אנציקלופדיה תלמודית:נביא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - אדם המשמיע לעם דברים בשם ה'.

שמו ומהותו

שמו

נביא הוא אדם המשמיע לעם דברים[1] בשם ה'[2]. ונביא הוא לשון דבור ונגזר מלשון ניב שפתים[3], כאמרו: ואהרן אחיך יהיה נביאך[4], היינו שישמיע מה שישים משה בפיו[5]. ועיקר לשון נביא הוא על משמיע דברי ה' שדיבר אליו דוקא, ולא למדבר דברים אחרים, ופעמים שבא בהשאלה גם למדבר דברים אחרים, כמו ואהרן אחיך יהיה נביאך[6]. ויש שכתב שנביא אינו מגזרת ניב שפתיים אלא הוא מגזרת נבא, ועניינו שהוא אדם שה' מגלה לו סודו, כמו: כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים[7].

הנביא נקרא גם רואה[8] או חוזה[9]. ויש שכתב שמי שיראה מראה הנבואה ולא יהיה שליח אל העם יקרא רואה או חוזה, ונביא הוא רק מי שהיה שליח לישראל לדבר להם נבואות ודברי אזהרה[10].

בלשון חכמים פעמים שקראו נביאים בשם כולל לכל מקבל שפע עליון, אבל עיקר שם הנביא הוא שליח אל העם להנהיגם ולהודיעם הדרך בה ילכו[11].

מהותו

הנביא שופע עליו שופע מאת השם[12], למעלה מן השכל הנקרא שפע נבואיי[13], וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו[14]. מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם[15].

הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם[16], וכן בא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה[17]. וכן הנביא בא לומר לבני אדם העתידות הנעלמות מן העין, גם בעניניהם הפרטיים[18], כענין שאול שהלך לשאול את שמואל היכן האתונות שאבדו[19], וגם בענייני הנהגת המדינה[20]. אבל אינו רשאי לשנות או להוסיף דבר על דברי תורה[21]

על מהות הנבואה ודרגותיה, על ההכנות לנבואה, על מעמד הנביא בעת הנבואה, על סוגי הנבואות, ועל ההבדל בין נבואת שאר הנביאים לנבואת משה, ע"ע נבואה. על נביא שקר מהותו ועונשו, ע"ע נביא שקר.

מדותיו

אמר רבי יוחנן אין השכינה שורה אלא על גבור ועשיר וחכם[22] ועניו[23] ובעל קומה[24]. וכולם למדו ממשה[25]: גבור, ממה שכתוב: ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם[26], ושנינו: הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה[27], וכדי לנשאן צריך כח גדול[28]. עשיר למדים ממה שנאמר בלוחות: פסל לך[29] ודרשו: פסולתן שלך יהא[30], שהלוחות היו של סנפירנון שהוא אבן יקרה, ומשה לקח מה שנשאר מהאבן[31]; חכם, למדים ממה שאמרו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר: ותחסרהו מעט מאלהים[32]; עניו, למדים מהכתוב: והאיש משה עניו מאד[33]; ובעל קומה למדים מהכתוב במשה: ויפרוש את האהל על המשכן[34], ואמרו שמשה רבינו פרסו[35], וכתוב עשר אמות ארך הקרש[36], משמע שגבהו של משה היה עשר אמות[37].

גיבור ועשיר, יש מפרשים הדברים כפשוטם שגיבור הוא בעל כח[38] שיהיה אמיץ לבו בגיבורים[39] ולא יפחד ולא ירא[40], כדי שלא יפחד מהמתנגדים לו[41]; ועשיר הוא שיהיה לו ממון הרבה[42] כדי שלא יצטרך לאיש[43], ועוד שיהיה מקובל גם אצל העשירים[44]. ויש מפרשים שגיבור ועשיר הם מעלת המידות הטובות[45], גיבור הוא הכובש את יצרו[46], ועשיר שמח בחלקו[47]. שאין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן[48]. ויש שפירש שעשיר הוא כפשוטו שיהיה לו ממון הרבה, אלא שאינה תנאי לנבואה, אלא היא מעלה שנמשכת ונסבבת מהנבואה, שהנביא זוכה לעשירות[49].

בעל קומה, יש שפרשו כפשוטו שיהיה גבה קומה[50] כדי שיהיה נראה הדור אל ההמון ההדור, ויהיו דבריו נשמעים יותר[51]. ויש שפרשו שיהיה יודע בשיעור קומה ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו[52]. ויש שפרשו שאין צריך שיהיה בעל קומה[53].

יש מהראשונים סוברים שגם בדרך ארעי אינו יכול להתנבא אם אין לו מידות אלו של חכם גבור ועשיר[54]. ויש סוברים שכל זה לענין שתהיה שורה עליו שכינה ויתנבא בקביעות, אבל בדרך מקרה פעם אחת או שתים[55] יכול להתנבא גם ללא מידות אלו[56], ומכל מקום צריך שיהיה חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד[57]. ויש שכתבו שבמתנבא דרך מקרה אין צריך שיהיו בו מידות אלו כלל[58], ומה שאמרו שצריך שיהיה חכם גבור ועשיר הוא רק כדי שיהיה נביא בקביעות, אבל איש אחד או רבים שרצה השם שיתנבאו לפי שעה יכולים להינבא גם ללא מידות אלו[59], ולכן מצינו שהתנבא בלעם, וכן ישראל בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני, כיון שהיה צורך שעה בזה[60]. ויש שכתב שהמתנבא מעצמו צריך להכנות אלו של חכם גיבור ועשיר, אבל כשיהיה שם נביא אמת, תגיע הנבואה באמצעותו גם על הבלתי מוכן[61].

הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא[62], והמדות הרעות הם המחיצות בין השם ובין הנביא, וכל מה שירבה לזכך מידותיו כך תגדל מעלתו בנבואה[63]. ומשה רבינו מעלתו גדולה על שאר הנביאים, מפני שהיו לו מעלות המידות והמעלות השכליות כולן[64].

הלכות שנאמרו בו

כמה הלכות שנינו שנאמרו בנביא:

מקום בית בית המקדש נקבע על פי נביא, כאמור: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו'[65], והיינו על פי נביא[66] שהוא יודיע שזהו המקום הנבחר[67]. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, תלמוד לומר: לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא[68].

מצות בנין בית המקדש[69], ויש מהאחרונים שכתב שבלי מלך ונביא אין מצוה לבנות, אלא שאם יבנוהו יהיה קדוש[70], ויש שמצדד לומר שאף בזמן הזה אם יש אפשרות לבנות בית המקדש מצוה לבנותו[71].

כל תבנית בית המקדש ומדת הבית באורכו ורוחבו ורומו, נמסרו לדוד המלך בכתב, במגילה שמסר לו שמואל הנביא, שנאמר: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל[72]. יש שכתבו שאף לדורות אין לשנות צורת הבנין אלא על פי נבואה[73]. יש שכתב שאף מדות המזבח אין לשנותם אלא על פי נביא[74].

אין מוסיפין על העיר ירושלים, ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד[75].

הלל שאנו אומרים, יש אומרים שנביאים תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה, שלא תבוא על ישראל, וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם[76].

כל הקברות מתפנים חוץ מקבר מלך וקבר נביא, ואם פינו מקומם עובר משום לא תסיג[77].

חכם עדיף מנביא[78], שהנביא צריך אות ומופת לדבריו, אבל החכם אינו צריך לאות ומופת, שהקב"ה נתן לו ממשלה לגזירותיו ולדבריו, שנאמר על פי התורה אשר יורוך[79]. ואמרו בזוהר שהחכם שורה עליו רוח הקודש בכל זמן והנביא לפעמים כן ולפעמים לא[80].

כל העם כשבאים לפני המלך עומדים לפניו ומשתחוים, אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה, שנאמר: הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך[81].

כל הכהנים בזמן הזה, בחזקה הם כהנים, ואינם מיוחסים, ולכן אינם אוכלים אלא בתרומה דרבנן, אבל לא בתרומה ובחלה של תורה. ולא יחזיקום ככהנים מיוחסים לעתיד לבא עד שיתברר יחוסם על פי נביא[82].

כהן גדול קודם לנביא, לפדותו מן השבי, ולהחיותו, ולכל ענין של מעלה וקדושה, אם היו שניהם שוים בחכמה[83].

לענין כבוש רבים - שיש אומרים רק בזה נתקדשה הארץ[84] -, יש אומרים שרק המקומות שכבשם מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, על פי בית דין של שבעים ואחד, ובאורים ותומים, לצורך כל ישראל, נקראים כיבוש רבים[85].

נביא השקר אין דנים אותו אלא בבית דין של שבעים ואחד[86]

אימות נבואתו

אופן האימות

הנביא שחייבים לשמוע לו[87], הוא דוקא כשהתברר שהוא נביא אמת[88], ואפילו העובר על דבריו בדברי הרשות אינו נענש עד שיוחזק[89].

ישנם שני דרכים לברר אמיתת נבואתו: בנתינת אות ומופת על נבואתו[90] כענין שנאמר: ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם[91]; או שיגיד העתיד להיות ויבואו דבריו, ואז נאמן בכל מה שיאמר[92]. וכמו שכתוב: וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'[93]. ומכלל זה נלמד שכדי שתתאמת נבואתו צריך שיבאו כל הדברים שאמר[94]. ויש שכתב שלמדים ממה שנאמר: נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך[95], והכוונה שהנביא שיעמוד לישראל צריך שתתאמת נבואתו כמו שהתאמתה נבואת משה, ונבואת משה רבינו עליו השלום נתאמתה מצד האותות שעשה להם, שהודיע לישראל שפקדם השם יתברך ואמר מה שיקרה להם, כמו שאמר: ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל[96].

ויש שכתב שאימות הנבואה הוא כשיעשה אות של שנוי טבע, דהיינו או שימנע את הטבע מלעשות פעולתו כגון שימנע האש מלשרוף, או שיהפוך אותו לדבר אחר, כגון שיהפוך החי לדומם, וצריך שקודם שיעשה האות יתנבא על כך ויאמר שישנה את הטבע, ובזה תתאמת נבואתו[97].

אם התנבא על העתידות ובאו דבריו פעם אחת או פעמיים[98] אין בכך ראיה על נבואתו, אלא בודקים אותו פעמים הרבה, ואפילו נפל דבר קטן מדבריו בידוע שהוא נביא שקר[99], ואם נמצאו דבריו נאמנים כולן הרי זה נביא אמת כמו שנאמר בשמואל וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'[100]. הנביא שתתאמת נבואתו פעמים רבות, מצוה לשמוע אליו מעתה בכל מה שיאמר, גם אם לא יתן אות על נבואתו[101], ואפילו אם יאמר לעשות מצוה לשעה כמשה רבינו שאמר לבני ישראל במצרים לעשות הפסח[102] או לעבור על דברי תורה לצורך שעה[103].

ויש שסובר שאפילו בפעם אחת התנבא על העתיד ובאו דבריו, הוחזק לנביא ומצוה לשמוע לו מעתה בכל מה שיאמר[104].

לא כל העושה אות ומופת - או שהתנבא על העתידות ובאו דבריו[105] - מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו[106].

בירור על ידי אות

נביא שהתאמתה נבואתו על ידי עשיית אות ומופת פעם אחת, יש סוברים שאף שנראה לנו שבא כל מה שאמר, אף על פי כן עדיין אינו נביא בודאי אלא שיהא בעינינו נאמן, ומצוה לשמוע לו, ורק כשנבדוק אותו פעמים רבות ויצדקו כל דבריו אז חובה עלינו להחזיקו בנביא אמיתי בתורת ודאי[107].

ויש שהוסיפו שנביא שעשה אות והתנבא פעם אחת, מועיל המופת שנתן לענין זה שצריך להאמין לו באותה נבואה שאומר בשעה שנתן את האות, אבל לנבואות אחרות אין להאמין לו, ורק אם מתנבא על העתידות פעמים רבות ויתקיימו כל דבריו, נעשה מוחזק לנביא בקביעות ואז יהיה נאמן בכל מה שיאמר גם ללא אות[108].

ויש שכתב שכל זה בעשה אות פעם אחת, אבל אם עשה אותות ומופתים פעמים רבות הוחזק לנביא ומצוה להאמינו בכל מה שיאמר אפילו ללא עשיית אות[109].

מתנבא לעצמו

יש שכתב שגם נביא המתנבא לעצמו צריך שיהיה לו אות כדי שידע שנבואתו היא מאת ה', והאות הוא עמוד ענן או אש או אור בהיר שהיו רואים מתחילת נבואתם ובזה היה מתאמת אצלם לנבואתם מאת הבורא[110]. ויש שכתב שמה שצריך לברר את נבואתו הוא רק במתנבא לאחרים, שהם צריכים לברר שהוא נביא אמת, אבל הנביא עצמו חייב לקיים את נבואתו גם ללא אות, כיון שיודע שהיא אמת[111]. וכן חבריו הנביאים שיודעים באמיתות נבואתו - שהרי נבואה שנאמרת לנביא אחד נאמרת גם לשאר הנביאים[112] - חייבים לקיים נבואתו גם ללא אות[113].

יש שכתב שהנביא בשעה שמתנבא אין צריך ליתן אות, ורק אם אומר נבואה שנאמרה לו קודם לכן, צריך ליתן אות[114].

אות לחיזוק הנבואה

נביא שהוחזק, ואחר כך אמר נבואה ויש קצת ריעותא בנבואתו, שסתר דברים שאמר קודם, כמו ישעיה שאמר לחזקיה בתחילה כי מת אתה ולא תחיה[115], ואחר כך אמר והוספתי על ימיך חמש עשה שנה[116], או שיש נביא נוסף שמתנבא באותו סגנון[117], יש שפרשו שנחלקו אמוראים בירושלמי אם צריך לתת שוב אות כדי שיאמינו לנבואתו[118]. ואם בנוסף לריעותא התנבא על דבר גדול כמו ישעיה שאמר לחזקיה שיקום מחלקו ודבר זה דומה לתחיית המתים[119], לכל הדעות צריך ליתן אות[120].

פעמים שהנביא נותן אות גם אחר שהוחזק ונתפרסם לנביא אמת, כדי לחזק בלב חלושי האמונה אמונת יכולת האל[121].

שני נביאים

שני נביאים שנתנבאו כאחת[122], דהיינו על דבר אחד, ודברי אחד מסכימים לדברי חבירו[123] - ויש שפירש אפילו אינם אומרים ממש דבר אחד אלא שהן בסדר אחד ונראים כעין דבר אחד[124] -, וזו תחילת נבואתם[125], נחלקו אמוראים בירושלמי אם צריך כל אחד ליתן אות ומופת על נבואתו, כיון שזו תחילת נבואתם[126], וגם בשנים חוששים שהם משקרים[127], או שכיון שחבירו אומר כמותו אין צריך ליתן אות[128], ששנים אינם חשודים לשקר[129].

שנים שהתנבאו בעיר אחת, וכל אחד מעיד על חבירו שאומר אמת, יש שפרשו שגם בזה נחלקו אמוראים בירושלמי אם כל אחד צריך ליתן אות על נבואתו, או שכיון שחבירו מעיד עליו אין צריך ליתן אות[130]. ויש שכתבו שכל זה בשלא הוחזק אחד מהם לנביא, אבל אם המעיד על חבירו הוחזק כבר לנביא[131], הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך לעשות אות, שהרי משה רבינו העיד ליהושע והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות[132].

נבואת משה

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם[133].

כל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון[134], כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא, ואף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה הוא מעמידים אותו על חזקתו[135].

המצוה לשמוע לו

המצוה

נביא שהתבררה נבואתו[136], ואמר שהאל שלחו מצות עשה מהתורה לשמוע לדבריו, גם אם ציונו בדברי הרשות - כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או על תעשו[137] - שנאמר: אליו תשמעון[138] צותה לנו התורה כאן לסמוך על נביא אשר יתנבא בשם ה'[139], והיא מצות עשה לשמוע מכל נביא שיהיה בכל דור[140]. ויש שכתבו שהמצוה לשמוע לדברי הנביאים היא מהכתוב: ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד[141], שיצוה להיותם שומעים מן הנביאים ולא יתקשו עוד בשאלות האותות מהם וטענם אחריהם[142] והוא איסור לאו[143]. ולדעה זו לא מנו העשה של אליו תשמעון[144].

מצוה זו נמנית במנין המצות[145].

יש שכתב שהמצוה לשמוע לנביא היא לא רק באומר לעשות מעשה, אלא גם במתנבא על העתידות כמו מלחמה ושלום ושובע ורעב, שמצוה להאמין למה שאומר ולסמוך על דבריו[146].

דיני המצוה

לא כל העושה אות ומופת מצוה לשמוע לו, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו[147]. וכן אם לא עשה אות אלא שאמר העתידות פעמים רבות ובאו דבריו מאמינים לו שהוא נביא ומצוה לשמוע לו[148].

החיוב לשמוע לנביא הוא בין על הזכרים ובין על הנקבות[149].

במתנבא על דברי הרשות, יש שכתבו שהחיוב לשמוע לו הוא רק כשאומר הדברים בשם ה'[150], ויש שכתבו שאף באומר בשם עצמו יש חיוב לשמוע לו[151]. במתנבא על דבר מצוה עי' לקמן#.

העובר על דברי נביא, וכן נביא שעבר על דברי עצמו, יש סוברים שאינו עובר אלא בעשה של אליו תשמעון[152]; ויש סוברים שעובר בלאו הבא מכלל עשה[153], שמהכתוב אשר לא ישמע אל דברי[154] למדים שיש איסור שלא לשמוע לדברי הנביא, והעשה של אליו תשמעון בא ללמד שהלאו הוא לאו הבא מכלל עשה[155].

גם הנביא עצמו חייב בעשה זו, שנביא שעבר על דברי עצמו ביטל עשה של אליו תשמעון[156].

נביא הכובש את נבואתו, אם עובר בעשה זו, עי' לקמן#.

יש שכתב שמי שבא מלאך ואמר לו לעשות מעשה צריך לשמוע דבריו כמו שצריך לשמוע לנביא[157].

לעבור על דברי תורה

אפילו אמר הנביא לעבור על אחת מכל מצות שבתורה – או על הרבה מצות[158] - לפי שעה, יש לשמוע לו[159], והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים[160]. ודרשו: אליו תשמעון[161], אפילו אומר לך עבור על אחת מן המצות האמורות בתורה כאליהו בהר הכרמל - שהקריב בבמה ושעת איסור הבמות היתה ויש בזה איסור כרת משום העלאת חוץ* ומשום שחוטי חוץ*[162] - לפי שעה שמע לו[163]. ובלבד שלא יאמר לעבוד ע"ז, שבזה אין לשמוע לו גם באומר לפי שעה והוא נביא שקר*[164]. ונחלקו ראשונים בדבר:

יש שפרשו שרק אם יש בדבר מיגדר מילתא, דהיינו שיש בזה גדר וסייג וקדוש השם[165], כמו במעשה של אליהו שהשיבם על ידי כך מעבודת כוכבים[166], והחזירם בתשובה[167], יש לשמוע לו כדי לגדור הפרצה[168], וכן אמרו: הכל לפי שעה שמע לו[169], ומשמעו הכל לפי צורך השעה[170]. אבל אם אין גדר ותקנה בדבר אין לשמוע לנביא אף שאומר לעבור לפי שעה ולא לעולם[171]. וכשיש בדבר מיגדר מילתא, יש סוברים שגם אז אינו יכול לעקור המצוה אלא כשעוקר לזמן אבל לא בעוקר לעולם[172], ויש שמשמע מדבריהם שכשיש מיגדר מילתא יכול לעקור מצוה אף שעוקר לזמן רב[173].

ויש שפרשו לפי שעה שאמרו שהוא לזמן ולא לעולם, שבכל מקום שאמר הנביא בשם ה' לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה לזמן מצוה לשמוע לו, גם אם אין בדבר מיגדר מילתא, ובלבד שלא יאמר לעקור המצוה לעולם, אבל לעקור המצוה לדורות אין לשמוע לנביא[174]. לדעה זו יש שכתבו שאם יש בדבר מיגדר מילתא יכול לעקור המצוה לדורות[175], ויש שכתבו שגם כשיש מיגדר מילתא, אינו יכול לעקור לדורות[176].

נביא המתנבא לעצמו לעבור על דברי תורה, יש שכתב שחייב לקיים את הנבואה גם אם אין בדבר מיגדר מילתא, ורק במתנבא לאחרים הצריכו שיהיה בזה מיגדר מילתא[177].

נביא שאמר בשם עצמו ולא בשם ה' לעבור על דברי תורה לשעה כדי למיגדר מילתא, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש שכתבו שיש חיוב לשמוע לו בין כשאומר בשם עצמו, ובין כשאומר בשם ה'[178], אלא שבאומר בשם עצמו אין חיוב מיתה בעובר על דבריו, שבחיוב מיתה נאמר: והיה האיש אשר לא ישמע וכו' אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו[179] משמע שרק אם אומר בשם הקדוש ברוך הוא חייב, אבל אם אומר מעצמו אף שיש מצות עשה של אליו תשמעון, אין עונש מיתה[180]. ויש שכתבו שהחיוב לשמוע לו הוא רק במתנבא בשם ה' אבל לא באומר בשם עצמו, שאז אין חיוב לשמוע לו[181], גם כשעושה למיגדר מילתא[182].

יש סוברים שנביא שאמר לעבור על דברי תורה לשעה, אין לשמוע לו אלא אם כן הוחזק לנביא היינו שהתנבא על העתידות פעמים רבות ובאו כל דבריו[183], אבל אם לא הוחזק לנבואה אלא שצריך להאמין לו משום שעשה אות ומופת[184], אף שמצוה לשמוע לו ומעמידים אותו על חזקתו, כיון שלא נודע שהוא נביא ודאי עד שבודקים אותו פעמים הרבה, אין לשמוע לו לעבור על דברי תורה[185]. ויש סוברים שגם בנתן אות פעם אחת וזו תחילת נבואתו יש לשמוע לו גם לעבור על דברי תורה[186].

נביא המתנבא לבטל פרט מפרטי המצות לזמן או לדורות, והמתנבא לעבוד ע"ז, או לבטל הלכה בדיני ע"ז, וכן נביא המתנבא להכריע הלכה אם יש לשמוע לו ואם נקרא נביא שקר ע"ע הוראת שעה; נבואה; נביא שקר. בדין המתנבא בשם ע"ז, ע"ע נביא שקר.

בענין מעשים רבים של נביאים שמצינו שנעשו כהוראת שעה, ע"ע הוראת שעה: מעשי נביאים בהוראת שעה. ושם: על פי בית דין, לגבי הכח שיש ביד בית דין לעבור על דברי תורה להוראת שעה.

העובר על דבריו

העובר על דברי נביא

המוותר – דהיינו המפקיר דבריו, שלא חשש למה שאמר לו הנביא[187], ויש מפרשים שעבר על דבריו ולא דקדק לקיימם[188] - על דברי נביא, מיתתו בידי שמים[189]. ונלמד מהכתוב: והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי... אנכי אדרש מעמו[190], והיינו מיתה בידי שמים כמו שמצינו בנביא שמיאן להכות את מיכה[191]. ובלבד שיהיה נביא מוחזק[192], דהיינו שנתקיימו דבריו על ידי אות או שנוסה פעמים רבות והתקיימו דבריו[193].

העובר על דברי נביא הוא כגון חברו של מיכה הנביא[194], שכתוב בו: ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכיני נא וימאן האיש להכותו[195], ואותו הנביא היה מיכיהו בן ימלא, שנתנבא אותו היום על אחאב ליפול ביד ארם מפני שנפל בן הדד בידו ושלחו לשלום[196], וכתוב אחריו: ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו[197], הרי שמיתתו בידי שמים[198].

העובר על דברי נביא שחייב מיתה, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים אימתי חייב: יש מפרשים שזהו בכל אופן שעובר על דבריו[199]; ויש מפרשים שרק אם לועג לדבריו ואינו חושש להם כלל חייב אבל אם עובר מחמת שתקפו יצרו אינו חייב מיתה[200].

המלעיגים על דבר ה' ביד נביאיו, הרי הם מחללים את ה', כמו שנאמר: והנה ששון ושמחה וגו' אכול ושתו כי מחר נמות ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם וגו'[201], שלא דאגו ולא פחדו לדברי ה' אלא לעגו ושמחו ואמרו הואיל וסופנו למות מעתה נעשה ששון ושמחה וזהו חילול השם[202].

גם נביא שאמר לעקור מצוה מהתורה לשעה, שחובה לשמוע לו[203], העובר על דבריו חייב

מיתה בידי שמים[204].

נביא שאמר מעצמו לעשות דבר מסויים, גם לדעת הסובר שחייבים לשמוע לו[205], העובר על דבריו אינו חייב מיתה[206].

העובר על דברי נביא אינו לוקה, מפני שהוא לאו שאין בו מעשה[207], ויש מפרשים הטעם שהוא מצות עשה של אליו תשמעון[208]. ומכל מקום אם אינו רוצה לשמוע כופין אותו עד שתצא נפשו[209], ככל מצות עשה שבתורה[210].

יש מהאחרונים שכתבו שאדם שלא שמע מפני הנביא עצמו את הנבואה, אפילו שמע מפי המתורגמן, אינו חייב מיתה גם אם הוא בכלל הנבואה[211]; ויש שנראה מדבריהם שאין לחלק בזה וגם מי שלא שמע מהנביא עצמו חייב[212].

אם הנביא עצמו אמר שהעובר על דבריו אינו חייב מיתה אלא עונש קל יותר, העובר על דבריו אינו במיתה אלא באותו העונש שאמר הנביא[213].

נביא שעבר על דברי עצמו

אף הנביא שעבר על דברי עצמו חייב מיתה בידי שמים[214], שאף הוא בכלל הכתוב: והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי וגו' אנכי אדרוש מעמו[215], או שמפרשים הפסוק כאילו לא כתוב: והיה האיש אשר לא ישמע, אלא: והיה אשר לא ישמע, שמשמע הנביא עצמו[216]. ויש מפרשים שהכתוב אשר לא ישמע, קורים אותו: אשר לא ישָמַע, דהיינו שהוא עצמו אינו נשמע לדבריו[217]. ויש מפרשים שלמדים מהכתוב: אשר ידבר בשמי[218] שמדבר בעובר על דברי עצמו[219].

העובר על דברי עצמו הוא כגון עידו הנביא[220], שאמר לו ה' לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב בדרך אשר הלכת[221], ופגש בנביא אחר[222] שאמר לו בשם ה' לאכול בביתו, ושמע לו ואכל, והתחייב מיתה ככתוב בו: וילך וימצאהו אריה בדרך וימיתהו[223], הרי שמיתתו בידי שמים[224]. ואף שמי שהשיבו היה מוחזק לנביא אמת, לא היה לו להאמין לו, כיון שאילו היה אמת שנאמר לו להשיבו מהדרך, היה הדבר נאמר גם לנביא עצמו, שהרי דבר שנאמר לנביא אחד נאמר לכל הנביאים[225], ולא היה לו לעבור על דברי עצמו ועל מה שהבין הוא מנבואתו[226], ואף שהיה מקום לטעות התחייב מיתה, שהיה לו להבין שזו נבואת שקר[227].

יש שכתב שהעובר על דברי עצמו אין צריך שיהיה מחוזק לנביא, שהרי הוא יודע באמיתות נבואתו[228].

הנביא שעבר על דברי עצמו ביטל עשה של אליו תשמעון[229], שכמו שישראל מצווים לשמוע אליו, גם הוא מצווה לשמוע אל דברי עצמו, שהרי דבריו הם דברי ה'[230]. ויש שכתבו שהחיוב לשמוע לדברי עצמו נלמד מהכתוב וערפכם לא תקשו עוד[231].

נביא שעבר על דברי עצמו אינו לוקה, מפני שהוא לאו שאין בו מעשה[232], ויש מפרשים הטעם שהוא מצות עשה של אליו תשמעון[233].

הכובש את נבואתו

מהותו

נביא הכובש את נבואתו חייב מיתה בידי שמים[234]. ולמדים מהכתוב: והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי... אנכי אדרוש מעמו[235], קורים אותו: אשר לא ישמיע[236]. והיינו שמזה שלא כתוב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא, שמשמעו המותר על דברי נביא[237], משמע שבנביא עצמו הכתוב מדבר, שלא ישמיע דברי ה'[238].

נביא הכובש נבואתו הוא כגון יונה בן אמיתי[239] שלא הלך לנינוה להתנבאות וברח לחוץ לארץ[240], שנאמר לו: קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני[241]. ואמר יודע אני שהגוים קרובים תשובה הן והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה והקב"ה בא ופורע משונאיהן של ישראל, ומה עלי לעשות לברוח, וקם וברח כמו תרשישה, כמו שכתוב: ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה וגו'[242].

יש שכתב שנביא היוצא לחוץ לארץ אין עליו שם נביא ולכן אם כבש נבואתו אינו חייב[243].

האיסור

נביא הכובש את נבואתו, יש סוברים שלא עבר בעשה של אליו תשמעון[244], שמשמעות הכתוב הוא חיוב לשמוע לדברי הנביא ואינו שייך לכובש את נבואתו[245], והחיוב שעליו לומר את נבואתו הוא מחמת הנבואה בעצמה, שבנבואה נאמר לו שילך לומר את הדברים לאחרים[246], או שמאשר לא ישמע אל דברי שממנו לומדים שחייב מיתה בכובש את נבואתו[247], נלמד גם שיש איסור בדבר[248]. ויש סוברים שעבר בעשה של אליו תשמעון, שהכתוב אחריו והיה האיש אשר לא ישמע[249] למדים ממנו שהכובש נבואתו חייב מיתה[250], ומזה נלמד שהכתוב אליו תשמעון מדבר גם על הכובש את נבואתו שחייב לשמוע לדבר ה' לומר את הנבואה[251]. ויש שכתבו שהאיסור לכבוש את נבואתו נלמד מהכתוב: וערפכם לא תקשו עוד[252].

בברייתא בגמרא שנינו: הכובש את נבואתו לוקה[253]. ואמרו בגמרא שחבריו הנביאים מתרים בו שגם הם יודעים בנבואה, כמו שכתוב: כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים[254]. יש מהראשונים שפרשו שאינו לוקה משום שעבר על איסור, שהרי אין בו לאו ועוד שאין בו מעשה, אלא מכים אותו - מכת מרדות* מדרבנן[255] - עד שתצא נפשו כמו עשה סוכה ואינו עושה[256]. ויש שפרשו שבברייתא שנינו שמלקים אותו מלקות ממש, אבל למסקנת הגמרא דוחים ברייתא זו מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולכן אינו לוקה[257]. ויש שפרשו שלוקה מהתורה – לדעת הסובר לאו שאין בו מעשה לוקים עליו[258] -, כיון שהאיסור הוא מהכתוב: וערפכם לא תקשו עוד, שהוא לאו[259]. ויש שגרסו בגמרא: הכובש את נבואתו אינו לוקה, ופרשו מפני שאין בו לאו ועוד שאין בו מעשה[260].

נביא הכובש נבואתו שחייב מיתה, הוא רק אם צריך לומר את הנבואה מיד, כמו יונה בן אמיתי, אבל אם אין צריך לאמרה מיד רק כשיגיע זמנה, אינו בכלל נביא הכובש את נבואתו, ואין עליו אלא מצוה להקדים מדין זריזין מקדימין למצות*[261].

יש שהסתפק שמא אשה הכובשת נבואתה אינה חייבת מיתה, שכובש נבואתו נלמד מהכתוב: והיה האיש אשר לא ישמע[262], ואשה אינה בכלל זה[263].

האיסור לנסותו

האיסור

נביא שנודעה נבואתו והאמינו בדבריו פעם אחר פעם, או שהעיד לו נביא והיה הולך בדרכי הנבואה, אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת, ואסור לנסותו יותר מדאי[264] ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם שנאמר לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה[265], שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין[266], אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה' בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו[267]. ועובר על זה ומנסה הנביא יותר מדאי עבר על לאו זה[268].

ויש שכתב שהאיסור שלא לנסות את הנביא נלמד מהכתוב: וערפכם לא תקשו עוד[269], שהוא צווי לישראל להיותם שומעים מן הנביאים ולא יתקשו עוד בשאלות האותות מהם וטענם אחריהם[270].

ויש שכתבו שהאיסור שלא לנסות את ה' הוא שלא לקיים מצוות לצורך התועלת מקיומן, שלא יאמר אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך[271], או שלא לפקפק ביכולת ה'[272], אבל אין איסור מיוחד שלא לנסות את הנביא[273].

לאו זה נמנה במנין המצות[274].

אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה[275].

איסור זה נוהג בין באיש ובין באשה[276].

הנביא בתחילת נבואתו קודם שיוחזק, אין איסור לנסותו, והאיסור לנסותו הוא רק אחר שנתבררה נבואתו פעמים רבות[277].

הערות שוליים

  1. ↑ רש"י שמות ז א, וכתב שנביא הוא המשמיע דברי תוכחות; תורת משה שם; דרשות הר"ן שם.
  2. ↑ גור אריה שמות שם.
  3. ↑ ישעיה נז יט; רש"י שמות ז א; דרשות הר"ן ה; רד"ק שמואל א ט ט; אברבנאל ירמיהו כז י; אדרת אליהו דברים לב ז; מלבי"ם במדבר יב ו; העמק דבר בראשית כ ז.
  4. ↑ שמות ז א ורש"י שם.
  5. ↑ דרשות הר"ן שם. וכתב שלכן יקרא גם כן נביא הבעל נביא.
  6. ↑ שמות שם. גור אריה שם.
  7. ↑ עמוס ג, ז. אבן עזרא שמות ז א. ועי' רא"מ וגור אריה שם, מה שכתבו על דבריו.
  8. ↑ עי' שמו"א ט ט,יא,יח,יט; דהי"א כו כח, כט כט; דהי"ב טז ז,י.
  9. ↑ שמו"ב כד יא; עמוס ז יב; דהי"א כא ט, כה ה, כט כט; דהי"ב ט כה,ל, ועוד.
  10. ↑ מעייני הישועה שם. וכעין זה במלבים שמו"א ט ט, ובתורת משה שמות ז א. ובתורת משה כתב שגם מי שבא לנביא לשאול דבר נקרא רואה. וברד"ק שמואל שם, משמע שאין הבדל ביניהם. ועי' חומת אנך שמואל שם, מש"כ בשם האריז"ל. ועי' אדרת אליהו דברים לב ז: ויש שני מיני נבואה א' בראיה. ב' בדבור. ועי' מו"נ ח"ב מא – מד, שביאר מהו חלום ומהו מראה הנבואה.
  11. ↑ מעייני הישועה (לאברבנאל) מעיין ג תמר ב.
  12. ↑ רמב"ם מו"נ ח"ב פל"ה; ספר העיקרים מאמר ג פ"ח.
  13. ↑ דרשות הר"ן ה; עי' ספר הכוזרי מאמר ד אות ג.
  14. ↑ מו"נ שם; החינוך מ' תקטז.
  15. ↑ רמב"ם יסוה"ת פ"ז ה"א. ועי' בן ידיד שם, שבא להוציא מדעת מאמיני הקדמות שאינם מאמינים בנבואה. וע' דרשות הר"ן שם: מן הידוע כי אחר שרצה השם יתברך לברוא את העולם הזה לכבודו, והסיבה התכליתית אצלנו בו למען יעבדוהו המין האנושי, יחוייב שימשך לאדם מאתו שפע למעלה מן השכל הנקרא שפע נבואיי, להשלים הנפש למען תאור באור החיים. ועי' רס"ג האמונות והדעות מאמר ג, הכרח מציאות הנבואה.
  16. ↑ רמב"ם יסוה"ת שם ה"ז, ועי' שם פ"ט ה"ב. ועי' דרשות הר"ן שם, שהנבואה לא רק לעצמו אלא גם לזולתו, ולכן נקרא נביא שמדבר לאחרים ולהמון.
  17. ↑ רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ב. וע"ע נבואה, נביא שקר, על המתנבא לעבור על דברי תורה, או להכריע הלכה.
  18. ↑ הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה ובכל עניניהם; דרשות הר"ן יא,יב. ועי' ספר העקרים מאמר ג פי"ב, שכתב עיקר הנבואה היא כדי להשלים השלימות האנושי, ולא כדי לומר העתידות.
  19. ↑ ש"א ט ג – כ. הקדמת הרמב"ם שם; דרשות הר"ן שם.
  20. ↑ סדר משנה יסוה"ת פ"ט ה"ב.
  21. ↑ רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"א. ע"ע לא בשמים היא ציון 8 ואילך, וע' אליהו ציון 54 ואילך, וע' הוראת שעה: על פי נביא, וע' בל תוסיף ציון 111 ואילך. פרטי הדינים בזה עי' ערך לא בשמים היא, וע' נבואה.
  22. ↑ שבת צב א; נדרים לח א. בגמ' שלפנינו הגירסא אין השכינה שורה וכו', וכן בפירוש הרא"ש ובשיטה מקובצת נדרים שם. ובהקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והחלק השני, וכן בהקדמה לאבות פ"ז, ובמו"נ ח"ב פל"ב, כתב אין הנבואה שורה וכו', וכן במהרש"א בח"א שבת שם. ועי' אברבנאל למו"נ שם, שכתב כגירסא שלפנינו, ופירש ששכינה אינה נבואה עיי"ש. ועי' נדרי זריזין נדרים שם, מה שפירש בחילוק הגירסאות שבשבת הגירסא: אין השכינה שורה, ובנדרים: אן הקב"ה משרה שכינתו.
  23. ↑ נדרים שם. ועי' רמב"ם מו"נ ח"מ פל"ב, ובהקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והחלק השני, שהזכיר רק חכם גבור ועשיר, והשמיט עניו ובעל קומה, ועי' בן ידיד יסוה"ת פ"ז ה"א שכן היה לפניו בגמרא, ומכל מקום כתב שגם לרמב"ם צריך שיהיה עניו, וזה בכלל דבריו שכתב שיהיה גבור במדותיו ושליט ביצרו. וכן כתב במרכה"מ ועבודת המלך יסוה"ת שם, שאף לרמב"ם צריך שיהיה עניו והוא בכלל דבריו, וכן כתב ר"ש איגר (הובא בספר הליקוטים שם) בפירוש הראשון. וכן מבואר מדברי הכס"מ ולחם יהודה שם. ועי' בר"ש איגר יסוה"ת שם בפירוש השני שכתב שמתנבא דרך קבע צריך שיהיה עניו, אבל דרך ארעי אין צריך לזה.
  24. ↑ שבת שם, וכן הובא בדרשות הר"ן ה ובספר העיקרים מאמר ג פי"ב. הרמב"ם מו"נ שם ובהקדמת הרמב"ם למשנה שם, השמיט בעל קומה. ועי' לקמן ציון# בדעתו.
  25. ↑ עי' נדרי זריזין נדרים שם, שפירש שכל הנביאים נבואתם נמשכת מנבואת משה, ולכן צריך שיהיו דומים לו במידותיהם.
  26. ↑ דברים ט יז.
  27. ↑ ברייתא נדרים לח א.
  28. ↑ שיטה מקובצת שם, בשם הרא"מ.
  29. ↑ דברים י א.
  30. ↑ נדרים שם.
  31. ↑ פי' הרא"ש שם נדרים.
  32. ↑ תהילים ח ו.
  33. ↑ במדבר יב ג.
  34. ↑ שמות מ יט
  35. ↑ נדרים שם.
  36. ↑ שמות כו טז.
  37. ↑ ר"י נדרים שם. בגמ' נדרים שם רצו ללמוד מכך שהיה גבור, ודחו שמא היה ארוך בקומה וקטן בכח. ועי' עין יעקב שבת צב א, שמ"מ יש ללמוד מכאן שהיה בעל קומה. ועי' בן ידיד ומאמר מרדכי יסוה"ת פ"ז ה"א, מש"כ בזה.
  38. ↑ הפירוש המיוחס לרש"י נדרים שם ד"ה ואימא דאריך; שיטה מקובצת נדרים שם, בשם רא"מ ורי"ץ; עי' תוס' ור"ן נדרים שם ד"ה וכתיב; דרשות הר"ן ה; כס"מ יסוה"ת פ"ז ה"א, בדעת הרמב"ם. ועי' רמב"ם מו"נ ח"ב פל"ח; מהרש"א בח"א נדרים שם. וכן פשטות הגמרא נדרים שם שלמדו ממשה ששיבר הלוחות בידיו אף שהיו כבדות.
  39. ↑ דרשות הר"ן ה.
  40. ↑ רמב"ם מו"נ שם.
  41. ↑ דרשות הר"ן שם.
  42. ↑ דרשות הר"ן ה; עי' תוס' נדרים שם ד"ה אי; שיטה מקובצת נדרים שם, בשם רי"ץ; נדרי זריזין נדרים שם; שלמי נדרים נדרים שם; כסף משנה יסוה"ת שם, בדעת הרמב"ם. וכן פשטות הגמרא נדרים שם שלמדו ממשה שהתעשר מפסלתן של לוחות, וכמו שכתב השלמי נדרים.
  43. ↑ שיטה מקובצת נדרים שם, בשם רי"ץ.
  44. ↑ דרשות הר"ן שם.
  45. ↑ עי' הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והחלק השני, ובהקדמה לאבות פ"ז, ובמו"נ ח"ב פל"ב, שהביא גמרא זו ופירש על מעלת המידות. ועי' רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"א שהזכיר רק מעלת המידות ולא גבורה ועשירות.
  46. ↑ עי' רמב"ם יסוה"ת שם: גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו, ועי' בהקדמה לאבות פ"ז: שינהיג כחותיו כפי הדעת והעצה. אמנם במו"נ ח"ב פל"ח משמע שפירש גבורה כפשוטו; עי' לח"מ יסוה"ת שם; בן ידיד יסוה"ת פ"ז ה"א, בדעת הרמב"ם; מרכה"מ וקובץ על יד שם, בדעתו; נדרי זריזין נדרים שם, בדעת הרמב"ם, אף שפירש שעשיר הוא כפשוטו. ועי' שם מה שביאר דברי הגמרא לדעת הרמב"ם.
  47. ↑ הקדמת הרמב"ם למסכת אבות פ"ז; בן ידיד ומרכה"מ וקובץ על יד יסוה"ת שם, בדעת הרמב"ם; עי' לח"מ יסוה"ת שם; שלמי נדרים שם, בשם חסד לאברהם; מעשי למלך כלי המקדש פ"ה ה"א, בדעת הרמב"ם. ועי' בן ידיד שם, שביאר שאף שבגמרא נדרים שם מוכח שהדברים כפשוטם, הרמב"ם פסק כברייתא בסוטה ששנינו בה טהרה לידי פרישות ופרישות לידי קדושה וקדושה לידי ענוה וענוה לידי יראת חטא ויראת חטא לידי חסידות וחסידות לידי רוח הקודש וכו', משמע שבזה בלבד תלוי הנבואה ולא בגבורה ועשירות. ולכן פירש דברי ר' יוחנן לענין מעלת המידות ולא כפשוטם. ועי' טורי אבן יסוה"ת שם, שביאר שהרמב"ם סובר שדברי ר' יוחנן לענין עשיר ובעל קומה נדחו מהלכה.
  48. ↑ רמב"ם יסוה"ת שם, וראה שם בהנהגת הראוי לנבואה כדי שתחול עליו רוח הקודש.
  49. ↑ סדר משנה יסוה"ת פ"ז ה"א; נדרי זריזין נדרים שם, ופירש שדרך ארעי אפשר להתנבא ללא עשירות, ואחר כך ה' שולח לו עשירות כדי שיוכל להתנבא דרך קבע; עי' מעשי למלך כלי המקדש פ"ה ה"א.
  50. ↑ דרשות הר"ן ה; ספר העיקרים מאמר ג פי"ב; לחם יהודה יסוה"ת שם, בדעת הרמב"ם, ועי' משרת משה שם, שהקשה עליו; ר"ש איגר יסוה"ת שם (הובא בספר הליקוטים), בדעת הרמב"ם, בלשון 'אולי'.
  51. ↑ דרשות וספר העיקרים שם.
  52. ↑ מרכה"מ יסוה"ת שם, בדעת הרמב"ם שם.
  53. ↑ הרמב"ם מו"נ שם ובהקדמת הרמב"ם למשנה שם, השמיט בעל קומה. ועי' עבודת המלך יסוה"ת שם, שכתב שבגירסת רב נסים גאון והר"ח בשבת צב א, לא גרסו בעל קומה, וכן בדקדוקי סופרים, וכן היתה גרסת הרמב"ם. ועי' סדר משנה יסוה"ת פ"ז ה"א, שכתב שדוחק לומר שלא היה לפני הרמב"ם גירסא זו, ופירש שכיון שר' יוחנן בנדרים לא הביא המעלה של בעל קומה סובר הרמב"ם שזה נדחה מהלכה, וכעין זה כתב בנדרי זריזין נדרים שם.
  54. ↑ בן ידיד יסוה"ת שם בדעת הרמב"ם; עי' לח"מ ומרכה"מ על הרמב"ם שם; עי' רמב"ם מו"נ ח"ב פל"ב: אבל הפתאים מעמי הארץ אי אפשר זה אצלינו ר"ל שינבא אחד מהם אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע; סדר משנה יסוה"ת פ"ז ה"א, ודחה דברי הכס"מ שם. וכתב שרק על צד הפלא אפשר שיתנבא. ועי' דרשות מהר"י מינץ דרשה ט.
  55. ↑ בן ידיד יסוה"ת שם.
  56. ↑ כסף משנה יסודי התורה פ"ז ה"א, ולחם יהודה שם, בדעת הרמב"ם. ועי' דברי ירמיהו יסוה"ת שם, שכתב שנביא המדבר לאחרים צריך שיהיו בו כל המידות הללו כדי שיהיו דבריו מקובלים להמון, אבל כדי שתשרה עליו רוח חכמה להשכילו אין צריך לכל המידות הללו. וכך משמע מדברי דרשות הר"ן ה.
  57. ↑ כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם; עי' אמונות ודעות (הורביץ) פ"ה אות ז.
  58. ↑ דרשות הר"ן ה (בסגנון אחר); פי' הרא"ש נדרים שם; שיטה מקובצת שם, בשם רא"מ; דרשות ר"י אבן שועיב פרשת ויהי בשלח, בשם הרשב"א, והסכים לדבריו; עי' ספר העיקרים מאמר ג פי"ב, ועי' שם מאמר א פי"ט; עי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתיז; עי' נדרי זריזין נדרים שם; עי' פירוש אברבנאל למורה נבוכים ח"ב פל"ב; עץ חיים (למהר"ח אבולעפיא) פרשת בהעלותך דף ע"ט ע"א, הובא במאמר מרדכי יסודי התורה שם, שאין צריך שיהיה חכם.
  59. ↑ דרשות ר"י אבן שועיב שם, בשם הרשב"א.
  60. ↑ דרשות הר"ן ה (בסגנון אחר); שו"ת רדב"ז שם. ועי' מלבי"ם דברים ד י, ה כא, שבמעמד הר סיני זכו כולם לנבואה אף שלא היו ראוים והיה זה בגדר נס. ועי' רמב"ם מו"נ ח"ב פל"ג, שכתב שלא היה זה נבואה גמורה, ולשיטתו שאי אפשר שתהיה נבואה גמורה במי שאינו ראוי.
  61. ↑ ספר העיקרים מאמר ג פי"א, ועי' שם מאמר א פי"ט. וע"ע נביא שקר#, שיש סוברים שהדיוט שאינו במעלת נביא, שהתנבא לשקר, אינו חייב מיתה כנביא שקר.
  62. ↑ רמב"ם יסוה"ת פ"ז ה"ב, ובמו"נ ח"ב פמ"ה; ספר העיקרים מאמר ג פ"י.
  63. ↑ הקדמת הרמב"ם למסכת אבות פ"ז.
  64. ↑ הקדמת הרמב"ם למסכת אבות שם. ועי' ספר העיקרים מאמר א פי"ח
  65. ↑ דברים יב ה.
  66. ↑ ספרי שם. על פרטי הדינים בזה, ע"ע בית המקדש, ציונים 39-51, פרטי הדינים בזה.
  67. ↑ מלבי"ם שם; עי' מנ"ח מ' צה אות ב.
  68. ↑ ספרי ראה פס' סב.
  69. ↑ ע"ע בית המקדש.
  70. ↑ שאילת דוד קונט' דרישת ציון וירושלים.
  71. ↑ מנ"ח מ' צה סק"א. וע"ע בית המקדש כרך ב ציון 62-63.
  72. ↑ דהי"א כח יט. ירושלמי מגילה פ"א ה"א. ע"ע בית המקדש ציונים: 178-193.
  73. ↑ שו"ת חת"ס או"ח רח; עי' תו"י יומא נא ב ד"ה עבוד. וע"ע בית המקדש ציון 193, וע' היכל ציון 45.
  74. ↑ ע"ע כלי המקדש ציון 388.
  75. ↑ שבועות יד א; רמב"ם בית הבחירה ו יא. וראה גמ' שם ורמב"ם שם יב, סדר ההוספה.
  76. ↑ ברייתא פסחים קיז א. ע"ע הלל ציונים: 6-17.
  77. ↑ ספרי שופטים פס' קפח, ורבינו הלל שם. ע"ע הסגת גבול איסורים דרבנן. וראה שם ציונים: 41-42, שיש שלא גרסו כך בספרי. ושם ציון 43, שדרשה זו היא אסמכתא. לענין טומאת כהנים, עי' מדרש הגדול ויקרא כא ד, שכהן אסור ליטמא אפילו לנביא.
  78. ↑ בבא בתרא יב א.
  79. ↑ דברים יז א. משנת ר' אליעזר (מדרש ל"ב מדות) פרשה ו, הוצ' ענלאו עמ' קכא, וכעי"ז ירושלמי ברכות פ"א ה"ד: נביא וזקן למה הם דומים.
  80. ↑ זוהר שמות ו ב ועי"ש בנצוצי זוהר להר"ר מרגליות ובשערי זוהר לב"ב שם, ועי' מהר"ל גבורות ה' הקדמה א: החכם משיג ויודע הנעלמים משכלו. ועי' מלחמות השם לר"א בן הרמב"ם בסופו, אגרת ז, ירושלים תשי"ג.
  81. ↑ מלכים א א כג. רמב"ם מלכים פ"ב ה"ה. וע"ע השתחואה ציון 134.
  82. ↑ מאירי קדושין סט ב. ע"ע כהן ציון 1068 ואילך.
  83. ↑ ע"ע כהן גדול ציון 990 ואילך.
  84. ↑ ע"ע ארץ ישראל ציון 427 ואילך.
  85. ↑ ע"ע ארץ ישראל ציון 87, 430.
  86. ↑ משנה סנהדרין ב א; רמב"ם סנהדרין פ"ה ה"א. ע"ע בית דין הגדול ציון 106 ואילך. על פרטי הדין, וכן עונשו של נביא השקר, ע"ע נביא השקר.
  87. ↑ ע' לקמן: החיוב לשמוע לו.
  88. ↑ עי' סנהדרין פט ב; עי' ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ו; רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"א; רמב"ן דברים יח כא; דרשות הר"ן יא,יב.
  89. ↑ כס"מ יסוה"ת פ"ט ה"ג.
  90. ↑ עי' סנהדרין פט ב: דיהב ליה אות ור"ח שם; עי' ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ו: והנביא שנתנבא בתחילה אם נתן אות ומופת שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו, ועי' עבודת המלך יסוה"ת פ"ז ה"ז, שמדברי הבבלי והירושלמי הללו מקור לזה שאות מועיל להחזיק בנבואה; רמב"ן דברים יח כא; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיח; סמ"ג עשין ו; העיקרים מאמר א פי"ח; עי' דרשות הר"ן יא. עי' רמב"ם יסוה"ת פ"ז ה"ז ובספר אם הבנים ובן ידיד שם, וברמב"ם פ"ח ה"ב, שמשמע שגם אות של שנוי טבע מועיל. ולפ"ז מש"כ הרמב"ם שם פ"י ה"א: כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו. הכוונה שאם באו דבריו פעמים רבות אין צריך לעשות אות ומופת כלל, אבל אם לא הוחזק שבאו דבריו צריך לעשות אות ומופת כדי שנאמין לו, וכן פרשו בדבריו עבודת המלך יסוה"ת פ"ז ה"ז, ויפה מראה לירושלמי סנהדרין פי"א ה"ו, ועי' מאירי סנהדרין פט ב שמשמע כך מדבריו.
  91. ↑ שמות ד ל לא. רמב"ן שם.
  92. ↑ רמב"ן שם; רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"א, ה"ב, ובהקדמת הרמב"ם למשנה שם; החינוך מ' תכד; ספר העיקרים מאמר א פי"ח; סמ"ג עשין ו; מאירי סנהדרין פט ב. ועי' סנהדרין פט ב: היכא דמוחזק שאני, ופירשו תוס' שם ד"ה אליהו, והר"ח שם, שהוחזק בנביאות, משמע הכוונה שאמר עתידות הרבה פעמים והתקיימו דבריו. וכ"מ במאירי שם. ועי' רש"י דברים יח כב: לא תשמע לו, אלא אם כן מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור, ועי' רא"מ שם, שמשמע שמספיק שיהיה צדיק. ועי' רמב"ן שם כא, שדייק מדברי רש"י שמספיק שידע שהוא צדיק אבל אין צריך ליתן אות. ודחה שיש לומר שכונתו שמלבד האות צריך שיהיה צדיק כדברי הרמב"ם. וכן נראה מדברי רש"י סנהדרין שם ד"ה היכא: שהוא צדיק ונביא אמת.
  93. ↑ דברים יח כא-כב.
  94. ↑ רמב"ן שם כא; רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"א, ובהקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והחלק השני. ועי' פנים יפות במדבר יא כח, שהיו מניחים את הנביא במשמר עד שיאמנו דבריו ויתברר שהוא נביא אמת.
  95. ↑ דברים יח טו.
  96. ↑ שמות ד ל – לא. דרשות הר"ן יא. ודחה שם דעת הרמב"ם מפני שהכתוב מבאר כיצד מתברר שהנביא הוא נביא שקר, אבל לא מבאר כיצד נדע שהוא נביא אמת. ועי' רמב"ן שם, שהזכיר גם כן לימוד זה. ועי' אגרות משה או"ח ח"ג סי' עח, שכתב שאולי זהו הלימוד שאות ומופת מועיל להחזיקו בנבואה. ועי' דרך אמונה יג,יד, שהאריך לבאר שהמופתים של משה רבינו שונים משאר המופתים והם ראיה על אמיתות הנבואה.
  97. ↑ רס"ג ספר האמונות והדעות מאמר ג. ועי' שם מאמר א ד"ה והדעת החמישית.
  98. ↑ הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה וחלק השני.
  99. ↑ רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"א; עי' ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה: לעשות נבואתו של ירמיה שקר, ועבודת המלך וקרית מלך יסוה"ת שם.
  100. ↑ שמו"א ג כ. רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"א, ה"ב, ובהקדמת הרמב"ם למשנה שם. ספר העיקרים מאמר א פי"ח. ועי' עבודת המלך ובאר יהודה יסוה"ת שם ה"ב, שהסתפקו מהו השיעור בזה; ועי' לשון החינוך מ' תכד: שיאמר דברים העתידים להיות בעולם פעמים או שלש ויאמנו דבריו בכיוון. ועי' ארבעה טורי אבן יסוה"ת שם, שכתב שבשלשה פעמים מצוה להאמין לו, ועי' בן ידיד יסוה"ת פ"ג ה"ג. וע' לב שלם יסוה"ת שם, בשם חזון נחון כת"י, שהסתפק אם בדקנו אותו פעמים שלש, ואחר זה אמר לעבור על אחת מכל המצות לפי שעה, ואחר כך בדקנו אותו בדבר הרשות פעם רביעית ונפל מדבריו ארצה באופן שנתגלה שהוא נביא שקר, אם חייב מיתה למפרע על שאמר לעבור על מצות השם שהתגלה למפרע שמשקר, או שמא אותה שעה צדיק היה ועתה התקלקל. ועי' אגר"מ או"ח ח"ג סי' עח, שכתב שגם בהוחזק לנביא פעמים רבות, מה שצריך להאמין לו אינו משום שיש ודאי גמור שאומר אמת, אלא שכיון שהורגלו להאמין לו יש לו חזקת נביא, וכמו עד אחד שנאמן באיסורים אבל אינו לוקה, אבל אם הוחזק האיסור על פיו לוקה כמבואר ברמב"ם סנהדרין טז ו.
  101. ↑ רמב"ם יסודי התורה פ"י ה"א; החינוך מ' תכד; מאירי סנהדרין פט בספר העיקרים מאמר א פי"ח; דרשות הר"ן יא.
  102. ↑ דרשות הר"ן יא,יב.
  103. ↑ ע"ע נביא שקר; וע' נבואה. ועי' לקמן #מהו צורך שעה. רמב"ן שם; רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"א, ובהקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והחלק השני, וד"ה והנני מביא לך משל; ספר העיקרים שם.
  104. ↑ דרשות הר"ן יא, וביאר שאף שאין בירור ודאי שהוא נביא אמת אמרה התורה שצריך לשמוע לו; עי' באר יהודה יסוה"ת שם ה"ב, שכתב בדעת הרמב"ם, שבפעם אחת מצוה לשמוע לו אלא שמותר להסתפק על נבואתו ולבדקו, ובהרבה פעמים אסור לבדקו עוד כמ"ש הרמב"ם יסוה"ת פ"י ה"ה; ועי' מעשה רוקח יסוה"ת פ"ז ה"ז, שכתב בדעת הרמב"ם, שבפעם אחת שבאו דבריו מחזיקים אותו לנאמן ומצוה לשמוע לו, אבל אינו נביא, ורק אם באו דבריו פעמים רבות הוא נביא וחובה עלינו להחזיקו בנביא אמיתי ולקבל כל דבריו. וכן כתב בן ידיד שם שאם נתן אות או מופת פעם אחת מצוה להאמין לו אף שאינו נביא ודאי.
  105. ↑ עי' רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"א; מאירי סנהדרין פט ב.
  106. ↑ עי' שבת צב א ונדרים לח א. וראה לעיל#; רמב"ם יסוה"ת פ"ז ה"ז, ובהקדמה למשניות ד"ה והחלק השני; עי' רמב"ן דברים יח כא, שהביא דבריו; מאירי סנהדרין פט ב; עי' דרשות הר"ן ה,יא; מעשה רוקח יסוה"ת פ"ג ה"ג; עי' רמב"ן דברים שם, שדייק מלשון רש"י סנהדרין פט ב ד"ה היכא דהוחזק שפירש שהוא צדיק ונביא אמת, שאם הוא צדיק סומכים עליו ללא אות. וכתב לדחות שכוונת רש"י שצריך שיהיה צדיק וגם יתן אות כדברי הרמב"ם. ועי' בהקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והחלק השני, ובפר"ח יסוה"ת שם, שהרמב"ם למד דבריו מהגמ' בשבת ונדרים שם. וע' פר"ח שתמה ע"ז שכיון שנתן אות מה צורך שנדע שהוא צדיק. ועי' בן ידיד שם, שדחה דבריו, וכתב שלמדים מלשון הכתוב: נביא מקרבך מאחיך כמוני, שצריך שיהיה מוחזק לצדיק כמו משה רבינו שהיה מוחזק לצדיק.
  107. ↑ מעשה רוקח ובן ידיד יסוה"ת פ"ז ה"ז, וע' בדבריהם יסוה"ת פ"ט ה"ג; ע' מאירי סנהדרין פט ב. וע' לקמן # אם נאמן לעבור על דברי תורה כשעשה אות פעם אחת.
  108. ↑ אמונות ודעות (הורביץ) פ"ה אות יב; אגרות משה או"ח ח"ג סי' עח, בדעת הרמב"ם והכס"מ. וכתב שם שאם נתן אות מה שצריך להאמין לו אינו מצד בירור גמור שהנבואה אמת, אלא הוא מגזירת הכתוב שיש להאמין לו, ורק אם התאמתה נבואתו פעמים רבות נחשב כודאי אמת. ועי' ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ו: והנביא שנתנבא בתחילה אם נתן אות ומופת שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו, משמע קצת כדברי המאירי שבתחילת נבואתו צריך אות כדי לההאמינו באותה נבואה. אמנם עי' פני משה לירושלמי שם בפירש שאות הוא שיתקיימו דבריו, ועי' דרשות הר"ן יא ורמב"ן דברים יח כא,.
  109. ↑ ספר העיקרים מאמר א פי"ח.
  110. ↑ רס"ג האמונות והדעות מאמר ג.
  111. ↑ מהר"ץ חיות סנהדרין פט ב. ועי' שם שכתב שאפילו לעבור על דברי תורה לשעה חייב לקיים נבואתו.
  112. ↑ עי' סנהדרין פט ב.
  113. ↑ עי' מהרש"א בח"א סנהדרין שם.
  114. ↑ צפנת פענח יסוה"ת פ"י ה"א. וביאר שם שלכן מצינו כמה נביאים שלא נתנו אות.
  115. ↑ מ"ב כ א.
  116. ↑ שם ו. עי' ברכות י א, יבמות נ א. עי' ירושלמי סנהדרין פי"א ה"א ושיירי קרבן שם ד"ה מתיב; עי' פני משה שם ד"ה והכתיב; טל תורה לירושלמי שם.
  117. ↑ טל תורה שם.
  118. ↑ פני משה וטל תורה שם בביאור הירושלמי שם; עי' שיירי קרבן שם. ועי' עבודת המלך יסוה"ת פ"ז ה"ז, שכתב בכעין זה שצריך ליתן אות.
  119. ↑ ירושלמי שם, לפירוש הפני משה וקרבן העדה טל תורה שם.
  120. ↑ פני משה וטל תורה שם בביאור הירושלמי שם.
  121. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיח.
  122. ↑ ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ו.
  123. ↑ קרבן העדה ופני משה לירושלמי שם; צפנת פענח תניינא יסוה"ת פ"י ה"א. ומכל מקום אינם מתנבאים בלשון אחד ממש, שאם כן מוכח שהם נביאי שקר, עי' סנהדרין פט א.
  124. ↑ פני משה שם.
  125. ↑ פני משה שם.
  126. ↑ פני משה שם.
  127. ↑ קרבן העדה שם; יפה מראה לירושלמי שם.
  128. ↑ ירושלמי שם.
  129. ↑ קרבן העדה ופני משה לירושלמי שם; יפה מראה שם. ועי' צפנת פענח תנייינא יסוה"ת פ"י ה"א, שביאר שהמחלוקת בירושלמי היא אם הנביא יכול להעיד שאומר אמת, ובצירוף חבירו שאומר כמותו יש כאן שני עדים, או שכיון שבזה שמעיד שאומר אמת מעיד גם על עצמו שהוא נביא, אינו יכול להעיד על עצמו.
  130. ↑ קרבן העדה ויפה מראה בביאור דברי הירושלמי. ועי' פני משה שם, שפירש באופן אחר. ועי' יפה מראה שם, שביאר שכיון שכל נביא הוא מוחזק בחסידות, עצם זה שמוחזק בחסידות הוא כעד אחד, ומה שחבירו מעיד עליו הוא עד שני, ויש כאן שני עדים על נבואתו.
  131. ↑ קרבן העדה לירושלמי שם; עבודת המלך סנהדרין פ"י ה"ה. וביאר שדברי הירושלמי הם בלא הוחזק, ודברי הרמב"ם בהוחזק. אמנם עי' צפנת פענח וקרית מלך יסוה"ת שם שכתבו שמקור דברי הרמב"ם הוא מהירושלמי, משמע שפירש שגם הירושלמי מיירי בהוחזק ונחלקו בו אם נאמן להעיד על חבירו.
  132. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"י ה"ה; מאירי סנהדרין פט ב, תענית ט א; קרית ספר יסוה"ת פ"י; אמונות ודיעות (הורביץ) פ"ה אות יג. ועי' עבודת המלך שם, שהביא מקור לדברי הרמב"ם מהספרי דברים פיס' שנז אות ט. מפני מה כי סמך משה
  133. ↑ שמות יט ט. רמב"ם יסוה"ת פ"ח ה"א; עי' דרשות הר"ן יא; עי' ספר העיקרים מאמר א פי"ח. ועי' דרך אמונה יג,יד, בענין המופתים שעשה משה רבינו. ועי' אמונות ודעות (הורביץ) פ"ה אות טז,יח, בענין נבואת משה ואמיתתה.
  134. ↑ דברים יח טו.
  135. ↑ רמב"ם יסוה"ת פ"ח ה"ב, פ"ז ה"ז.
  136. ↑ עי' לעיל#.
  137. ↑ עי' סנהדרין פט ב; רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ב.
  138. ↑ דברים יח טו. יבמות צ ב, ועי' סנהדרין צ א. סהמ"צ להרמב"ם עשה קעב, ויסוה"ת פ"ז ה"ז, ובהקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והנני מביא; סמ"ג עשין ו; סמ"ק מ' כה; החינוך מ' תקטז; זהר הרקיע לרשב"ץ עשין לא.
  139. ↑ דרשות הר"ן יא.
  140. ↑ סמ"ג שם.
  141. ↑ דברים י טז. רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש ד, בדעת בה"ג בהקדמה לאוין קעז, שמנה לאו זה; ביאור הגרי"פ פרלא על סה"מ לרס"ג לאוין מט, בדעת הרס"ג.
  142. ↑ רמב"ן שם.
  143. ↑ בה"ג שם; ביאור הגרי"פ שם. וכתב שמ"מ אין לוקין עליו משום שהוא לאו שאין בו מעשה. ועי' לקמן#.
  144. ↑ הגרי"פ פרלא שם, בדעת רס"ג שם, וכתב שבאזהרות לעשרת הדברות מנה עשה זו. וכתב שם שגם הבה"ג לא מנה עשה זו.
  145. ↑ רמב"ם סהמ"צ שם; סמ"ג שם; סמ"ק שם; זהר הרקיע שם; ספר חרדים מ"ע פ"ג אות ה; ביאור הגרי"פ פרלא שם, בדעת רס"ג ובה"ג. ועי' סמ"ק לאוין ט, ויראים מ' ח, שמנו מצוה זו, אבל פרשו אותה באופן אחר.
  146. ↑ סדר משנה יסוה"ת פ"ט ה"ב.
  147. ↑ רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ג, וכסף משנה ומער"ק שם; דרשות הר"ן יא; סמ"ג עשין ו; סמ"ק כה; ספר העיקרים מאמר א פי"ח. ועי' לעיל# דעות הראשונים והאחרונים בענין האמנת הנביא על ידי האות.
  148. ↑ רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"א – ה"ב; סמ"ג שם; ספר העיקרים שם; עי' דרשות הר"ן שם, אלא שלדעתו אין צריך פעמים רבות. ועי' לעיל# דעות הראשונים אם צריך שיתאמתו דבריו פעמים רבות או שמספיק פעם אחת.
  149. ↑ החינוך מ' תקטז.
  150. ↑ מנ"ח שם, בדעת הרמב"ם.
  151. ↑ מנ"ח שם, בדעת התוס'. ועי' לקמן ציון# שנחלקו בזה גם במתנבא לעבור על דברי תורה.
  152. ↑ פר"ח יסוה"ת פ"ט ה"ד, וכתב כן גם בדעת הרמב"ם; עי' לח"מ יסוה"ת פ"ט ה"ב; מנ"ח תקטז אות ג.
  153. ↑ עי' רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ג, ובן ידיד ושלל דוד דלקמן, בדעתו. בענין נביא הכובש את נבואתו, אם יש בו לאו הבא מכלל עשה, עי' לקמן#.
  154. ↑ דברים יח יט.
  155. ↑ בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"ג, בדעת הרמב"ם; עי' שלל דוד שם ה"ב, כעין זה.
  156. ↑ ע' רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ג ולחם משנה יסוה"ת פ"ט ה"ב, ופר"ח יסוה"ת שם ה"ד, בדעתו; מנ"ח תקטז אות ג. ועי' לקמן#.
  157. ↑ אוצר המלך יסוה"ת פ"ט ה"ב. וביאר שלכן שמע מנוח למלאך והוצרך שמשון לשמור נזירות.
  158. ↑ רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ג; החינוך מ' תקטז; עי' דבש לפי (לחיד"א) מע' נ אות ט. ועי' מראית העין יבמות צ ב, שהביא ראיה לזה מתמורה כח ב, שמונה דברים התירו באותו לילה: חוץ, ולילה, וזרות וכו'. וע' ספר אם הבנים על הרמב"ם שם, שדן בזה.
  159. ↑ יבמות צ ב, ועי' סנהדרין פט ב, צ א; רמב"ם יסוה"ת שם וסהמ"צ מ"ע קעב; סמ"ג עשין ו; סמ"ק מ' כה; החינוך מ' תקטז. וע"ע הוראת שעה: על פי נביא, פרטי הדינים בזה.
  160. ↑ הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והחלק השני ועי' סהמ"צ שם; מנ"ח תקטז אות א.
  161. ↑ דברים יח טו.
  162. ↑ רש"י יבמות צ ב ד"ה כגון.
  163. ↑ ספרי שופטים קעה; מדרש תנאים דברים שם; יבמות שם.
  164. ↑ סנהדרין צ א; רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ה ובהקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והנני מביא לך משל, וראה שם שהאריך להסביר הענין; סמ"ק מ' כה; החינוך שם. וע"ע נביא שקר, ועי' הוראת שעה: על פי נביא, פרטי הדינים בזה.
  165. ↑ מאירי יבמות שם; ע' תוס' שם ד"ה וליגמר.
  166. ↑ רש"י יבמות שם ד"ה מיגדר.
  167. ↑ מאירי יבמות שם.
  168. ↑ רש"י דברים יח כב.
  169. ↑ יבמות שם.
  170. ↑ תוס' סנהדרין פט ב ד"ה אליהו; תו"י יבמות שם.
  171. ↑ רש"י דברים שם ויבמות שם; עי' יבמות צ ב; עי' תוס' שם ד"ה וליגמר: ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב"ה בכך, ועי' עבודת המלך יסוה"ת פ"ט ה"ג בדעתם; רשב"א יבמות שם; מאירי שם; עי' רמב"ן יבמות שם, וקרן אורה שם, בדעתו. כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א פ"ג עמ' כד-כה, בדעת הרמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ג שכתב: אני אקריב היום כדי להכחיש נביאי הבעל. ועי' עבודת המלך שם לפי גרסא זו ברמב"ם. ועי' שם עמ' כז, שהאריך לבאר הכתובים בספרי הנבואה לפי שיטה זו.
  172. ↑ מהר"ץ חיות שם, בדעת הרמב"ם; ע' מאירי סנהדרין צ א: לעבור בשאר מצות לפי שעה ושלא לכונת הריסת פנה מפנות התורה; עי' עי' רבי אברהם מן ההר יבמות צ ב.
  173. ↑ עי' ר"ש ידים פ"ד מ"ד, ומהר"ץ חיות שם עמ' כו, בדעתו. ועי' מהר"ץ חיות שם, שביאר שלדעה זו שצריך גם שיהיה לפי שעה ולא לעולם, וגם שיהיה בזה מיגדר מילתא, אלא שכל דבר שנעשה למיגדר מילתא, גם אם הוא לשנים רבות מאוד, נחשב לפי שעה, שהרי כשיתבטל הצורך באותו הגדר תיבטל התקנה.ועי' שם שכתב בדעת התוס' שסוברים שאפשר לעקור לעולם אם יש בזה מיגדר מילתא; עי' רש"י יבמות צ ב ד"ה מיגדר, שכתב שאם יש גדר ותקנה אפשר לעקור, ולא הזכיר שצריך שיהיה לזמן.
  174. ↑ עבודת המלך יסוה"ת פ"ט ה"ג, בדעת הרמב"ם שם, לגירסתו שלא גרס ברמב"ם 'אני אקריב היום כדי להכחיש נביאי הבעל'. ועי' שם שביאר שמה שאמרה הגמרא יבמות שם, שצריך למיגדר מילתא, הוא דווקא בב"ד, אבל נביא שאומר בנבואה יכול לעקור גם שלא לצורך שעה; עי' הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והנני מביא לך משל, שמשמע כך מדבריו; כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א פ"ג עמ' כו, בדעת תוס' סנהדרין פט ב ד"ה אליהו. ועי' תוס' הרא"ש ותו"י יבמות צ ב שכתבו כדברי התוס' סנהדרין. ועי' עבודת המלך שם, שחולק עליו בהבנת התוס'.
  175. ↑ מהר"ץ חיות שם, בדעת התוס'.
  176. ↑ עבודת המלך שם, בדעת הרמב"ם. וע"ע הוראת שעה ציונים 24-30.
  177. ↑ מהר"ץ חיות תורת נביאים ח"א פ"ד.
  178. ↑ ע' תוס' יבמות צ ב ד"ה וליגמר, ומנחת חינוך תקטז אות א, בדעתם; עבודת המלך שם, בדעת התוס'. ומשמע קצת מדבריו שמפרש בדעתם שרק באומר מדעת עצמו יש חיוב זה ולא במתנבא בשם ה'. ועי' מהרש"א יבמות צ ב, שכתב שלדעת התוס' שמפרשים שמדובר באומר בשם עצמו, החיוב לשמוע לו אינו נלמד מאליו תשמעון, אלא החיוב הוא כדין ב"ד שמצוה לשמוע להם, ומאליו תשמעון לומדים שאם אמר בנבואה דבר שיהיה בו במציאות מיגדר מילתא, כמו אליהו שהתנבא שתרד אש על המזבח ויהיה בזה מגדר מלתא, סומכים עליו ומתקנים לעבור על דברי תורה לשעה. אמנם בתוס' הרא"ש ובתוס' ישנים שם, משמע שעצם החיוב לשמוע לו נלמד מאליו תשמעון גם במתנבא בשם עצמו. וכן כתב המנחת חינוך שם.
  179. ↑ דברים יח יט.
  180. ↑ מנ"ח שם.
  181. ↑ עי' רמב"ם יסוה"ת שם, ומנ"ח תקטז אות א, בדעתו; עבודת המלך יסוה"ת שם, בדעת הרמב"ם.
  182. ↑ עבודת המלך שם, בדעת הרמב"ם, וביאר שלדעתו רק לבית דין יש כח לתקן תקנה לעבור על דברי תורה למיגדר מילתא, אבל ליחיד גם אם הוא ת"ח או נביא, ולדעת התוס' גם יחיד יכול לתקן מדעתו. וע"ע הוראת שעה ציונים 17-23.
  183. ↑ עי' רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"א, ה"ב.
  184. ↑ עי' לעיל#
  185. ↑ בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"ג, בדעת הרמב"ם והסכים לדבריו; אגרות משה או"ח ח"ג סי' עח. ועי' רא"מ דברים יח כב, שכתב שלעבור על דברי תורה צריך שיהיה מוחזק לצדיק גמור, ולדבר הרשות אין צורך בזה.
  186. ↑ פר"ח יסוה"ת פ"ט ה"ד; עי' מער"ק שם ה"ג. ועי' דרשות הר"ן יא, שכתב שאם התאמתה נבואתו באות ומופת פעם אחת מצוה להאמין לו גם במחדש מצוה לשעה, כמו משה שאמר לבני ישראל לעשות הפסח. ואולי אין כוונתו בעוקר דברי תורה אלא במחדש מצוה.
  187. ↑ רש"י סנהדרין פט א ד"ה והמוותר.
  188. ↑ עי' רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ב, ובפירוש המשניות סנהדרין יא ה. ועי' לקמן#. ובגמרא הגירסא: והמוותר על דברי נביא. וברש"י עה"ת דברים יח כ כתב: והעובר על דברי נביא, וכ"ה בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קעב ובסמ"ג עשין ו ובחנוך מצוה תקטז, ואפשר שגורסים כן בגמ'.
  189. ↑ משנה סנהדרין פט א וברייתא שם; ספרי שופטים פס' קעז; תוספתא סנהדרין פי"ד ה"ד; רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ב וסהמ"צ מ"ע קעב; החינוך מ' תקטז. ועי' תוספתא שם, שהביאו אחר כך: והמשנה את נבואתו, ובמנחת בכורים שם לא גרס מילים אלו. ובמנחת יצחק מפרש שעובר על דברי נביא וכובש נבואתו ונביא שעבר על דברי עצמו כולם בכלל משנה נבואתו, וכך כתב בחסדי דוד שם. וע"ע מיתה בידי שמים ציונים 202 – 217.
  190. ↑ דברים יח יט.
  191. ↑ מ"א כ לה, ועי' לקמן. אבן עזרא שם.
  192. ↑ עי' סנהדרין פט ב; רמב"ם יסוה"ת פ"ג ה"ג וכס"מ שם; אבן עזרא שם.
  193. ↑ בכור שור דברים שם. ועי' לעיל#.
  194. ↑ ספרי שופטים פס' קעז; תוספתא סנהדרין פי"ד ה"ד; סנהדרין שם.
  195. ↑ מ"א כ לה.
  196. ↑ רש"י סנהדרין פט ב ד"ה חבריה דמיכה.
  197. ↑ שם לו. סנהדרין פט ב; ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה.
  198. ↑ ר"ח סנהדרין פט ב; ראב"ע שם.
  199. ↑ מנ"ח תקטז אות ב, בדעת הרמב"ם והחינוך שכתבו סתם שהעובר על דבריו חייב, ועי' פהמ"ש סנהדרין יא ה שפירש: שינהג באי הקפדה ובזלזול בצווי הנביאים ולא יקיים אותם בדיוק ובדקדוק; עבודת המלך יסוה"ת פ"ט ה"ג, בדעת הרמב"ם, ורש"י עה"ת דברים יח כ, שכתב סתם העובר על דבריו. ועי' לעיל#.
  200. ↑ מנ"ח שם, בדעת רש"י סנהדרין פט ב ד"ה והמוותר, שפירש שמפקירם ואינו חושש להם. וביאר שלכן אין חיוב מיתה בכל התורה כדין עובר על דברי נביא, שהרי לא שמענו מפי משה בעצמו. ועי' לעיל#.
  201. ↑ ישעיה כב יד - טו. ועי' יומא פו א, שדרשו פסוק זה על חילול השם.
  202. ↑ 100. רד"ק שם, וכעי"ז בשע"ת לרבינו יונה שער ד סי' ד שלא היו משגיחים על דברי הנביאים כו', ועי' מאמר קידוש השם להרמב"ם: והיו בהם מחללי ש"ש כמו שאמר אכל ושתו כו'. וע"ע חלול ה', ציונים 99-100.
  203. ↑ עי' לעיל#.
  204. ↑ הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והחלק השני; מנ"ח תקטז אות א; עבודת המלך יסוה"ת פ"ט ה"ב.
  205. ↑ עי' לעיל#.
  206. ↑ מנ"ח תקטז אות א.
  207. ↑ רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ג, ועי' בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"ג, ושלל דוד שם ה"ב, בביאור דבריו. ועי' לעיל#.
  208. ↑ עי' סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קעב; פר"ח יסוה"ת שם ה"ד.
  209. ↑ ע"ע כפיה: במצות עשה.
  210. ↑ מנ"ח תקטז אות ב.
  211. ↑ עבודת המלך יסוה"ת פ"ט ה"ב.
  212. ↑ עי' מנ"ח תקטז אות ב, ועבודת המלך שם, בדעתו.
  213. ↑ עבודת המלך שם, וביאר שלכן אין חיוב מיתה על העובר על כל התורה כדין העובר על דברי נביא שהוא משה רבינו.
  214. ↑ משנה סנהדרין פט א, וברייתא שם; ספרי שופטים פס' קעז; תוספתא סנהדרין פי"ד ה"ד; רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ג, סנהדרין פי"ט ה"ג.
  215. ↑ דברים יח יט. עי' גמ' סנהדרין פט א; רא"מ וגור אריה דברים יח כ; מלבי"ם דברים שם; ע' כס"מ יסוה"ת פ"ט ה"ג, ועבודת המלך שם.
  216. ↑ תוס' יו"ט סנהדרין יא ה.
  217. ↑ עי' סנהדרין שם, לגירסא שלפנינו; עי' סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קעב, ועבודת המלך שם, בדעתו; עי' החינוך מ' תקטז; רש"י סנהדרין שם ד"ה קרי ביה, וב"ח אות סק"א; מהרש"ל שם; עי' עבודת המלך שם.
  218. ↑ דברים שם.
  219. ↑ הגהות הגר"א סנהדרין שם אות א, בשם הגאונים, ואדרת אליהו דברים שם. ועי' עבודת המלך שם, בדעתו. ועי' העמק דבר דברים שם, שכל הלימודים הם מהייתור של המילה 'דברי'. ועי' תורה תמימה שם אות עב, שכתב כעין זה. ועי' הכתב והקבלה שם בביאור פשט הפסוק לפי חז"ל.
  220. ↑ ספרי שופטים פס' קעז; תוספתא סנהדרין פי"ד ה"ד; סנהדרין שם; ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה; סנהדרין פט ב. ובמקרא לא מפורש שמו, ועי' רש"י סנהדרין שם ד"ה עדו.
  221. ↑ מ"א יג ט.
  222. ↑ עי' ירושלמי סנהדרין שם, שאותו הנביא היה אמציה כהן בית אל.
  223. ↑ שם כד.
  224. ↑ ר"ח סנהדרין פט ב; שו"ת הרשב"א ח"א סי' יא.
  225. ↑ עי' סנהדרין פט ב.
  226. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א סי' יא. וכתב שאפשר שעידו הנביא היה סבור שהוא בעצמו לא הבין מתחילה מה שאמרו לו. ועי' שדה הארץ פרשת שופטים, מה שביאר בזה.
  227. ↑ מנ"ח תקטז אות ג.
  228. ↑ מהר"ץ חיות סנהדרין פט ב.
  229. ↑ ע' רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ג ולחם משנה יסוה"ת פ"ט ה"ב, ופר"ח יסוה"ת שם ה"ד, בדעתו; בן ידיד יסוה"ת שם ה"ג, בדעת הרמב"ם; שלל דוד יסוה"ת שם ה"ב, בדעת הרמב"ם; מנ"ח תקטז אות ג; ועי' עבודת המלך שם.
  230. ↑ פר"ח יסוה"ת שם; מנ"ח תקטז אות ג; ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג לאוין מט.
  231. ↑ דברים י טז. ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג שם, בדעת רס"ג ובה"ג. ועי' לעיל#.
  232. ↑ רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ג, ועי' בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"ג, ושלל דוד שם ה"ב, בביאור דבריו. ועי' לעיל#.
  233. ↑ עי' סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קעב; פר"ח יסוה"ת שם ה"ד. ועי' לעיל#.
  234. ↑ משנה וברייתא סנהדרין פט ב; ספרי שופטים פס' קעז; תוספתא סנהדרין פי"ד ה"ד; רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ג, סנהדרין פי"ט ה"ג; החינוך מ' תקטז.
  235. ↑ דברים יח יט.
  236. ↑ סנהדרין פט א ורש"י ד"ה קרי ביה; סהמ"צ שם; החינוך שם.
  237. ↑ עי' לעיל#.
  238. ↑ גור אריה שם; תוס' יו"ט סנהדרין יא ה.
  239. ↑ ספרי שופטים פס' קעז; תוספתא סנהדרין פי"ד ה"ד; סנהדרין פט ב; ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה.
  240. ↑ רבינו הלל לספרי שם. וראה ספרי דבי רב שם, שלפי שכוונתו היתה לטובה לא המיתו ה' אלא ציערו כדי שיתכפר לו וישוב בו. ועי' מנחת בכורים לתוספתא שם, שהשלכתו לים היתה מדין מיתה בידי שמים. ועי' רס"ג האמונות והדעות מאמר ג, שיונה לא היה כובש נבואתו, ובפעם הראשונה אמר את נבואתו, אלא יצא מהארץ כדי שלא יתנבא פעם שניה. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתמב, שיונה לא כבש נבואתו, אלא היה מסרב ללכת מפני כבודם של ישראל, וצ"ב שבגמ' משמע שכבש נבואתו.
  241. ↑ יונה א ב.
  242. ↑ שם ג. ירושלמי שם.
  243. ↑ צפנת פענח יסוה"ת פ"ט ה"ג, וביאר שלכן יונה רצה לברוח לחוץ לארץ, כדי שלא יהיה עליו חיוב משום כובש נבואתו, והים הביאו לארץ כדי שיהיה מוכרח להינבא.
  244. ↑ דברין יח טו. עי' לעיל: המצוה לשמוע לו#.
  245. ↑ פר"ח יסוה"ת פ"ט ה"ד; עי' לח"מ יסוה"ת שם ה"ב; מנ"ח תקטז אות ד.
  246. ↑ מנ"ח שם.
  247. ↑ עי' לעיל#.
  248. ↑ ע"ע כרת; מיתה בידי שמים. עי' בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"ג, ושלל דוד יסוה"ת פ"ט ה"ב. ועי' מנ"ח שם, שכתב שמפסוק זה נלמד רק שחייב מיתה, והייתי יכול לומר שמותר לו לכתחילה לכבוש נבואתו ולהתחייב מיתה. ועי' הגהות הגרי"פ פרלא לחינוך שם, שדחה דבריו.
  249. ↑ דברים יח יט.
  250. ↑ עי' לקמן#.
  251. ↑ בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"ג, ושלל דוד יסוה"ת פ"ט ה"ב, שם, בדעת הרמב"ם.
  252. ↑ דברים י טז. ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג, בדעת רס"ג ובה"ג, ועי' לעיל#.
  253. ↑ סנהדרין פט א.
  254. ↑ עמוס ג ז. גמ' שם.
  255. ↑ לח"מ סנהדרין פי"ט ה"ב; לחם יהודה ובית המלך ובן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"ג, בדעת התוס'. וע"ע מכת מרדות.
  256. ↑ ע"ע מדת מרדות, וע' כפיה: במצות עשה. תוס' שם ע"א ד"ה הכובש; לח"מ סנהדרין יט ג, בדעת הרמב"ם; לחם יהודה יסוה"ת פ"ט ה"ג, בדעת הרמב"ם. ועי' לח"מ ולחם יהודה שם, שכתבו שהוא מכות מרדות מדרבנן, ועי' בית המלך יסוה"ת פ"ט ה"ג, שהקשה מדוע לא הזכיר הרמב"ם מלקות הללו. ועי' יוסף דעת יו"ד שלד מג, דייק מכאן שלמכות מרדות צריך התראה, שהרי בגמרא שאלו מי מתרה בו. ובבית המלך שם דחה ראייתו שכוונת הגמרא להקשות מי יודע שכבש נבואתו, ולא משום שצריך התראה, וכן פירש הר"ח שם, ועי' בן ידיד ולחם יהודה יסוה"ת שם, מש"כ בזה. וע"ע מכת מרדות, וע' התראה ציונים 296-298. ועי' ערוך לנר שביאר שבמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו, לא שייכים מלקות אלו כיון שהם בקום עשה.
  257. ↑ בן ידיד יסוה"ת שם, בדעת הרמב"ם.
  258. ↑ ע"ע לאו שאין בו מעשה.
  259. ↑ ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג לאוין מט. ועי' לעיל#.
  260. ↑ מאירי סנהדרין פט ב, ועי' שם שפירש שהגמרא באה להסביר שלא טעם זה שאין בו מעשה היה לוקה מפני שאפשר להתרות בו; עי' רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ג שנראה שגרס כך.
  261. ↑ מנ"ח תקטז אות ד.
  262. ↑ דברים יח יט. עי' לעיל#.
  263. ↑ דובב מישרים ח"א סי' צב, לפי דברי התוס' סוכה כח ב ד"ה השוה, שבמקום שכתוב בלשון איש אשה אינה בכלל.
  264. ↑ עי' מים חיים יסוה"ת פ"י ה"ה, שכתב שהנסיון של גדעון אם יהיה טל על הגיזה, אינו נקרא נסיון שעשאו לראות אם היה הוא ראוי ליעשות נס על ידו.
  265. ↑ דברים ו טז.
  266. ↑ שמות יז ז.
  267. ↑ רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"ה וסהמ"צ ל"ת סד, ובהסמ"צ הלשון הוא: שהזהירנו מנסות ייעודיו וייחוליו יתעלה שייעדו וייחלו אותנו בהם נביאיו על צד שנסתפק בהם אחר שנדע אמתת נבואת הנביא שיספר בהם, ועי' מלבי"ם דברים שם, בדעתו; רמב"ן דברים שם, וכתב שהאיסור לנסות את התורה או את הנביאים, שהמנסה את הנביא מנסה את השם; החינוך מ' תכד; מאירי תענית ט א.
  268. ↑ החינוך מ' תכד.
  269. ↑ דברים י טז.
  270. ↑ רמב"ן על סהמ"צ לרמב"ם שורש ד, בדעת בה"ג במנין הלאוין קעו. ועי' לעיל: המצוה לשמוע לו#.
  271. ↑ סמ"ג לאוין ד; סמ"ק מ' יח; ס' יראים שסא.
  272. ↑ הגרי"פ פרלא לרס"ג לאוין קכז, בדעת הרס"ג..וע"ע לא תנסו את ה'. ושם ציון 21-28 שיטות הראשונים במצוה זו.
  273. ↑ עי' דינא דחיי על הסמ"ג שם, בדעת הסמ"ג והסמ"ק; עי' דרך מצותיך חלק שני ומנ"ח תכד סק"א, בדעת הסמ"ג; עי' ספר חרדים ל"ת פ"א אות יח; עי' הגרי"פ פרלא לרס"ג לאוין קכז, בדעת הרס"ג; וע' רמב"ן דברים שם, שמשמע מדבריו שהאיסור לנסות את הנביא הוא בכלל האיסור לנסות את השם, והאיסור שייך גם בדברים אחרים, וכן כתב בדרך מצותיך שם, בדעתו. וע"ע לא תנסו את ה' ציון 22, לדעת הסוברים שהאיסור הוא בנביא, אם יש איסור גם שלא לנסות את ה' בשאר דברים.
  274. ↑ ע' סהמ"צ שם; החינוך שם; עי' רמב"ן סהמ"צ שם, בדעת בה"ג. וגם החולקים שסוברים שהלאו מדבר שלא לנסות על ה', מנו אותו במנין המצות, עי' סמ"ג וביאור הגרי"פ פרלא שם.
  275. ↑ החינוך מ' תכד.
  276. ↑ החינוך מ' תכד; אמונות ודעות (הורביץ) פ"ה אות יד.
  277. ↑ עי' לשון הרמב"ם יסוה"ת שם; עי' קרית ספר יסוה"ת פ"י אזהרה ד; מער"ק יסוה"ת שם.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:נביא&oldid=159826"