אנציקלופדיה תלמודית:משכב זכור

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך[1] - איסור הבא על הזכר או המביא זכר עליו

האיסור

הלאו

הבא על הזכר עובר בלאו, שנאמר: ואת זכר לא תשכב משכבי אשה[2]. המביא זכר עליו נחלקו תנאים באיסורו[3]: רבי ישמעאל אומר שנלמד מהפסוק: לא יהיה קדש מבני ישראל[4], ופסוק זה מדבר במשכב זכור שנאמר: וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבת הגוים אשר הוריש וגו'[5], ולמדים שכמו שקדש האמור בפסוק זה יש בו תועבה, אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה, ושוב למדים תועבה האמור בלא יהיה קדש, מתועבה האמור בעונש של משכב זכור, שכתוב בו אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם[6], מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע שכתוב שניהם, אף תועבה האמור בלא יהיה קדש מדבר גם בנשכב[7]. רבי עקיבא אומר אינו צריך, הרי הוא אומר ואת זכר לֹא תִשְׁכַּב משכבי אשה[8], קורים בו גם לא תִשָׁכֵב[9], ומכאן נלמד אזהרה למביא זכר עליו[10]. ויש שגרסו שקורים לא תושכב[11], ויש שגרסו שקורים לא תשכיב[12]. ויש שביארו בדרשא זו שבכלל לֹא תִשְׁכַּב ישנה משמעות גם לשוכב וגם לנשכב[13], שמשמעות הפסוק לא תשכב את זכר לבועלו, ולא ליבעל לו[14].

הלכה כרבי עקיבא[15].

איסורים נוספים

יש סוברים שלדעת רבי עקיבא הבא על הזכור עובר אף בלאו של לא יהיה קדש[16], ואף שעיקר הלאו נלמד מהכתוב ואת זכר לא תשכב[17], נכפלה האזהרה גם בלאו של לא יהיה קדש, ובא זה הלאו לחיזוק[18] לתוספת לאוין למשכב זכור, כמו שיש כמה אזהרות בתורה כפולות במלות שונות[19]. ויש מי שסובר שלדעת רבי עקיבא הלאו של לא יהיה קדש לבית דין נאמר, שלא יניחו בבני ישראל[20] קדש המזומן למשכב זכור[21], ודוקא במזומן לכך, אבל העובר בפעם אחת אינו עובר בלאו זה[22]. אבל אינו אזהרה לבא על הזכור[23]. ויש סוברים שלדעת רבי עקיבא לאו זה נאמר לדברים אחרים, ואינו ענין לבא על הזכור כלל[24].

הבא על הזכר עובר גם בלאו של ובחוקותיהם לא תלכו[25]. וכן דרשו: כמעשה ארץ מצרים וגו'[26], יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם, תלמוד לומר ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם, ומה היו עושים, האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה-ובתה* והאשה נישאת לשנים[27].

יש מהראשונים סוברים שהבא על הזכר עובר גם באיסור של לא תנאף[28], ולדעתם איסור זה נאמר על כל העריות, ויש סוברים שאינו עובר על איסור זה אלא באשת איש בלבד[29].

יש שכתב שישראל הבא על הזכר, עובר גם על העשה של ודבק באשתו[30] – ולא בזכר[31].

יש שכתב שהבא על הזכר עובר גם על איסור מוציא זרע לבטלה[32].

יש שכתבו שהבא על הזכר חייב מלקות על הקריבה משום לא תקרבו לגלות ערוה[33], כשאר חייבי כריתות*[34], ויש שפקפקו על כך, משום שאין יצרו תוקפו על הזכר[35].

באיסור זה לא מצאנו תולדה שאסורה מדרבנן, כי לא מצאו חכמים תולדה לגזור עליה[36].

על האיסור הנוסף שיש באב שלא לגלות ערותו במשכב זכור, ע"ע אב (ב), וע' חיבי-כריתות[37], וע' חיבי-מלקיות[38], וע' לאו שניתן לאזהרת-מיתת-בית-דין[39].

על האיסור הנוסף שיש באחי אביו שלא לגלות ערותו במשכב זכור, ע"ע אחי האב, וע' חיבי-כריתות[40], וע' חיבי-מלקיות[41], וע' לאו שניתן לאזהרת--בית-דין[42].

הביאה

הבא על הזכר חייב עליו כשבא דרך זכרותו, היינו מאחוריו[43]. ואינו חייב אלא על במכניס האבר בנקב שמאחריו ולא בכל עובי הירכיים[44]. וכן אם בא עליו מלפניו בין רגליו אינו חייב משום משכב זכור, אלא משום קריבה לעריות ומוציא זרע לבטלה[45].

מי שנולד זכר ועשו לו נקבות על ידי ניתוח, יש שנראה מדבריהם שהבא עליו דרך נקבותו חייב משום משכב זכור[46], ועל זה כתוב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה[47], היינו שאם חידשו בגופו נקבות כאשה, הבא עליו חייב[48]; ויש שכתבו שאם בא עליו דרך נקבותו אינו חייב משום משכב זכור[49], כיון שנוצר בצורה מלאכותית ודומה לחוקק מקום בירך[50] או לעושה נקב לתוך בטנו[51], אלא דינו כבא דרך איברים שחייב משום קורבה לעריות[52], ומשום השחתת זרע*[53].

בביאת זכור העראה חשובה כביאה וחייב עליה[54], כשאר על העריות[55], שנאמר: ואת זכר לא תשכב משכבי אשה[56], וכיון שבאשה העראה היא משכב, אף בזכור כן[57].

המערה בעצמו, אם חייב על משכב זכור, כיון שאינו יכול לערות בעצמו בקשוי האבר שאינו יכול לכופו לעצמו[58], תלוי הדבר מחלוקת האמוראים אם משמש מת חייב[59]: לדעת הסובר שפטור - וכן הלכה[60] - גם במערה בעצמו פטור, ולדעת הסובר שחייב, המערה בעצמו חייב שתים, אחת משום שוכב ואחת משום נשכב[61], שיש כאן את שתיהם[62]. והיינו לדעת רבי עקיבא שחיוב שוכב ונשכב נלמד מאותו הכתוב[63], אף שאינו חייב אלא אחת[64], מכל מקום חייב בין אם התרו בו משום שוכב ובין אם התרו בו משום נשכב[65], ולדעת רבי ישמעאל שחיוב שוכב ונשכב נלמדים משני כתובים[66], חייב שתים[67].

אנדרוגינוס* אם חייבים עליו משום משכב זכור, ואם חייב רק בבא עליו דרך זכרותו או גם דרך נקבותו, ע"ע אנדרוגינוס: באישות ועריות[68].

טומטום אם חייבים עליו משום משכב זכור, ע"ע טומטום: באישות ועריות[69].

טעם האיסור

טעם איסור זה הוא שהשם ברוך הוא חפץ ביישוב עולמו אשר ברא. ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונה[70], ואינו מקיים המין[71]. ועוד שענין אותו טינוף נמאס ומכוער הוא מאד בעיני כל בעל שכל, והאיש שנברא לעבוד בוראו לא ראוי להתנוול במעשים מכוערים כאלו[72].ודבר זה נתעב לנפש קדושה[73]. ואמרו מהו לשון תועבה האמור במשכב זכור - תועה אתה בה[74], שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר[75].

החיוב

סקילה וכרת

הבא על הזכר חייב סקילה[76], אם היו עדים והתראה[77], שכתוב ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם[78]. ודרשו: מות יומתו בסקילה, אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה נאמר כאן דמיהם בם[79] ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם[80] מה להלן בסקילה, שנאמר באוב וידעוני באבן ירגמו אותם דמיהם בם[81], אף כאן בסקילה[82]. ועונש זה הוא בין על השוכב ובין על הנשכב, שכתוב: תועבה עשו שניהם דמיהם בם[83].

יש מהאחרונים שכתבו שאף שבכל העריות אין צריך ראייה גמורה כדי לחייבם מיתה, אלא מספיק שיראו כדרך המנאפים[84], בבא על הזכור צריך שיראו כמכחול בשפופרת[85].

אם אין עדים והתראה והוא מזיד חייב כרת[86], שנאמר בסוף פרשת עריות: כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות[87]. ולדעת רבי ישמעאל שלמד אזהרה לנשכב מהכתוב: לא יהיה קדש[88], למדים גזירה שוה קדש קדש מהכתוב: וגם קדש היה בארץ עשו כתועבות הגוים[89], מה קדש האמור להלן יש בו תועבה, אף קדש האמור בנשכב לזכר יש בו תועבה, וכתוב: כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וגו', ומשמע שכל תועבה היא בכרת[90]. או שלמדים תועבה האמור בנשכב לזכר, מתועבה האמור בבא על הזכר: ואת זכר לא תשכב וגו' תועבה היא[91], ושם כתוב ונכרתו הנפשות העושות[92], והוא הדין בנשכב לזכר שיש בו כרת[93].

אם היה שוגג חייב להביא חטאת*[94]. ויש שכתב שחייב להביא גם קרבן עולה על שביטל עשה של ודבק באשתו[95]. אין לוקין על לאו זה מפני שהוא לאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין*[96].

על הרודף אחר הזכר שניתן להצילו בנפשו, ופרטי דין זה, ע"ע רודף.

חומרת האיסור

עון זה חמור שנקרא תועבה[97], ואמרו על הכתוב: יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו[98], בתועבות יכעיסוהו - זהו משכב זכור שנאמר בו תועבה[99]. שלא נהגו אפילו מנהג הבהמות, שהבהמות אין הזכר בא על הזכר, וזה התעיב את דרכו יותר מן הבהמות[100]. והוא דרכם של הגויים שבארץ כנען כמו שכתוב: כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ וגו'[101], וישראל לא נחשדו על הזכור[102]. שהעם הזה הטהור לא תתקפהו תאותו למעשה זה, שהוא מחוץ לגדר הטבע[103].

מחמת עון זה זועות – שהם רעידות אדמה[104] - באים לעולם, אמר רבי אחא בעון משכב זכור אמר הקדוש ברוך הוא אתה זיעזעתה איברך על דבר שאינו שלך חייך שאני מזעזע עולמי על אותו האיש[105]. ואמרו על הכתוב: ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים[106] - זה משכב זכור וכן הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא[107], וכתוב אחריו: יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות[108], אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים אם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות[109]. ועל עון זה חמה לוקה[110].

על פסולו של הבא על הזכור לעדות, ע"ע עדות.

תשובתו

הנכשל במשכב זכור אין לו ליפול ברוחו אלא צריך לשוב בתשובה ולהתחזק לפרוש מעון זה להבא, והעצה הגדולה הוא למוד התורה בעיון שהיא מצילה ושומרת מכל העריות ואף מהרהורי עבירה[111].

חילוק עבירות לענין חיוב חטאת

הבא על הזכור והביא עליו זכר – בהעלם אחד[112] - , לדעת רבי ישמעאל הסובר שהביא זכר עליו חיובו משום לא יהיה קדש[113], חייב שתי חטאות[114], אחד משום "לא תשכב", ואחד משום "לא יהיה קדש", ששני לאוין הם כיון שיוצאים משני מקראות, לפיכך יש חילוק חטאות ביניהם[115]. ולדעת רבי עקיבא הסובר שחיובו משום לא תשכב[116], אינו חייב אלא אחת, ש"לֹא תִשְׁכַּב" ו"לא תִשָׁכֵב" הם לאו אחד, שהרי נלמדים מפסוק אחד, ולכן אין חילוק חטאות ביניהם ואינו חייב אלא אחת[117]. הלכה כרבי עקיבא שחייב אחת[118].

ונחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שאף אם הם שני גופים מוחלקים[119], שבא על זכר אחד, והביא זכר אחר עליו, אינו חייב אלא אחת[120]. ויש סוברים שדוקא באותו הגוף, דהיינו שבא על הזכר והביא אותו זכר עצמו עליו בהעלם אחד, אינו חייב אלא אחת, אבל בגופים מוחלקים, שבא על הזכר והביא זכר אחר עליו, או שבא על שני זכרים בהעלם אחד, חייב על כל גוף וגוף[121]. וכן אמרו בירושלמי: שכב שני זכרים כאחת מאחר שמתחייבים על ידו שנים חייב שתים, נשכב משני זכרים כאחת מאחר שמתחייבים על ידו שנים חייב שתים[122]. ויש שכתב לדעה זו שאם השגגה היא בגוף שלא ידע שזה זכר חייב שתים כיון שהם גופים מוחלקים, אבל אם השגגה היא בדין, שלא ידע שזהו איסור וכיוצא בזה, חייב אחת גם בגופין מוחלקים דהיינו שבא על שני זכרים[123].

הבא על הזכר ועל הבהמה בהעלם אחד, לדברי הכל חייב שתים[124].

הביא זכר עליו והביא בהמה עליו בהעלם אחד[125], נחלקו אמוראים בדעת תנאים: רבי אבהו אמר שלדעת רבי עקיבא חייב שתי חטאות[126], אחת על הזכר משום לא תשכב[127] ואחת על הבהמה משום לא תתן שכבתך[128], ולדברי רבי ישמעאל אינו חייב אלא אחת, שגם זכר וגם בהמה איסורם משום לא יהיה קדש[129]. אביי אמר שאפילו לדעת רבי ישמעאל חייב שתים, שלדעתו איסור הנרבע לבהמה אינו נלמד מלא יהיה קדש, אלא מהכתוב כל שכב עם בהמה מות יומת[130] אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב והוציאו הכתוב לנשכב בלשון שוכב ללמד שכמו שבשוכב ענש והזהיר, אף בנשכב ענש והזהיר, וכיון שנרבע לבהמה ונרבע לזכר הם שתי לאוין חייב שתי חטאות[131]. הלכה כרבי עקיבא שחייב שתים[132].

הבא על הזכור והביא זכר עליו ובא על הבהמה והביא בהמה עליו, בין לדעת רבי אבהו ובין לדעת אביי, לרבי ישמעאל חייב שלש[133], בא על הזכור מלא תשכב, הביא זכר עליו מלא יהיה קדש, בא על הבהמה מלא תתן שכבתך, אבל משום נרבע לבהמה אינו חייב כיון שנלמד מאיסור בא על הבהמה. ולאביי בא על הזכור והביאו עליו הם שני לאוים, ואת זכר לא תשכב ולא יהיה קדש, בא על הבהמה והביאה עליו הם לאו אחד של לא תתן שכבתך[134]. ולרבי עקיבא חייב שתים, משום לא תשכב ומשום לא תתן שכבתך[135].

בממזר ופסולי קהל

יש מהאחרונים שכתב שממזר הבא על הזכר, אם לא התרו בו משום משכב זכור שאז אינו חייב סקילה משום משכב זכור, אינו חייב משום לאו של ממזר, משום שהלאו של ממזר וכל פסולי קהל שייכים רק באיש ואשה ולא בשוכב עם זכר[136].

הפך מזכר לנקיבה או להיפך

אדם שנולד נקיבה והפך מעצמו לזכר גמור, או שנולד כזכר והפך מעצמו לנקיבה גמורה, יש אומרים שדינו כמו שהיה בשעה שנולד[137]; ויש אומרים שדינו כמו שהוא עתה[138]; ויש אומרים שיש לדונו כאנדרוגינוס[139].

אדם שנולד נקיבה והפך לזכר על ידי ניתוח ונטילת הורמונים, או שנולד זכר והפך לנקיבה על ידי כך, דעת רוב הפוסקים שדינו כמו שהיה בשעה שנולד[140], ואם נולד זכר והפך לנקיבה חייבים עליו על משכב זכור[141], ויש שמשמע מדבריהם שיש לדונו כאנדרוגינוס*[142].

מי שבאברים החיצונים יש לו אברי זכר, ובאברים הפנימיים יש לו אברי נקיבה, דינו כזכר[143], וכן להיפך, אם באברים החיצונים נראה כנקיבה ובאברים הפנימיים יש לו אברי זכר, דינו כנקיבה[144].

מי שנולד זכר ועשו לו נקבות על ידי ניתוח, - לדעת הסוברים שדינו כזכר, ואם בא עליו דרך זכרותו חייב - אם בא עליו דרך נקבותו, עי' לעיל: האיסור[145].

בקטן

קטן הבא על הגדול

קטן פחות מבן י"ג שנה שבא על הזכר גדול - או הביא זכר גדול עליו[146] - אותו הקטן אינו חייב מיתה[147], ודרשו על הכתוב ואיש אשר ישכב את זכר[148], איש – פרט לקטן, דהיינו שאינו בר עונשין, שאינו חייב מיתה[149], ולא אומרים שיהא הקטן חייב מיתה כיון שבאה תקלה על ידו שהנשכב נהרג מחמתו[150]. ויש שלמדו מהכתוב וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת[151], איש פרט לקטן[152] שאינו בר עונשין[153]. ויש שכתב שאותו הקטן לוקה מכת מרדות[154].

יש שכתבו שהלימוד מהכתוב "איש" - פרט לקטן, הוא שגם אם הוא בן י"ג שנה, ויש חזקה שהביא שתי שערות[155], בבא על הזכור לא מחזיקים אותו כגדול, ולא נעניש את הקטן עד שנראה בברור שיש לו ב' שערות, שצריך שיהיה ודאי לנו שאינו קטן[156].

קטן פחות מבן י"ג שנה הבא על הגדול, אף על פי שהקטן פטור ממיתה, הנשכב חייב מיתה[157], ואין צריך שיהיו שניהם בני עונשין[158]. ולמדים מגדול הבא על הקטן שחייב מיתה אך שהקטן פטור, והוא הדין קטן הבא על הגדול שהגדול חייב אף שהקטן פטור[159].

וכל זה בקטן יותר מבן ט', אבל קטן פחות מט' שנה הבא על הגדול, גם הנשכב פטור[160]. יש שפרשו הטעם שאין ביאתו ביאה*[161]. ויש שפרשו שהלימוד: איש – פרט לקטן, בא ללמד על קטן פחות מבן ט' שאינו חייב על ביאתו[162].

גדול הבא על הקטן

גדול הבא על הקטן פחות מבן י"ג שנה, הגדול חייב מיתה[163]. ודרשו: איש אשר ישכב את זכר[164] - בן גדול בן קטן[165], שכיון שבנשכב לא כתוב "איש" אלא "זכר", לא חלק בנשכבים בין גדול בין קטן לחייב את השוכב[166].

וכל זה כשהנשכב גדול מבן ט', אבל אם הנשכב פחות מבן תשע, נחלקו אמוראים: רב אמר כל שישנו בשוכב ישנו בנשכב, וכל שאינו בשוכב אינו בנשכב, ששניהם למדנו מפסוק אחד[167], ולפיכך פחות מבן תשע שאינו בכלל ביאה בשוכב[168] אינו גם בנשכב[169], וכן שנינו בברייתא שאינו חייב על פחות מבן ט'[170]; ושמואל אמר שבנשכב זמנו מבן שלש שנים ויום אחד, לפי שנאמר בזכור: משכבי אשה[171] וכשם שאשה הנשכבת מבת שלש שנים היא ראויה לביאה, כך בזכר הנשכב[172]. הלכה כרב[173], ויש שפסק כשמואל[174].

ומכל מקום ראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות לפי ששכב עם זכר ואפילו הוא פחות מבן ט'[175]. קטן פחות מבן י"ג, שבא על קטן אחר פחות מבן י"ג, שניהם פטורים[176]. ויש שכתב שגם בפחות מבן ט' אף שהשוכב עמו פטור ממיתה הוא בכלל האיסור והאזהרה[177].

בן נח קטן אם חייב על משכב זכור, ובאיזה גיל חייב, עי' לקמן: בבן נח.

בבן נח

איסורו וחיובו

בן נח הבא על הזכר חייב מיתה[178], ודרשו על הכתוב: ודבק באשתו[179], ודבק – ולא בזכר[180] שאין בו דיבוק, שמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו[181]. ויש שכתבו שהלימוד מלשון הכתוב: "ודבק באשתו" משמע שידבק באשה ולא בזכר[182]. גם בן נח שהביא זכר עליו חייב, שגם הנבעל הוא בכלל הלימוד: דבק באשתו ולא בזכר[183].

בן נח חייב בין שבא על הקטן ובין שבא על הגדול[184]. יש שהסתפק אם חייב גם כאשר בא על פחות מבן ט'[185], ודעת רוב המפרשים שחייב גם על פחות מבן ט'[186], שדוקא בישראל כתוב לא תשכב[187] ואין שכיבה לפחות מבן תשע, אבל בבן נח כתוב ודבק ולא בזכור, וכל שנדבק עם הזכור נהרג עליו[188], עוד שבישראל למדו מהיקש שוכב לנשכב[189], אבל בבן נח אין לימוד זה[190], ועוד שכל השיעורים לישראל נאמרו ולא לבן נח[191].

בן נח שבא על הזכר חייב בהעראה כישראל[192].

בין שלשים המצות שקבלו עליהם בני נח[193] חשבו זו שאין כותבים כתובה לזכרים[194], שאף על פי שחשודים על זכור ומייחדים להם זכר, אין נוהגים קלות ראש כל כך שיכתבו להם כתובה[195].

בן נח קטן הבא על הזכור אם חייב מיתה, ע"ע בן נח: עונשם ושכרם[196]. וראה שם באיזו מיתה נהרג בן נח[197].

ישראל הבא על הגוי

ישראל גדול שבא על בן נח פחות מבן ט', או שהביאו עליו, פטור, כיון שלישראל נאמר השיעור של בן ט' גם אם הנשכב הוא גוי[198]. בן נח גדול שבא על ישראל פחות מבן ט', או שהביאו עליו, חייב, כיון שלבן נח לא נאמר שיעור זה גם אם בא על ישראל[199].

יש שכתב בדעת חלק מהראשונים, שישראל הבא על בן נח קטן שאין בו דעת[200], או שוטה[201], אותו הקטן נהרג משום שבאה לישראל תקלה על ידו[202], ואפילו היה הישראל קטן אלא שהיה יותר מבן ט' שנה, נהרג הגוי לפי שבאה תקלה על ידו[203]. אבל בן נח גדול שבא על בן נח קטן שאין בו דעת, אותו הקטן אינו נהרג, לפי שלא שייך תקלה בגוי[204].

עבד וממזר

העבד אסור לבא על הזכר, ונהרג עליו[205], ואף שעבדים אינן בכלל איסורי עריות של קורבה, שהן מותרין אפילו באמם ואחותם, לפי שהם יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו[206], אף על פי כן איסור זכור, נוהג בהם[207].

ממזר אסור בזכור[208].

על איסור יחוד, אם מותר לאיש להתייחד עם הזכר, ע"ע יחוד: האסורים להתייחד[209]. על טומטום ואנדרוגינוס אם מותרים להתייחד עם הזכר, ע"ע יחוד: האסורים להתייחד[210], וע' טומטום: באישות ועריות[211], וע' אנדרוגינוס: באישות ועריות[212].

על הנותן דבר לשוכב או לנשכב בשכרו, אם יש בזה דין אתנן זונה, ע"ע אתנן זונה[213].

על האיסור למסור תינוק ישראל לגוי ללמדו מפני שחשודים על משכב זכור, ע"ע גוי[214], וע' כותים[215]. על הגזירה שגזרו טומאת זיבה על תינוק גוי, שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור, ראה שם[216], וע' טמאה[217].

על האיש שקודם לאשה לפדות במקום שחשודים על משכב זכור, ע"ע פדיון שבויים.

על עבדים וקטנים שאין מצטרפים לזימון משום שעבדים חשודים על משכב זכר, ע"ע זימון[218].

על דברים שאמרו לתלמיד חכם שלא לעשותם שלא יחשדוהו במשכב זכור, ע"ע מראית עין[219].

הערות שוליים

  1. ↑ ברוב המקומות בחז"ל נקרא משכב זכור, עי' תוספתא סוטה ו ו; ברכות מג ב; שבת קמט ב; סוכה כט א; קדושין פב א; סנהדרין פב א; נדה יג ב; ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב; ספרי דברים האזינו שיח; מדרש תנאים דברים כ גיח, ועוד רבים. ועי' רש"י סנהדרין נד ב ד"ה חייב שתים, שנקב המשכב נקרא זכור. והלשון משכב זכר נאמר על השוכב עם אשה, עי' במדבר לא יח; יבמות ס ב. ובמקומות בודדים מצינו בחז"ל שקראו משכב זכר גם לבא על הזכר, עי' ירושלמי שם; ספרא קדושים פרשה ד פ"י אות יא; פסיקתא זוטרתא פרשת בראשית פ"ו סי' ב; ילקו"ש האזינו רמז תתקמה, יחזקאל רמז שעג.
  2. ↑ ויקרא יח כב. תו"כ קדושים פרשה ד פ"י אות יא. ברייתא סנהדרין נד ב; גמ' כריתות ג א; ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שנ ובאיסו"ב פ"א הי"ד; סמ"ג לאוין צד; החינוך מ' רט; ס' יראים סי' ד; עי' ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג ל"ת קטו קטז קטז, בדעת הרס"ג.
  3. ↑ עי' רש"י כריתות ג א ד"ה דאמר, שבכל העריות אין צריך אזהרה לאשה הנשכבת, שכיון שיש לה הנאה אף היא בכלל הנפשות העושות, אבל במשכב זכור שאין לנשכב הנאה צריך פסוק מפורש ללמד עליו. ועי' רש"ש סנהדרין נד א.
  4. ↑ דברים כג יח.
  5. ↑ מ"א יד כד. תו"כ שם; ברייתא סנהדרין נד ב; גמ' כריתות ג א.
  6. ↑ ויקרא כ יג.
  7. ↑ רש"י סנהדרין שם ד"ה וגם קדש. ועי' יד רמ"ה שם א, שכתב שלא מעמידים פסוק זה ברובע אלא בנרבע, משום שברובע למדנו כבר ללאו מלא תשכב, ועוד דומיא דקדשה שהיא נשכבת.
  8. ↑ ויקרא יח כב.
  9. ↑ תו"כ שם; ברייתא סנהדרין שם ורש"י ד"ה לא תשכב והגהות הב"ח שם סק"א; עי' רש"ש סנהדרין שם; ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז וקה"ע שם; שיטה מקובצת כריתות ג א אות כ; הכתב והקבלה ויקרא יח כב; תורה תמימה ויקרא שם אות סב; אדרת אליהו ויקרא כ יג; עי' רמב"ם סהמ"צ שם, ויראים שם, וסמ"ג שם וס' החינוך שם.
  10. ↑ עי' סנהדרין שם: הבא על הזכור והביא עליו זכר וכו'.
  11. ↑ מהרש"א סנהדרין שם, ורש"ש שם, בדעתו; עי' תועפות ראם ליראים מ' ד סק"ב.
  12. ↑ גמ' כריתות ג ע"א, לגירסא שלפנינו, וכן גרס הרש"ש סנהדרין שם, וכן בהכתב והקבלה ויקרא יח כב. ובשיטה מקובצת כריתות שם אות כ הגיה לא תִשָׁכֵב, כגירסת שלפנינו בסנהדרין שם, וכן הגיה בתורה תמימה ויקרא יח כב אות סב; קרית ספר אסו"ב פ"א; עי' ערוך השולחן אה"ע כד א.
  13. ↑ יד רמ"ה סנהדרין נד א, וחי' הר"ן שם ב. וכתבו שהרי רבי עקיבא סובר שיש אם למקרא סנהדרין ד א, וכיצד קורא לא תישכב, אלא מוכרח לומר ששני הדרשות הם ממשמעות הכתוב. אמנם עי' תוס' סנהדרין ד א ד"ה כולהו, שבמקום שהדרשות אינם סותרות זו את זו ואפשר לקיים שתיהם לכל הדעות דורשים את שתיהם, וכ"כ בהג"ה ליד רמ"ה שם. ועי' בחמרא וחיי סנהדרין שם, שתירץ שבמקום שההבדל בין מקרא למסורת אינו בשנוי אות אלא בקריאת המילה לכל הדעות דורשים גם מקרא וגם מסורת, ועי' מרגליות הים סנהדרין נד ב אות ב; עי' רמב"ם סהמ"צ שם, ואיסו"ב פ"א הי"ד; עי' ראב"ע ויקרא שם, ועי' רמב"ן שם שהשיג על דבריו; עי' הכתב והקבלה ויקרא שם; עי' מלבי"ם קדושים אות קט; עי' ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג לאוין קטו, קטז, קיז, בדעת הרמב"ם. ועי' רידב"ז לירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז, שפירש שהוא מיתור המילה "משכבי" ללמד על ב' שכיבות שוכב ונשכב.
  14. ↑ יד רמ"ה שם.
  15. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שנ ובאיסו"ב פ"א הי"ד; סמ"ג לאוין צד; החינוך מ' רט; זהר הרקיע אות קלה; עי' קרי"ס אסו"ב פ"א, וע' להלן ציון 118. ועי' לקמן: החיוב ציון 112 ואילך, הנ"מ להלכה ממחלוקת זו.
  16. ↑ דברים כג יח. מדרש תנאים דברים שם; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שנ; ס' הבתים ל"ת שנ; מדה"ג דברים כג יח. וע"ע לא יהיה קדש לא תהיה קדשה ציון 17,27.
  17. ↑ ויקרא יח כב.
  18. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שם; עי' ס' החינוך מ' רט.
  19. ↑ החינוך שם, לדעת הרמב"ם.
  20. ↑ ועי' רמב"ן שם שכתב שלא הוזהרנו על כך באומות, והיינו שלא להניח באומות שיהיה בהם מזומנים למשכב זכור. ועי' מנ"ח רט סק"ג, שכתב שאף שנצטוינו לעשות דין בבני נח על עבירות שלהם, כוונת הרמב"ן שאן לאו מיוחד על זה כמו שיש בישראל.
  21. ↑ רמב"ן דברים כג יח ובהשגות לסהמ"צ שורש ה ול"ת שנה, בד' הספרי דברים שם; רמ"ה סנהדרין נד ב, לד' ר"ע לעיל ציון 9; עי' רש"י דברים שם, ועי' שיירי קרבן סנהדרין פ"ז ה"ז, שתמה למה פסק כר"י, אמנם להסבר זה גם ר"ע מודה לזה. חי' ר"ד בונפיל והר"ן סנהדרין עו א, ושכ"כ הרמב"ן; מיוחס לראב"ד לספרי שם בד' הספרי. וע"ע לא יהיה קדש ציון 29.
  22. ↑ מנ"ח רט סק"ב.
  23. ↑ החינוך מ' רט, לדעה זו.
  24. ↑ ע"ע לא יהיה קדש ציונים: 6-40.
  25. ↑ ויקרא יח ג.
  26. ↑ ויקרא שם.
  27. ↑ תו"כ אמור פרשתא ט סי' ח; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שנג; יראים השלם שיג; ב"ח יו"ד קעח. על איסור חוקות הגויים במשכב זכור, ע"ע חוקות הגוים ציונים 106 – 111.
  28. ↑ שמות כ יג; דברים ה יז: ולא תנאף.
  29. ↑ ע"ע לא תנאף ציונים: 30 – 38.
  30. ↑ בראשית ב כד.
  31. ↑ עי' סנהדרין נח א, לגבי בן נח. מנ"ח רט סקי"ד, לפי תוס' קדושין כא ב ד"ה אשת, שעשה זה שייך גם בישראל. וכתב שנ"מ לענין שחייב להביא גם קרבן עולה המכפרת על עשה, מלבד החטאת שחייב על הלאו. ועי' לקמן ציון 95.
  32. ↑ בגדר האיסור ע"ע השחתת זרע. ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג לאוין קטו, קטז, קיז.
  33. ↑ ויקרא יח ו.
  34. ↑ ע"ע גלוי עריות: קריבה לעריות, וע' חיבי מלקויות ציונים: 983 – 985, ושם שיש אומרים שאינו לוקה. מנ"ח קפח סק"ב, הביאו בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב ח"א סי' קנב; שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קי. ועי' מנחת סולת על המנ"ח שם, שגם לדעה זו, דוקא בבא על הזכר עובר, ולא בקריבה ללא ביאה, וכ"כ בחי' רבי ראובן יבמות סי' יד אות ב.
  35. ↑ עי' בספר מנחת יחיד על המנ"ח שם, הביאו בהערות למנ"ח מכון ירושלים אות ט, שכתב שלא גרע מאמו ובתו שאין בהם איסור קורבה כיון שאין יצרו תוקפו עליהם; עי' חשבונות של מצוה אות א, מטעם שאינם בכלל שאר העריות, ועי' תהלה לדוד אה"ע סי' ט אות ז שאינם כעין זה.
  36. ↑ יראים מ' ד. ועי' תועפות רא"ם שם סק"י, בשם האדר"ת, שזהו לדעת חכמים, אבל לדעת ר"י קדושין פב א, גזרו שלא ישנו שני רווקים בטלית אחת. ובשם מהר"ר זאב וואלף הביא מהריטב"א יבמות פג ב, שלדעת ר"א חייב על אנדרוגינוס בנקבות שלו מדרבנן.
  37. ↑ ציונים 44,45.
  38. ↑ ציונים 972 – 979. וראה שם, ובע' אב, אחי האב, מחלוקת ראשונים אם אף חיוב סקילה בהתראה הוא משום שני הלאוים, ונפ"מ אם התרו בו משום אביו או אחי אביו בלבד ולא משום משכב זכור אם חייב סקילה.
  39. ↑ ציונים 701 – 706. וראה שם לדעת הסוברים שאין חיוב מיתה בבא על אביו או אחי אביו, אם בהתרו בו רק משום אחי אביו אם לוקה או שגם בזה נחשב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואינו לוקה.
  40. ↑ שם.
  41. ↑ שם.
  42. ↑ שם.
  43. ↑ עי' סנהדרין נד א ורש"י ד"ה הרי; עי' יבמות פג ב; עי' רמב"ם איסו"ב פ"א הט"ו.
  44. ↑ עי' רש"י סנהדרין נד ב ד"ה חייב שתים; שו"ת נודע ביהודה תניינא אה"ע סי' כג; שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קי.
  45. ↑ דבר יהושע שם. ועי' לעיל ציון 32.
  46. ↑ עי' אבן עזרא ויקרא יח כב, בשם רבינו חננאל. ועי' תחומין כא עמ' 118, מאמרו של הרב י' שפרן, בדעתו; עי' שאילת שאול ח"א אה"ע סי' י, בתשובה מבן המחבר, שדן שיש לו דין אנדרוגינוס, ועי' ספר בדור תהפוכות עמ' רי, שדחה דבריו; ועי' מאירי סנהדרין נה א: כל הביאות האסורות חיובן בין כדרכה בין שלא כדרכה... ואין צריך לומר בזכור שכל הדרכים שוים בו לקלקלה, ועי' דבר יהושע שם, בדעתו.
  47. ↑ ויקרא שם.
  48. ↑ עי' אבן עזרא שם, בשם הר"ח. וע' קובץ תשובות ח"א סי' קנב, שהביא דבריהם וסיים בצ"ע.
  49. ↑ עי' אבן עזרא שם, שפירש הפסוק באופן אחר. עי' דבר יהושע ח"ב סי' קי; עי' קובץ תשובות שם; שו"ת שאילת שאול ח"א אה"ע סי' ט; ספר דור תהפוכות עמ' רז, ריב. ועי' דבר יהושע שם, שבגמ' יבמות פג ב, פרשו פסוק זה על אנדרוגינוס, שיש לו שתי משכבות, ולא כפירוש הר"ח בפסוק.
  50. ↑ קובץ תשובות שם.
  51. ↑ שאילת שאול שם.
  52. ↑ ע"ע גלוי עריות: קורבה לעריות.
  53. ↑ ע"ע השחתת זרע. קובץ תשובות שם. ועי' לעיל ציון 32. ועי' ציץ אליעזר חט"ז סי' ד אות א, שכתב על כיוצר בזה שיש איסור השחתת זרע.
  54. ↑ סנהדרין נה א, ועתוס' שם עג א ד"ה הרי; מאירי שם; יד רמ"ה שם; רמב"ם אסו"ב פ"א הי"ד; ארחות חיים הלכות ביאות אסורות אות ב; ערוה"ש אה"ע כד א.
  55. ↑ ע"ע ביאה: העראה. ועי' שם ציונים 52 – 55, מהי העראה.
  56. ↑ ויקרא יח כב.
  57. ↑ סנהדרין נה א ורש"י ד"ה משכבי; יד רמ"ה שם.
  58. ↑ רש"י סנהדרין שם ד"ה לא משכחת.
  59. ↑ עי' שבועות יח א. וע"ע ביאה: משמש מת. וראה שם ציון 154, מהו משמש מת.
  60. ↑ ע"ע ביאה: משמש מת, ציון 150. ועי' מאירי סנהדרין שם שכיון שהלכה שפטור, המערה בעצמו פטור.
  61. ↑ סנהדרין נה א.
  62. ↑ רש"י שם ד"ה מחייב. ועי' מנ"ח רט סק"א, שנ"מ לענין התראה, לדעת הסוברים שצריך להתרות בו משום איזה לאו עובר – ע"ע התראה: הודעת האיסור והעונש -, לדעת הרמב"ם גם אם התרו בו משום לא יהיה קדש נחשב התראה, ולדעת רש"י רק אם התרו בו משום לא תשכב נחשב התראה. ולדעת הסוברים שאין צריך לפרט האיסור, נ"מ אם התרו בו משום לא יהיה קדש אם נחשב התראה. וע"ע התראה ציון 94 בגדרי התראה במקום שיש שני לאוים.
  63. ↑ עי' לעיל ציון 9.
  64. ↑ יד רמ"ה סנהדרין שם.
  65. ↑ תוס' הרא"ש סנהדרין שם; חמרא וחיי שם.
  66. ↑ עי' לעיל ציון 5.
  67. ↑ יד רמ"ה שם; מרגליות הים סנהדרין שם אות ג, בשם ספר אור נעלם, ועי' שם גירסתו בגמרא.
  68. ↑ ציונים 88 – 101.
  69. ↑ ציונים 288-290. וע"ע ספק אסור. ועי' מנ"ח רט סק"י.
  70. ↑ החינוך מ' רט.
  71. ↑ רמב"ן ויקרא יח כב.
  72. ↑ החינוך שם.
  73. ↑ ראב"ע ויקרא שם; עי' רמב"ן ויקרא שם. ועי' של"ה פרשת ויקרא תורה אור אות כד.
  74. ↑ נדרים נא א.
  75. ↑ ר"ן נדרים שם ד"ה תועה; בה"ג סי' כט הלכות עריות עמ' רצט.
  76. ↑ משנה סנהדרין נד א וברייתא שם; נדה יג ב; ספרא קדושים פרשה ד פ"י אות יא; תרגום יונתן ויקרא כ יג; בה"ג סי' כט הלכות עריות עמ' רצט; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שנ ואיסו"ב פ"א הי"ד; ס' יראים מ' ד; ספר הבתים ל"ת שנ; סמ"ג לאוין צד; ס' החינוך מ' רט; ערוך השולחן אה"ע כד א. וע"ע חיבי מיתות בית דין ציון 123.
  77. ↑ ס' יראים שם; ס' החינוך שם.
  78. ↑ ויקרא כ יג.
  79. ↑ ויקרא שם.
  80. ↑ ויקרא כ כז.
  81. ↑ ויקרא שם. פסקי רי"ד סנהדרין נד א.
  82. ↑ ספרא קדושים פרשה ד פ"י אות יא; ברייתא סנהדרין נד א; ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז; ס' יראים שם. וע"ע חיבי מיתות בין דין ציון 282, שאם אי אפשר להמיתם בסקילה ממיתים אותם בכל מיתה שאפשר להמיתם.
  83. ↑ ויקרא כ יג; עי' סנהדרין נד ב ורש"י ד"ה וגם קדש; ירושלמי שם; יד רמ"ה סנהדרין שם.
  84. ↑ ע"ע עדות.
  85. ↑ פנים יפות ויקרא כ יג, בדעת רש"י שם; תועפות ראם מ' ד סק"ג, בשם האדר"ת, וסיים שבדברי רבותינו הראשונים לא נמצא כן.
  86. ↑ משנה כריתות פ"א מ"א; ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שנ; ס' יראים מ' ד; ס' החינוך מ' רט; ספר הבתים ל"ת שנ; ערוך השולחן אה"ע כד א.
  87. ↑ ויקרא יח כט. ירושלמי שם; ס' יראים שם.
  88. ↑ עי' לעיל ציון 5.
  89. ↑ מ"א יד כד.
  90. ↑ ירושלמי שם דעת ר' חייה בר אדא בשם רבי חנינה, וקרבן העדה שם.
  91. ↑ ויקרא יח כב.
  92. ↑ ויקרא יח כט.
  93. ↑ ירושלמי שם דעת ר' יוסי בי רבי בון, וקרבן העדה שם. וביאר שלדעתו תועבה הכתוב בעריות לא נכתב אלא על העריות הכתובות שם, ולכן אי אפשר ללמדו ללא יהיה קדש וצריך ללמוד מהקיש לבא על הזכר. ועי' פני משה שם, שפירש כך גם בדעת ר' חייה בר אדא. ועי' שיירי קרבן שם שפירש בדרך אחרת, שלמדים תועבה הכתוב באזהרה מתועבה הכתוב בעונש ששם כתוב גם נשכב.
  94. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שם; ס' החינוך שם; ספר הבתים שם.
  95. ↑ בראשית ב כד. עי' מנ"ח רט סקי"ד. עי' לעיל ציון 31.
  96. ↑ ע"ע לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ציונים: 701-706, וע' חיבי מלקיות ציונים: 977 - 979 ועי' ערוך לנר סנהדרין נד ב ד"ה בתוס' ד"ה עשו, שגם הלאו של לא יהיה קדש, שלדעת ר' ישמעאל מכאן נלמד האיסור לנשכב, הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
  97. ↑ ויקרא יח כב, ועי' ראב"ע ורמב"ן שם. ויקרא כ יג.
  98. ↑ דברים לב טז.
  99. ↑ מדרש תנאים דברים שם; ספרי האזינו פיס' שיח; פס"ז דברים האזינו דף נז ב.
  100. ↑ אוצר הגאונים סנהדרין נד ב אות תתסו.
  101. ↑ ויקרא יח כז. עי' תו"כ אמור פרשתא ט סי' ח, הובא בספר המצות לרמב"ם ל"ת שנג וביראים השלם מ' שיג. עי' זוהר בראשית וירא דף קיז א, שהמצרים היו חשודים על משכב זכור. ועי' שכנה"ג הגה"ט יו"ד קנג אות ב: ומעשה בכל יום אנו רואים דחביב להם משכב זכור ממשכבי אשה. ועי' ביאור הגר"א יו"ד קנג סק"ג.
  102. ↑ עי' קדושין פב א. ועי' תוס' סנהדרין ט ב ד"ה לרצונו, ושם כו ב ד"ה החשוד, שאין יצרו תוקפו על הזכר; רמב"ם פהמ"ש קידושין פ"ד מי"א, מי"ד, סנהדרין פ"ז מ"ד. ועי' ברכות מג ב: במקום שחשודים על משכב זכור, משמע שיש מקומות שחשודים. ועי' שו"ע אה"ע כד, וב"ש וח"מ סק"א, בשנויי המקומות בזמנם. וע"ע חשוד ציונים: 231, 596, וע' ישראל ציונים: 140 – 142.
  103. ↑ רמב"ם פיהמ"ש סנהדרין פ"ז מ"ד. ועי' רמב"ם שם ואסו"ב פכ"ב ה"ב, ותוס' ב"מ עא א ד"ה לא, וטוש"ע אהע"ז כד, שמטעם זה לא גזרו איסור יחוד על הזכר. ועי' שו"ת בן ימין סי' י, שהוא חמור מבא על אשת איש שמיתתו בסקילה והבא על אשת איש מיתתו בחנק. ועי' אגר"מ או"ח ח"ד סי' קטו, יו"ד ח"ג סי' קטו, שהאריך לבאר גנות עון זה.
  104. ↑ רש"י ברכות נא א ד"ה גוהא.
  105. ↑ ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב; מדרש תהילים מזמור קד; ילקו"ש שמו"ב רמז קנח.
  106. ↑ מלאכי ב יא.
  107. ↑ ויקרא יח כב.
  108. ↑ מלאכי שם יב.
  109. ↑ סנהדרין פב א; פסיקתא זוטרתא במדבר דף קלא ב; ילקו"ש מלאכי רמז תקפט; שאילתות שאי' קלד.
  110. ↑ סוכה כט א; ילקו"ש ירמיה רמז רפה.
  111. ↑ אגרות משה או"ח ח"ד סי' קטו. בענין תיקוני התשובה לפי הקבלה, עי' ספר חרדים מצות התלויות בארץ פ"ב. ועי' רב פעלים ח"א יו"ד סי' מד. ובמי שעשה עברה זו בשוגג, עי' שו"ת תורה לשמה סי' שעט. ועי' שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קי, תשובה למי שבא על זכור מלפניו. ועי' ושב ורפא ח"ב סי' עט, בשם הציץ אליעזר, על מי ששינה את מינו וחזר בתשובה שיש לקרבו.
  112. ↑ רש"י סנהדרין נד ב ד"ה הבא; מאירי שם נה א.
  113. ↑ עי' לעיל ציון 5.
  114. ↑ עי' רש"י שם ד"ה חייב וד"ה לדברי.
  115. ↑ סנהדרין נד ב ורש"י שם ד"ה חייב; ; כריתות ג א; ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז, לגירסת קה"ע ופנ"מ.
  116. ↑ עי' לעיל ציון 9.
  117. ↑ סנהדרין שם ורש"י ד"ה לדברי; כריתות ג א; ירושלמי שם.
  118. ↑ רמב"ם שגגות פ"ד ה"א, וכ"מ שם; מאירי סנהדרין נה א.
  119. ↑ ע"ע גופין מחלקין.
  120. ↑ עי' תוס' סנהדרין נד ב ד"ה הנרבע, ורש"ש סנהדרין שם, בדעתם, ועי' שעה"מ איסורי ביאה פי"ז הי"א, ואו"ש שגגות פ"ה ה"ג, מה שביארו בדעת התוס'.
  121. ↑ רמב"ם שגגות פ"ה ה"ג; מאירי סנהדרין נה א; עי' תוס' כריתות ט ב ד"ה והיא, שבעלמא גופים מחלקים; עי' שיטה מקובצת כריתות טז א בהשמטות, שכתב שדוקא בלא יהיה קדש חייב אחת על זכור ובהמה לרבי ישמעאל, כיון שנכללו בלאו אחד, אבל בעלמא גופים מחלקים. ועי' רמב"ם שם פ"ד ה"א שכתב: הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחת אף על פי שהן שני גופין אינו חייב אלא חטאת אחת, ובכ"מ שם ציין לדבריו בפ"ה ה"ג, ובערוך השולחן העתיד שגגות ריא יח, כתב שמה שכתב הרמב"ם שני גופין הכוונה לשני מעשים הנעשים בגוף אחד. ועי' שעה"מ איסו"ב פי"ז הי"א, שביאר בדעת הרמב"ם שסובר שלסוגיא בסנהדרין שם באמת גם בשני גופין חייב אחת אלא שסובר שהסוגיא בקידושין עז א שאומרת שהבא על אלמנת ראובן ואלמנת שמעון חייב שתים חולקת, ופסק כסוגיא בקידושין. ועי' אור שמח שגגות פ"ה ה"ג, שביאר גם הגמרא בסנהדרין לענין הבא על הזכר והביא זכר עליו, בגוף אחד. וכתב שמקור דברי הרמב"ם הם מהירושלמי לקמן. וע"ע גופין מחלקין ציון 23-26.
  122. ↑ ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז. ועי' או"ש שגגות שם, שהביאו וכתב שזהו מקור דברי הרמב"ם. ועי' מרה"פ שם ד"ה שכב, שכתב גם כן שדעת הרמב"ם כהירושלמי, אלא שכתב שטעם הירושלמי הוא משום שכיון שהם מתחייבים על ידו גם הוא מתחייב, וזהו כסברת הבבלי כריתות טו א, ונדחה שם סברא זו, ודעת הרמב"ם שחייב מטעם אחר, משום גופים מוחלקים.
  123. ↑ צפנת פענח מתנות עניים פ"ד ה"ט, בדעת הרמב"ם. וביאר שלכן כתב הרמב"ם שגגות פ"ד ה"א, שחייב אחת, ומשמע שם שגם בגופין מוחלקין, והיינו בשגג באיסור. אמנם מדברי שער המלך והאור שמח ערוך השולחן שם, שלא חילקו כך, משמע שלדעתם בכל שני גופים חייב שתים.
  124. ↑ ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז.
  125. ↑ עי' רש"י סנהדרין נד ב ד"ה הבא.
  126. ↑ עי' רש"י סנהדרין נד ב ד"ה אלא.
  127. ↑ ויקרא יח כב.
  128. ↑ ויקרא יח כג.
  129. ↑ דברים כג יח. וע"ע גופין מחלקין ציונים 19 – 22, ביאור הסברות שחייב חטאת אחת אף שהם שני גופים.
  130. ↑ שמות כב יח.
  131. ↑ סנהדרין נד ב. ועי' ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז וקה"ע שם, שסובר גם כן שלדעת ר"י חייב שתים ומטעם אחר.
  132. ↑ עי' סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שנ, ורמב"ם איסו"ב פ"א הי"ד, שגגות פ"ד ה"א, שפסק כרבי עקיבא שלא תשכב הוא אזהרה גם לנשכב; עי' סמ"ג לאוין צד; עי' ס' החינוך מ' רט; עי' מאירי סנהדרין נה א. ועי' לעיל ציון 15. ועי' שער המלך איסו"ב פי"ז הי"א, שלרמב"ם חייב גם משום שסובר שגופים מחלקים לחטאות, ולא רק משום שהם שני לאוין. וע"ע גופין מחלקין ציונים 17 – 22, ביאור השיטות והדעות בזה.
  133. ↑ סנהדרין שם.
  134. ↑ רש"י שם ד"ה בין.
  135. ↑ סנהדרין שם.
  136. ↑ מנ"ח תקס אות יד: וסיים: מכל מקום לא מצאתי מפורש ובאתי רק לעורר.
  137. ↑ עי' שו"ת לב אריה (גרוסנס) ח"ב סי' מט אות ב סק"ב.
  138. ↑ עי' ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ו אות ו, וחכ"ב סי' ב, בשם ספר יוסף את אחיו (פלאג'י) מערכת ג' אות ב'. וראה בצי"א ח"י שם, שהסכים לדבריו שדנים אותו כמו שהוא עתה, והביא ראיה מדברי תה"ד בפסקים סי' קב, לגבי אשת אליהו שמותרת ולא הולכים אחר שעת הקידושין. ודברי הספר יוסף את אחיו הם בנולדה אשה והפכה לאיש, וכתב הצי"א בח"י שם, שה"ה בנולד איש והפך לאשה.
  139. ↑ ע"ע אנדרוגינוס. ציץ אליעזר חכ"ב שם; עי' שאילת שאול ח"א אה"ע סי' י, בתשובה מבן המחבר. ועי' בספר יוסף את אחיו שם, בשם מה"ר אליה אבולעפיא שהסתפק אם דינו אם כמו שהוא עתה או כמו שנולד, ולא הכריע.
  140. ↑ עי' לב אריה שם; עי' נשמת אברהם (מהדו"ב) אה"ע מד סק"ג, בשם הגרש"ז אויירבך; חכמת גרשון (גרשוני) עמ' תנו; עי' קובץ תשובות (לגרי"ש אלישיב) ח"א סי' קנב; שו"ת שאילת שאול ח"א אה"ע סי' ט; שו"ת ושב ורפא (אייפרס) ח"ב סי' עט, בשם כמה מגדולי הוראה והסכים לזה; עי' ספר אסיא כרך א עמ' 144 ואילך, במאמר הרב מ' שטיינברג; עי' נועם כרך טז שנת תשלג עמ' קנב, מאמרו של הרב א' הירש; עי' תחומין כא עמ' 120, מאמרו של הרב י' שפרן.
  141. ↑ חכמת גרשון שם; שו"ת שאילת שאול שם; שו"ת ושב ורפא שם; ספר בדור תהפוכות עמ' רי; עי' קובץ תשובות שם, במקרה שנולד עם מקצת סימני זכר ומקצת סימני נקיבה, שכתב שיש לחוש שדינו כזכר לענין משכב זכור, גם בנשתנה לנקיבה ע"י ניתוח.
  142. ↑ ע"ע אנדרוגינוס ציונים: 88 – 101, בדינו. עי' ציץ אליעזר שם שכתב שאפ' בהפך מאליו לנקיבה שדינו כאנדרוגינוס, ועי' בדבריו חי"א סי' עח שכתב שהניתוח משנה את מינו, ובע"כ שדינו כאנדרוגינוס, וכ"כ בדעתו הרב י שפרן בקובץ תחומין כא עמ' 118; עי' שו"ת בשמים ראש סי' שמ; עי' ישכיל עבדי ח"ז אה"ע סי' ד סק"ב, שמשמע מדבריו שאנדרוגינוס שנתחו אותו והפך לנקיבה משתנה דינו לנקיבה מחמת הניתוח. ועי' אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ה ע' ניתוחים הע' 82, 86,87, שהביא דעות הפוסקים בזה. ועי' ספר אסיא כרך א עמ' 144 ואילך, במאמר הרב משה שטיינברג, שדן בזה.
  143. ↑ שו"ת שאילת שאול ח"א אה"ע סי' ט,י.
  144. ↑ ציץ אליעזר ח"י סי' עח.
  145. ↑ ציונים:46 – 53. על מקרים שנולד עם מקצת סימני זכר ומקצת סימני נקיבה, יש שכתבו שיכול להפכו לנקיבה ויהיה דינו כנקיבה גמורה, והדבר תלוי בכל מקרה לגופו כמה סימני זכר וכמה סימני נקיבה יש בו, עי' ציץ אליעזר חי"א סי' עח, וקובץ תשובות שם, ושבט הלוי ח"ו סי' קמט, ח"ט סי' רסז סק"א, ויש שדנו במקרים מסויימים אם ניתן להפכו לזכר, עי' ספר אסיא כרך א עמ' 144 ואילך, במאמר הרב משה שטיינברג. ועי' נשמת אברהם שם, באריכות.
  146. ↑ עי' רש"י סנהדרין נד א ד"ה אשר ישכב; ; יד רמ"ה ומאירי ורבינו יהונתן מלוניל סנהדרין שם; רמב"ם אסו"ב פ"א הי"ד; החינוך מ' רט.
  147. ↑ עי' סנהדרין נד א ורש"י ד"ה אשר ישכב, ויד רמ"ה שם; מאירי שם; רמב"ם אסו"ב פ"א הי"ד; החינוך שם.
  148. ↑ ויקרא כ יג.
  149. ↑ עי' סנהדרין שם, ורש"י ויד רמ"ה שם; ע' תוס' קדושין יט א ד"ה איש, לענין אשת איש.
  150. ↑ עי' תוס' קדושין שם; עי' תועפות ראם מ' ד סק"ג, בשם האדר"ת. ועי' או"ש אסו"ב פ"ג ה"ב, שביאר טעם נוסף מדוע צריך לימוד לפטור קטן. ועי' רשב"א קדושין יט א, בשם הראב"ד, ותועפות ראם שם, שכתבו הסבר נוסף לזה.
  151. ↑ דברים כא כב.
  152. ↑ עי' סנהדרין מו א. חי' הר"ן סנהדרין נד א.
  153. ↑ חי' הר"ן שם; ס' יראים סי' ד.
  154. ↑ החינוך שם. ועי' לקמן ציון 175, שדעת הרמב"ם והמאירי שגדול הבא על הקטן פחות מבן ט' הגדול לוקה, ולא הזכירו מלקות בקטן בן ט' שבא על הגדול. ועי' רמב"ם גניבה פ"א ה"י, שכתב שראוי להכות הקטנים ללמדם שלא יזיקו. אפשר שאף לחינוך, אם הקטן פחות מבן ט', אינו לוקה כיון שאינו מחייב את הגדול מיתה, ורק בבן ט' אמרו שהקטן לוקה. ועי' עמודי אש סי' א אות ד, שכתב שדברי הרמב"ם הם רק בעבירות שבין אדם לחבירו. ודייק מדברי הרמב"ם איסו"ב פ"א הי"ח, שבמשכב זכור לא מלקים הקטן. אמנם דברי הרמב"ם שם הם בקטן פחות מבן ט.
  155. ↑ ע"ע גדול: עדות על הגדלות.
  156. ↑ מרגליות הים סנהדרין נד א אות ט.
  157. ↑ עי' סנהדרין נד ב: כל דאיתיה בשוכב איתיה בנשכב; רמב"ם אסו"ב שם; החינוך מ' רט; סמ"ג לאוין צד.
  158. ↑ רש"י שם א ד"ה אשר ישכב את זכר.
  159. ↑ רש"י שם. ועי' יד רמ"ה שם, שאף שסיום הפסוק: מות יומתו, שמשמעו ששניהם ימותו, הוא דוקא בשניהם גדולים, תחילת הפסוק מדברת גם בקטן וגם בגדול, והסיום מלמד שבגדול דוקא יומתו שניהם, אבל בגדול הבא על הקטן רק הגדול ימות.
  160. ↑ עי' סנהדרין נד ב: כל דאיתיה בשוכב; רמב"ם אסו"ב פ"א הי"ד; החינוך מ' רט.
  161. ↑ ע"ע ביאה ציון 131. רש"י סנהדרין שם ד"ה רב סבר; ר"ח שם; יד רמ"ה שם; סמ"ג לאוין צד; קרי"ס אסו"ב פ"א.
  162. ↑ ס' יראים סי' ד; חי' הר"ן סנהדרין נד א. ועי' שם שהאריך לפרש את הלימוד מהכתוב; עי' סמ"ג לאוין קג, ומרגליות הים סנה דרין שם אות ט.
  163. ↑ ברייתא סנהדרין נד א, גמ' שם ב; רמב"ם אסו"ב שם; החינוך מ' רט; סמ"ג לאוין צד.
  164. ↑ ויקרא כ יג.
  165. ↑ ברייתא סנהדרין שם א.
  166. ↑ רש"י שם ד"ה אשר ישכב. ועי' חי' הר"ן שם.
  167. ↑ עי' לעיל ציון 9 דעת רבי עקיבא, וע' ציונים: 118,15, שהלכה כמותו.
  168. ↑ עי' לעיל ציון 160.
  169. ↑ סנהדרין נד ב ורש"י ד"ה רב סבר ור"ח שם.
  170. ↑ עי' סנהדרין שם; עי' ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז, וקרבן העדה ופני משה שם.
  171. ↑ ויקרא כ יג.
  172. ↑ סנהדרין נד ב. ועי' חי' הר"ן שם א, שהאריך בביאור הלימוד מהפסוק לדעת רב ושמואל. עי' ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז ופני משה ומראה הפנים שם, שפירשו בירושלמי שחייב מג' שנים ויום אחד, כדעה זו. ועי' שיירי קרבן שם ד"ה לעולם, ששינה גירסת הירושלמי, ולגירסתו גם כן דעת הירושלמי כשמואל. אמנם בקה"ע פירש דעת הירושלמי כרב.
  173. ↑ רמב"ם אסו"ב שם; מאירי סנהדרין נד א; אוצר הגאונים סנהדרין נד ב אות תתסז; החינוך מ' רט; סמ"ג לאוין צד; קרי"ס אסו"ב פ"א; ארחות חיים הלכות ביאות אסורות אות ב; ספר הנייר כח הלכות איסור ביאה; ערוך השולחן אה"ע כד א. וע"ע ביאה ציונים: 133 – 136.
  174. ↑ רבינו יהונתן מלוניל סנהדרין נד א.
  175. ↑ רמב"ם אסו"ב שם, ועי' מ"מ שם שלמד מלשון פטור שנזכר בגמ' סנהדרין שם, שפטור אבל אסור; החינוך מ' רט; ארחות חיים שם; ספר הנייר שם; עי' מאירי סנהדרין נד א. ועי' עמודי אש סי' א אות ד, שדייק מדברי הרמב"ם שהקטן אינו חייב מלקות. ועי' לעיל ציון 154.
  176. ↑ רמב"ם אסו"ב שם; מאירי סנהדרין שם; החינוך מ' רט; ערוה"ש שם, ועי' לעיל בציון הקודם.
  177. ↑ קרבן אהרן לספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה א אות ח.
  178. ↑ סנהדרין נח א; ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה א אות ח; רמב"ם מלכים פ"ט ה"ה – ה"ו; ס' החינוך מ' רט.
  179. ↑ בראשית ב כד.
  180. ↑ סנהדרין שם; קרבן אהרן לספרא שם.
  181. ↑ רש"י שם ד"ה ודבק; קרית ספר מלכים פ"ט.
  182. ↑ ירושלמי קדושין פ"א ה"א, לפי' רה"ע שם; כס"מ מלכים פ"ט ה"ה, בדעת הרמב"ם שם; ע' תורת חיים סנהדרין שם.
  183. ↑ מנ"ח קט סק"ח.
  184. ↑ רמב"ם שם ה"ו.
  185. ↑ כס"מ מלכים שם, בדעת הרמב"ם, וכתב שאם כוונת הרמב"ם שחייב גם על פחות מבן ט' צ"ע מהיכן למד זאת.
  186. ↑ רדב"ז ומרכה"מ (חלמא) ועמק המלך מלכים שם, בדעת הרמב"ם; קרית ספר מלכים פ"ט; מנחת חינוך רט סק"ח.
  187. ↑ ויקרא יח כ.
  188. ↑ רדב"ז שם.
  189. ↑ עי' לעיל ציון 9.
  190. ↑ קרית ספר שם; עי' עמק המלך שם.
  191. ↑ מרכה"מ שם; מנ"ח רט סק"ח, קצ סק"ח. ע"ע הלכה למשה מסיני: בבן נח, ציונים 312 – 314.
  192. ↑ ע"ע בן נח ציון 200.
  193. ↑ עי' חולין צב א. וע"ע בן נח: שבע מצוות.
  194. ↑ חולין שם.
  195. ↑ רש"י שם ב ד"ה שאין. ועי' ב"ר פ' כו, בדור המבול. ועי' לעיל ציון 20, אם נצטוינו שלא להניח גויים המזומנים למשכב זכר בינינו.
  196. ↑ עי' שם ציונים 460-462. וע"ע הלכה למשה מסיני: בבן נח, ציונים 312 – 314. עי' רמב"ם מלכים פ"י ה"ב, שגם בבן נח קטן פטור. ועי' מנחת חינוך רט סק"ז, קצ סק"ח, שבן נח נחשב קטן רק אם אין לו דעת. ועי' מנחת חינוך רט סקי"א, שכתב שאפשר שבן נח הבא על האנדרוגינוס אינו חייב, כיון שהוא ספק, וראה שם בטעם הדבר.
  197. ↑ עי' מנ"ח קפט סק"ד, שכתב שבן נח שבא על אביו חייב רק משום בא על הזכור ולא משום בא על אביו. ושם ריא סק"ז, מצדד שחייב גם משום בא על אביו, וסיים בצע"ג.
  198. ↑ מנ"ח רט סק"ח.
  199. ↑ מנ"ח שם.
  200. ↑ עי' מנ"ח רט סק"ז, שבאופן זה נחשב קטן גם בבן נח ואינו חייב מיתה על העבירה שעשה.
  201. ↑ מנ"ח ריא סק"ז.
  202. ↑ עי' משנה סנהדרין נד א. וע"ע שור הנסקל, וע' רובע ונרבע.
  203. ↑ מנ"ח רט סק"ז, ריא סק"ז, בדעת הרמב"ם אסו"ב פי"ב ה"י. ועי' מ"מ ומעשה רוקח שם, שהקשו על דברי הרמב"ם. ועי' מנ"ח שם ושם שכתב שאף שבן נח מיתתו בסייף, כאן שנהרג משום תקלה נראה שנידון בסקילה כמיתת הישראל. וכתב עוד שמיתתו בכ"ג כמיתת הישראל, ולא אומרים בזה שנהרג בעד אחד ודיין אחד. ועי' שם ריא סק"ז, שכתב שאם נתגייר הגוי לאחר המעשה, פטור ממיתה.
  204. ↑ מנ"ח שם, לפי דברי הרמב"ם מלכים פ"ט ה"ו, שבן נח הבא על הבהמה אינה נהרגת משום שצריך תקלה וקלון ובזה אין קלון. וע"ע בן נח ציונים 197 – 199.
  205. ↑ רמב"ם אסו"ב פי"ד הי"ח: ויראה לי; ראב"ד שם, וכתב שהוא דבר פשוט ולא היה צריך לאמרו. ועי' מרכה"מ וכתר המלך ואור שמח שם, שביארו דעת הרמב"ם; החינוך מ' רט.
  206. ↑ ע"ע אם ציון 29, ועי' יחס ציון 323.
  207. ↑ החינוך שם; עי' רמב"ם שם הי"ז.
  208. ↑ תוס' ב"ב יג א ד"ה כופין.
  209. ↑ ציונים: 675 – 686.
  210. ↑ ציונים 314 – 327.
  211. ↑ ציונים 291 – 299.
  212. ↑ ציונים 102 – 105.
  213. ↑ ציונים 65 – 66. ועי' משנה ברורה קנג ס"ק קה, שאתנן שנתן לזכר אסור לעשות ממנו דבר של מצוה כגון בית הכנסת.
  214. ↑ ציונים 13 – 14.
  215. ↑ ציונים 1117 – 1118.
  216. ↑ ציון 16.
  217. ↑ 359.
  218. ↑ ציונים 493 – 495. ועי' ברכות מה ב, ורש"י ד"ה אם רצו. ועי' משנה ברורה קצט סקי"ג.
  219. ↑ ציונים 981 – 996.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:משכב_זכור&oldid=159736"