אנציקלופדיה תלמודית:מתורגמן

הגדרת הערך - מעתיק מלשון אל לשון עבור הדיינים בבית דין, או: המשמיע דברי הרב ברבים, או: המתרגם התורה לארמית בשעת קריאתה.

מהותו

מתורגמן – או: תורגמן^[1]. היינו, המעתיק מלשון אל לשון, ומבאר את הענין^[2] - נזכר בתלמוד בכמה ענינים^[3]: א) העומד בבית-דין* להשמיע הטענות, כשהדיינים ובעלי הדין אינם מכירים איש את שפת רעהו^[4]. ב) המשמיע את דברי הרב ברבים בפני התלמידים^[5], משום שהשומעים אינם מכירים את לשונו של הרב, והוא מתרגם את דבריו ללשונם^[6], או שקולו של הרב אינו נשמע לרבים, והוא חוזר על דבריו בקול רם^[7], או שדברי הרב קשים, והוא מפרשם^[8]. מתורגמן זה, נקרא בתלמוד בשם "אמורא"^[9]. ג) המתרגם את התורה לארמית, בשעת קריאת-התורה*^[10], והוא הדין להפטרה*^[11] ומקרא-מגילה*^[12].

מתורגמן נזכר כבר בתרגומי המקרא, שאת התיבה "מליץ" שבכתוב: כי המליץ בֵּינֹתָם^[13], תרגמו: מתורגמן^[14], היינו, היודע לשונות שני הצדדים ומליץ הדברים לזה ולזה^[15]. וכן התיבה "לפה" שבכתוב באהרן ומשה: ודבר הוא לך אל העם, והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים^[16], תרגמו: "למתורגמן"^[17], למליץ - המכריז ומשמיע לעם^[18] - לפי שאתה כבד פה^[19], ו"לאלהים" תרגמו: לרב^[20], הדורש לימוד לפני ה'^[21], ועל זה נאמר: ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו^[22], כדרשן הזה שסודר את הדברים בפי המתורגמן^[23]. וכן את התיבה "נביאך" שבכתוב: ואהרן אחיך יהיה נביאך^[24], תרגמו: מתורגמנך^[25], דברן שלך^[26], שידבר הוא דבריך אל פרעה מפני שאתה ערל שפתים ואינך יכול לדבר^[27].

על "מתורגמן" המבקש על הגשמים עבור הציבור, ע"ע שליח צבור; על האיסור לתרגם את דברי הגוי, כדי לסייע לו למכור יין נסך, ע"ע אסורי הנאה^[28]; על מתורגמן בהשקאת סוטה, לענין אמירת הפרשה בתרגום לאשה שאינה מבינה לשון הקודש, ע"ע השקאת סוטה^[29].

בבית דין

הדיינים צריכים להבין את לשון העדות, שלא ישמעו מפי המתורגמן^[30], שנאמר: על פי שנים עדים וגו' יקום דבר^[31], ולא על פי מתורגמן^[32], שלא תהא סנהדרין^[33] - והוא הדין כל בית-דין*^[34] - שומעת - עדות העדים^[35] - מפי המתורגמן^[36], שהוא עד-מפי-עד*^[37], או שמא יחליף המתורגמן בעדות קצת דבר, ועוד שיוכלו יותר לחקור את העדים אם ישמעו מפיהם^[38], או שהטעם - בדיני-נפשות*^[39] - שאתה צריך עדות שאתה יכול להזימה^[40], ועל ידי מתורגמן לא תוכל להזימה, שיכחיש את המתורגמן ויאמר אני לא כך אמרתי^[41]. יש מהראשונים מבארים שזהו שאמרו כל סנהדרין שיש בה שנים יודעים לדבר וכולם ראויים לשמוע הרי זו ראויה לסנהדרין^[42], שנים לדבר בשבעים לשון, ואחד לשמוע, שיהא מבין בשבעים לשון אף על פי שאינו יודע להשיב^[43], כדי שלא יצטרכו לשמוע מפי מתורגמן^[44], ואף לחולקים וסוברים שהדיבור הוא ללמוד ולהורות בכל התורה והשמיעה לדעת לשאול ולהשיב בכל התורה^[45], צריך להשתדל ולבדוק ולחפש שידעו ברוב הלשונות, כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן^[46]. איסור זה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאין האיסור אלא מדרבנן, וקבלת עדות כשרה מן התורה היא בין בדיני נפשות ובין בדיני-ממונות*, ואין הלימוד מהכתוב אלא אסמכתא* בלבד, שהרי הסנהדרין אינם צריכים לדעת אלא את רוב הלשונות^[47], וכשיבא אחד ממיעוט הלשונות צריכים למתורגמן^[48]. ב) ויש סוברים שאסור מן התורה לשמוע מפי המתורגמן, ואפילו בדיני ממונות, הנידונים בבית-דין* של שלשה^[49] - שאין מדקדקים בו שידעו רוב הלשונות^[50] - שאף בו המקרא מדבר^[51]. ג) ויש מחלקים, וסוברים שבדיני נפשות הדבר אסור מן התורה, ואפילו אם דנו כן, אין דיניהם דין, אבל בדיני ממונות אין האיסור אלא מדרבנן ומלכתחילה^[52], ודחו דבריהם, שהרי הכתוב שממנו נלמד דין זה^[53] בדיני ממונות הוא^[54].

שני מתורגמנים

שני מתורגמנים, נחלקו אחרונים אם כשרים: יש המצדד שלא אמרו אלא במתורגמן אחד, אבל על שנים יכולים לסמוך^[55], ויש שכתבו שאפילו היו שנים אין לשמוע אותם, שמכל מקום הראשונים העידו שלא בפני בית דין, ויש לחוש שהם משקרים^[56], או לפי שלא יוכלו הדיינים לברר את האמת כשאינם שומעים מפי העדים עצמם, ועוד שאף בשני מתורגמנים יש לחשוש שלא יבינו הטענות כראוי^[57].

לפני בעלי הדין

בהעמדת מתורגמן לפני בעלי הדין, נחלקו בה ראשונים: א) יש סוברים שאין להעמיד להם מתורגמן^[58], שכן הדיין יכול לעמוד יותר על הדברים ולא יבוא לידי רמאות כששומע מפי בעלי הדין ולא מפי מתורגמן^[59], או לפי שיש לחשוש שהמתורגמן לא יבין טענות בעלי הדין כראוי, ובאומד דעתו יגרע או יוסיף^[60], או משום שכששומעים בעלי הדין את דברי הדיין מפי המתורגמן אין אימת בית דין על בעלי הדין^[61], או לפי שהמתורגמן מתרגם קטעים קטעים מטענות בעלי הדין, והרי זה מכביד על שמיעת הדיינים וגורע מחריפות התבוננותם^[62]. ב) ויש סוברים שמותר להעמיד מתורגמן לבעלי הדין^[63], שדוקא בעדים אתה צריך עדות שאתה יכול להזימה^[64], ועל ידי מתורגמן לא תוכל להזימה, שיכחיש את המתורגמן ויאמר אני לא כך אמרתי, אבל בבעלי דינים לא שייך טעם זה^[65]. ג) ויש מהאחרונים המחלקים בדעת גאונים, שבדיני נפשות אף בעלי דינים אינם יכולים להשמיע טענותיהם על ידי מתורגמן, שהרי לא נאמר הדין אלא בסנהדרין, אבל בדיני ממונות אין מקפידים אלא בעדים בלבד^[66].

כשאין בית דין אחר

לדעה שהאיסור הוא אף בבעלי הדין, כתבו אחרונים שאין האיסור אלא כשיש בית דין אחר המכיר לשונם, אבל כשאין מי שמכיר לשונם, מותר לשמוע הטענות מפי המתורגמן^[67], שלדעתם אין האיסור אלא מדרבנן^[68], וחכמים לא אסרו במקום שלא אפשר^[69], ויש סוברים שאף כשאין בית דין המכירים את לשון בעלי הדין, לא ישמעו מפי המתורגמן^[70].

כשהדיין אינו יודע היטב לשון בעלי הדין

דיין שמבין לשון בעלי הדין אלא שאינו מהיר בלשונם כדי להשיב להם, יש ראשונים שכתבו שיכול להעמיד מתורגמן להודיע אותם פסק הדין ומאי זה טעם חייב זה וזכה זה^[71], שלדעתם זהו שאמרו בתלמוד מעשה ברבא שהבין הלשון אלא שלא ידע להשיב והעמיד מתורגמן^[72], וסוברים שהאיסור הוא אף בבעלי הדין^[73], ורבא הבין לשון בעלי הדין אלא שלא ידע להשיבם^[74].

כשהדיין אינו יודע היטב לשון העדים

ויש שכתבו שבעדים אמרו שאם מכיר הדיין לשונם, אלא שאינו יודע להשיב להם, יעמיד מתורגמן שישאל מה שהדיין חוקר ובודק אותם^[75], שלדעתם אין האיסור אלא בעדים בלבד^[76].

מבין הלשון אך אינו יודע לדבר

הבין הדיין את לשון בעלי הדין אלא שאינו יודע לדבר בו, ובעלי הדין אינם מבינים בלשונו כלל אלא על ידי מתורגמן, רשאי הדיין להעמיד מתורגמן ביניהם^[77].

להלכה

להלכה כתבו הפוסקים שבלועזים הבאים למקום שאין דיין המכיר לשונם והם בעלי דינים, יכולים להעמיד להם מתורגמן^[78], שלדעה שלא נאמר הדין בדיני ממונות אלא מלכתחילה, ודאי במקום שלא אפשר לא גזרו חכמים, ובלועזים הבאים למקום שאין דיין המכיר לשונם, יכולים להעמיד להם מתורגמן^[79], ואף לחולקים, מכל מקום כל שבאו לדון לפני דיינים קבועים, הרי זה כאילו קבלו עליהם לדון כך^[80], וכן המנהג^[81]. וצריך להודיע להם שאינו מן הדין, שאם סבורים הם שהוא מן הדין, אין כאן מחילה^[82]. ויש שכתבו שאין שומעים מפי מתורגמן אלא כשאין בית דין אחר שמכיר לשונם^[83]. הבין הדיין לשונם, אלא שבעלי הדין רוצים להעמיד מתורגמן להמליץ ולהמתיק דבריהם שכבר טענו, רשאים לעשות כן^[84].

על מקום שאין מכירים לשונם, אם יכולים לטעון הטענות ברמזים, ע"ע טוען ונטען^[85].

בדרשת החכם

בימי התלמוד היו נוהגים להעמיד מתורגמן^[86], המשמיע דברי הרב לרבים^[87], והוא עומד^[88] בינו ובין התלמידים^[89], שנאמר: אנכי עֹמֵד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'^[90]. המתורגמן גוחן לרב^[91], והרב אומר למתורגמן - בלחש^[92] - והמתורגמן משמיע^[93] בקול רם לרבים^[94].

שואל ומשיב

כששואלים למתורגמן הוא שואל לרב והרב משיב למתורגמן והמתורגמן משיב לשואל, ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתורגמן, ולא יגביה המתורגמן קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב^[95]. שנאמר: משה ידבר והאלהים יעננו בקול^[96], שאין תלמוד לומר בקול, ומה תלמוד לומר בקול, בקולו של משה^[97], ולמדו מכאן שלא יגביה המתורגמן בקריאת התורה קולו יותר מהקורא^[98], והוא הדין למתורגמן של החכם^[99]. ודוקא בשאלה מאת הרב, כמו שנאמר: והאלהים יעננו בקול, משמע שהוא שואל לשם יתברך, והשם יתברך היה משיבו^[100].

גילו

לא יהיה המתורגמן פחות מבן חמשים, שנאמר: כי הנה האדון ה' צבאות מסיר וגו' שר חמשים^[101], מכאן שאין מעמידין מתורגמן על הצבור - לדרוש ברבים^[102] - פחות מחמשים שנה^[103].

מתורגמן הגדול בחכמה מהרב

מי שגדול בחכמה מהרב, כתבו ראשונים שאין להעמידו כמתורגמן^[104], ויש הסוברים שגדול יכול לתרגם עבור קטן^[105], ויש הסוברים שיכול לתרגם באקראי, אבל לא בקביעות^[106].

הוספה וחיסור

אין המתורגמן העומד לפני החכם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות^[107] מדברי הרב^[108].

רב שהוא אביו או רבו של מתורגמן

היה החכם אביו או רבו של המתורגמן מותר לשנות^[109], מפני שאין מקפידים עליו, שבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו^[110], והוא הדין אם עמד - שלא כדין^[111], או כדין לסוברים כן^[112] - גדול לתרגם לחכם הקטן ממנו בחכמה^[113].

מתורגמן שהוא אביו או רבו של הרב

ויש סוברים שלא אמרו שיכול לשנות אלא כשהמתורגמן אביו או רבו של החכם^[114], ואף על פי שאין מעמידים מתורגמן הגדול מהחכם^[115], מכיון שאין אדם מקנא בבנו ותלמידו, מוחל על כבודו ומתרגם ורשאי לשנות^[116], או שהעמידוהו באקראי, וסוברים שמותר לעשות כן^[117], או שהיה רבו גדול ממנו בנעוריו של החכם, וכעת החכם גדול ממנו^[118], והוא הדין אם היה גדול שבדור והעמידוהו - שלא כדין - לתרגם, שרשאי לשנות^[119]. ויש מפרשים לדעה זו שאף אם היה אביו או רבו אינו רשאי לפחות ולהוסיף, ולא אמרו שרשאי, אלא אם אמר החכם כך אמר לי רבי או כך אמר לי אבא מרי^[120].

כך אמר לי רבי

חכם משנה שם אביו ושם רבו של חכם, מתורגמן אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו^[121], שאומר החכם למתורגמן: כך אמר לי רבי או כך אמר לי אבא מרי, וכשאומר המתורגמן הדברים לעם אומר בשם החכם ומזכיר שמו של אבי הרב או של רבו ואומר כך אמר רבנא פלוני, אף על פי שלא הזכיר הרב שמו של חכם, שאסור לקרות לרבו או לאביו בשמו^[122].

כשהמתורגמן בנו של רבו של הרב

היה המתורגמן בנו של רבו של החכם אינו יכול לומר שם אביו^[123], שמדין מורא אב ואם, שלא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר אבא מרי^[124].

כשהמתורגמן תלמיד מובהק של אביו

וכתבו אחרונים שאם היה המתורגמן תלמיד מובהק של אביו יכול לומר בסתם: כך אמר רבי בשם רבי פלוני^[125], שלדעתם זהו שאמרו בירושלמי שיכול לומר שם אביו, שאומר: כך אמר רבי בשם רבי פלוני, ויכול לומר בסתם: כך אמר רבי בשם אבא^[126].

כשמטבע הלשון לכנות כך את אביו

והוא הדין במקום שמטבע הלשון לומר על חכם זה שהוא אביו "רבי פלוני"^[127], וכמו שאמר יצחק: ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אִתָּךְ לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים לאברהם^[128], והזכיר פעמיים שם אביו, שמטבע לשון זה בברכת אברהם היה קבוע וידוע, כמו שנאמר: ואעשך לגוי גדול והתברכו בזרעך וגו'^[129], והיתה מפורסמת הבטחה זו של הקב"ה בשם ברכת אברהם, וכן היה מפורסם כי ארץ כנען נתן ה' לאברהם, וזה היה מטבע הלשון^[130].

כשהחכם אבל

היה החכם אבל^[131] שהרבים צריכים לו, שאז יש לו ללמד בכל מקום^[132], מכל מקום אינו מעמיד עליו מתורגמן, אלא ילחוש לאחר בצדו, וזה שבצדו אומר למתורגמן, והמתורגמן משמיע לרבים^[133], כדי לעשות איזה שינוי^[134], ובימינו שאין מעמידים מתורגמנים^[135], לא שייך דין זה^[136].

על שכר המתורגמן - העומד לפני החכם בשבת^[137] ומשמיע דבריו לרבים^[138] - שאין בו ברכה לעולם, ע"ע שכר-שבת*.

בקריאת התורה

מימות עזרא נהגו שיהא מתורגמן מתרגם לעם את קריאת-התורה* - והוא הדין ההפטרה*^[139] והמגילה^[140] - כדי שיבינו ענין הדברים^[141], כי לשונם היה ארמי^[142], שכשגלו ישראל ממקומם הורגלו ללשון ארמי^[143], וכן נהגו בימי - המשנה^[144] - והתלמוד^[145]. וכתבו גאונים שמצוה היא והלכה מימות הנביאים^[146], וראשונים כתבו שמכיון שמצינו בתלמוד שבהפטרה היו מקומות שהיו קוראים בתרגום ומקומות שלא היו מתרגמים^[147] - ונאמר על זה: לא שנו אלא במקום שאין מתורגמן אבל מקום שיש מתורגמן פוסק^[148], משמע שהיו מקומות שלא היה בהם מתורגמן כלל לפי שלא היו מתרגמים לא בנביא ולא בתורה^[149] - על זה אנו סומכים שאין אנו מתרגמים קריאת התורה^[150], שהם היו רגילים לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית אבל עבורנו מה תועלת בתרגום כיון שאין אנו מבינים אותו^[151].

הראוי לתרגם

אין הקורא רשאי לתרגם בעצמו, אלא יעמיד מתורגמן^[152], שכשם שניתנה התורה על ידי סרסור, כן אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור^[153], וכן נאמר: אנכי עֹמֵד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'^[154], וכי לא ידעו ישראל שמשה העומד, אלא ללמד שצריך לנהוג בה על ידי סרסור^[155].

קטן מתרגם על ידי גדול, אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן^[156], שנאמר: ואהרן אחיך יהיה נביאך^[157] ותרגומו: מתורגמנך^[158], והוא קטן ממשה^[159] במעלה, וקטן וגדול שאמרו, קטן וגדול במעלה^[160], ויש הסובר שקטן וגדול ממש אמרו^[161]. יש מפרשים שאינו כבוד לצבור שהגדול יתרגם על ידי קטן^[162], ויש מפרשים שאינו כבוד לגדול שיתרגם הקטן דבריו^[163].

צורת אמירת התרגום

אין המתורגמן רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא^[164], שנאמר: משה ידבר והאלהים יעננו בקול^[165], שאין תלמוד לומר בקול, ומה תלמוד לומר בקול, בקולו של משה^[166], שמן הסתם משה בכל כחו היה עונה כדי להשמיע קולו לכל העם, אבל הקב"ה לא היה צריך להרים קולו שהרי לא היה מדבר אלא למשה לבד, ולמרות זאת היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם רם יותר מקולו של הקב"ה שהיה קורא^[167], ואם מגביה קולו יותר מהקורא, נראה כמתגאה עליו^[168]. ואם אי אפשר למתורגמן להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא^[169]. ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתורגמן^[170], ואם מגביה קולו עליו נראה כמתגאה^[171], שקורא ומתרגם שוים הם, וכפי שאסור לקורא להגביה קולו כך אסור למתורגמן^[172], או ש"בקול" משמע שבאותו הקול ממש של משה המתרגם קרא ה', לא פחות ולא יותר^[173], והקב"ה מיעך קולו שכתוב בו קול ה' בכח^[174], לקולו של משה דוקא, ולא הנמיך מקולו של משה המגביה קולו לכל ישראל^[175].

לא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה^[176], שדברים דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב^[177], ואין הקורא רשאי לסייע למתורגמן, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה^[178].

צורת העמידה בשעת התרגום

אין המתורגמן נשען לא לעמוד^[179] ולא לקורה^[180], אלא עומד באימה וביראה^[181], שכשם שניתנה באימה וביראה כך אנו צריכים לנהוג בה באימה וביראה^[182], שבשעת מתן תורה היה משה נקרא מתרגם, והוא עמד באימה^[183].

שני מתורגמנים

בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ואין שנים מתרגמים^[184], ששני קולות אינם נשמעים^[185], וכיון שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאינם מכירים בלשון הקודש, בתרגום של תורה צריכים אנו שישמעו הקול שיהו מבינים את המצוות^[186], שלא נכשילם ברוע הבנת איזו מצוה^[187]. ובנביא אחד קורא - ואפילו^[188] - שנים מתרגמים^[189], שאין שם סיפור מצוות^[190] ואין אנו מקפידים^[191] ומדקדקים כל כך בהבנתם^[192].

כמה פסוקים רשאי הקורא לקרוא למתורגמן בתורה, ע"ע קריאת התורה וע' תרגום; כמה פסוקים רשאי הקורא לקרוא למתורגמן בנביא, ע"ע הפטרה: התרגום וע' תרגום; על דילוג הקורא ממקום למקום בשעת אמירת התרגום, ע"ע גלילה: מענין לענין, וע' טרחא דצבורא: בקריאת התורה; על גודל ההפטרה במקום שיש מתורגמן ובמקום שאין, ע"ע הפטרה: הפרשיות, וע' טרחא דצבורא: בקריאת התורה.

הערות שוליים