה יוצא ונכנס - ביום המכירה^[246] - לתבוע את הדמים החסרים, כתבו ראשונים שהוא יכול המוכר לבטל את המקח^[247], לפי שיכול לומר, לא מכרתי אלא מחמת דוחק המעות, וכדין שאר מוכר שקיבל מקצת דמים שאם היה יוצא ונכנס על השאר יכול לבטל את המקח^[248], ויש חולקים שאף כשהיה יוצא ונכנס אינו יכול לבטל את המקח^[249], לפי שהקונה לא היה חייב להשלים את המקח בדמים, אלא היה יכול להחזיר פירות כנגד מה שלא שילם, לסוברים כן^[250]. ויש חולקים על כל זה, שכאשר המעות היו חסרים בשעת המקח, והמוכר לא נתרצה בדבר - אף כאשר לא היה יוצא ונכנס לתבוע מעותיו - המקח בטל, והמקח אינו קיים אלא כשבשעת המקח אמרו בפירוש ששאר המעות יהיו הלואה^[251], ויש סוברים שמאחר שאפשר להשלים את המעות החסרות, אם כן דינו כשאר טעות בכמות שהמקח קיים וישלים, לסוברים כן^[252], ולפיכך ביד הקונה להשלים את המעות ולקיים את המקח, ואם אינו משלים, המקח בטל^[253].

מטבע שנמצא חסר

קונה שנתן למוכר מטבע ונמצא חסר - כאשר המטבע יוצא בשוק ואפילו כשאינו יוצא אלא על ידי הדחק מחמת חסרונו^[254] - במקום שמוציאים את המטבע במשקל, הרי זו טעות בכמות וחוזרת אפילו בכל שהוא^[255], ולפיכך, לסוברים בטעות בכמות שהמקח בטל, המטבע חוזר, ולסוברים בטעות בכמות שהטעות חוזרת, ישלים לו את החיסרון אפילו כשטעה בפחות מכדי אונאה^[256], אבל במקום שמוציאים את המטבעות במניין ולא במשקל, אינו חשוב כטעות בכמות, ואין כאן אלא דין אונאה^[257], על דיני אונאה במטבע, ע"ע: אונאה במטבעות. אף כשלא נתן את המטבע במשקל, אם נתנו בחזקת שלם ונמצא חסר, יש סוברים שדינו כטעות בכמות, וחוזר אפילו בכל שהוא^[258], שמאחר שפירש שהוא שלם נעשה כטעות בכמות^[259], ויש מן האחרונים שמצדדים לומר שחשוב כטעות גמורה במהות המקח, מאחר שנמצא שאינו שלם כפי שאמר, והוא כקונה מקח על מנת שאין בו אונאה ונמצא שיש בו אונאה, שהוא חשוב מקח טעות, לסוברים כן^[260]. וכאשר המטבע מחמת חסרונו אינו יוצא בשוק אפילו על ידי הדחק, יש סוברים שאפילו כשהמטבעות יוצאות במנין בלא משקל, אף לשיטות שטעות בכמות הטעות חוזרת והמקח קיים, כאשר המטבע אינו יוצא המקח בטל ויחליפנו^[261], מפני שחשוב ולפי שמטבע שאינו יוצא אינו חשוב מטבע אלא חתיכת כסף, וכשמכר לו מין אחר המקח בטל^[262], ויש חולקים, שמטבע חסר שמכרו במנין אף על פי שאינו יוצא בשוק אין בו אלא דין אונאה^[263]. במקרים שהמטבע חוזר, אם המקח עצמו קיים, עי' להלן^[264].

מטבע שנמצא פסול

הקונה במטבע ונמצא פסול, אף כשהוא יוצא על ידי הדחק, על הקונה להחליפו^[265].

טעות במטבע לענין המקח

מכר לו מקח במטבע מסויים, ונמצאת טעות במטבע באופן שהמטבע חוזר, כאשר הקנאת המקח היתה על ידי קנין משיכה, לסוברים שכשנמצאו המעות חסרים המקח קיים^[266], אף על פי שהמטבע חוזר, המקח קיים ויחליף לו את המטבע^[267], אבל כאשר לא הקנה לו על ידי קנין אחר, במקרה שהמטבע אינו יוצא אפילו על ידי הדחק, אף על פי שמעות קונות לענין מי-שפרע* הוא חשוב שלא נתן לו מעות, ואין לו עליו מי שפרע, אבל כאשר המטבע יוצא על ידי הדחק, אף על פי שהקונה צריך להחליפו^[268], המקח קיים לענין מי שפרע^[269]. ובמקרה שהמטבע נמצא חסר ואינו יוצא על ידי הדחק, כשאמר שמוכר ב"מנה זה" ולא משך הקונה את המקח, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאפילו לשיטות שבטעות בכמות המקח קיים וישלים את החסר, מכל מקום מאחר שאמר "מנה זה" ונמצא שאין כאן מנה, הכל בטל, ואין לו עליו מי שפרע^[270].

גדר הביטול

מום במקח: גדרו

מום החשוב כמקח טעות^[271], אין מחשבים בו את פחת המום כדי לקיים את המקח, שאפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר - שהוא אחד מעשרים וארבעה בדינר^[272] - מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום, שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה, וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המום, הרשות ביד המוכר, שהוא אומר לו או תקנה אותו כמו שהוא או טול דמים שלך ולך^[273]. וכאשר קודם שנתרצה הלוקח במום חזר בו המוכר ורצה לבטל את המקח, והקונה חוזר ורוצה בקיומו, נחלקו בדבר: יש סוברים שכל זמן שהלוקח לא נתרצה במום, ביד המוכר לבטל את המקח^[274], ויש סוברים שהמוכר אינו יכול לבטל את המקח בעל כורחו של הקונה^[275]. ולאחר שהקונה נתרצה במום, אף המוכר אינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח^[276].

מהות הביטול

דין ביטול מקח מחמת שנמצא בו מום, יש מן האחרונים שחידשו שהוא מגדר תנאי, שכל הלוקח בסתם הוא כמתנה על מנת שאין בו מום, והתנאי מבטל את המקח^[277], וללדעתם מעשה שאינו בטל על ידי תנאי, כגון חופה, לסוברים כן^[278], אף מום אינו מבטל אותו^[279], ויש חולקים, שביטול המקח מחמת מום הוא מחמת אומדן דעת ואינו צריך לגדר תנאי^[280], ויש מצדדים לומר שאינו צריך אפילו לאומדן דעת, אלא דין הוא במקח שכל שיש בו רמאות גדולה הוא בטל^[281], ולדעתם המקח בטל אף בדברים שתנאי אינו מבטל אותם^[282].

המום המבטל את המקח

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר מקח זה, מחזירים, וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו^[283], אלא אם פירש^[284], שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך^[285]. ואפילו קנה מקח על ידי שליח, ונמצא בו דבר שהסכמת בני אדם שאינו חשוב מום, והקונה רוצה לבטל את המקח מטעם "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", כדין שליח שקלקל בשליחותו^[286], בדברים שדרכם של בני אדם שלא להקפיד עליהם אינו יכול לומר כן, והמקח קיים^[287].

כשאינו ראוי לייעודו

חפץ שנמכר לצורך מסויים, ונמצא שאינו ראוי לאותו צורך, מקחו בטל^[288], כגון זו ששנינו, המוכר זרעונים לחבירו, וזרעם ולא צמחו, אמר רבן שמעון בן גמליאל, זרעוני גינה שאינם נאכלים חייב באחריותם^[289], וכן המוכר לחבירו שור לחרישה ונמצא נגחן ואינו ראוי אלא לשחיטה, מקחו בטל^[290]. על המחלוקת בזרעים שלא צמחו אם המוכר צריך לשלם לקונה אף על הוצאות הזריעה, עי' להלן: מקח שנתבטל^[291]. על הדין במקרה שיש במקח צורך נוסף ויש ספק לאיזה צורך נקנה המקח, כגון מכר זרעים הראויים לאכילה וזרעם ולא צמחו ואפשר שקנאם למאכל, או מכר שור נגחן ואפשר שקנה אותו לשחיטה, וכן אם חוששים שהזרעים היו ראויים לזריעה ולא צמחו מסיבות אחרות, עי' להלן: מום במקח: בירור הטעות^[292].

כשהמוכר אינו יודע

מום שהמוכר אינו יכול לדעת ממנו, אף על פי כן הוא מקח טעות^[293], כגון, המוכר לחבירו בהמה לשחיטה, ונמצאת טריפה*, אם נודע שהיתה טרפה כשלקחה, הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים^[294]. וכן הקונה טבעת בחזקת שהיא זהב ומכרה לאחר, ואחר כך שברה הלוקח ונמצא בה בדיל, אף על פי שגם המוכר נתאנה בה, חייב להחזיר לו מעותיו^[295]. וכן המוכר ביצים לחבירו ומצא בהם מוזרות - שהתחיל להתהוות בהן צורת אפרוח^[296] - שאינן ראויות לאכילה, אף על פי שלא הכיר בהם המוכר הרי זה מקח טעות^[297], ואפילו קנאן המוכר כך ונתאנה אף הוא, בשביל זה אין לו להונות אחרים^[298]. על כך שנהגו שלא להחזיר למוכר ביצים שנמצאו מוזרות, עי' להלן^[299].

מום שכיח

מום השכיח להיות במקח והמוכר אינו יודע ממנו, כגון המוכר בהמה ונמצאת סירכא* בריאה, שהיא טריפה שכיחה, נחלקו בו ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב מקח טעות^[300], מאחר שהמום שכיח היה על הלוקח להעלות בדעתו שיש בו מום והיה לו להתנות עליו, ומאחר שלא התנה אינה טעות^[301], ודוקא במום שאינו ידוע אף למוכר, אבל מום הידוע למוכר, כגון שור נגחן, אף על פי שהוא מום שכיח, מאחר שהמוכר מכיר בו היה עליו להודיע לקונה, ועל כך סומך הקונה ואינו מתנה, ששארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנה אותו המוכר במקחו, ולפיכך אם נמצא בו מום שהמוכר מכיר בו הרי זה מקח טעות^[302]. ב) ויש מן הראשונים סוברים, שאף מום שכיח מבטל את המקח^[303]. ג) ומן האחרונים יש שחילקו בדבר, שכל זמן שהקונה לא נתן את דמי המקח אף על מום שכיח אינו צריך להתנות, אבל כאשר נתן את דמי המקח בלא להתנות על מום שכיח, מחל עליו^[304].

מום שישנו ברוב מקרים

מקח שברוב המקרים יש בו מום מסויים, ונמצא בו אותו מום - כאשר הוא מום שהמוכר מכיר בו וחשוב מקח טעות אף על פי שהוא שכיח, או לסוברים שאף מום שכיח חשוב מקח טעות^[305] - אמרו בתלמוד, שהדבר שנוי במחלוקת אם הולכים בממון אחר הרוב, שלסוברים שהולכים בממון אחר הרוב הרי זה מקח טעות^[306], שלפי שהולכים בממון אחר הרוב אם כן על דעת כן קנאו הלוקח^[307], אבל לסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אינו מקח טעות^[308], לפי שאנו אומרים שהלוקח לא ידע שיש בו מום, שסתם אדם נותן דמים עבור מקח טוב שאין בו מום^[309]. ונחלקו ראשונים בדבר: יש שכתבו שאף לסוברים שאין הולכים בממון אחר הרוב אין המקח קיים אלא דוקא כשדמי המקח עדיין ביד הלוקח, שאין הולכים אחר הרוב להוציא מידו את דמי המקח, אבל כשדמי המקח כבר ביד המוכר והלוקח בא להוציא ממנו מעות, המוציא-מחבירו-עליו-הראיה*, והמקח קיים^[310], ויש סוברים שאף כשהמעות ביד המוכר, המקח בטל^[311], שמאחר שאין הולכים בממון אחר הרוב, אם כן אותו מום שהוא ברוב שוה למום שהוא במחצה על מחצה, ודינו כשאר מום שמבטל את המקח והלוקח אינו צריך להתנות עליו^[312]. ומום שחזקתו להיות תמיד, אינו מקח טעות^[313].

דברים שנהגו שלא להחזירם

המוכר ביצים ונמצאו מוזרות, אף על פי שמעיקר הדין מקחו בטל^[314], מאחר שלא נהגו להחזירם, מנהג מבטל הלכה^[315]. וכן שאר דברים שדרך למוכרם סתומים וחתומים כמות שהם, כגון תיבות של דפי זכוכית לחלונות, או תיבות עם אתרוגים וכיוצא בזה, ונמצא בהם מום, במקום שנהגו שאין מחזירים אותם, הולכים אחר המנהג, ובכל דבר יש לבית דין לחקור אחר המנהג^[316].

מום שיכול לראותו בעצמו או ע"י מומחה

מום שהקונה היה יכול להבחין בו בשעת המקח בראיה בעלמא, אינו מבטל את המקח מפני שכבר ראהו ונתפייס^[317]. אבל מום שאינו נראה אלא למי שבקיא בדבר, ראיית הלוקח אינה מועילה בו, ויכול הקונה לבטלו, לפי שאין דרך בני אדם להראות המקח למי שהוא בקי אלא סומך על דעתו^[318], ואף על פי שלענין מומי-אשה*, במקרים שיכול לבודקה על ידי קרובותיו, אמרו שחזקה שבדק אותה ונתפייס במומים^[319], במקח אינו כן, שהרי הוא בעצמו יכול לראותו^[320], ולפיכך, השוכר חצר, ונמצאו בה מומים שאינם ניכרים בראיה בעלמא, אין אנו מחזיקים שבדק אותה על ידי שכנים קודם ששכרה, והשכירות בטילה^[321].

כשהקונה טעם את המקח

מכר לחבירו יין ואמר לו שהוא מסוג משובח, וטעמו הקונה בשעת המקח, ולאחר מכן נמצא שהיה מעורב בו יין גרוע, הקונה אינו יכול לבטל את המקח, לפי שכבר הרגיש בדבר בשעה שטעמו^[322].

מום שהקונה יכול לבודקו

המוכר יין, והקונה יכל לטעום את היין ולא עשה כן, יש סוברים שכל שהיה יכול לנסותו ולטועמו ולא הקפיד בדבר, המקח קיים^[323], שכיון שהיה אפשר לבדוק והוא לא הקפיד, ודאי מחל^[324], וכן בגדים שנמצא בהם ריח של שמן, והקונה יכל להריחם, כיון שלא עשה כן מחל^[325]. וכן בשאר מקח שנמצא בו מום שהקונה היה יכול לראותו ולהבחין בו לאלתר, ולא בדק, המקח קיים^[326], ויש שחילקו בדבר, שדוקא מום שאפשר לבודקו על ידי טעימה - או על ידי מעשה אחר - אינו מבטל את המקח, לפי שראינו שהקונה לא הקפיד לבודקו, אבל מום התלוי בראיה לבד, אנו אומרים שהקונה ודאי הביט היטב במקח ואף על פי כן לא ראה את המום, ולפיכך המקח בטל^[327]. ומום שאינו מצוי שיהיה במקח, יש שכתבו שהרי זה מקח טעות, שדוקא במום המצוי להיות באותו מקח המקח קיים - לסוברים שמום שכיח חשוב מקח טעות^[328] - מפני שהיה על הקונה להעלותו בדעתו, אבל במום שאינו מצוי להיות במקח אנו אומרים שלא בדקו מפני שלא עלה בדעתו שיהיה בו אותו מום^[329], וכן כאשר המוכר אמר בפירוש על המקח שאין מום, והקונה לא בדקו, המקח בטל^[330], לפי שסמך על דברי המוכר^[331], ומום גדול, יש שכתבו שאף בסתם הרי זה כמו שהתנה עם המוכר שאין במקח כזה מום, והמקח בטל^[332]. וכאשר הקונה עדיין לא נתן את דמי המקח, יש סוברים שלפיכך לא הקפיד לבדוק את המקח שהרי עדיין המעות בידו^[333], ויש סוברים שאין לחלק בזה, וכל שקנה את המקח בקנין בלא לבודקו, אף כשעדיין לא שילם דמיו, המקח קיים^[334]. ויש חולקים על כל זה, שאף דברים שהקונה יכל לבודקם, כל שלא ידע בהם בשעת המקח, הרי זה מקח טעות והמקח בטל^[335].

כשאפשר לתקנו

מקח שנמצא בו מום - ואינו מום בגוף המקח ממש^[336] - ואפשר לתקנו, כגון מכר בית ונמצאו בו קלקולים שאפשר לתקנם, כתבו ראשונים אינו בטל מחמת המום^[337], יש מהם שכתבו שהמוכר יתקן את המום^[338], וטירחת התיקון מוטלת על המוכר^[339], ויש מהם שכתבו שהמוכר ינכה לקונה את דמי התיקון מתשלום המקח^[340], ואף בדעתם יש מן האחרונים שכתבו שאינו בדוקא שינכה המוכר מהדמים, ואף הם מודים שהקונה יכול לתבוע מהמוכר שיטרח לתקן^[341]. וכאשר הוא מום בגוף המקח ממש, כגון בבית שנמצא שיש צורך בהחלפת אחד מכתליו, הרי זה מקח טעות^[342], לפי שלאחר התיקון הוא חשוב כפנים חדשות, ואינו המקח שהיה מתחילה^[343], ואף בית שהיו חפורים בו בורות שיחין ומערות, וצריך לסותמם, אף על פי שהכתלים ישארו כמות שהיו, מאחר שהוא חסרון מגוף הבתים המקח בטל^[344], וכן בשאר קלקול מרובה שחשוב חסרון גדול במקח, הרי זה מקח טעות אף על פי שאפשר לתקנו, שהקונה אומר איני רוצה במקח מקולקל^[345]. וכן כאשר התנה הקונה עם המוכר בפירוש שאין במקח מום פלוני, ונמצא בו אותו מום, המקח בטל אפילו כאשר הוא מום שאפשר לתקנו^[346].

כשהמקח אינו ראוי לשימוש

מקח שנמצא בו מום שמחמת כן אינו ראוי לשימוש עד שיוציאו עליו הוצאות לתקנו, כגון הקונה כסף בחזקת שהוא צרוף, ונמצא שיש בו סיגים וצריך לצרפו, יש סוברים שהוא חשוב כמום בגוף המקח, והמקח בטל^[347], ויש חולקים, שאפילו כאשר אינו ראוי לשימוש, כל שהמום אינו מעיקר המקח, המקח קיים ועל המוכר לתקן^[348], ויש מן האחרונים מצדדים לומר, שאף לסוברים שלענין מכירה אינו חשוב מום בגוף המקח, לענין שכירות כשאינו ראוי לשימוש הוא חשוב מום בגוף המקח, מפני שבשכירות השימוש בחפץ הוא כל המקח^[349].

כאשר התיקון אורך זמן

מקח שנמצא בו מום שאפשר לתקנו, כאשר הקונה טוען שאינו צריך לאותו מקח אלא כדי להשתמש בו מיד, ואינו רוצה להמתין עד שהמום יתוקן, יש מן האחרונים שכתבו שהקונה יכול לבטל את המקח^[350], ולפיכך המוכר לחבירו שמן מזוקק ונמצא עכור, אף על פי שהקונה יכול להמתין זמן שיעמוד עד שיהיה צלול, המקח בטל^[351], ויש מן האחרונים חולקים, שהפסד הזמן אינו חשוב מום לבטל את המקח, ולפיכך כשקנה שמן עכור אינו יכול לבטל את המקח מחמת שאינו רוצה להמתין שיהיה צלול^[352], אבל כאשר הקונה גילה בדעתו בשעת המכירה שהוא צריך למקח מיד, הרי זה מקח טעות^[353]. ולענין שכירות, במקרה שניכר הדבר ששכרו כדי לגור בו מיד, ונמצא שאינו ראוי לשימוש עד שיתוקן, יש מן האחרונים מצדדים לומר שמאחר שהיה צריך את הבית לדירה מיד, הרי זה מקח טעות^[354], ויש סוברים שבשכירות שהיא לזמן, כל שנמצא בו דבר שיכול לגרום שהשוכר יפסיד חלק מזמן השכירות לצורך תיקונו, הפסד מזמן השכירות הוא כמום בגוף המקח, והשכירות בטילה^[355].

כשיש אונאה מחמת המום

מקח שנמצא בו מום שאפשר לתקנו, אבל כאשר מנכים ממנו את דמי התיקון, יש בו אונאה יותר משתות דמי המקח, יש מן האחרונים סוברים שהמקח בטל כדין אונאה של יותר משתות^[356], ויש חולקים, שמאחר שהמוכר יכול להשלים ולתקן, אם כן המקח קיים^[357].

מכר לחרישה ונמצאת טריפה

מום במקח: מומים שונים

מכר בהמה לחרישה, ושחטה הלוקח ונמצאת טרפה*, כאשר היא טריפה ודאית, הרי זה מקח טעות, מאחר שטריפה אינה חיה, לסוברים כן^[358], וכן היא חשובה חולה ואינה בריאה לחרישה^[359], אבל כאשר נמצא בה טריפות שאינה אלא ספק, אף על פי שכשקנאה לאכילה הוא מקח טעות מחמת שאסורה באכילה מחמת הספק, לסוברים כן^[360], לענין חרישה, מאחר שאינו אלא ספק המוכר יכול לומר לקונה הבא ראיה שהיא טריפה גמורה ואחזיר לך את הדמים^[361].

שור לשחיטה שנמצא טריפה

על המוכר שור לשחיטה, ונמצא טריפה, שהמקח בטל, ועל הדין כאשר הוא ספק טריפה, עי' להלן: מום במקח, בדברים אסורים^[362].

לענין איסור אותו ואת בנו

המוכר בהמה לשחיטה, במקרים שעל המוכר להודיע לקונה שמכר את אמה או בנה לשחיטה, ומכר בלא להודיעו, הרי זה מקח טעות^[363]. על המקרים בהם על המוכר להודיע לקונה, ע"ע אותו ואת בנו: זכות הקדימה^[364].

מומים שונים בבהמה

המוכר לחבירו שור לחרישה, ונמצא נגחן, הרי זה מום^[365], וכן בהמה שנמצאת נגפנית, נשכנית, בעטנית, רבצנית, הרי אלו מומים^[366]. אבל שור שקנאו לשחיטה ונמצא נגחן, אינו מום^[367].

בהמה שגופה פגום

הקונה בהמה ונמצא פגם בגופה - והקונה לא ראה את הבהמה בשעת המקח^[368] - כגון נפגמה אזנה או זנבה קצר או דוקים שבעין, מצינו בדברי הגאונים שהשוו את הדבר לדיני מומים שנאמרו לענין בכור ושאר קרבנות, שדבר החשוב מום לפסול אותם למזבח אף לענין מקח וממכר הוא מום לבטל את המקח^[369]. וכתבו הגאונים, שאף על פי כן, אין לנו לסמוך לדון אלא על אותם מומים הנהוגים באותו מקום שהמקח בטל מחמתם^[370]. על המומים השונים הפוסלים בבכור ובשאר קרבנות, ועל אותם שאינם פוסלים, ע"ע מומי קרבן.

מומים שאינם מבטלים עבד ממלאכה

המוכר עבד או שפחה, ונמצאו בהם מומים שאינם מבטלים אותם ממלאכה והם נקראים "סימפון", אם היה זה מום גלוי כבר ראהו הקונה, ואינו יכול להחזירם^[371], ואם הוא מום שאינו נראה - כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או החוטם וכיוצא בהם^[372] - אינו מחזיר^[373], שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכה^[374]. ומן הגאונים יש שנראה מדבריהם שחולקים על זה, בעבד שנמצא בגופו פגם, והקונה לא ראה את העבד בשעת המקח, שהשווהו לדין מומים הפוסלים כהנים לעבודה, שכל המומים הפוסלים כהנים לעבודה, הם חשובים מום לבטל את המקח, אלא שהדבר תלוי אף במנהג המקום אם נהגו להחזיר מחמת אותו מום^[375]. על המומים השונים הפוסלים כהנים לעבודה, ועל אותם שאינם פוסלים, ע"ע מומי איש: מומים שנתפרשו באדם; מומים שנתפרשו בבהמה.

מומים המבטלים עבד ממלאכתו

הקונה עבד ונמצא שהיה נכפה - חולה במחלת נפילה^[376] - או משועמם - משוגע^[377] - הרי זה מקח טעות^[378], יש מן הראשונים סוברים שבנכפה ומשועמם הוא מום הניכר מיד, ואם הקונה ראה את העבד נתרצה בדבר, ואינו מקח טעות אלא כאשר לא ראה הקונה את העבד, או כשראהו ולא שהה כלום כדי שיכיר בו^[379], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בסתם אין אומרים שהקונה ראה מומים אלו ונתרצה בהם^[380]. וכן אם נמצא בו חולי המתיש את כוחו, הרי זה מום^[381]. ודברים אלו הם מום לפי שהם מבטלים אותו ממלאכה^[382]. נמצאה בו צרעת וכיוצא בה מדברים אלו המגואלים, הרי זה מום, מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה^[383]. נמצא בו שחין - שחזר בגופו לאחר מכן משחין שהיה בו קודם המקח ובשעת המקח לא היה גלוי לעין^[384] - נחלקו ראשונים בדבר, יש סוברים ששחין אינו חשוב מום לבטל את המקח^[385], ויש חולקים ששחין חשוב מום לבטל את המקח^[386], יש שכתבו שהוא מום לפי שהוא מאוס לעמוד לפניו^[387], ויש שכתבו ששחין מתיש את כוחו והוא מבטלו ממלאכה^[388].

עבד שמעשיו רעים

המוכר עבד - כנעני^[389] - ונמצא גנב או קוביוסטוס, אמרו בתוספתא שהגיעו^[390], ואמרו בתלמוד שאינו מום לפי שכל העבדים כך הם^[391]. וקוביוסטוס נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שהוא גונב נפשות^[392], ויש סוברים שקוביוסטוס הוא משחק בקוביא^[393], אבל גונב נפשות הוא מום^[394], לפי שסתם עבדים אינם גונבי נפשות^[395], או, לפי שגונב נפשות דינו להריגה, והרי זה מום, לסוברים כן^[396]. וכן אם נמצא העבד זולל וסובא או שאר כיוצא בדברים אלו, אינו יכול להחזיר, שכל העבדים בחזקת שיש בהם כל הדעות הרעות^[397], וכתבו אחרונים שדוקא עבדים כנעניים הם בחזקת רעות אלו, אבל הקונה עבד עברי או שכר פועל ישראל ונמצא גנב, הרי זה מקח טעות^[398]. נמצא העבד לסטים מזויין או מוכתב למלכות - להריגה או למלאכה^[399] - אמרו בתוספתא, שאומר לו הרי שלך לפניך^[400], ונחלקו ראשונים בדברי התוספתא: א) דעת הרבה ראשונים דהיינו שהקונה אומר למוכר הרי שלך לפניך, והוא מקח טעות^[401], לפי שמכר לו עבד שעומד להריגה^[402], וכן עבד המוכתב למלכות למלאכה, הרי הוא בטל ממלאכתו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה^[403]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהמקח קיים^[404], והמוכר הוא שאומר לקונה הרי שלך לפניך^[405], ולפי שלסטים מזוין ומוכתב למלכות יש להם קול, והקונה סבר וקיבל^[406]. ג) ויש שחילקו בדבר, שכאשר הקונה עדיין לא נתן מעותיו, יכול לחזור בו ולומר למוכר הרי שלך לפניך, אבל כאשר נתן מעות, אנו אומרים שמאחר שלא בדק את אותם מומים שיש להם קול קודם שנתן מעותיו, אם כן סבר וקיבל^[407].

קרקע שיצאו עליה עוררים

אותה שאמרו בתלמוד, במוכר שדה לחבירו ויצאו עליה עוררים קודם שהחזיק בה, שיכול לחזור בו^[408], יש מן הראשונים סוברים שהוא מדין מקח טעות^[409], לפי שאין לך מום גדול מזה, שעדיין לא נהנה מהשדה וכבר באו התובעים^[410], או, שלא קנה על דעת שיצטרך לטרוח ללכת לבית דין ולהבטל ממלאכתו^[411]. על השיטות שביטול המקח אינו מדין מקח טעות אלא מטעמים אחרים, ועל הפרטים בדין זה, ע"ע מכירה.

היזק ראיה

המוכר בית, ונמצא שיש לאחד מהשכנים זכות לפתוח חלונות כנגדו ולהזיקו בראיה, מאחר שבבית הזק-ראיה* שמו היזק^[412], אין לך מום גדול מזה^[413]. ודוקא כשלא היו חלונות פתוחים בשעת המקח, אבל כאשר בשעת המקח היו החלונות פתוחים כנגד הבית שקנה, המקח קיים, שהרי הקונה ראה, וסבר וקיבל^[414], ואפילו היו החלונות סתומים, אלא שלא הסיר את פצימיהם, לסוברים שדין הוא שעדיין בידו של השכן לפותחם^[415], כיון שראה את הפצימים, סבר וקיבל, והקונה אינו יכול לטעון שלא ידע הדין שיכול לפותחם, לפי שהיה עליו לשאול את מי שיודע^[416].

בית שאינו בדוק מחמץ

המשכיר בית קודם הפסח, בחזקת שהוא בדוק מחמץ, ונמצא שאינו בדוק, אמרו בתלמוד, שעל השוכר לבדוק ואינו מקח טעות^[417], לפי שנוח לאדם לטרוח במצות בדיקת-חמץ* בגופו^[418], ואפילו במקום שבודקים בשכר על ידי אחרים, השכירות קיימת^[419], שנוח לאדם לקיים מצוה בממונו^[420]. וכתבו ראשונים שהשוכר אינו יכול לטעון אם הייתי יודע שאינו בדוק לא הייתי שוכרו, לפי שודאי נוח לו לקיים המצוה, ואינו חוזר בו אלא מפני שמצא בית יפה ממנו^[421], והואיל שהכריעו חכמים דעתו לכך, אינו נאמן לומר בענין אחר^[422]. ויש מן הראשונים שכתבו שכשאינו רוצה בקיום המצוה בטלה דעתו אצל שאר בני אדם^[423]. ויש שכתבו, שמן הדין היה שכשאינו רוצה בקיום המצוה הוא מקח טעות, אלא שרצו חכמים לקנוס בדבר שלא ירגילו לפרוק מעליהם עול המצות, ולפיכך קנסו את זה שרוצה לחזור משכירותו בשביל טורח מצוה זו והולך בשרירות לבו, וכדי להכניע לבו הערל הטילו עליו לבדוק^[424].

תיקון הטעות על ידי שיבדוק

זו שאמרו בתלמוד שהשכירות קיימת מפני שנוח לשוכר לקיים מצוה בגופו או בממונו, יש מן הראשונים סוברים שאף בלא טעם זה השכירות אינה בטלה לגמרי, מפני שכאשר הבית אינו בדוק הרי זה מום שהמשכיר יכול לתקנו, ומום שאפשר לתקנו אינו מבטל את המקח לגמרי, אלא שעל המוכר לתקנו^[425], ולא הוצרכו לטעם שנוח לשוכר בקיום המצוה, אלא כדי לפטור את המשכיר לשלם את שכר הבדיקה, וכדעת הסוברים שהמשכיר פטור מלשלמו^[426]. ומן האחרונים יש שכתבו שכאשר המוכר והקונה התנו ביניהם בפירוש שאין במקח מום מסוים, אף כשהוא מום שאפשר לתקנו המקח בטל, ולפיכך הוצרכו לטעם שנוח לשוכר בקיום המצוה, שהשכירות קיימת אף על פי שהתנו בפירוש שהבית בדוק, לסוברים כן^[427]. ויש סוברים שבית שאינו בדוק אסור לשוכר לגור בו בלא בדיקה, אם כן מאחר שאינו ראוי לייעודו בלא שיוציא עליו הוצאות הוא חשוב כמום בגוף המקח שאף על פי שאפשר לתקנו הוא מבטל את המקח לגמרי^[428], ולפיכך הוצרכו לטעם שהשוכר רוצה בקיום המצוה ואינו מום^[429]. ויש סוברים שבבית שאינו בדוק מחמץ חשוב כמום בגוף המקח מטעם אחר, לפי שאם לא היה נודע לשוכר שהבית אינו בדוק, הוא היה גר בבית בפסח באיסור בלא בדיקה, ואם כן נמצא שהיה מפסיד חלק מזמן השכירות, ומום הגורם הפסד לחלק מזמן השכירות הרי הוא כמום בגוף המקח, לסוברים כן^[430].

בגדר דין זה שעל השוכר לבדוק ואינו חשוב מקח טעות, נאמרו כמה שיטות בראשונים ובאחרונים, ונחלקו בו על זמן תחילת השכירות, אם הוא אף כששכרו לאחר שהמשכיר כבר נתחייב בבדיקה, וכן נחלקו על תנאי השכירות, אם הוא אף כאשר המשכיר אמר בפירוש שהבית בדוק, וכן נחלקו בדין תשלום שכר הבדיקה, אם הוא על השוכר או על המשכיר, וכדלהלן.

זו שאמרו בתלמוד נוח לאדם לקיים מצוה בממונו, על השיטות אם הוא דוקא כשאין לו הפסד ממון או אם הוא דוקא בהפסד מועט, ועל שאר המקרים בהם נאמר דין זה, ע"ע ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה.

כששכרו בי"ד ניסן

שכר את הבית לאחר תחילת ליל ארבעה עשר בניסן, נחלקו ראשונים ואחרונים בדבר: א) יש סוברים שזו שאמרו שהשוכר אינו יכול לחייב את המשכיר לבדוק היינו כאשר שכר את הבית בשלושה עשר בניסן, וחיוב הבדיקה בארבעה עשר מוטל על השוכר^[431], אבל כששכר את הבית בארבעה עשר בניסן, השוכר יכול לחייב את המשכיר לבדוק, לפי שחיוב הבדיקה כבר היה מוטל על המשכיר מתחילת ליל ארבעה עשר^[432]. ב) ויש סוברים, שאף על פי שהמשכיר כבר נתחייב בבדיקה, אם המשכיר אומר איני רוצה לקיים המצוה, השוכר אינו יכול לכפותו על כך, וכן כאשר המשכיר אינו כאן כדי שיבדוק, על השוכר שהבית ברשותו לבדוק, והשוכר אינו יכול לתבוע מהמשכיר את שכר הבדיקה, לפי שחיובו לבדוק אינו חיוב ממון, ואינו אלא מצוה שהיתה מוטלת עליו^[433]. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף על פי שקודם שהשוכר נכנס לגור בבית חיוב הבדיקה הוא על המשכיר, לאחר שהשוכר נכנס לגור בו אינו צריך להיכנס לביתו, וחיוב הבדיקה הוא על השוכר^[434]. ד) ויש סוברים, שעל השוכר לבדוק, אלא שלפי שחיוב הבדיקה בארבעה עשר הוא על המשכיר, עליו לשלם לשוכר את שכר הבדיקה^[435].

כשפירש שהבית בדוק

אמר המשכיר לשוכר בפירוש שהבית בדוק מחמץ, נחלקו ראשונים בדבר: א) יש סוברים שלא אמרו שאינו מקח טעות אלא כששכר את הבית בסתם, וכגון ששכרו בארבעה עשר בניסן, שהבית כבר בחזקת בדוק מחמץ על ידי המשכיר^[436], אבל כששכרו קודם ארבעה עשר והתנו על כך בפירוש שהבית בדוק, אם כן השוכר הקפיד בדבר והרי זה מקח טעות^[437], ויש מהם שכתבו שבמקרה שהמשכיר אמר מעצמו שהבית בדוק, להשבחת מקחו, אינו מקח טעות, מפני שהשוכר לא גילה דעתו בפירוש שמקפיד בדבר^[438]. ב) ויש סוברים שאפילו התנו בפירוש על כך שהבית בדוק, אינו מקח טעות^[439], שמאחר שהשוכר רוצה בקיום המצוה אם כן תנאי זה שהבית בדוק לא היה אלא "פטומי מילי" - ריבוי דברים - בעלמא^[440]. ג) ויש סוברים שאינו חשוב מקח טעות לבטל את השכירות לגמרי, אבל על המשכיר לשלם לשוכר את דמי הבדיקה, שהרי התנה עמו על כך^[441], יש מהם שכתבו שעל המשכיר לשלם לשוכר דוקא במקום שבודקים על ידי אחרים בשכר, לפי שהפסידו ממון^[442], ואף כאשר השוכר בדק בעצמו, אפשר שעל המשכיר לשלם לו כמו שהיה נותן לאחר שיבדוק^[443], ויש מהם שסוברים שאף במקום שהדרך לבדוק בעצמם, על המשכיר שמחוייב בבדיקה לשלם לשוכר על טירחתו, שאין נוח לאדם לטרוח במצוה בגופו אלא על מנת לקבל את התשלום הראוי לו^[444].

לענין שכר הבדיקה, שנחלקו בו אם על המשכיר לשלמו לשוכר^[445], הכריעו אחרונים להלכה, שהמשכיר פטור מלשלם, שאין להוציא מהמוחזק^[446].

בחזקת שלא היה בו חמץ

שכר בית לגור בו בפסח, ואמר לו המשכיר שלא הכניס חמץ לבית מעולם, ונמצא שהטעהו, הרי זה מום במקח וחשוב מקח טעות^[447].

השכיר בית בחזקת שאינו בדוק

השוכר בית בשלושה עשר בניסן, שהוא בחזקת שאינו בדוק מחמץ^[448], ונמצא שהמשכיר כבר בדקו - לסוברים שהבודק חמץ קודם זמן הבדיקה אינו צריך לבדוק שוב^[449] - והשוכר רוצה לבטל את המקח בטענה ששכר את הבית על דעת לקיים בו מצוות בדיקת חמץ בעצמו, כתבו אחרונים שהדבר תלוי בראיית הדיין לאיזה צורך היתה השכירות, שאם השוכר שכר את הבית כדי לדור בו, הדבר אינו חשוב מום לבטל את המקח, מפני שמן הסתם אין לשוכר קפידא בדבר ואף אם היה יודע שהוא כבר בדוק לא היה נמנע מלשוכרו, אבל כאשר שכר את הבית לצורך קיום מצות בדיקת חמץ, הרי זה מקח טעות, וכאשר הדבר ספק, אומרים בו המוציא-מחברו-עליו הראיה* ולפיכך כל זמן שהשוכר לא נתן את דמי השכירות בידו לבטל את השכירות ואם כבר שילם את דמי השכירות, אינו יכול להוציא מהמשכיר^[450]. ובמקרה שהתנו בפירוש שהבית אינו בדוק, ונמצא בדוק, הרי זה מקח טעות^[451].

שכר בית ונמצא שאין בו מזוזה

השוכר בית מחבירו בחזקת שיש בו מזוזה, ונמצא שאין בו מזוזה, כתבו ראשונים שאינו מקח טעות^[452], לפי שנוח לשוכר לקיים את המצוה בעצמו, בגופו ובממונו^[453]. ולענין תשלום דמי המזוזה, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים במשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק שעל המשכיר לשלם לשוכר את שכר הבדיקה, אף במשכיר בית אם התנה עם השוכר שיש בו מזוזה ונמצא שאין בו צריך לשלם לו דמיה^[454], ויש מן האחרונים סוברים שאף לשיטות שעל המשכיר לשלם לשוכר את שכר הבדיקה, לענין מזוזה המשכיר אינו צריך לשלם^[455], מפני שהמזוזה היא עדיין ממונו של השוכר ואין לו הפסד בדבר^[456], ואף על פי שכשהשוכר יוצא מהבית אינו רשאי ליטול את המזוזה^[457], הרי על הבא אחריו לשלם לו דמיה^[458], ויש מן האחרונים שכתבו, שלפי טעם זה שאין לשוכר הפסד אם המזוזה תתקלקל במשך זמן השכירות יהיה על המשכיר לשלם דמיה^[459], וכתבו שהטעם שהמשכיר פטור מלשלם אף אם המזוזה תתקלקל, מפני שאין כאן מקח טעות, שהרי נוח לשוכר לקיים מצוה בממונו, ודוקא לענין בדיקת חמץ המשכיר משלם מפני שהשכיר בזמן שחיוב הבדיקה כבר היה מוטל עליו, לסוברים כן^[460].

מכר סת"ם ונמצא בהם טעויות

המוכר ספר תורה, ונמצאו בו טעויות, אם נפסל באופן שאינו ניתן לתיקון, המקח בטל^[461], וכן בתפילין ומזוזות שנמצא בהם טעויות, מאחר שאי אפשר לתקנם המקח בטל^[462], ויש מן האחרונים שכתבו שבדברים אלו כאשר אנו יודעים שהקונה כבר נשתמש בהם ולא חזר בו מהמקח אלא לאחר זמן, המקח בטל אפילו כאשר הקונה היה יכול להבחין בטעויות אלו קודם שקנה, שאף על פי שבשאר מקח כשיכל להבחין במומו הרי זו מחילה על המום^[463], כאשר הקונה או אחרים הניחו את התפילין או קראו בספר תורה בבית הכנסת, אנן-סהדי* שהקונה לא העלה בדעתו שהם פסולים שהרי השתמשו בהם למצוה ואף בירכו עליהם, ואין מחזיקים את הקונה ברשעות לעשות כן במזיד^[464]. ואף כאשר אינם פסולים ממש, אלא שאינם למצוה מן המובחר, כגון ספר תורה שלא השאיר בו רוחב שתי אצבעות בין דף לדף^[465], יש מן האחרונים שכתבו שהמקח בטל^[466]. וספר תורה שנמצאו בו טעויות שניתן לתקנם, כאשר הן טעויות השכיחות והמוכר לא ידע מהן, המקח קיים והמוכר פטור מלתקנו, וכדין שאר מום שכיח לסוברים שהקונה קיבלו עליו^[467], ואף בטעות גדולה שאינה שכיחה, כגון שהסופר שינה מצורת אחת מהאותיות בכל הספר, יש מן האחרונים שכתבו שהמקח אינו בטל לגמרי, מפני שנוח לקונה לקיים מצוה בממונו ולהשלים בעצמו את ספר התורה^[468], ובמקרה זה, כאשר הוצאות התיקון הם שתות מערך הספר או יותר, על המוכר לשלם את הוצאות התיקון, ואפילו לסוברים בשוכר בית ונמצא שאינו בדוק מחמץ שנוח לשוכר לקיים מצוה בממונו בחנם והמשכיר אינו צריך להחזיר את שכר הבדיקה^[469], מאחר שהוצאות התיקון מפחיתו את ערכו של הספר בשיעור אונאה, אף על פי שהמקח קיים מטעם שנוח לקונה לקיים מצוה ולתקנו, על המוכר לשלם לו מה שנתאנה^[470]. ויש מן האחרונים סוברים, שספר תורה שנמצא שכל דף יש בו טעות הצריכה תיקון, המקח בטל, מפני שלאחר התיקון הוא לא יהיה חשוב כאותו מקח אלא כפנים חדשות^[471].

מום במקח: בדברים אסורים

המוכר דברי מאכל, ונמצאו אסורים באכילה, הרי זה מקח טעות^[472], ואפילו אינם אסורים באכילה אלא מדרבנן, המקח חוזר למוכר והקונה נוטל את דמיו^[473], שדבר שאנשים פורשים ממנו מחמת איסורו, הרי זה מום גדול לבטל את המקח^[474]. ואפילו לא ידע המוכר שהדבר אסור באכילה, המקח בטל^[475]. ומקח שנמצא שהוא מאיסורי-הנאה*, אין בו דין מכירה כלל^[476].

בהמה שנמצאת טריפה

המוכר בהמה לחבירו לטביחה, ושחטה ונמצא טרפה*, אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים^[477]. מחט שנמצאת בעובי בית-הכוסות* וניקבה אותו נקב מפולש, שכאשר נמצא עליה קורט דם הבהמה טריפה^[478], אמרו בברייתא שאם הגליד פי המכה, בידוע שזו נטרפה שלשה ימים קודם שחיטה^[479], ולפיכך אם קנה הלוקח בתוך שלושה ימים, מקח טעות הוא^[480], אבל כאשר לא הגליד פי המכה, הרי זה ספק אם נטרפה ברשות הקונה או ברשות המוכר^[481]. על הדין כאשר הדבר ספק ברשות מי נעשית טריפה, עי' להלן: מום במקח, בירור הטעות^[482].

המוכר ספק איסור

המוכר דבר שהוא ספק איסור, כגון בהמה שנמצאו בה טריפות שאינן אסורות אלא מחמת ספק, כגון שנמצא בה דבר שנחלקו בו אם הוא טריפה, דעת ראשונים ואחרונים, שהוא מקח טעות^[483], והמוכר אינו יכול לומר לקונה, עליך להביא ראיה שהיא טריפה גמורה ואסורה באכילה, שהלא כל דבר שפוגם אצל בני אדם הוא חשוב מום לעשותו מקח טעות^[484], ולפיכך אף חשש איסור שאנשים פורשים ממנו, הרי זה מום גדול^[485]. וספק איסור מבטל את המקח אפילו כאשר אין חולק בדבר שאינו אסור בודאי^[486], ואפילו אין אוסרים אותו אלא מחמת חומרת הגאונים^[487], ואף כשהוא אסור מחמת שאר חומרא בעלמא, הרי זה מום המבטל את המקח^[488]. ואפילו דבר שמעיקר הדין מותר אלא שחוששים בו לכתחילה לאיסור, יש מן האחרונים סוברים, שכיון שיש לחוש בו לכתחילה הוא חשוב כדבר שאנשים פורשים ממנו מחמת כן, והרי זה מום^[489], ויש סוברים שאצל סתם בני אדם אינו חשוב מום, אבל כאשר אדם קונה דבר עבור עצמו והמוכר מכיר בו שהוא חסיד ומחמיר ליזהר מכל דבר שיש בו חשש איסור, הוא חשוב מום עבורו לבטל את המקח^[490]. ויש שנחלקו על כל זה, שאפילו נמצא שהמקח הוא ספק איסור תורה, המוכר אינו צריך להחזיר דמים, ועל הקונה להביא ראיה שהדבר אסור באכילה^[491], ויש מן האחרונים שכתבו להשוות בין השיטות, שהמקח בטל דוקא כאשר המוכר ידע מהספק, או שהיה עליו לבודקו, כגון שמכר בהמה שלא נבדקה כהוגן, אבל כאשר נמצאת בבהמה טריפה שלא היה עליו לבדוק אחריה, המקח קיים^[492].

המוכר איסור ואכלו הקונה

מכר - במזיד^[493] - דבר האסור ואכלו הקונה, שנינו, השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ומה שלא אכלו יחזירו לו את הבשר, ויחזיר להם את הדמים^[494], ואף בשאר איסורים, אמרו בברייתא, לדעת תנא קמא, המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים^[495]. ובטעם שהקונה אינו צריך לשלם מה שאכל, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מן הראשונים שכתבו שמחזיר את הדמים מפני שקנסו חכמים את המוכר^[496], מפני שהאכיל אחרים דבר איסור^[497]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת תנא קמא כל אכילת אסור נפשו של אדם קצה בה ואינה חשובה לו הנאה, וחולק על רבי שמעון בן אלעזר דלהלן שסובר כך דוקא באיסורים מסויימים^[498]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו שאינו מחזיר את דמי המקח מפני שאסור לעשות סחורה* בדבר איסור^[499], ולפיכך האוכל אותו אינו צריך לשלם עליו לפי שאינו בר דמים^[500].

ורבי שמעון בן אלעזר בברייתא מחלק בין האיסורים, שאיסורים שהנפש קצה בהם יחזיר את הדמים, ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם מן הדמים^[501], שמשאיר בידו כנגד מה שאכלו, ומחזיר דמי האיסור שלא אכלוהו^[502], ואלו הם דברים שהנפש קצה בהם נבילות וטריפות שקצים ורמשים, ואלו הם דברים שאין הנפש קצה בהם בכורות טבלים ויין נסך^[503]. ופירשו ראשונים שנבילות וטריפות שהנפש קצה בהם, היינו כשהן מאוסות כמו שקצים ורמשים, דהיינו בנבילה ממש, והיא בהמה שמתה מיתת עצמה^[504], וכן בטריפה ממש, שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטתה למות שאינה ראויה אלא לכלב^[505]. ובכור ויין נסך שאמר רבי שמעון בן אלעזר שמנכה להם דמי מה שאכלו, אמרו בתלמוד דהיינו דוקא כאשר איסורים אלו יש להם ערך ממון, כגון בבכור, כשהיה מומו ניכר ומקום המום היה ביד הקונה, ואם לא היו אוכלים אותו, היה אפשר להראותו לחכם ולהתירו, לסוברים שבכור שהראו את מומו לחכם לאחר שחיטה מותר באכילה^[506], וכן ביין נסך, כשמכרו מעורב עם יין כשר, שלסוברים שמותר למכרו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו^[507], המוכר היה יכול למכרו לגוי, אבל כשהבכור ויין נסך אסורים בהנאה, באיסורי הנאה הכל מודים שהמוכר מחזיר דמיהם, שהרי לא הפסיד כלום באכילתם, וכדלהלן^[508]. ובגדר חיוב החזרת הדמים באיסורים שהנפש קצה בהם לדעת רבי שמעון בן אלעזר, יש מן האחרונים סוברים שהוא מן הדין, שאיסורים אלו אין בהם הנאה^[509], ויש מן האחרונים סוברים שרבי שמעון בן אלעזר מודה שמן הדין אף אכילת איסורים אלו חשובה הנאה לחייב את הקונה לשלם לפי שנתמלאת בטנו ושבע מהם, והוא מודה לחכמים בעיקר חיוב החזרת הדמים שהוא מטעם קנס, לסוברים כן^[510], אלא שלדעתו לא אבו חכמים לחייב את המוכר מטעם קנס לבד, ולפיכך נתנו סעד לדבר לפטור את הקונה מלשלם כשנפשו קצה בהם^[511].

הלכה כתנא קמא, שבכל איסורי תורה שאכלם הקונה המוכר צריך להחזיר לו דמיהם^[512].

כשהמוכר אוסר את המקח

המוכר מקח לחבירו, ולאחר שהקונה אכלו אמר לו, פירות שמכרתי לך טבלים הם, הבשר בשר בכור הוא, היין יין נסך הוא, אמרו בתוספתא, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים^[513], ואפילו באופנים ולשיטות שהמוכר אינו נאמן לאסור את המקח באכילה על הקונה^[514], מאחר שהוא מודה שמכר דבר האסור, אם כן הודאתו היא כמאה עדים לחייב את עצמו בהחזרת דמי המקח^[515]. על הדינים והשיטות שנאמרו לענין נאמנותו של המוכר לאסור את המקח באכילה על הקונה, ע"ע עד אחד.

מכר איסור בשוגג

מכר איסור בשוגג, והקונה אכלו, לסוברים שחיוב החזרת הדמים הוא קנס^[516], קנסוהו דוקא כשמכר איסור במזיד, שהיה יודע שהם דברים האסורים, אבל לא ידע שהם אסורים באכילה, בשוגג לא קנסו ואינו צריך להחזיר דמים לאחר שאכלו^[517], ומכל מקום, כאשר יש הפרש בין דמי האיסור לדמי ההיתר, המוכר מחזיר לו את ההפרש^[518], ויש מן האחרונים שחילקו, שבדברים שהנפש אינה קצה בהם אינו צריך להחזיר דמים, לפי שהלוקח נהנה באכילתם ובשוגג לא קנסו, אבל דברים שהנפש קצה בהם, באלו אף תנא קמא מודה לרבי שמעון בן אלעזר שאכילתם אינה חשובה הנאה, ולפיכך אפילו כשמכרם בשוגג עליו להחזיר דמיהם^[519]. ולסוברים שהחזרת הדמים אינה מטעם קנס, אף כשמכר את האיסור בשוגג צריך להחזיר דמים^[520].

מכר איסור דרבנן

מכר דבר שאיסורו מדרבנן, ואכלו הלוקח, כתבו ראשונים, שהמוכר אינו מחזיר לו כלום^[521], ואפילו כאשר הלוקח אכל את המקח ועדיין לא שילם את דמיו, חייב לשלם למוכר^[522]. ובטעם הדבר נחלקו אחרונים: א) יש שכתבו שמאחר שהחזרת הדמים היא קנס, לסוברים כן^[523], דוקא כשהכשיל אחרים באיסור תורה קנסוהו, ולא כשהכשילם באיסור דרבנן^[524]. ב) ולסוברים שבאיסור תורה מחזיר דמים מפני שאכילתו אינה חשובה הנאה^[525], יש שכתבו באיסור דרבנן אינו כן^[526]. ג) ויש שכתבו שחכמים לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, ולענין החזרת הדמים לא העמידו דבריהם להחשיבו איסור^[527]. ד) ולסוברים שבאיסור תורה אינו מחזיר דמים מפני שאינו בר דמים לפי שאסור בסחורה^[528], איסור דרבנן שהוא מותר בסחורה^[529], בר דמים הוא^[530]. ה) ויש שכתבו שהאוכל איסור דרבנן בשוגג לא עבר איסור ואינו צריך כפרה, לסוברים כן^[531], ולפיכך הקונה שאכל את האיסור בשוגג אינו יכול לתבוע את הדמים ששילם^[532]. ויש חולקים על כל זה, וסוברים שאף כשמכר איסור דרבנן ואכלו הקונה, חייב המוכר להחזיר לו דמים^[533].

כשיש הפרש בין דמי איסור דרבנן להיתר

היה הפרש בדמי המקח בין האיסור להיתר, יש סוברים, שעל המוכר להחזיר לקונה את ההפרש, לפי שאינו יכול לחייב את הקונה לשלם יותר מערך מה שאכל^[534]. ויש חולקים, שאף על פי שהמקח היה שוה פחות, הקונה חייב לשלם עליו כאכילת היתר, והמוכר אינו צריך להחזיר לו את ההפרש^[535]. ובטעם דעה זו נחלקו אחרונים: א) יש שכתבו, לסוברים שלענין הוצאת ממון חכמים לא החשיבוהו כעובר איסור^[536], אם כן הוא כמכר לו דבר היתר^[537]. ב) ויש שכתבו שפטור מלהחזיר מפני שבמקח טעות דין הוא שכל זמן שהקונה אינו מחזיר את המקח המוכר אינו חייב להחזיר לו את הדמים שקיבל, והקונה אינו יכול להשאיר בידו את המקח ולתבוע את הפרש הדמים^[538], ולפיכך אף כאן שהקונה אינו מחזיר את המקח המוכר אינו חייב להחזיר לו את ההפרש^[539]. ג) ויש שכתבו, לפי שכל אדם שנהנה מממון של חבירו כל שיש לו אפילו הפסד מועט, על הנהנה לשלם לו כל מה שנהנה, לסוברים כן^[540], ולפיכך מאחר שהקונה אכל את המקח בחזקת היתר הוא חשוב כנהנה ממנו בערך של היתר, ועליו לשלם על הנאתו כהנאה מהיתר^[541]. ויש מן האחרונים שהכריעו בין השיטות, שכאשר המוכר כבר קיבל את הדמים מהקונה, אינו צריך להחזיר לו את ההפרש מפני שנהנה באכילתו, אבל כל זמן שהקונה לא שילם, אף על פי שכבר אכלו ונהנה בו, אינו צריך לשלם עליו יותר מערכו^[542].

בספק איסור

מכר ספק איסור תורה, ואכלו הלוקח - לסוברים שכשהאיסור בעין המקח בטל^[543] - נחלקו אחרונים בדבר: א) יש סוברים שעל המוכר להחזיר דמים^[544], ולפי שקנסוהו חכמים על כך שמכר ספק איסור^[545], ולדעת הסוברים שטעם חיוב החזרת הדמים הוא משום שאכילת איסור אינה חשובה הנאה, יש מן האחרונים שכתבו, שאף ספק איסור תורה אין אכילתו חשובה הנאה^[546], ויש שכתבו שבאיסור ודאי חיוב החזרת הדמים הוא מעיקר הדין מפני שאינה הנאה, אבל בספק איסור, החיוב הוא מטעם קנס^[547]. ב) ויש סוברים שהמוכר אינו חייב להחזיר דמים מספק^[548], שאומר ללוקח אפשר שאכלת דבר המותר ונתחייבת בדמיו, ועליך להביא ראיה שאכלת דבר האסור^[549]. ג) ויש שחילקו בדבר, שכאשר אכילת הספק אסורה מדרבנן, כגון לסוברים שספק איסור תורה אינו אסור באכילה אלא מדרבנן^[550], דין הספק כשאר איסור דרבנן שאכלו הקונה שהמוכר פטור מלהחזיר דמיו^[551], אבל לסוברים שספק איסור תורה אסור מן התורה או בספקות שהכל מודים בהם שאף מן התורה הם לחומרא, דין הספק כשאר איסור תורה שעל המוכר להחזיר דמים^[552].

מכר בהמה בלא בדיקה

המוכר בשר, ולאחר שאכלו הקונה נודע שהבהמה לא נבדקה מטריפות הריאה כדין^[553] - באופנים ולשיטות שהבשר אסור באכילה^[554] - דינו כאיסור דרבנן, והמוכר אינו צריך להחזיר דמיו^[555], לפי שמן התורה הבשר מותר באכילה, וחיוב הבדיקה אינו אלא מדרבנן^[556].

מכר איסור ועירבו הקונה בהיתר

מכר בשר האסור באכילה, והקונה לא ידע ובישלו עם בשר היתר ונתבטל, כאשר התערובת עדיין לא נאכלה, המקח בטל, והקונה יחזיר למוכר את חלקו בתערובת, ויחזיר לו דמי המקח^[557], אלא שהתערובת אסורה באכילה על המוכר עצמו, מפני שגרם לבטל איסור, ודינו כמבטל איסור במזיד שהתערובת אסורה עליו^[558]. אכל הקונה את התערובת, כתבו אחרונים שאף על פי שהקונה אכלה בהיתר, על המוכר להחזיר דמיו, שהרי החזרת הדמים היא קנס, ואף בזה קנסוהו על כך שגרם לבטל איסור^[559], ויש חולקים, שהמוכר פטור מלהחזיר^[560], שקנס חכמים הוא על כך שהכשיל אחרים באכילת איסור^[561], ולא מצינו שקנסו אף כשנאכל בהיתר^[562], או, מאחר שכשהמוכר גרם לאיסור דרבנן לא קנסו אותו להחזיר דמים, לסוברים כן^[563], ולדעת רוב הפוסקים ביטול איסורים לכתחילה הוא איסור דרבנן^[564], ואם כן כשגרם לבטל איסור אינו צריך להחזיר דמים^[565].

מכר הקונה את האיסור

הקונה מקח, ונמצא שהוא אסור באכילה, ומכרו לגוי, בבהמה שנמצאת טריפה שנינו, שכאשר הקונה מכרה לגוי או האכילה לכלבים, הקונה משלם למוכר דמי טריפה^[566], ולפיכך המוכר מחזיר לקונה את מותר דמי כשרה מדמי הטריפה^[567]. מכר הקונה את הטריפה בזול מערכה, המוכר אינו מחזיר לו את ההפרש, לפי שהפסיד לו במה שמכרה בפחות^[568]. מכר הקונה את הטריפה ביוקר, כפי הדמים ששילם למוכר, נחלקו בדבר: יש סוברים שאף על פי כן המוכר מנכה לו מהדמים לפי ערך הטריפה^[569], יש שכתבו בטעם הדבר, שמן הדין המעות של הקונה הם שלו, לפי שמכר את הטריפה מדעתו^[570], ויש שכתבו שאף על פי שמן הדין הם מעותיו של המוכר - שהרי המקח בטל והטריפה היתה שלו^[571] - עליו להחזיר את המותר מטעם קנס, ומפני שאף על פי שכאשר הקונה לא אכל את הטריפה לא קנסו אות המוכר להחזיר את כל הדמים מפני שלא גרם איסור, לענין המותר על דמי הטריפה קנסו אותו שיחזירנו ללוקח^[572], שלא יהיה חוטא נשכר בכך שמכר טריפה^[573]. ויש חולקים, שכאשר הקונה מכר ביוקר המוכר אינו מנכה לו מדמי הטריפה^[574], שמכיון שהמקח בטל והטריפה היא של המוכר ונמכרה ביוקר, הרי ברשותו הוקרה, ודמיה שלו^[575].

באיסורי הנאה: החזרת המקח

המוכר אסורי-הנאה*, כגון ששחט בכור בלא להראותו לחכם לבדוק את מומו, ומכרו לאחרים, שנינו, שהבשר יקבר, ויחזיר את הדמים^[576], ודעת גאונים וראשונים, דהיינו שהבשר יקבר על ידי הקונה ואין מחזירים את הבשר למוכר לקוברו^[577], וטירחת הקבורה מוטלת על הקונה^[578], וכן בשאר איסורי הנאה, אין מחזירים למוכר, לפי שאסור עליו בהנאה^[579], ומאחר שכבר מכר לישראל דבר האסור בהנאה, הוא חשוד על כך שיחזור וימכרנו לגוי ויהנה בו^[580]. ויש חולקים לענין בכור שלא הראהו לחכם, שמחזירים את הבשר למוכר וטירחת הקבורה מוטלת עליו^[581], ולפי שאינו חשוד למוכרו לגוי, שאנו תולים שמכרו מפני שהיה סבור שיש היתר למכור בכור בעל מום אף בלא להראותו לחכם, אבל לאחר שנודע לו האיסור לא יהנה בו^[582].

כשאכלם הקונה

המוכר איסורי הנאה, ואכלם הקונה, כגון ששחט בכור בלא להראותו לחכם לבדוק את מומו, ומכרו לאחרים, שנינו, שמה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו הבשר יקבר ויחזיר את הדמים^[583]. ובגדר חיוב החזרת הדמים בבכור שלא נבדק, שחייב להחזירם אף על פי שהדבר ספק אם הוא תם או בעל מום, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שחייב להחזיר מפני שאף מוכר ספק איסור ואכלו הלוקח, קנסוהו חכמים שעליו להחזיר דמיו, לסוברים כן^[584]. ב) ויש שכתבו שבכור שלא נבדק אינו חשוב ספק, מפני שסתם בהמה היא בחזקת שאין בה מום, ולפיכך הבכור חשוב כאסור בודאי^[585]. ג) ויש סוברים שבכור שלא נבדק חכמים אסרוהו בהנאה באיסור גמור ולא בתורת ספק^[586]. ד) ויש סוברים, שאף לדעה שבספק איסור המוכר פטור מלהחזיר דמים, המוכר ספק איסור הנאה חייב להחזיר דמיו^[587]. וכן המוכר שאר דברים האסורים בהנאה, אף על פי שאכלם הקונה, המוכר מחזיר לו את הדמים^[588], והמוכר מחזיר דמים אף באיסורי הנאה מדרבנן, ואפילו לסוברים שבאיסורי אכילה מדרבנן המוכר מחזיר דמים^[589]. וטעם הדבר שהמוכר מחזיר דמיהם אף על פי שהקונה אכלם ונהנה בהם, לפי שאיסורי הנאה אינם שוים כלום, ואין למוכר הפסד באכילתם^[590], ואין בהן דין מכירה כלל^[591].

כשמכרם הקונה

המוכר מקח לחבירו, ומכרם הקונה לגוי, ונמצא שהיה אסור בהנאה, באיסורים שאינם תופסים את דמיהם לאיסור^[592], כגון המוכר בכור, והקונה לא ידע שהוא אסור בהנאה ומכרו לגוי, יש סוברים שאפילו איסורי הנאה שאינם שוים כלום, דמי מכירתם ביוקר הם של המוכר, ולפיכך אינו צריך להחזיר את דמיהם לקונה^[593]. ויש חולקים, שעל המוכר להחזיר לקונה את הדמים ששילם^[594], יש שכתבו בטעם הדבר מפני שדמי איסורי הנאה הם אסורים בהנאה על המוכר עצמו, לסוברים כן^[595], ואף על פי שהדמים שהגוי שילם הם מותרים בהנאה לקונה מפני שמכרם בשוגג, אסורים הם בהנאה על המוכר שגרם במזיד לכך שהאיסור נמכר לגוי, ואינו יכול לתובעם מהקונה^[596], ויש שכתבו שכשם שחכמים קנסו את המוכר איסורי אכילה ואכלם הלוקח שעליו להחזיר דמיהם מפני שגרם לאחרים שיאכלוהו באיסור, כמו כן קנסו להחזיר דמים באיסורי הנאה שגרם לקונה למוכרם באיסור^[597], ויש שכתבו הטעם שעל המוכר להחזיר דמיהם, מפני שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואם כן מה שהריוח בהם הקונה הוא שלו^[598]. וכאשר לאחר שהקונה מכר את המקח לגוי נמצא שהמקח היה מאיסורי הנאה שתופסים דמיהם, מאחר שאינו יכול ליהנות מהדמים שקיבל, הכל מודים שעל המוכר להחזיר לו מה ששילם^[599].

קנה עבודה זרה מגוי

הלוקח גרוטאות - חתיכות כסף^[600] - מן הגוי, ומצא בהן עבודה זרה, ומשך ולא נתן מעות, מותר לו להחזירן לגוי ולקבל את הדמים ששילם, ואף על פי שמשיכה קונה בגוי, לסוברים כן^[601], מקח טעות הוא^[602], לפי שלא היתה דעתו לקנות עבודה זרה^[603]. וכאשר הקונה משך ונתן מעות, יוליך את העבודה זרה לים המלח^[604], ובטעם הדבר שאסור להחזיר את העבודה זרה לגוי, נחלקו אמוראים: דעת אביי דהיינו לפי שאינו מקח טעות, שהיה עליו לבדוק את הגרוטאות קודם שימשוך, ומאחר שלא בדק מחל^[605], ומשיכתו משיכה גמורה^[606], ואף על פי שבשאר מקח אינו צריך לבדוק קודם שמושך אם יש בו מום, לסוברים כן^[607], בגרוטאות של גוי היה עליו להעלות בדעתו שיש בהן עבודה זרה^[608], שהרי הגוי אינו מחשיב את העבודה זרה למום במקח^[609]. ורבא אמר שמן הדין אף כשמשך הוא מקח טעות, אלא שחכמים גזרו עליו שלא יחזיר, שלאחר שכבר משך ונתן מעות, אם יחזיר לגוי ויקבל ממנו את מעותיו הוא יהיה נראה כמוכר לו את העבודה זרה^[610]. על שיטות אמוראים נוספות שנאמרו בקונה גרוטאות ונמצאת בהן עבודה זרה, ועל הדין כאשר נתן מעות ולא משך, אם יכול לחזור בו וליטול מעותיו, ע"ע עבודה זרה.

מום במקח: בירור הטעות

חפץ שהוא ראוי לדברים שונים, והלוקח לא פירש בשעת מכירת החפץ לאיזה צורך קונה את אותו חפץ, והיה בו מום שלצורך דבר אחד אותו מום אינו מפחיתו כלום ולצורך דבר האחר הוא מום בשבילו - והמוכר מכיר את הקונה הקונה שהוא מאותם שקונים מקח זה לשני הדברים ואין הבדל בשווי המקח מחמת המום^[611] - המקח קיים, לפי שיש על המוכר לטעון ולומר לא מכרתיו לך אלא לאותו דבר שהמום אינו מפחיתו^[612], ובמקרה שרוב הקונים את אותו דבר קונים אותו לצורך שהוא מום בשבילו - והקונה כבר נתן את הדמים למוכר^[613] - הדבר תלוי במחלוקת האמוראים אם הולכים בממון אחר הרוב^[614], שלסוברים הולכים בממון אחר הרוב יכול הלוקח לטעון קניתי אותו לאותו צורך שקונים הרוב, ולסוברים אין הולכים בממון אחר הרוב יכול המוכר לומר לו אתה מהמיעטו שקונים אותו לצורך האחר ואינו מום עבורך, כגון, המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - והלוקח היה אדם שקונה לשחיטה ולחרישה, כגון שהיה טבח ועובד אדמה^[615] - רב אמר הרי זה מקח טעות, לפי שהולכים אחר הרוב, ורוב האנשים קונים שור לחרישה, ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך, לפי שאין הולכים בממון אחר הרוב^[616]. על כך שהלכה כשמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב, ע"ע^[617]. על כך שכאשר יש הפרש בשווי החפץ אם קונה אותו לצורך זה או לצורך זה, הדמים מודיעים, עי' להלן^[618].

בפירות שלא צמחו

ומחלוקת רב ושמואל כשיש ספק במטרת המקח אם הולכים בו אחר הרוב, אמרו בתלמוד שנחלקו בה תנאים, על אותה ששנינו במוכר לחבירו פירות - הראויים לאכילה, כגון חטים ושעורים^[619] - וזרעם, ולא צמחו, שאינו חייב באחריותם^[620], לפי שאומר לו לאכילה מכרתים לך^[621], ושנינו, שאפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותו^[622], שאף על פי שזרע פשתן רובו עומד לזריעה, הואיל ואף אוכלים אותו אינו חייב באחריות זריעתו^[623], ואמרו בתלמוד בטעם המשנה, לפי שאין הולכים בממון אחר הרוב^[624], ודעת רבי יוסי בברייתא, שזרע פשתן חייב באחריותו, ומחזיר לקונה דמי הזרע^[625], ואמרו בתלמוד שטעמו לפי שסובר הולכים בממון אחר הרוב^[626], ואמרו בברייתא, שאמרו לו לרבי יוסי, הרבה לוקחים אותו לדברים אחרים^[627], ובדעת אותם תנאים שאמרו לרבי יוסי, אמרו בתלמוד שסוברים הולכים ממון אחר הרוב, ואף על פי כן, בזרע פשתן על אף שרובו עומד לזריעה רוב הקונים לוקחים אותו לדברים אחרים, והולכים בו אחר רוב הקונים ולא אחר רוב הזרעים^[628], לפי שכנגד אדם אחד שקנה ממנו עשר סאים לזריעה יש מאה בני אדם שקונים ממנו סאה אחת למאכל ולרפואה^[629]. הלכה כדברי המשנה שאין הולכים בזה אחר הרוב^[630]. ואם הודיעו למוכר שהוא קונה את הפירות לזרע, חייב באחריותם^[631].

באדם שקונה לחרישה

כאשר הקונה היה אדם שקונה לצורך האחד לבד, כגון אדם שקנה שור, והוא מאותם שאינם קונים אלא לחרישה - והמוכר היה מכירו^[632] - ונמצא השור נגחן, הרי זה מקח טעות וחוזר^[633], וכן כל כיוצא בזה^[634], שמאחר שהמוכר מכירו שדרכו לקנות לחרישה, הרי זה כמו שפירש שקונה לצורך כך^[635]. וכאשר המוכר לא היה מכיר את הקונה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהמקח קיים^[636], שכאשר המוכר אינו מכיר את הקונה היה עליו לפרש^[637], ויש חולקים, שאף כאשר המוכר אינו מכיר את הקונה, כאשר הדבר ידוע לכמה בני אדם שקונה לחרישה, הרי הוא כמוסר מודעא שלחרישה קנאו ואינו חשוב דברים-שבלב*, ולפיכך חשוב מקח טעות^[638].

שור שאינו יכול לאכול

המוכר שור לחבירו, ונמצא שלא היו לו שיניים טוחנות, ואינו יכול לאכול, שאמרו בתלמוד שהרי זה מקח טעות^[639], כתבו ראשונים שהוא חשוב מקח טעות דוקא כשאמר לו מכור לי שור לחרישה, אבל בסתם, יכול המוכר לומר לו לשחיטה מכרתיו לך^[640], ובאפוטרופוס שקונה לצורך יתומים, אף בסתם, דבר ידוע הוא שיתומים אינם קונים לשחיטה^[641], ויש סוברים שהוא חשוב מום אפילו כשמוכרו לשחיטה, שאף שור לשחיטה צריך שהקונה יוכל להשהותו כמה ימים עד ליום השוק, וזה שאינו יכול לחיות צריך לשוחטו מיד, והוא מקח טעות^[642].

הודעת דמים: במום

מקח שיכול להיות לשני דברים שונים ויש בו מום לאחד מהם, ויש הוכחה בדמים אם קנה אותו לצורך אחד או לצורך האחר, כגון במוכר שור ונמצא נגחן, והקונה דרכו לקנות לשחיטה ולחרישה, ויש הבדל בין דמי שור העומד לחרישה לדמי שור העומד לשחיטה, הדמים מודיעים^[643], שהמוכר יכל לדעת אם הוא קונה לחרישה או לשחיטה לפי הדמים שנתן אף על פי שלא פירש^[644]. והודעת הדמים נחלקו בה ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שהודעת הדמים אינה אלא כאשר אינם קרובים בדמיהם זה לזה^[645], וכתבו אחרונים דהיינו שהדמים מודיעים דוקא כאשר יש ביניהם הפרש ביותר מכדי שהדעת טועה בו, אבל כשההפרש הוא בפחות מכדי שהדעת טועה אין הדמים ראיה^[646]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהודעת הדמים היא כשיש בין דמי זה לדמי זה יותר משתות^[647]. ג) ויש מן הראשונים סוברים, שהדמים מדיעים אפילו בפחות משתות^[648].

מודיעים אם במידה או בשם

המוכר לחבירו בית כור, שכאשר קוראים אותו בית כור אפילו לא היה בו אלא לתך הגיעו^[649], כתבו ראשונים שבמקרה שמכר לו בדמי בית כור שלם, הדמים מודיעים שהמכירה היתה על בית כור שלם, ומקחו בטל^[650].

כשהמעות ביד הקונה

המוכר זרעוני פשתן ולא צמחו או מכר שור ונמצא נגחן, והקונה עדיין לא נתן את את המעות למוכר, מאחר שהרוב שקונים לזריעה ולחרישה הוא מסייע לחזקת הממון, אם כן הולכים אחר הרוב ואין מוציאים מידו^[651], ואפילו במקרה שאין רוב, כגון שאותם שקונים שור לחרישה ולשחיטה הם שוים, חזקת הממון של הקונה עדיפה ואין מוציאים ממנו בלא ראיה^[652]. אבל קנה חטים בסתם וזרעם ולא צמחו, והמעות ביד הקונה, אינו יכול לומר אני מאותם שקונים חטים לזריעה ואיני משלם דמיהם, שסתם חטים לאכילה הם^[653], ואף עובדי אדמה הקונים חטים לזריעה אף לאכילה קונים^[654]. היו רוב הקונים שור קונים אותו לשחיטה ומיעוט קנים אותו לחרישה, והמעות עדיין ביד הקונה, והוא אומר אני מן המיעוט שקונים לחרישה ואיני רוצה לשלם את דמיו, יש מן האחרונים סוברים, שמוציאים את המעות מיד הקונה^[655], יש שכתבו בטעם הדבר, שבזו הולכים אחר הרוב להוציא מהלוקח, שדוקא כאשר המעות ביד המוכר והמקח ביד הקונה יכול המוכר לומר לו אתה מן המיעוט כדי לקיים את המקח ולהחזיק במעות שקיבל, אבל הקונה שכבר משך את המקח וקנאו ונתחייב בדמיו אינו יכול לומר אני מהמיעוט כדי לבטל את המקח ולהחזיק במעות^[656], ויש שכתבו שחייב לשלם מטעם אחר, שכאשר רוב הקונים שור קונים אותו לשחיטה, מי שקונה אותו לשחיטה עליו לפרש ולהתנות שיהיה לחרישה, ומאחר שלא פירש הפסיד^[657]. ויש חולקים, שאף כשהרוב קונים לשחיטה יכול הקונה לומר אני מהמיעוט שקונים לחרישה ולהחזיק במעותיו^[658].

על הדין כאשר אין הפרש בשווי המקח אם קונה אותו לצורך זה או לצורך אחר, אם יכול המוכר לומר לקונה קח את המקח עצמו בתורת תשלום של המעות שצריך להחזיר לו, עי' להלן: מקח שנתבטל^[659].

בירור טיב הזרעים

המוכר לחבירו פירות לצורך זריעה ולא צמחו, שאם אינם ראויים לזריעה המקח בטל^[660], נחלקו ראשונים כיצד נודע שהזרעים אינם ראויים לצמוח: יש מן הראשונים סוברים, שאינו חייב באחריותם אלא כשנתברר הדבר שמחילה היה ידוע שהם זרעים שאינם ראויים לצמוח, אבל כל זמן שלא נתברר הדבר, אנו תולים שהיו ראויים לצמוח אלא שזרעם בזמן שלא היו ראויים לצמוח בו, והמוכר אינו חייב באחריותם^[661], והרבה ראשונים חולקים, שאין תולים בדבר אחר אלא כשיש סיבה לתלות בו^[662], כגון שהארץ אינה יפה או שלא זרע כהוגן או שלא השקה כהוגן, וכן כשלא צמחו מחמת יבשות או שדפון והדומים להם שמתארעים בתבואה, שאם אפשר לתלות שלא צמחו מחמת אותם דברים אין לו על המוכר כלום, וכל זמן שיוכל המוכר לטעון ולומר מחמת פשיעתך אירע ולא מחמת הזרעים שלקחת ממני, הדין עמו^[663], וכן אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו, המוכר אינו חייב באחריותם, שמא לא צמחו מחמת הברד, וכן כל כיוצא בזה^[664], ולדעה זו, יש מן הראשונים סוברים שעל הקונה להוכיח שזרע ועבד כראוי, ושהיתה השדה בדוקה והשנה כתיקנה^[665], ויש סוברים שלעולם כל שלא נתברר שהיתה סיבה אחרת שלא יצמחו, בסתם אנו תולים את ההפסד בזרעים שלא היו טובים^[666], לפי שכל זרעים טובים צומחים^[667].

בספק מתי נולד המום

כאשר נמצא מום במקח לאחר המכירה, וספק אם המום היה בו קודם המכירה והוא מקח טעות או נולד במקח לאחר מכן ואין כאן טעות, נאמרו בדבר הרבה שיטות והבדלים בדין, כגון, האם אומרים כאן נמצא כאן היה לתלות את המום שנולד ברשות הלוקח שבה נמצא המום או תולים בחזקת הגוף לומר שהמום היה בו לפני המקח, וכן כאשר המום נמצא במקח לאחר המכירה קודם שהגיע לרשות הלוקח אם הדבר חשוב שהספק נולד ברשותו, וכן אם יש הבדל אם הלוקח כבר שילם את דמי המקח ותובע אותם מהמוכר לבין כאשר עדיין לא שילם דמים ורוצה להחזיקם בידו מספק, וכן בטענותיהם של הקונה והמוכר נאמרו הבדלים בדין בין טענות שמא ושמא לטענות ברי ושמא או כשטוענים ברי וברי. על כל הדינים והשיטות בספק זה, ע"ע כאן נמצא כאן היה.

בקנה אפילו יהיה בו מום

מום במקח: מחילה על המום

המוכר מקח לחבירו ואמר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום - או אמר מקח זה יש בו מום^[668] - ולא פירש את המום, נחלקו גאונים וראשונים בדבר: יש סוברים שהמקח בטל עד שיפרש המום שיש בו וימחול הלוקח עליו^[669], או עד שיאמר הקונה, קבלתי עלי כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך^[670]. ובטעם הדבר שהמקח בטל, יש שכתבו מפני שכאשר הקונה אינו יודע על אלו מומים הוא מוחל דינו כהתחייבות על דבר שאינו קצוב שאינה מועילה, לסוברים כן^[671], ויש שכתבו שהוא מדין מתנה-על-מה-שכתוב-בתורה*, וכדרך שאמרו לענין מקח שהיה בו אונאה* שאם התנה על מנת שאין לך עלי אונאה, הלכה שתנאו בטל^[672], ולפי שאף המוכר מקח שיש בו מום עובר על איסור אונאה^[673]. ויש מן הראשונים חולקים, שהמקח קיים^[674], ומן הגאונים יש שהוסיפו לומר, שכאשר המוכר אמר לקונה, מקח זה יש בו מומים, אפילו ימצאו בו כל מומים שבעולם, המכר קיים^[675]. ולדעה זו שמחילה על מום בסתם מועילה, היינו לפי שסוברים שאדם יכול להתחייב או למחול אף על דבר שאינו קצוב^[676], ואף דין אין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה אין כאן, לפי שהקונה מחל על טעותו, ודוקא לענין אונאה גזירת הכתוב היא שאף על פי שמחל חוזר^[677], או, שלענין אונאה שהיא מכירת המקח ביותר משוויו אנו צריכים למחילתו של הקונה, ומאחר שהקונה אינו יודע על מה מוחל אינה מחילה, אבל במקח שיש בו מום, מאחר שהוא נמכר בשוויו אין כאן צורך במחילה, אלא שאנו צריכים לגילוי דעתו ששל הקונה שאינו מקפיד על מומים, ומאחר שהמוכר פירש שיש בו מומים, ראינו שהקונה לא הקפיד עליהם^[678]. ומן האחרונים יש שחילקו בדבר, שזו שאמרו באונאה שתנאי אינו מועיל, היינו דוקא כאשר המוכר לא הודיע בפירוש שיש בו אונאה, ואף לענין מום, כל שהמוכר לא הודיע לקונה שיש מום במקח, אלא אמר, על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, המקח בטל, מפני שהקונה אינו יודע שנתאנה ואינו מוחל, אבל כשהמוכר הודיע לקונה שמקח זה יש בו מום, אף על פי שלא פירש את המום, כיון שהקונה ידע שיש בו מום ומחל עליו, המקח קיים^[679]. ובמקומות שנהגו הסוחרים שכאומר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום המקח קיים, אף לדעת הסוברים שמדין תורה תנאי זה אינו מועיל, מנהג מבטל הלכה^[680] ואינו יכול לבטל את המקח^[681].

פירש הרבה מומים

אמרו בתוספתא, המוכר שפחה לחבירו, ואמר לו, שפחה זו חולה היא שוטה היא נכפית היא - חולה במחלת נפילה^[682] - משועממת היא - משוגעת^[683] - והיה בה מום אחר וסנפו עם המומים הרי זה מקח טעות, אמר לו מום זה ומום אחר, אין זה מקח טעות, וכן המוכר פרה לחבירו ואמר לו נגחנית היא נגפנית היא נשכנית היא רבצנית היא בעטנית היא, והיה בה מום אחר וסנפו עם המומים, הרי זה מקח טעות, אמר לו מום זה ומום אחר, אין זה מקח טעות^[684]. ונחלקו גאונים וראשונים בדין זה, אם ביטול המקח הוא כשהמוכר לא הזכיר את המום שהיה בו, או שהוא אפילו כאשר המוכר הזכירו בפירוש, אלא שהטעהו על ידי שהזכיר מומים שאינם במקח, וכדלהלן.

יש מן הגאונים ומן הראשונים שסוברים שהמקח בטל כשהמוכר לא הזכיר את המום שנמצא במקח^[685], לדעת גאונים, זו שאמרו שהמקח בטל היינו כאשר כל המומים שהמוכר פירש היו במקח, אלא שהיה מום אחד שסנפו בין שאר המומים ולא הזכירו, ולפיכך הרי זה מקח טעות, אבל כאשר אמר שיש במקח עוד מום אחר, המקח קיים אף על פי שלא פירש איזהו^[686]. ולדעת ראשונים, כאשר כל אותם מומים שהמוכר הזכיר היו במקח, ונמצא בו מום אחר שלא הזכירו, אפילו לא אמר המוכר שיש בו עוד מום, המקח קיים, לפי שידע שיש בה מומים ואף על פי כן קיבל עליו^[687], שמי שאינו מקפיד בכמה מומים גדולים, אינו מקפיד בשום מום בעולם, והוא נכנס למקח זה מפני שהמוכר הוזיל לו בדמים^[688], וזו שאמרו שהמקח בטל הוא דוקא כאשר אותם מומים שהמוכר פירש לא היו במקח, והקונה ראה שאינם בו, ולאחר מכן נמצא שהיה בו מום אחר שסנפו ביניהם ולא הזכירו, שאם מכר לו בסתם ולא אמר שיש במקח עוד מום אחר, הרי זה מקח טעות, אבל אמר המוכר שיש בו מום אחר ולא פירש איזהו, אף על פי שהקונה ראה שאותם מומים שהמוכר הזכיר לא היו במקח, המקח קיים^[689].

והרבה ראשונים חולקים, שזו שאמרו שהמקח בטל, הוא אפילו כאשר המוכר הזכיר את המום שנמצא במקח^[690], שכאשר המוכר פירש מומים שלא היו במקח והקונה ראה שאינם, אפילו נמצא שהיה בו אחד מהמומים, הרי זה מקח טעות, לפי שהלוקח הכיר בשאר מומים שאינם במקח, והיה סבור שהמוכר משקר בכולם כדי להשליך מעליו תרעומת, ולא קנה על דעת שיש בו מום, אבל כאשר המוכר לא פירש אלא את אותו מום שהיה במקח, אף על פי שאמר שיש בו עוד מומים ולא פירש אותם, אף על פי שלא נמצא במקח אלא אותו מום לבדו, אינו מקח טעות, שכיון שפירש לו את אותו מום לבדו היה על הקונה לבדוק אחריו^[691]. ויש מן הראשונים סוברים, שהמקח בטל דוקא כאשר המוכר פירש ומנה מומים גלויים וניכרים לעין ומומים שאין ניכרים, ואותם המומים הגלויים שמנה לא היו במקח אבל נמצא בה מום מאותם שאינם ניכרים - כגון שאמר פרה זו עורת היא חגרת היא נשכנית היא רבצנית היא, ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית בלבד, שהם מומים שאינם ניכרים^[692] - הרי זה מקח טעות, לפי שהקונה אומר כשראיתי שאין בו את אותם מומים אמרתי כשם שאין בו את אלו כך זה המום האחר אינו במקח^[693], ולהשביח דעתי הוא אומר לי כך^[694], לומר שהמקח שוה את הדמים אפילו היו בו כל מומים אלו^[695], או שהמוכר אמר כן כדי להוציא עצמו מכלל תרעומת^[696].

היו במקח מומים ניכרים

כאשר כל המומים שאמר המוכר היו במקח אלא שחלקם היו ניכרים לעין וחלקם אינם ניכרים, ונמצא בו מום שלא היה ניכר לקונה, אינו מקח טעות, והקונה אינו יכול לטעון שלא הכיר באותו מום, שהרי לא אמר אלא מומים שיש בו ולא הטעהו^[697]. ויש סוברים שאפילו כאשר מקצת מהמומים הניכרים שפירש המוכר לא היו בו, כאשר מלבד אותו מום שאינו ניכר היה בו את אחד מהמומים הניכרים לעין, אינו מקח טעות^[698], שהיה על הקונה לחוש שהמוכר אומר אמת אף בזה שאינו ניכר כשם שראה שאמר אמת באותו מום מהמומים הניכרים^[699], וכשם שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר^[700].

מחילה לאחר המקח

מקח שהיה בו מום, והקונה שהה זמן כדי שיוכל לדעת מהמום, ולא תבעו, יש מן הראשונים סוברים שדינו כאונאה בדמי המקח, שאם הקונה שהה זמן כדי שיראה לתגר או לקרובו הרי זו מחילה^[701], ויש מן הראשונים מצדדים לחלק בדבר, ששהוי זמן שיכול לגלות את המום הוא חשוב מחילה דוקא כשהוא מום שניתן להבחינו במקח, אבל מום שאינו יכול לעמוד עליו אלא על ידי גילוי של אחרים, כגון בשדה שנמצאו עליה עוררים - לסוברים שחשוב מקח טעות^[702] - שיהוי הזמן אינו חשוב מחילה^[703]. והרבה ראשונים חולקים, שלא קצבו זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו אלא לענין אונאה, אבל לענין מקח טעות כל זמן שנתגלה המום לקונה, יכול לתובעו^[704]. ולאחר שהמום נודע לקונה, ושהה מלתבוע מהמוכר את ביטול המקח יש מן הראשונים סוברים שהרי זו מחילה^[705], ועל הקונה להשבע שלא ידע מהמום עד אותה שעה^[706], ויש חולקים, שלעולם חוזר, אפילו שהה זמן רב מראיית המום^[707], שחזקה אין-אדם-מתפייס-במומים*^[708], ואפילו לדעת הסוברים שכאשר הקונה יכל להבחין במום בשעת המקח ולא בדק, מחל על המום^[709], היינו לפי שלא הקפיד לקנותו בלא בדיקה, אבל כאשר כבר נגמר המקח ונמצא בו מום, זה ששהה מלתובעו, מפני שאין לו עוד צורך במקח ויודע שיש לו עוד שהות לחזור כל זמן שיצטרך לדבר^[710].

כשהשתמש במקח

מקח שנמצא בו מום, אם הלוקח נשתמש בו אחר שראה המום, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר^[711]. ואפילו נשתמש במקח כל שהוא^[712], כגון קנה קרקע ויצאו עליה עוררים קודם שהחזיק בה, שלסוברים שהמקח בטל מטעם מקח טעות^[713], אם לאחר שיצאו עוררים ירד הקונה לקרקע ותיקן את מצריה, המקח קיים^[714], וכן כל כיוצא בדבר זה^[715]. וכן כשהקונה מכר את המקח לאחרים, אפילו מכר חלק מהמקח, המקח כולו קיים^[716]. וכן כשקנה סחורה ומצא בה מום, ולאחר שהקונה ראה את המום לקח את הסחורה למקום אחר כדי למוכרה, יש מן האחרונים שכתבו שחשוב כנשתמש במקח, ואינו יכול לבטלו^[717]. וכאשר הודיע למוכר שיש מום במקח ולאחר מכן נשתמש בו, יש סוברים, שלא מחל על המום, והמקח בטל, אלא שהקונה חייב לשלם למוכר על מה שהשתמש או על מה שהפסידו על ידי השימוש^[718], ויש חולקים, שמאחר שכאשר המקח בטל אסור לקונה להשתמש בו, אם כן ההשתמשות במקח היא הוכחה שחזר בו מהקפדתו ומחל על המום^[719].

השתמש במקח כשיכל לדעת מהמום

קנה שדה ויצאו עליה עוררים, לסוברים שהדבר חשוב מקח טעות^[720], כתבו ראשונים, שכאשר הקונה ירד לשדה ותיקן את מצריה קודם שבדק אם יש עליה עוררים, הרי זה סבר וקיבל שאפילו יש עליה עוררים אינו חושש לזה^[721], וכן שאר מקח שנמצא בו מום, כאשר הקונה השתמש במקח בזמן שכבר יכל להבחין במום שבו, המקח קיים^[722], ואף על פי שעדיין לא הבחין בו, מאחר שיכל לבודקו מאותו מום ולא בדק, מחל עליו^[723]. וכאשר הקונה פירש בשעת המקח על מנת שאין בו מום, כתבו אחרונים שיכול לחזור בו אף על פי שהשתמש במקח^[724].

כשמכיר את השדה

המוכר לחבירו שדה שהלוקח מכיר אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה, אפילו אמר לו יש במידתה מאתיים ונמצאת בה מאה וחמשים, הגיעתו, שהרי ידעה וקבל עליו, ואמר לו מאתיים כלומר שהיא יפה כמו שדה אחרת שיש במידתה מאתיים^[725], ואפילו לא היתה שוה אלא מחצית ממה שאמר, הגיעו^[726]. ונחלקו ראשונים בדבר, יש שכתבו שמקחו קיים דוקא כאשר השדה שוה אותו שיעור שאמר, אבל אם אינה שוה לאותו שיעור לא במידה ולא בדמים, הרי זה מקח טעות^[727], ויש חולקים, שאף על פי שאינה שוה יותר משדה אחרת הגיעו, לפי שהמוכר אמר כן להשביח מקחו^[728]. וכן המוכר לחבירו כוס של עץ, והראה לו אותה ואמר של זהב היא, יכול לומר לו אמרתי שהוא טוב כשל זהב^[729]. וכן בשאר סחורות, במקרים כאלו שהדבר נראה לעין, מקחו קיים^[730].

מעות המקח

מקח שנתבטל

מקח שנתבטל מחמת טעות, ומעות המקח ביד המוכר, ועליו להחזירם לקונה, נחלקו ראשונים אם הם בבעלותו עד שיחזירם: יש סוברים שהם חשובים גזל ביד המוכר, ואם קידש בהם אשה, לסוברים שהמקדש בגזל אינה מקודשת^[731], אף במעות אלו אינה מקודשת^[732]. ויש חולקים, שאף על פי שהמעות ניתנו לו בטעות, כיון שקיבלם מהקונה כדי להוציאם הם כהלואה בידו, ויכול לקדש בהם אשה^[733].

כשהקונה הזיק את המקח

המוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה בו דבר שדרכו לעשותו, כגון הקונה בהמה ושחטה ונמצאת טריפה ולא היתה ראויה לשחיטה, פטור^[734], ואם שינה ועשה בה מום שאין דרכו לעשותו, אף על פי שלא ידע מהמום הראשון, מחזיר את המקח לבעליו ומשלם להם דמי המום שעשה^[735]. קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ואחר כך נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו את הקרעים^[736], תפרו ואחר כך נודע המום, אם השביח נוטל שבח התפירה מן המוכר, וכן כל כיוצא בזה^[737].

מקח שאכלו הקונה

קנה מקח ואכלו, ונהנה בו, ולאחר מכן נודע לקונה שהיתה רמאות במקח, ותובע דמי המקח מהמוכר, המוכר פטור מלשלם לקונה, מפני שנהנה מהמקח^[738]. וכאשר מחמת הטעות ערכו של המקח היה פחות מהדמים ששילם, יש מן האחרונים סוברים שעל המוכר להחזיר לו את ההפרש^[739], ויש מן האחרונים סוברים שהמוכר פטור מלהחזיר את ההפרש^[740]. על טעם הסוברים שהמוכר פטור מלהחזיר את ההפרש, ועל דיני מקח שנעשה בדברים אסורים ואכלם הלוקח, עי' לעיל: מום במקח, בדברים אסורים^[741].

כשהמקח נפסד מחמת מומו

המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה, ואבד המקח מחמת אותו המום הרי זה מחזיר את הדמים לקונה^[742], כיצד, המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות - ומכרו לחרישה^[743] - והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים, ולא היה יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב, הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר זה את הדמים^[744], וכן כל כיוצא בזה^[745]. היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח אצלו, ולא ידע במום, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שהמוכר פטור מלהחזיר לקונה^[746], מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון, והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו^[747]. ויש חולקים, שאף על פי שאפשר שהסרסור לא ידע מהמום, הוא חשוב כהטעה את הקונה, ועליו להחזיר לו את דמי המקח, ואף על פי שנתאנה אף הוא, בשביל זה אין לו להונות אחרים^[748], והיינו כאשר הקונה לא פשע לגמרי במקח, כגון בשור שלא היו ל טוחנות ומת, אינו פטור אלא במקרה שהעמיד את השור לאכול עם שאר בהמותיו ולא ראה שאינו אוכל, אבל כאשר היה השור לבדו, הרי פשע בדבר, ומפסיד את דמיו^[749].

באפוטרופוס שקנה עבור יתומים

סרסור שמכר שור לאפוטרופוס* של יתומים, ומסרו לרועה, ולא היו לשור שיניים טוחנות לאכול, ומת, ונתבטל המקח - והסרסור החזיר את דמי המקח ליתומים שהרי הם לא פשעו בדבר^[750] - והסרסור תובע את נזקו מהרועה שלא הבחין בכך, והרועה טוען שלא פשע, לפי שהעמידו בין שאר השוורים לאכול ולא ידע שאינו אוכל, על הרועה לשלם לסרסור דמי בשר בזול^[751], שהם שני שליש ממחירו^[752], לפי שהרועה שומר-שכר* הוא, והיה עליו להבחין בדבר^[753]. ואף על פי שהרועה לא היה שומר של הסרסור אלא של היתומים, מאחר שהרועה נתחייב לשלם ליתומים, הם אינם יכולים לעשות סחורה בבהמתו של הסרסור ולהרויח את דמיה, לסוברים כן^[754], ולפיכך הסרסור עומד במקום היתומים לגבות את דמי שורו^[755], או, לפי שאף היתומים עצמם חשובים שומרי שכר של הסרסור, וחייבים באחריות המקח, וכדין שאר מקח שנתבטל, לסוברים כן^[756], ומאחר שהרועה הוא שומר שכר שלהם, הרי זה נכנס תחתם לשלם לסרסור^[757]. ובטעם הדבר שהרועה משלם דמי בשר בזול ואינו משלם דמי שור שלם, יש מן הראשונים שכתבו, שכיון שהרועה לא פשע בשמירתו פשיעה גמורה, לפיכך הטילו פשרה ביניהם שישלם שני שליש, ויש שכתבו שדמי בשר בזול הם דמי השור, שלפי שאינו יכול לאכול, אם כן הוא עומד למות, ובהכרח יהיה על הסרסור לשוחטו מהר ולמכור בשרו בזול, ולא יוכל להשהותו ליום השוק^[758], או, כיון שהשור כחוש, אינו שוה יותר מדמי בשר בזול^[759].

אחריות המקח

הקונה מקח, ומצא בו מום, אם היה לקונה להודיע למוכר ולא הודיעו, והתליע ונפסד מחמת אורך הזמן, הרי זה ברשות הלוקח וחייב באחריותו^[760], הודיע הקונה למוכר שמצא בו מום, ואחר כך התליע או נפסד, הרי זה ברשות מוכר^[761]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדבר: יש סוברים שהקונה חשוב כשומר חנם על המקח, וחייב בפשיעה ופטור מגניבה ואבידה^[762], ולפיכך דוקא כשהמקח נתקלקל מחמת שהקונה פשע ולא הודיע למוכר הוא חייב באחריות, אבל כשלא היתה לקונה שהות להודיע למוכר, פטור, וכן כאשר נגנב המקח או אבד, פטור^[763]. ויש סוברים שכל זמן שהקונה לא הודיע למוכר על המום, אפילו לא היתה לו שהות להודיע למוכר, הוא כשומר שכר שחייב אף בגניבה ואבידה^[764], לפי שאם יזדמן לו קונה למקח ימכרנו לו וירויח בו, ולפיכך אפילו נגנב המקח או אבד, חייב באחריותו, אבל לאחר שהודיע למוכר, המקח אינו באחריותו ופטור מגניבה ואבידה^[765].

כשהוליכו למקום אחר

הלוקח מחבירו מקח, והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם מצא בו מום, המוכר אינו יכול לומר לו החזיר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לקונה את דמי המקח, והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם^[766], ויש מן הראשונים סוברים, שהוצאות החזרת המקח הם על המוכר, אבל טירחת ההחזרה היא על הקונה^[767]. לא הודיע הקונה בשעת המקח שמוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא שם בו מום, הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר^[768]. וכתבו אחרונים, שבסחורה שהדרך למוכרה במקום אחר, או כשהמוכר יודע שהקונה הוא ממקום אחר ויוליכנו לשם, הדבר חשוב כמו שהודיעו מתחילה שמוליך למקום אחר^[769].

הוצאות של הקונה

במקרה שהיה לקונה הפסד מחמת הטעות - והמוכר לא הטעה את הקונה במזיד^[770] - כגון במוכר לחבירו זרעים ולא צמחו, במקרים שהדבר חשוב מקח טעות^[771], נחלקו תנאים אם המוכר צריך לשלם לקונה את הוצאות הזריעה, לדעת תנא קמא, המוכר פטור מלשלם לקונה את ההוצאות^[772], לפי שהוא גרמא בעלמא^[773], ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, חייב לשלם לו^[774], דעת גאונים שהוא משום קנס^[775], ודעת ראשונים שהיא תקנה^[776]. הלכה כתנא קמא שהמוכר פטור מהוצאות הזריעה^[777]. הטעה המוכר את הקונה במזיד, כגון שידע שזרעים אלו אינם צומחים, כתבו ראשונים, שלהלכה שאנו דנים דין גרמי, המוכר חייב לשלם לו את ההוצאות^[778]. וכן המוכר לחבירו מקח כדי להוליכו למקום פלוני, ולאחר שהוליכו נמצא שהיה בו מום, אם לא ידע המוכר מהמום הוא פטור מלשלם לקונה את הוצאות שהוציא להוליך לאותו מקום, ואם ידע המוכר מהמום, עליו לשלם לקונה את הוצאות ההולכה^[779].

דמי השימוש במקח: בקרקע

המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר קרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל^[780]. ובטעם שהקונה צריך לשלם את הפירות, יש סוברים שהוא לפי שלא היתה דעת המוכר למחול על הפירות^[781], ויש סוברים, שכאשר הקונה כבר שילם את דמי הקרקע, עליו להחזיר את הפירות אף מטעם ריבית, שכיון שהמקח נתבטל המעות הם כהלואה ביד המוכר, והפירות הם ריבית^[782]. על המחלוקת אם יש בדדבר איסור ריבית או שאינו אלא אבק ריבית, והקונה פטור מלהחזיר פירות, ע"ע רבית. וכן אם מכר חצר ודר בו הקונה, ונתבטל המקח מחמת טעות, כתבו ראשונים שצריך להעלות לו שכר^[783], ויש סוברים, שאינו צריך להעלות שכר אלא כאשר החצר עומדת להשכרה, שאם לא כן, הרי זה נהנה וזה לא חסר, ופטור מלשלם^[784]. ויש חולקים, שהקונה אינו צריך להחזיר את דמי השכירות, כיון שהשתמש ברשות, ואינו צריך לשלם שכירות אלא כאשר נשתמש בבית לאחר שנודע לו המום והודיע למוכר^[785].

מכר את המקח ביותר מערכו

מקח טעות שמכרו הקונה ביותר מערכו, דעת ראשונים, שהריוח שייך למוכר^[786], כגון מי שמכר סחורה לחבירו, ורוצה בביטול המקח מפני שטעה בו, והקונה כבר מכר את הסחורה לאחרים ביוקר, והמוכר תובע מהקונה את המעות שהרויח בסחורה שלו, כתבו ראשונים שאינה טענה, לפי שאם הקונה קבל בה יותר על שוויה, השתדלותו וחריצותו היו סיבה לזה, ואין לנו לחייב אותו שיתן למוכר מה שהרויח בה לפי שאינו משרתו, אלא יתן לו את ערך סחורתו בלי תוספת^[787], וכן כאשר הקונה טעה במקח, וקנה אותו ביותר מערכו, כגון שקנה בשר טריפה בחזקת שחוטה, ולאחר מכן הקונה מכר את הבשר לגוי ביוקר כדמי השחוטה, והקונה תובע את המוכר שיחזיר לו את ההפרש בין דמי שחוטה לדמי טריפה, המוכר צריך להחזיר להחזיר לו את ההפרש, ואינו יכול להחזיק במעות שקיבל מהקונה בטענה שריוח מכירת הבשר לגוי הוא שלו, לפי שהקונה מכרו מדעתו^[788]. ויש מן האחרונים חולקים, שמאחר שהמקח בטל והסחורה היא של המוכר, אף ריוח מכירת הסחורה ביוקר הוא שלו^[789].

גביית דמי המקח מהמוכר

מקח שנתבטל, ועל המוכר להחזיר דמים, בזמן שהמעות בעין עליו להחזירם לקונה^[790]. וכאשר המעות אינם בעין, והמוכר יאנו רוצה להחזיר לו מעות מזומנים, ואומר לו אפרע לך את מעותיך במקח עצמו שבידך, יש מן הראשונים סוברים שדינו כמלוה, והדבר שנוי במחלוקת אם לווה חייב לשלם מעות מזומנים^[791]. על המחלוקת בזה, ע"ע גבית מלוה: גבייה במעות. ויש סוברים שמאחר שהמעות היו של הקונה דינו כמזיק שאינו צריך לשלם מעות מזומנים, ויכול לפרוע בדברים אחרים^[792].

הערות שוליים