אנציקלופדיה תלמודית:מתנות כהונה

הגדרת הערך - עשרים וארבע מתנות שנצטוו ישראל לתת לכהנים.

מהותם

עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו^[1], וכולם מפורשים בתורה^[2], עשר במקדש, ארבע בירושלים, ועשר בגבולין^[3].

עשר במקדש: א) חטאת* בהמה^[4]; ב) אשם*^[5] ודאי^[6]; ג) זבחי שלמי ציבור^[7], דהיינו כבשי-עצרת*^[8]; ד) חטאת-העוף*^[9]; ה) אשם-תלוי*^[10]; ו) לוג-שמן-של-מצורע*^[11]; ז) שתי-הלחם*^[12]; ח) לחם-הפנים*^[13]; ט) שיירי מנחות*^[14] של יחיד^[15] מישראל^[16]; י) שיירי העֹמר*^[17]. ארבע בירושלים: א) הבכורות^[18], דהיינו בכור בהמה טהורה^[19]; ב) הבכורים*^[20]; ג) המורם מן התודה*^[21] ומאיל-נזיר*^[22] ומכל השלמים*^[23]; ד) עורות-קדשים*^[24], דהיינו עורות קדשי-קדשים*^[25]. עשר בגבולין^[26], דהיינו שאר המקומות, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ^[27]: א) תרומה^[28]; ב) תרומת-מעשר*^[29]; ג) חלה*^[30]; ד) ראשית-הגז*^[31]; ה) זרוע-ולחיים-וקבה*^[32]; ו) פדיון-הבן*^[33]; ז) פטר-חמור*^[34]; ח) חרמים*^[35]; ט) שדה-אחוזה*^[36]; י) גזל-הגר*^[37].

ויש שחילקו את עשרים וארבע המתנות באופן אחר: שתים עשרה במקדש, ושתים עשרה בגבולין^[38]. שתים עשרה במקדש: א) חטאת; ב) אשם; ג) זבחי שלמי ציבור^[39]; ד) עור העולה^[40]; ה) מותר לוג שמן של מצורע; ו) מותר העומר; ז) שתי הלחם; ח) לחם הפנים; ט) שירי מנחות; י) תרומת תודה; יא) תרומת חזה ושוק וזרוע^[41]; יב) תרומת איל נזיר^[42]. שתים עשרה שבגבולים: א) תרומה; ב) תרומת מעשר; ג) חלה; ד) ביכורים; ה) ראשית הגז^[43]; ו) המתנות^[44]; ז) בכור אדם; ח) בכור בהמה טהורה; ט) פטר חמור; י) החרמים; יא) שדה אחוזה; יב) גזל הגר^[45].

ויש שחילקו את עשרים וארבע המתנות באופן אחר: שמונה מתנות שאין אוכלים הכהנים אלא במקדש לפנים מחומת העזרה^[46]: א) בשר החטאת, אחד חטאת העוף ואחד חטאת הבהמה ב) בשר האשם, בין תלוי בין ודאי; ג) זבחי שלמי ציבור; ד) מותר העומר; ה) שיירי מנחות ישראל; ו) שתי הלחם; ז) לחם הפנים; ח) לוג שמן של מצורע^[47]. וחמש מתנות אין אוכלים אותם אלא בירושלים, לפנים מחומת העיר^[48]: א) חזה ושוק של שלמים; ב) המורם מן התודה; ג) המורם מאיל נזיר; ד) בכור בהמה טהורה; ד) הביכורים^[49]. וחמש מתנות אין זוכים בהם מן התורה אלא בארץ-ישראל* בלבד^[50]: א) תרומה; ב) תרומת מעשר; ג) חלה; ד) ראשית הגז; ה) שדה אחוזה^[51]. וחמש מתנות זוכים בהם בין בארץ בין בחוץ-לארץ*^[52]: א) המתנות^[53]; ב) פדיון הבן; ג) פטר חמור; ד) גזל הגר; ה) החרמים^[54]. ומתנה אחת זוכים בה מן המקדש^[55] היא עורות העולות, והוא הדין לשאר עורות קדשי הקדשים^[56].

על מיני מתנות הכהונה שבמקדש, עי' להלן: במקדש. על מיני מתנות הכהונה שבירושלים, עי' להלן: בירושלים. על מיני מתנות הכהונה שבגבולין, עי' להלן: בגבולין.

שכר המקיים ועונש העובר

עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו בכלל-ופרט-וכלל*^[57], לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה^[58], כלל, זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש^[59], פירט כל מתנה בפני עצמה - שנאמר שם: כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם וגו' קדש קדשים לך הוא ולבניך^[60] - כל תרומֹת הקדשים^[61], חזר וכלל^[62], לחייב על הכלל ולחייב על הפרט, ליתן שכר לכלל וליתן שכר לפרט, העובר עליהם כעובר משם כלל והעובר עליהם כעובר משם פרט^[63]. המקיימם, כאילו מקיים כלל ופרט וכלל, כל העובר עליהם כאילו עובר על כלל ופרט וכלל^[64], שכל המקיימם כאילו קיים כל התורה כולה, שניתנה לדרוש בכלל ופרט וכלל^[65].

עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו בברית מלח^[66], שנאמר בסוף פרשת מתנות כהונה: ברית מלח עולם היא לפני ה' לך ולזרעך אתָּך^[67]. המקיימם כאילו מקיים ברית מלח^[68], כאילו קיים כל הקרבנות שניתנה בהן ברית מלח^[69], כל העובר עליהם, כאילו עובר על ברית מלח^[70].

כהן שאינו מודה

על כל מתנות הכהונה נכרתה ברית לאהרן^[71], וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק בכהנים ואין נותנים לו מתנה מהן^[72].

ברכת המצוות

עשרים וארבע מתנות כהונה אין מברכים על נתינתם לכהן, משום שאינו נותן ישראל לכהן משלו כלום, שיברך "לתת לכהן", אלא ה' הוא שנותן לכהנים^[73], שכהנים משולחן גבוה זוכים^[74], שנאמר: ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומֹתָי^[75], וכיון ששל ה' הם, אין מברכים עליהם^[76].

כהן^[77], האוכל מתנה שיש בה קדושה - דהיינו קדשי המקדש ותרומה ותרומת מעשר וחלה ובכורים שאסורים לישראל^[78] - מברך: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול כך וכך^[79], אבל מתנות בהמה וראשית הגז ופדיון הבן ופטר חמור וגזל הגר שאין בהם קדושה, שמותרים לישראל אין בהם ברכה לכהן על אכילתם והנאתם^[80].

לישראל

אסור לישראל לאכול ממתנות כהונה, אלא ברשות כהן^[81].

המזיק מתנות כהונה - שהשליכם לאש או לים קודם שנתנן לכהן^[82] - או שאכלן - אף על פי שאינו רשאי^[83] - פטור מלשלם^[84]. ונחלקו לשונות התלמוד: א) ללשון הראשון הטעם, משום שנאמר: וזה יהיה משפט הכהנים^[85], וזה, משמע בעודן קיימות חייב ליתנן, אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומים^[86], ואפילו בדיני שמים אינו חייב^[87]. ב) וללשון השני הטעם, משום שהוא ממון-שאין-לו-תובעים*^[88], אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין, שהוא יכול לומר: לכהן אחר אני נותנן ולא לך^[89]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלטעם זה, אינו חייב רק משום שאינו יכול לתובעו בדיינים, אבל בדיני שמים חייב^[90]. ויש סוברים שאף לטעם זה אינו חייב בדיני שמים^[91].

להלכה פסקו ראשונים שאם אכל מתנות כהונה או הזיקן או מכרן, אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע^[92], ומכל מקום חייב בדיני שמים^[93], שיש להחמיר כלשון השני^[94].

יש מהאמוראים הסובר שאסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה, והאוכל ממנה כאילו אוכל טבל*^[95], שלדעתו אנו למדים גזרה-שוה* "נתינה" נתינה" מתרומה^[96]. ואין הלכה כמותו^[97], ומותר לאכול מבשר בהמה קודם שיפריש מתנות^[98], שאינה דומה לטבל, שהרי מתנות כהונה מובדלים^[99].

במקדש

עשר מתנות כהונה במקדש^[100], ניתנו להם בתוך עזרה* לאוכלם שם^[101] לפנים מן הקלעים^[102], שבמשכן היו קלעים היקף לחצר אהל מועד, ובמקום הקלעים היתה חומת העזרה בבית עולמים^[103]:

חטאת בהמה

א) חטאת* בהמה^[104] ניתנת לכהנים^[105], שנאמר בסדר מתנות כהונה: זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וגו' ולכל חטאתם וגו' קדש קדשים לך הוא ולבניך^[106].

החטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה^[107]. אם משום שנאמר שם: כל זכר יאכל אֹתו^[108]. או משום שנאמר: הכהן המחטא אֹתה יאכלנה^[109], להוציא נשים שאינן ראויות לחיטוי^[110].

החטאת אינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים^[111], שנאמר: במקום קדש תאכל בחצר אהל מועד^[112], ונאמר: ולכל חטאתם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו^[113].

מדין תורה החטאת נאכלת ליום ולילה^[114], עד עמוד-השחר*^[115], שנאמר: ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, לא יניח ממנו עד בֹּקר^[116], זבח, לרבות חטאת ואשם^[117]. או שביום קרבנו יאכל^[118], כל הקרבנות במשמע, ואף שלמי ציבור ושיירי מנחות, חוץ מן השלמים שפירש בהם הכתוב, ובכור* ומעשר הדומים להם^[119]. וכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמרו חכמים שאינה נאכלת אלא עד^[120] חצות* הלילה^[121].

על פרטי דיני החטאת*, ע"ע.

אשם ודאי

ב) אשם*^[122] ודאי^[123], דהיינו אשם-גזלות*, אשם-מעילות*, אשם-שפחה-חרופה*, אשם-נזיר*, אשם-מצֹרע*^[124], ניתן לכהנים^[125], שנאמר בסדר מתנות כהונה: זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וגו' ולכל אשמם וגו' קדש קדשים לך הוא ולבניך^[126].

האשם אינו נאכל אלא לזכרי כהונה^[127], שנאמר: לכל אשמם וגו' כל זכר יאכל אֹתו^[128].

האשם נאכל לפנים מן הקלעים^[129], שנאמר: לכל אשמם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו^[130].

מדין תורה האשם נאכל ליום ולילה^[131], עד עמוד-השחר*^[132], שנאמר: ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, לא יניח ממנו עד בֹּקר^[133], זבח, לרבות חטאת ואשם^[134]. או שביום קרבנו יאכל^[135], כל הקרבנות במשמע, ואף שלמי ציבור ושיירי מנחות, חוץ מן השלמים שפירש בהם הכתוב, ובכור* ומעשר הדומים להם^[136]. וכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמרו חכמים שאינו נאכל אלא עד^[137] חצות* הלילה^[138].

על פרטי ודיני האשמות, ע"ע אשם-גזלות*, אשם-מעילות*, אשם-נזיר*, אשם-מצֹרע*, אשם-שפחה-חרופה*. וע"ע אשם שנתק לרעיה.

כבשי עצרת

ג) זבחי שלמי ציבור^[139], דהיינו כבשי-עצרת*^[140], ניתנים לכהנים^[141], שנאמר בהם: קדש יהיו לה' לכהן^[142], ודרשו: קנאם השם ונתנם לכהן^[143].

כבשי עצרת אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה^[144], שנאמר: ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים^[145], סמך אותם הכתוב לחטאת*^[146], מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה^[147], אף זבחי שלמי ציבור כן^[148]. או משום שנאמר במנחה וחטאת ואשם: בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אֹתו^[149], לימד על שלמי ציבור שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה^[150], שנאמר בסוף הפסוק: קדש יהיה לך^[151], לרבות שלמי ציבור, שנאמר בהם: קדש יהיו לה' לכהן^[152]. או משום שנאמר: זאת התורה לעלה למנחה וגו' ולזבח השלמים^[153], מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה^[154], אף שלמי ציבור כן^[155].

כבשי עצרת נאכלים לפנים מן הקלעים^[156], שסמך אותם הכתוב לחטאת, שנאמר: ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים^[157], לומר לך שדינם כחטאת שאין נאכלים אלא לפנים מן הקלעים^[158].

מדין תורה כבשי עצרת נאכלים ליום ולילה^[159], עד עמוד-השחר*^[160], שנאמר: ביום קרבנו יאכל^[161], כל הקרבנות במשמע, ואף שלמי ציבור ושיירי מנחות, חוץ מן השלמים שפירש בהם הכתוב, ובכור* ומעשר הדומים להם^[162]. וכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמרו חכמים שאינו נאכל אלא עד^[163] חצות* הלילה^[164].

על פרטי ודיני כבשי-עצרת*, ע"ע.

חטאת העוף

ד) חטאת-העוף*^[165] ניתנת לכהנים^[166], שנאמר בסדר מתנות כהונה: זה יהיה לך מקדש הקדשים וגו' ולכל חטאתם^[167], לרבות חטאת העוף^[168], והוצרכו לרבות חטאת העוף, שאף על פי שבמליקתה נעשית נבלה*, הותרה לכהנים^[169].

חטאת העוף אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, ונאכלת לפנים מן הקלעים ליום ולילה עד חצות^[170], שדינה כבשר חטאת הבהמה^[171].

על פרטי ודיני חטאת-העוף*, ע"ע.

אשם תלוי

ה) אשם-תלוי*^[172], דהיינו מי שבא על ספק כרת שלא נודע לו שעבר ודאי שיביא חטאת^[173], ניתן לכהנים^[174], ונאכל לפנים מן הקלעים^[175], לזכרי כהונה, ליום ולילה^[176], שדינו כשאר אשמות^[177].

על פרטי ודיני אשם-תלוי*, ע"ע.

לוג שמן של מצורע

ו) לוג-שמן-של-מצורע*^[178], דהיינו שיירי השמן שבלוג הנשארים מיציקת הכהן^[179], ניתן לכהנים^[180]. אם משום שנאמר בסדר מתנות כהונה: זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם וגו' קדש קדשים לך הוא ולבניך^[181], ודרשו: כל קרבנם, לרבות לוג שמן של מצורע^[182], שהוא בכלל קרבן^[183], שהרי קרוי קרבן^[184], שנאמר: והקריב אֹתו לאשם ואת לֹג השָּׁמן^[185], וצריך לימוד מיוחד, שהייתי חושב שמכיון שכתוב: מן האש^[186], אין לוג שמן בכלל^[187], שאינו מותר מן האש^[188], שדבר שממנו לאישים הוא ששיריים לכהנים^[189], שהוא נותר מן האש^[190], אבל לוג שאין ממנו לאישים^[191], שלא עלה לאישים כלל^[192], לא יהיה לכהן, לכן כתב: לכל קרבנם^[193]. או שהלימוד הוא ממה שנאמר: קדש קדשים^[194], לרבות לוג שמן של מצורע^[195]. או משום שהוקש^[196] הלוג לאשם^[197], הניתן לכהנים^[198].

לוג שמן של מצורע נאכל לזכרי כהונה^[199], אם משום שנאמר בכתוב ממנו למדים נתינתו לכהנים - לסוברים כן^[200] - כל זכר יאכל אֹתו^[201], או משום שהוקש לאשם^[202], הנאכל לזכרי כהונה^[203].

לוג שמן של מצורע נאכל לפנים מן הקלעים^[204], שהרי הוקש^[205] לאשם*^[206], הנאכל לפנים מן הקלעים^[207].

לוג שמן של מצורע נאכל ליום ולילה עד חצות^[208].

על פרטי ודיני לוג-שמן-של-מצורע*, ע"ע.

שתי הלחם

ז) שתי-הלחם*^[209] ניתן לכהנים^[210], שנאמר בשתי הלחם: מנחה חדשה^[211], ונאמר בלחם-הפנים*: והיתה לאהרן ולבניו ואכלֻהו במקום קדש^[212], המנחה הזאת תהיה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה היא^[213].

שתי הלחם נאכל לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה^[214], שדינו כדין לחם הפנים^[215], שאינו נאכל אלא לפנים מן הקלעים^[216], לזכרי כהונה^[217].

מדין תורה שתי הלחם נאכלים ליום ולילה^[218], עד עמוד-השחר*^[219], שנאמר: ביום קרבנו יאכל^[220], כל הקרבנות במשמע, ואף שלמי ציבור ושיירי מנחות, חוץ מן השלמים שפירש בהם הכתוב, ובכור* ומעשר הדומים להם^[221], או שדין שתי הלחם כדין מנחה^[222], שנאמר בה: כחטאת וכאשם^[223]. וכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמרו חכמים שאינו נאכל אלא עד^[224] חצות* הלילה^[225].

על פרטי ודיני שתי-הלחם*, ע"ע.

לחם הפנים

ח) לחם-הפנים*^[226] ניתן לכהנים^[227], שנאמר בו: והיתה לאהרן ולבניו^[228].

לחם הפנים אינו נאכל אלא לפנים מן הקלעים^[229]. אם משום שנאמר: ואכלֻהו במקום קדוש^[230], דהיינו לפנים מן הקלעים^[231]. או משום שנאמר לגבי קדשי-קדשים* הנאכלים: בקדש הקדשים תאכלנו^[232], ודרשו: כל קרבנם, לרבות לחם הפנים^[233].

לחם הפנים אינו נאכל אלא לזכרי כהונה^[234], שנאמר בו: והיתה לאהרן ולבניו ואכלֻהו^[235]. או משום שנאמר בסדר מתנות כהונה: זה יהיה לך מקדש הקדשים וגו' כל קרבנם וגו' כל זכר יאכל אֹתו^[236], ודרשו: כל קרבנם, לרבות לחם הפנים^[237].

לחם הפנים נאכל ליום ולילה^[238], כלומר, ביום השבת של סילוקו ובלילה שלאחריו^[239], כשאר קדשי-קדשים* הנאכלים^[240], שנאמר בו: ואכלֻהו וגו' כי קדש קדשים הוא מאשי ה'^[241], ומוסב על הלחם, שהוא לשון זכר^[242], ומזה שקרא אותו "קדש קדשים" יש ללמוד שזמן אכילתו כאכילת קדשי קדשים^[243]. ויש ראשונים ואחרונים שנראה מדבריהם, שלחם הפנים אינו נאכל אלא ביום השבת בלבד^[244], שנאמר: ביום השבת ביום השבת יערכנו^[245], שלדעתם עיקר המצוה היא סידור הלחם על השלחן^[246]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שזמן אכילת לחם הפנים הוא כל השבוע שלאחר סילוקו^[247], וביארו אחרונים בדעתם, שכשם שדינו של הלחם לשהות על השלחן משבת ועד שבת, כך גם זמן אכילתו הוא משבת ועד שבת^[248].

על פרטי ודיני לחם-הפנים*, ע"ע.

שיירי מנחות

ט) שיירי מנחות*^[249] של יחיד^[250] מישראל^[251], מנחת-נדבה* ומנחת-חוטא* ומנחת-סוטה*^[252], הנותר לאחר הקמיצה*^[253], ניתנות לכהנים^[254], אפילו במנחה שלא נזכר בכתוב במפורש שנאכלת^[255], שכן נאמר: וזאת תורת המנחה הקרב אֹתה בני אהרן וגו'^[256], והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו^[257], ודרשו: וזאת תורת^[258], משמע תורה אחת לכל המנחות, שכל מנחה הנקמצת נאכלים השירים לכהנים^[259]. למנחת סוטה בא לימוד מיוחד, שנאמר בסדר מתנות כהונה: לכל מנחתם^[260], לרבות מנחת הקנאות^[261], שהייתי חושב שמכיון שנאמר: ואכלו אֹתם אשר כֻּפר בהם^[262], דבר שיש בו כפרה נאכל ושאין בו כפרה אינו נאכל^[263], ומנחת קנאות באה לברר עוון^[264], ולא לכפרה, לא יהיו שייריה נאכלים^[265].

שיירי מנחות אינן נאכלות אלא לפנים מן הקלעים^[266], שנאמר: בחצר אהל מועד יאכלוה^[267], ונאמר: לכל מנחתם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו^[268].

שיירי מנחות אינן נאכלות אלא לזכרי כהונה^[269], שנאמר בסדר מתנות כהונה: לכל מנחתם וגו' כל זכר יאכל אותו^[270].

מדין תורה שיירי מנחות נאכלים ליום ולילה^[271], עד עמוד-השחר*^[272], שנאמר: ביום קרבנו יאכל^[273], כל הקרבנות במשמע, ואף שלמי ציבור ושיירי מנחות, חוץ מן השלמים שפירש בהם הכתוב, ובכור* ומעשר הדומים להם^[274]. וכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמרו חכמים שאינה נאכלת אלא עד^[275] חצות* הלילה^[276].

על פרטי ודיני שיירי המנחות*, ע"ע מנחות. על מנחת כהן, הנשרפת כולה על גבי המזבח, ע"ע הנ"ל.

שיירי העומר

י) שיירי העֹמר*^[277], דהיינו שיירי מנחת העומר הנקמצת^[278], ניתנים לכהנים^[279], שכן נאמר: וזאת תורת המנחה הקרב אֹתה בני אהרן וגו'^[280], והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו^[281], ודרשו: וזאת תורת^[282], משמע תורה אחת לכל המנחות, שכל מנחה הנקמצת נאכלים השירים לכהנים^[283]. ובא לימוד מיוחד על זה, שנאמר בסדר מתנות כהונה: זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וגו' לכל מנחתם וגו' קדש קדשים לך הוא ולבניך^[284], ודרשו: לכל מנחתם, לרבות מנחת עומר ומנחת הקנאות^[285], שהייתי חושב שמכיון שנאמר: ואכלו אֹתם אשר כֻּפר בהם^[286], דבר שיש בו כפרה נאכל ושאין בו כפרה אינו נאכל^[287], ומנחת העומר אינה באה לכפר אלא להתיר חדש*^[288], לא יהיו שייריה נאכלים^[289].

שיירי העומר נאכלים לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה, ליום ולילה עד חצות^[290], שדינם כשיירי שאר מנחות^[291].

על מצות אכילת בשר הקרבנות הנאכלות לכהנים והמנחות הנאכלות לכהנים, ע"ע אכילת קדשים. על פרטי ודיני העֹמר*, ע"ע. על מנחות ציבור, שאין בהם מנחה הנקמצת מלבד מנחת העומר, ע"ע מנחות.

בירושלים

ארבע מתנות כהונה בירושלים^[292], הנאכלים ומתחלקים לכל העיר^[293]:

בכור

א) הבכורות^[294], דהיינו בכור בהמה טהורה^[295], ניתן לכהנים^[296], ונאכל להם^[297], שנאמר בסדר מתנות כהונה: אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה וגו', ובשרם יהיה לָּך^[298].

הבכור נאכל בכל העיר ירושלים^[299]. אם משום שנאמר: והבאתם שמה וגו' ובכֹרֹת בקרכם וצאנכם^[300], והכתוב לא קבע בו מחיצות עזרה, אלא: והבאתם שמה, היינו לירושלים, הרי שנאכל בכל העיר^[301]. או שכיון שהקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים, שנאמר לגבי הבכור בסדר מתנות כהונה: ובשרם יהיה לָּך כחזה התנופה ושוק הימין^[302], נאכל בכל העיר כמותם^[303]. שבשלמים נאמר: ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור^[304], לא נאמר "במקום קדוש", שהיא העזרה, אלא "טהור", שמשמעו שטהור במקצתו, והוא מחנה ישראל שאין מצורעים נכנסים לשם וזבים נכנסים לשם^[305], וכנגד מחנה ישראל שבמדבר היא כל ירושלים^[306].

הבכור נאכל גם לנשיהם ולעבדיהם של הכהנים^[307], שנאמר לגבי הבכור בסדר מתנות כהונה: ובשרם יהיה לָּך כחזה התנופה ושוק הימין^[308], וחזה ושוק של שלמים נאכלים לנשיהם ולעבדיהם^[309], שנאמר: ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו וגו' ובניך ובנתיך אתך^[310], ונאמר: וזה לך תרומת מתנם לכל תנופת בני ישראל לך נתתים ולבניך ולבנתיך אתך^[311], ונאמר: כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנתיך אתך^[312]. ונאמר בבכור: לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אתה וביתך^[313]. והנאכלים לכוהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה^[314]. ויש מהראשונים שכתב שאין הבכור נאכל אלא לזכרי כהונה^[315].

הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד^[316]. אם משום שנאמר לגבי הבכור בסדר מתנות כהונה: ובשרם יהיה לָּך כחזה התנופה ושוק הימין^[317], אם משום שהקישם הכתוב לחזה ושוק של שלמים, מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד - שנאמר: ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל וגו' ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה^[318] - אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד^[319]. או משום שנאמר בבכור: לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה^[320], יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו, לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד^[321], שאם שוחטו ביום אחרון לשנתו, כמצוותו, יכול לאכלו אותו היום ויום המחרת שהוא משנה שניה, דהיינו שני ימים^[322].

על פרטי ודיני בכור-בהמה-טהורה*, ע"ע.

ביכורים

ב) הבכורים*^[323], ניתנים לכהנים^[324]. ומספר לימודים לדבר: א) נאמר: וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה^[325], וכי תרומה מקריבים לכהן, מה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, לפי שהוא אומר: ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך^[326], אבל לא שמענו מה יעשה בהם, תלמוד לומר: אשר יקריבו לכהן לו יהיה^[327], בא הכתוב ולימד על הביכורים שיהיו נתונים לכהנים^[328]. ב) נאמר בסדר מתנות כהונה: בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה^[329], בא הכתוב ולימד על הביכורים שיהו נתונים לכהן^[330]. ג) נאמר שם: וזה לך תרומת מתנם לכל תנופֹת בני ישראל לך נתתים^[331], להביא את הדבר הטעון תנופה*^[332], וביכורים טעונים - לסוברים כן^[333], וכן הלכה^[334] - תנופה^[335]. ד) נאמר בפרשת בכורים: ולקח הכהן הטנא מידך^[336]. ה) הביכורים נקראים תרומה, שנאמר: תרומת ידכם^[337], ופירשו: אלו הביכורים^[338], שנאמר בהם "יד": ולקח הכהן הטנא מידך^[339], ולכן כשם שתרומה לכהן אף בכורים לכהן^[340].

הביכורים אינם נאכלים אלא בירושלים^[341], שנאמר: לא תוכל לאכֹל בשעריך וגו' ותרומת ידך^[342], ותרומת ידך הם הביכורים^[343].

הביכורים נאכלים לכהנים, לזכרים ולנקבות, שדינם כקדשים-קלים*, שעליהם נאמר: לך נתתים ולבניך ולבנֹתיך אתך לחֹק עולם^[344]. ואף על פי כן אין ניתנים אלא לזכרי כהונה, שהרי לאנשי משמר הם^[345].

על פרטי ודיני אכילת-בכורים*, ע"ע. על פרטי ודיני הבאת הבכורים*, ע"ע.

המורם משלמים

ג) המורם מן התודה*^[346], דהיינו חזה-ושוק* וארבעה לחמי-תודה*^[347], והמורם מאיל-נזיר*^[348], דהיינו חזה ושוק וזרוע בשלה של איל נזיר ושני לחמיו^[349], ניתנים לכהנים^[350], שנאמר בתודה: והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזֹּרק את דם השלמים לו יהיה^[351], מארבעת מינים חלות ורקיקים ורבוכה וחמץ^[352], אחת מכל מין^[353]. ונאמר באיל נזיר: ולקח הכהן את הזרֹע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד וגו' והניף אותם הכהן וגו' קדש הוא לכהן^[354]. אף חזה ושוק של שאר שלמים ניתנים לכהנים, שנאמר: וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו' והיה לאהרן ולבניו לחק עולם^[355], ונאמר: והיה החזה לאהרן ולבניו, ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם וגו' ואתן אתם לאהרן הכהן ולבניו^[356], ובכלל מתנת כהונה זו הם^[357], וכלל במתנה זו כל המורם מהשלמים, שאף תודה ואיל נזיר שלמים הם^[358].

המורם מהשלמים נאכל בכל העיר ירושלים^[359], וכן המורם מהתודה ואיל נזיר נאכלים בכל העיר ירושלים^[360], שנאמר: ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור^[361], לא נאמר "במקום קדוש", שהיא העזרה, אלא "טהור", שמשמעו שטהור במקצתו, והוא מחנה ישראל שאין מצורעים נכנסים לשם וזבים נכנסים לשם^[362], וכנגד מחנה ישראל שבמדבר היא כל ירושלים^[363], ובכלל חזה ושוק של שלמים שבפסוק זה, אף תודה ואיל נזיר, שכולם שלמים גמורים הם^[364].

המורם מהתודה ואיל נזיר נאכל לכהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם^[365], שנאמר בסדר מתנות כהונה: כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנֹתיך^[366], וכל הנאכלים לכוהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה^[367]. וכן החזה והשוק המורם מהשלמים נאכל לכהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם^[368], שנאמר: ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו וגו' ובניך ובנֹתיך אתָּך^[369], ונאמר: וזה לך תרומת מתנם לכל תנופֹת בני ישראל לך נתתים ולבניך ולבנֹתיך^[370].

המורם מהשלמים נאכל לשני ימים ולילה אחד ^[371], דהיינו יום הזביחה וכל הלילה וכל יום המחרת, עד שתשקע החמה^[372], שנאמר: ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל וגו' ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה^[373], נמצאת למד שהם נאכלים לשני ימים ולילה אחד, בין חלק הכהנים בין חלק הבעלים^[374].

המורם מתודה ואיל נזיר נאכל ליום ולילה^[375], שנאמר: ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר^[376], שלמיו, לרבות שלמי נזיר^[377]. מדין תורה התודה ואיל נזיר נאכלים עד עמוד-השחר*^[378], שנאמר: עד בקר^[379], דהיינו עד שיעלה עמוד השחר, והוא מביאם לידי נותר*^[380], אבל אמרו חכמים שלא יאכל אלא עד חצות* הלילה, כדי להרחיק את האדם מן העבירה^[381].

על פרטי ודיני המורם מאיל-נזיר*, ע"ע איל נזיר^[382] וע' אכילת קדשים^[383]. על פרטי ודיני חזה-ושוק* המורמים מהשלמים, ע"ע חזה ושוק. על פרטי ודיני המורם מהתודה*, ע"ע תודה.

עורות קדשים

ד) עורות-קדשים*^[384], דהיינו עורות קדשי-קדשים*^[385], עורות עֹלה* וחטאות^[386] ואשמות^[387], ניתנים לכהנים^[388]. דין זה נזכר בכתוב רק לגבי העולה: עור העֹלה אשר הקריב לכהן לו יהיה^[389]. ומספר דרשות מצינו לריבוי עולה וחטאת* ואשם*: א) אין לי אלא עור העולה, עורות קדשי-קדשים* מנין, תלמוד לומר: אשר הקריב^[390], שהוא יתר, שהרי אמר: והכהן המקריב את עֹלת איש^[391], ואם כן לא היה צריך לומר אלא "עור העולה לו יהיה", ואמר "אשר הקריב", לומר עור העולה ועור אשר הקריב, עור הדומה לעולה שהוא קדשי קדשים^[392]. יכול שאני מרבה אף עורות קדשים קלים^[393], ש"אשר הקריב" הכל במשמע^[394] תלמוד לומר: "העֹלה"^[395], בה' הידיעה^[396], שנראה שהיא ידועה לקדשי קדשים^[397], מה עולה מיוחדת קדשי קדשים יצאו קדשים קלים^[398]. ב) הדבר נלמד בקל-וחֹמר*, ומה אם עולה שלא זכו בבשרה זכו בעורה, קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שיזכו בעורה^[399]. ואין לפרוך הקל וחומר ולומר: מזבח יוכיח^[400], שזכה בבשר העולה ולא זכה בעורה^[401], ואף אתה אל תתמה בקדשי קדשים שאף על פי שזכו כהנים בבשרם לא יזכו בעורם^[402], אין זו הוכחה, שאין למזבח עור בכל מקום^[403], אבל לכהנים מצינו שזכו בעור העולה, וקל וחומר שיזכו בעורות קדשי קדשים^[404]. ג) אין צורך ללימוד מיוחד בקדשי קדשים^[405], שלא הוצרכו ללימוד מיוחד אלא לעור העולה בלבד^[406], שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר^[407], פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הם ועורותיהם נשרפים עמהם^[408], חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור מתנה לכהן, רצו מפשיטים אותם, לא רצו אוכלים אותם על גבי עורם, קדשים קלים לבעלים, רצו מפשיטים אותם, רצו אוכלים אותם על גב עורם, אבל עולה נאמר בה: והפשיט את העֹלה ונתח אֹתה לנתחיה^[409], יכול לא יהו הכהנים זכאים בעורה^[410], תלמוד לומר: עור העֹלה אשר הקריב לכהן לו יהיה^[411].

עורות קדשים נחשבים בין מתנות הכהונה של ירושלים, ואינם נחשבים בין מתנות הכהונה של הגבולין, אף על פי שיכול להוליכם לכל מקום שירצה^[412], שאינם מתחלקים אלא במקדש^[413], ומכל מקום אינם נחשבים בין מתנות הכהונה של המקדש, שלא מנה שם אלא המתנות הנפסלות ביוצא*^[414].

על פרטי ודיני עורות-קדשים*, ע"ע.

בגבולין

עשר מתנות כהונה בגבולין^[415], שנותנים להם בכל ערי ישראל^[416]:

תרומה

א) תרומה^[417] - דהיינו תרומה-גדולה* - ניתנת לכהנים^[418], שנאמר: בסדר מתנות כהונה: כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים^[419], דהיינו תרומה גדולה^[420], שהיא ראשית לכל המתנות^[421], וזאת התרומה נקראת "ראשית", כמו שאמר: ראשית דגנך תירֹשך ויצהרך^[422]. ובמקום אחר נאמר: ראשית דגנך תירֹשך ויצהרך וגו' תתן לו^[423], היא תרומה גדולה^[424].

התרומה אין זוכים בה מן התורה אלא בארץ-ישראל*^[425], ונאכלת לכהנים, בין גדולים בין קטנים, בין זכרים בין נקבות^[426], שהרי אמרה תורה: ובת כהן וגו' ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל^[427]. ואף לעבדים כנעניים^[428] של כהנים^[429], שנאמר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו^[430]. התרומה נאכלת אף לבהמת הכהן^[431], שנאמר שם: קנין כספו^[432].

על פרטי ודיני אכילת-תרומה*, ע"ע. על פרטי ודיני תרומת-גדולה*, ע"ע.

תרומת מעשר

ב) תרומת-מעשר*^[433] ניתנת לכהנים^[434], שכן היא בכלל התרומה^[435], וכן דרשו: כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן^[436], זו תרומה ותרומת מעשר^[437], וכן את "ראשית דגנך"^[438], פירשו: תרומה גדולה ותרומת מעשר^[439].

תרומת מעשר אין זוכים בה מן התורה אלא בארץ-ישראל*^[440], ונאכלת לכהנים, בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות, הם ועבדיהם הכנענים ובהמתם^[441], כדין התרומה הגדולה^[442].

על פרטי ודיני תרומת-מעשר*, ע"ע.

חלה

ג) חלה*^[443] ניתנת לכהנים^[444], שנאמר: מראשית ערִסֹתיכם תתנו לה' תרומה^[445], ונאמר בסדר מתנות כהונה: ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים^[446], ודרשו: לה', זו חלה^[447], שנאמר בה: תתנו לה' תרומה^[448]. או לפי שכתוב: תתן לו^[449].

החלה היא קודש, ואין אוכלים חלה של ארץ ישראל אלא בארץ ישראל^[450].

על פרטי ודיני חלה*, ע"ע הפרשת חלה וע' חלה.

ראשית הגז

ד) ראשית-הגז*^[451] מהכבשים^[452] ניתן לכהן^[453], שנאמר: וזה יהיה משפט הכהנים וגו' וראשית גז צאנך תתן לו^[454].

ראשית הגז, נחלקו בו תנאים ואמוראים וראשונים להלכה, אם נוהג אף בחוץ-לארץ, או בארץ-ישראל* בלבד, ועל כך ע"ע ראשית הגז.

על פרטי ודיני ראשית-הגז*, ע"ע.

זרוע ולחיים וקיבה

ה) זרוע-ולחיים-וקבה*^[455] מכל בהמה שחוטה^[456], ניתנים לכהנים^[457], שנאמר: וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה^[458].

בזרוע ולחיים וקיבה זוכים הכהנים בכל מקום^[459], ואף בחוץ-לארץ*^[460].

נותנים הזרוע והלחיים והקיבה אף לכהנת, אפילו היא נשואה לישראל^[461], והנותנם לבעלה ישראל קיים מצות נתינה^[462].

על פרטי ודיני זרוע-ולחיים-וקבה*, ע"ע. על צורת אכילת הזרוע ולחיים וקיבה, ע"ע הנ"ל: האכילה.

פדיון הבן

ו) פדיון-הבן*^[463], שמצוה לפדות הבכור לאמו הישראלית בחמישה סלעים^[464] ולתת כסף הפדיון לכהן^[465], שנאמר בסדר מתנות כהונה: אך פדֹה תפדה את בכור האדם^[466], ונאמר שם: כל פטר רחם וגו' באדם ובבהמה יהיה לך^[467], וכתוב זה לאהרן נאמר, כשיהיה לך הפדיון אז בנו פדוי^[468].

בפדיון הבן, אם מקבלות נקבות הכהנים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו אלא לזכרי כהונה^[469], שכן נאמר בו ונתת הכסף לאהרן ולבניו^[470], והיכן שכתוב "אהרן ובניו" ממעט הנקבות^[471]. ויש סוברים שפדיון הבן ניתן אף לנקבות הכהנים^[472], ואף בת כהן שנישאה לישראל נוטל בעלה עבורה פדיון הבן^[473].

בפדיון הבן זוכים הכהנים בכל מקום^[474], ואף בחוץ-לארץ*^[475].

על פרטי ודיני פדיון-הבן*, ע"ע.

פטר חמור

ז) פטר-חמור*^[476], מי שיש לו חמורה שבכרה, פודהו בשה מן הכבשים או מן העיזים^[477], ונותנהו לכהן^[478], שנאמר בסדר מתנות כהונה: אך פדֹה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה^[479], ולמי שזה ניתן - שהכהן זוכה בפדיון הבן^[480] - זה ניתן^[481].

ואינו ניתן אלא לזכרי כהונה - כפי הדין בפדיון הבן, לסוברים כן^[482] - שדין הבכורות כולן שווה, לזכרים ולא לנקבות^[483], שהוקש^[484] פטר חמור לפדיון הבן^[485].

בפטר חמור זוכים הכהנים בכל מקום^[486], ואף בחוץ-לארץ*^[487].

חרמים

ח) חרמים*^[488], דהיינו האומר: נכסים אלו חרם לכהן^[489], ניתנים לכהנים^[490], שנאמר: כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו^[491], או משום שנאמר: כל חרם בישראל לך יהיה^[492]. יש הסוברים שאף המחרים סתם ולא פירש אם לכהנים או לבדק-הבית*, החרם ניתן לכהנים, ועל כך ע"ע חרמים^[493].

בחרמים זוכים הכהנים בכל מקום^[494], ואף בחוץ-לארץ*^[495].

על פרטי ודיני חרמים*, ע"ע.

שדה אחוזה

ט) שדה-אחוזה*^[496], והיא שדה שירשה אדם ממורישיו^[497], המקדישה ולא נגאלה^[498] והגיע יובל - ראשון, לסוברים כן^[499], וכן הלכה^[500]. או יובל אחר שיגאלנה אחר, לסוברים כן^[501] - הרי היא אחוזה לכהנים^[502], שנאמר: והיה השדה בצֵאתו ביֹּבל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחֻזתו^[503].

על פרטי ודיני שדה-אחוזה*, ע"ע.

גזל הגר

י) גזל-הגר*^[504], דהיינו הגוזל את הגר וכפר בו הגזלן ונשבע על שקר, ומת הגר ואין לו יורשים, והודה הגזלן, שהרי זה חייב לשלם הקרן והחומש לכהנים של אותו משמר^[505], ומביא את אשמו^[506] ואחר כך יתכפר לו^[507], שנאמר: ואם אין לאיש גֹּאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפֻּרים אשר יכֻפר בו עליו^[508], וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים - שהרי כל אדם מישראל אפילו אין לו בנים או אחים יש לו קרוב עד יעקב אבינו והקרוב קרוב יורש^[509] - אלא בגזל הגר שמת ואין לו יורשים הכתוב מדבר^[510], ואשם זה האמור כאן הוא הקרן^[511], היינו הגזלה או דמיה^[512], והמושב האמור כאן זה החומש^[513], ובנשבע לשקר והודה הדברים אמורים, שנאמר באותה פרשה: למעול מעל בה' וגו' והתודו את חטאתם וגו'^[514], ולמעול מעל בה' היא שבועת שקר^[515], והתודו זו הודאה^[516].

בגזל הגר זוכים הכהנים בכל מקום^[517], ואף בחוץ-לארץ*^[518], שניתן לכהן שבמשמר אף מחוץ לירושלים^[519]. ויש הסוברים בדעת ראשונים שאינו ניתן אלא בירושלים^[520], ומכל מקום נקרא מתנה שבגבולין לפי שנאכל אחר מתנתו גם בגבולין^[521].

על פרטי ודיני גזל-הגר*, ע"ע.

הערות שוליים