אנציקלופדיה תלמודית:נבלה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - גוִיַת בעל חיים שמת, ולא נשחט כדין.

גדרה

גדרה

נבלה היא בהמה חיה או עוף שמתו[1], או שנשחטו שלא כראוי[2].

על פרטי ודיני שחיטה שנעשתה שלא כראוי, ואימתי הנשחט נעשה נבלה, ע"ע שחיטה, וע"ע חולין שנשחטו בעזרה[3].

טמאה שנשחטה

בהמה או חיה טמאה אין השחיטה מועילה לה, ולפיכך בכל ענין שמתה, בין נשחטה, בן נחנקה, בין מתה כדרכה, הרי היא נבלה[4], שנאמר בבהמות הטמאות: כל הנוגע בהם יטמא[5], ודרשו: להביא בהמה טמאה, שלא תהיה שחיטה מטהרתה[6].

מליקה

על עוף שנמלק, אם הוא נעשה נבלה, ע"ע מליקה.

נבלה מחיים

אף על פי שבדרך כלל בעל חיים אינו נחשב נבלה עד שתצא נפשו[7], יש כמה אופנים שהוא נחשב נבלה כבר מחיים, ואלו הם: נעשתה גיסטרא, ניטל הירך, הותז ראשה, נשברה המפרקת ורוב בשר עמה, נקרעה מגבה[8], וכן נפסק הקנה וניקב הושט באופנים מסוימים[9], ועי' להלן על כל אחד מן המקרים:

נעשתה גיסטרא

נעשתה גיסטרא, היינו שנחתכה לשנים[10], לרחבה, או בצוארה כולו, או שנחתכה בשדרה עד החלל[11], אף כשהיא עדיין חיה, הרי היא נבלה[12], ומטמאה במגע ובמשא בעודה בחיים[13], ושחיטה אינה מועילה לטהרה[14].

ניטל הירך

ניטל הירך ממקום חיבורו בבוקא-דאטמא*, והחלל שלה ניכר - היינו שניטל כל הבשר עד שנראה מקום החתך[15] - הרי זו נבלה, ומטמאה טומאת נבלות אפילו בחייה[16], ושחיטה אינה מועילה לטהרה[17]. ובגדר שהחלל שלה ניכר אמר רבא כל שכשהיא רבוצה היא נראית חסרה[18], שדרך הבהמה לרבוץ על יריכה, וכל שאין החסרון מתכסה על ידי הרביצה הרי היא נבלה[19]. ורב ששת חולק וסובר שבהמה שניטל הירך שלה אינה נבלה[20].

נקרעה כדג

בעל חיים שנקרע מגבו כדג, אף כשהוא עדיין חי, הרי הוא נבלה לכל דבר[21].

הותז הראש

הותז ראשה, אף על פי שהיא מפרכסת, הרי היא נבלה, ומטמאה טומאת נבלות[22]. ונחלקו אמוראים בשיעור התזת הראש שמחשיב אותה נבלה: ריש לקיש אמר דוקא כשהותז הראש ממש, ונחתכו שני הסימנים, ורב אסי אמר בשם רבי מני שאפילו כשהותז כהבדלת עולת-העוף*, היינו הבדלת רוב שני הסימנים - לסוברים כן[23] - כבר היא נחשבת נבלה[24].

נשברה המפרקת

נשברה המפרקת, ועמה רוב הבשר שעליה מאחורי הצואר, זעירי אמר, וכן הלכה, שהיא נבלה[25], ומטמאה מיד אף על פי שהיא מפרכסת, לפי שהיא נחשבת מתה, ואף שחיטה שלאחר מכן אינה מועילה לטהרה[26].

ויש מן הראשונים שכתבו שכשנשברה המפרקת אינה נחשבת נבלה אלא כשחוט השדרה נפסק[27].

פסוקת הקנה ונקובת הושט

על בהמה שנפסק הקנה* שלה, אם היא חשובה נבלה מחיים, לענין איסור אכילה, ולענין טומאה, ע"ע גרגרת[28] וע' טרפה וע' שחיטה; על בהמה שניקב הושט שלה, אם היא חשובה נבלה מחיים, לענין איסור אכילה, ולענין טומאה, ע"ע ושט[29] וע' טרפה וע' שחיטה.

מפרכסת

בהמה או חיה טמאה שנשחטה, או שנחרוה, וכן בהמה טהורה שנפסלה בשחיטתה, או ששחטו בה סימן אחד בלבד או רוב סימן אחד, כל זמן שהיא מפרכסת, אינה נחשבת נבלה לענין טומאה[30].

על אופנים שבהמה נחשבת נבלה אף כשהיא מפרכסת, ואפילו כשהיא חיה, עי' לעיל[31].

סרוחה

על נבלה סרוחה, שאינה ראויה למאכל לאדם או לכלב, שאין לה דין נבלה, עי' להלן[32] וע"ע אסורי אכילה[33] וע' מגע[34].

אסור אכילתה

אסור אכילתה

אסור לאכול נבלה, שנאמר: לא תאכלו כל נבלה[35]. ואף כהנים, שמותר להם לאכול עוף שנמלק, שהוא נבלה – ע"ע מליקה – אסור להם לאכול שאר נבלות, שנאמר: כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים[36].

איסור נבלה נמנה במנין מצוות לא תעשה[37].

על איסור עשה* שיש באכילת נבלה משום "שאינו זבוח", ע"ע שחיטה.

הכלולים באיסור

כל הבהמות, החיות והעופות הטהורים, נבלתם אסורה, וחייבים עליה[38].

בבהמה ועוף טמאים

טמאה שנתנבלה, רב ורב אסי סוברים שאין חייבים עליה משום נבלה, לפי שלדעתם אין-איסור-חל-על-אסור*[39], ומאחר וקודם שנעשתה נבלה היה עליה איסור טמאה, אין איסור נבלה חל עליה[40]. וכן עוף טמא שמת, אמר רבי יהודה שאין בו איסור משום נבלה[41], לפי שאין איסור נבלה חל על איסור טומאה[42].

ובברייתא שנינו שעל נבלת טמאה חייבים אף משום נבלה[43], לפי שהיא סוברת שאיסור חל על איסור[44]. וכן לוי סובר שעל נבלת טמאה חייבים אף משום נבלה[45], ובטעמו יש ראשונים שכתבו שהוא סובר שאיסור חל על איסור[46], ויש שכתבו שבדרך כלל הוא סובר שאין איסור חל על איסור, אלא שבאיסור נבלה, כשם שמצינו שהוא חל על איסור חלב[47], כך הוא חל אף על איסור טמאה[48].

להלכה פסקו ראשונים שטמאה שנתנבלה אין חייבים עליה משום נבלה[49], ויש ראשונים שנראה מדבריהם שפסקו שחייבים עליה משום נבלה[50].

בשרצים

האוכל כזית משרץ מת, אמר רבא בר רב הונא שהוא חייב משום נבלה[51], ונחלקו ראשונים בבאור דבריו: יש מפרשים דבריו כפשוטם, ששרץ מת, בנוסף לאיסור שרץ שבו, חל עליו אף איסור נבלה, ואף על פי שבדרך כלל אין-אסור-חל-על-אסור*, בנבלה, כשם שמצינו שאיסורה חל על איסור בהמה טמאה, לסוברים כן[52], כך הוא חל על איסור שרץ[53]. ויש מפרשים דברי רבא באופנים אחרים, ולדעתם האוכל שרץ אינו עובר באיסור נבלה, שאינו אלא במינים הטהורים[54], לסוברים כן[55].

דגים

על דגים*, שנבלתם מותרת באכילה, ע"ע דגים[56].

חגבים

על חגבים*, שנבלתם מותרת באכילה, ע"ע חגבים[57].

השיעור

שיעור איסור נבלה לחיוב מלקות הוא כזית*[58]. על מקור הדין ע"ע אכילה[59]; על דין האוכל חצי-שעור*, ע"ע; על דין האוכל בריה* שהיא פחות מכזית, ע"ע בריה; על כזית נבלה שהניחו בחמה ונתמעט, והדין כשהניחו בגשמים ותפח, ע"ע דחוי[60].

צירוף

כל הנבלות של בעלי חיים טהורים מצטרפות זו לזו[61], לכזית[62], כיצד, הלוקח מנבלת השור ונבלת הצבי ונבלת התרנגול, וקבץ מן הכל כזית בשר ואכלו, לוקה משום איסור נבלה[63].

נבלות של בעלי חיים טהורים וטמאים, נחלקו תנאים ואמוראים אם הן מצטרפות זו לזו לשיעור כזית: רב ורב אסי סוברים שאינן מצטרפות[64], לפי שלדעתם נבלת בעלי חיים טמאים אינה אסורה באיסור נבלה[65], אלא באיסור טמאה בלבד, ואיסורים משני שמות אינם מצטרפים[66], וכן יש ראשונים שפסקו להלכה[67]. ובברייתא שנינו, וכן סובר לוי, שנבלות בעלי חיים טמאים וטהורים מצטרפות זו לזו[68], לפי שלדעתם אף נבלות הטמאים אסורות אף משום נבלה[69], ובשניהם יש אותו שם איסור[70], וכן יש ראשונים שפסקו להלכה[71].

על טרפה*, שהיא מצטרפת עם נבלה לשיעור כזית, לפי שהיא תחילת נבלה, ע"ע טרפה (בעלי חיים)[72].

על בשר-מן-החי*, שהוא מצטרף עם נבלה לשיעור כזית, ע"ע בשר מן החי[73].

עונש

האוכל נבלה לוקה[74], אבל אינו ענוש מיתה[75], ולא כרת* וחטאת*[76].

אשם תלוי

ספק אכילת נבלה, יש תנאים שסוברים שאף על פי שאין בנבלה כרת וחטאת, אשם-תלוי* בא עליה[77], כדרך שהוא בא – לדעתם - על ספק שאר לאוים שאין בהם כרת וחטאת[78]. על גדר הדין וטעמו ע"ע אשם תלוי[79].

הנאה

אף לסוברים שבכל מקום שנאמר בתורה לא יאכל, או לא תאכל, או לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע[80], נבלה – שנאמר בה לא תאכלו[81] - מותרת בהנאה, שהרי פירט בה הכתוב היתר, שנאמר: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי[82].

על הסוברים שאסור לתת נבלה במתנה אלא לגר, ולא לנכרי, ולנכרי מותר דוקא למכור, ע"ע לא תחנם[83]; אם נתינה לגר עדיפה על מכירה לגוי, ע"ע גר תושב[84].

מת בבליעה

אכל בעל חיים חי, והוא מת בבליעתו, יש ראשונים שסוברים שהוא נחשב אוכל נבלה, וחייב משום איסור נבלה[85], וכן יש ראשונים שפרשו שכן אמר רבא בר רב הונא, שהאוכל נמלה חיה, והיא מתה כשבלעה, חייב משום נבלה[86]. ויש אחרונים שחילקו בדעת ראשונים בין בעלי החיים, שנמלה, שחיותה קטנה, מאחר והיא מתה ממש בשעת הבליעה, האוכלה חיה חייב משום נבלה, אבל ציפור, שחיותה אלימה, אינה מתה בשעת הבליעה, אלא לאחר מכן, ולפיכך האוכלה חיה אינו חייב משום נבלה[87].

ויש ראשונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שכל שבתחילת אכילתו היה חי, אף כשמת בבליעתו, אין אכילתו נחשבת אכילת נבלה[88].

חלקים שאינם ראויים לאכילה

על האוכל מחלקי הנבלה שאינם ראוים לאכילה, כגון העור והעצמות והגידים והקרנים והטלפים והצפרנים, שאינו חייב משום אוכל נבלה[89], ע"ע בשר[90].

סרוחה

על נבלה שהסריחה ואינה ראויה לאכילה, אם היא אסורה משום נבלה, ע"ע אסורי אכילה[91].

בחֵלב נבלה

האוכל חֵלֶב של נבלה, חייב אף משום נבלה, ולא משום חלב בלבד, לפי שאיסור נבלה חל על איסור חלב[92], על מקור הדין וטעמו ע"ע אין אסור חל על אסור[93].

בגיד הנשה

האוכל גיד הנשה של נבלה, לסוברים שאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל – ע"ע אין איסור חל על איסור[94] - אינו חייב משום נבלה, אלא משום גיד בלבד, ולסוברים שאיסור חל על איסור באיסור כולל, הוא חייב אף משום נבלה[95], לפי שאיסור נבלה ביחס לאיסור גיד הוא איסור כולל, שהרי הוא כולל אף את שאר בשר הבהמה[96]. להלכה כתבו ראשונים שאיסור נבלה חל על איסור גיד[97]. על פרטי הדין ע"ע אסור חל על אסור[98], וע"ע אסורו חשובו[99]; על גידים, אם חייבים עליהם משום נבלה ע"ע בשר[100].

נפל

נפל* הוא נבלה, והאוכל כזית ממנו לוקה[101]. על מקור הדין ופרטיו, ומה נחשב נפל, ע"ע נפל.

שליא

על שליא* של נבלה, אם היא אסורה משום נבלה, ואם חייבים עליה, ע"ע בשר[102] וע' שליא.

טומאתה

טומאתה

הנבלה היא אב-הטומאה*[103], והיא מטמאת אדם וכלים במגע*, וכלי חרס באויר, וכן היא מטמאת את האדם במשא*, ובמשא היא מטמאה את האדם אף לטמא בגדים[104], שנאמר: והנושא את נבלתם יכבס בגדיו[105].

על פרטי ודיני טומאות מגע ומשא עי' ערכיהן; על פרטי דין טומאת אדם לטמא בגדים ע"ע טומאה בחיבורים[106].

מצות טומאתה

דין טומאת נבלה וכל דיניה, יש ראשונים שכתבו שהן נחשבות מצות עשה, ונמנית במנין מצוות עשה[107], ואין הכוונה שיש מצוה להטמא בנבלה, אלא שהמצוה היא מה שנאמר בדין זה, שמי שיגע בטומאה יהיה טמא, ויתחייב במה שיתחייבו הטמאים[108]. ויש ראשונים שחולקים וסוברים שאין למנות את מצות טמאת נבלה למצות עשה, לפי שאינה אלא ידיעה, מה היא הטומאה, שעליה נאמרו המצוות והאיסורים[109]. על פרטי המחלוקת ע"ע מנין המצוות.

בעלי החיים הכלולים

כל הבהמות והחיות, בין הטהורות ובין הטמאות, מטמאות טומאת נבלה[110].

המקור לטומאת נבלה בבהמה טהורה הוא שנאמר: וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב וגו' והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב[111].

לטומאת נבלה בחיה טהורה אין מקור בכתוב[112], ואמר רבי ישמעאל שהיא מטמאה משום שהיא בכלל בהמה טהורה, שחיה בכלל בהמה[113].

לטומאת נבלה בבהמה וחיה טמאה מצינו כמה מקורות: א) נאמר לענין טמאת-מקדש-וקדשיו*: נפש אשר תגע וגו' או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה וגו' והוא טמא וגו'[114]. ב) נאמר: לכל הבהמה אשר היא וגו' ושסע איננה שוסעת וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם וגו' וכל הולך על כפיו בכל החיה וגו' טמאים הם לכם כל הנגע בנבלתם יטמא וגו' וכל הנשא את נבלתם יכבס בגדיו וגו'[115]. ג) בבהמה טמאה נאמר: מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו[116]. ד) בברייתא למדו לענין בהמה טמאה מן הכתוב בבהמה טהורה: וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא וגו'[117], שדרשו: וכי ימות מן הבהמה, זו בהמה טמאה, אשר היא לכם לאכלה, זו בהמה טהורה[118]. ה) ובספרא דרשו לענין בהמה טמאה מן הכתוב בבהמה טהורה: וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו'[119], לכם להביא בהמה טמאה, שתטמא במשא[120].

שרצים

על שמונת השרצים: החולד, העכבר, הצב, האנקה, הכוח, הלטאה, החומט והתנשמת[121], שיש בנבלתם טומאה מיוחדת, ששיעורה שונה מטומאת שאר נבלות - כעדשה, ולא כזית - וכן דרגתה שונה, שהם מטמאים במגע בלבד, ולא במשא[122], ע"ע שרצים.

שרצים*, אף על פי שלפעמים אף הם בכלל לשון התורה: חיה[123], נבלתם אינה כנבלת בהמה וחיה, שמטמאה בכזית במשא[124]. במקור שנבלת שרצים אינה מטמאה במשא, כשאר נבלות, דרש רבי יוסי הגלילי בספרא, שנאמר בשמונה השרצים: ונוגע בנבלתם יטמא[125] במגע הם מטמאים ואין מטמאים במשא[126], ובמקום אחר בספרא דרשו ממה שנאמר בטומאת בהמה: אשר היא לכם לאכלה[127], אשר היא, היא מטמאה במשא, ואין השרץ מטמא במשא[128], ויש שגרסו בספרא שהדרשה היא ממה שנאמר: אותם[129]: אותם במשא, ואין שרצים במשא[130].

וראשונים כתבו מקור נוסף לזה שנבלת שרצים אינה מטמאה במשא, כשאר נבלות, שכן מצינו שדרשו בספרא לענין נחש, שאינו מטמא, שנאמר: כל הולך על גחון[131], זה נחש וגו' יכול יטמא טומאה חמורה, תלמוד לומר: ולא תטמאו בהם[132], ומנחש למדים לשאר השרצים, וכתבו ראשונים שזו כוונת רב או רבינא שלמדו קל-וחומר* מנחש, מה נחש, שממית, ומרבה טומאה, טהור, שאר שרצים, שאינם ממיתים ומרבים טומאה, לא כל שכן[133], שהכוונה ללמוד מנחש שאין טומאת משא בנבלת בשרצים[134], וכתבו שאף על פי שהגמרא דוחה את הקל וחומר - שהנחש אינו אלא עושה מעשה קוץ בעלמא[135] - עדיין למדים מנחש לשאר השרצים במה-מצינו*, מה מצינו בנחש, שהוא שרץ, ואינו כחיה לענין טומאת נבלות, אף שאר השרצים כן[136].

עופות

על נבלת עופות, שאינה מטמאה במגע ובמשא, ועל נבלת-עוף-טהור*, שמטמאה בבית-הבליעה*, ע"ע נבלת עוף טהור וע' עוף.

דגים

על דגים*, שאינם מטמאים טומאת נבלות, ע"ע דגים[137].

חגבים

על חגבים, שאינם מטמאים טומאת נבלות, ע"ע חגבים[138].

השיעור

שיעור נבלה לענין טומאה הוא כזית[139], שכן דרשו ממה שנאמר בנבלה: והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו[140], שאין הכוונה שהאדם האוכל נטמא, אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא, כאוכל, מה אוכל, לענין חיוב על איסור אכילה, בכזית[141] אף נוגע ונושא, לענין טומאה, בכזית[142].

צירוף

כל הנבלות מצטרפות לכזית לטמא טומאת נבלות[143], ואמר רב שאפילו בהמות וחיות טמאות וטהורות מצטרפות זו לזו לטמא טומאת נבלה[144], וכן הלכה[145]. ורב אסי, לפי לשון אחד בגמרא, סובר שטהורות וטמאות אינן מצטרפות, אלא טמאה מצטרפת עם טמאות אחרות, וטהורה מצטרפת עם טהורות אחרות[146].

סרוחה

נבלה שהיתה סרוחה מעיקרה, ומעולם לא היתה ראויה לאכילת אדם, אפילו היא ראויה לאכילת כלב, אינה נחשבת נבלה, ואינה מטמאה[147]. בטעם הדבר נחלקו אמוראים: בר פדא אמר שסברא היא, שנבלה כזו היא עפר בעלמא[148], ור' יוחנן דרש מן הכתוב, שנאמר: לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה[149], הראויה לגר, היינו לאדם, קרויה נבלה, ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה[150].

נבלה שהיתה ראויה לאכילה בשעת מיתה, וירדה לה טומאת נבלות, ולאחר מכן הסריחה, אם הסריחה עד שאינה ראויה אפילו לכלב, לדברי הכל אינה מטמאה טומאת נבלות[151]. הסריחה עד שאינה ראויה לאדם, אבל עדיין היא ראויה לכלב, ר' יוחנן אמר שעדיין היא נחשבת נבלה, ומטמאה[152], וכתבו ראשונים בטעמו, שנאמר: ואת איזבל יאכלו הכלבים[153], הרי שאכילת כלבים שמה אכילה[154]. ובדעת בר פדא, שחילק בנבלה שהסריחה ועדיין ראויה לכלב בין טומאה חמורה לטומאה קלה, שטומאה חמורה היא אינה מטמאה, וטומאה קלה היא מטמאה[155], יש ראשונים שפרשו שהוא סובר שנבלה כזו מטמאה במגע ולא במשא, שמשא נקרא טומאה חמורה ומגע נקרא טומאה קלה[156], ויש שפרשו שהוא סובר שנבלה כזו אינה אב הטומאה לטמא אדם, לא במגע ולא במשא, אלא דינה כאוכל שנגע בנבלה, שהוא נעשה ראשון, ומטמא אוכלים, וזו הכוונה שהיא מטמאה טומאה קלה ולא חמורה[157]. טעמו של בר פדא שנבלה שאינה ראויה לאדם אינה מטמאה טומאה חמורה הוא מדרשה, שנאמר: לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה[158], הראויה לגר, כלומר לאדם, קרויה נבלה, ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה[159].

נצל – היינו בשר מת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה, ונקרש[160] - שנעשה מנבלת בהמה - שהוא ראוי לאכילת כלב ואינו ראוי לאכילת אדם[161] - לסוברים שנבלה שאינה ראויה לאדם אינה מטמאה טומאת נבלות[162], אף הנצל אינו מטמא[163], אבל לסוברים שאף נבלה שאינה ראויה לאדם, כל שהיא ראויה לכלב, היא מטמאה טומאת נבלות[164], ספק הוא בגמרא בנצל[165], אם מאחר והוא ראוי לכלב, הוא מטמא כנבלה, או שמאחר והוא נימוח, הרי הוא כעפר בעלמא, ואינו מטמא[166].

חלקים שאינם בשר

על עצמות וגידים וקרנים וטלפים של נבלה, שאינם בכלל בשר, ואינם מטמאים טומאת נבלות, ע"ע בשר[167]; על הנוגע בהם או מסיטם כשהם מחוברים לבשר נבלה, שהוא נטמא מדין יד*, ע"ע יד (לטומאה)[168].

על מוח העצמות של נבלה ע"ע בשר[169].

על עור הנבלה, ע"ע עור.

מרטקא, שהוא גיד השדרה והצואר, שהוא רחב ולבן וקשה מאד[170], ונקרא גם אלל[171], אינו נחשב בשר, אלא עץ בעלמא, ולפיכך אינו מטמא טומאת נבלות[172].

בשר שפלטתו סכין, היינו שנדבק אצל העור כשהפשיטו את הבהמה[173], שנקרא גם אלל[174], תנא קמא סובר שאינו מטמא טומאת נבלות[175], לפי שאינו נחשב בשר[176], אלא עור[177]. ורבי יהודה חולק וסובר שאלל המכונס, כלומר שנתקבצו יחד כמה חתיכות שנדבקו לעור, נחשב בשר, ולפיכך כשיש כזית במקום אחד, הוא מטמא טומאת נבלות[178], ובספרא אמרו שמקורו של רבי יהודה מדרשה, שנאמר: וכי ימות וגו' הנוגע בנבלתה יטמא וגו', בנבלתה ולא באלל המפוזר, יכול אף על פי מכונס וגו' תלמוד לומר יטמא[179], ואמר רב הונא שרב יהודה לא טימא את האלל המכונס אלא כשכנסו בכוונה[180], שאז אחשביה*, וגילה דעתו שלא ביטלו[181], ולא כשנתכנס מאליו או על ידי תינוקות שלא במתכוין[182].

עגלה ערופה

על עגלה-ערופה*, אם היא מטמאה טומאת נבלות, ע"ע עגלה ערופה.

בדם

דם נבלות, רבי יהושע בן בתירה העיד שהוא טהור[183], לפי שאינו בשר[184], וכן היה מעשה שהיו נוחרים ערודיאות לאריות באיסטריא של מלך, והיו עולי רגלים שוקעים עד רכובותיהם בדם, ולא אמרו להם דבר[185], וכן כתבו ראשונים להלכה[186]. ורבי יהודה אמר שבית שמאי מטהרים דם נבלות, אבל בית הלל מטמאים[187]. וכן סבר רבי ביבי בשם רבי יהושע בן לוי שדם נבלות טמא, ואמר שמעשה היה בפרדה אחת של בית רבי שמתה, ושיערו חכמים אם יש שיעור בדם שיצא ממנה[188], שאז צריך לפרוש ממנו כנבלה[189], וכן יש ראשונים שפסקו להלכה שדם נבלות טמא[190]. בטעם שהדם מטמא, לסוברים כן, כתבו ראשונים שמאחר והוא יכול לקרוש, הוא נחשב כבשר[191], ויש שכתבו שהוא מחמת שום דרשה[192], ויש שכתבו שאינו אלא גזרת חכמים, שמאחר והוא יכול לקרוש ולעמוד על כזית ולהיות דומה לבשר, גזרו עליו שיהיה כבשר נבלה[193].

לסוברים שדם נבלות מטמא, שיעורו הוא ברביעית[194], הואיל והוא יכול לקרוש ולעמוד על כזית[195], שהוא שיעור נבלה לטמא[196].

על דם נבלות, לסוברים שהוא טהור, אם יש לו תורת משקה לענין טומאה קלה, ע"ע משקה.

בחֵלב נבלה

על חלב נבלה, אם הוא מטמא טומאת נבלות, ע"ע חלב[197].

קולית

על קולית שיש בתוכה מוח, אם הנוגע בה והנושא אותה נטמא, ע"ע משא וע' שומר.

טומאה בבית הבליעה

אף על פי שמצינו בנבלת-עוף-טהור*, שהיא מטמאה בבית הבליעה[198], נבלת בהמה וחיה אינה מטמאה בבית-הבליעה*[199], שנאמר בטומאת בית הבליעה: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה[200], ודרשו: מי שאין לו טומאה אלא אכילתה, יצתה זו שטמאה קודם שיאכלנה, במגע ובמשא[201].

על נבלת עוף טהור, שמטמאה בבית הבליעה, ונבלת עוף טמא, שאינה מטמאה כלל, ע"ע נבלת עוף טהור.

הוצאת טומאה על ידי עורה

על המפשיט עור נבלה, אימתי העור חשוב יד* להוציא את הטומאה, ע"ע יד (לטומאה)[202].

על עור שיש עליו כזית נבלה, דין הנוגע בציב היוצא מן הבשר ובשערה שכנגדו, ע"ע יד וע' שומר.

ביטול בשר נבלה בעור

עור שיש עליו כזית בשר של נבלה, במשנה שנינו שהבשר אינו בטל, והוא מטמא טמאת נבלות[203], ונחלקו אמוראים באיזה אופן מדובר: א) עולא אמר בשם רבי יוחנן, וכן אמרו רבין ואמוראים נוספים, שלא אמרו שהבשר מטמא אלא כשפלטתו חיה, כלומר שחיה תלשה את העור עם חתיכת בשר שנדבקה עליו, אבל אם פלטתו סכין, כלומר שהמפשיט את העור חתך עמו בכוונה חתיכת בשר שנשארה דבוקה עליו, אפילו היתה החתיכה גדולה מכזית, ואפילו היא גדולה כנפה, הבשר ההוא בטל לעור, ואינו מטמא כלל[204]. ואמרו בגמרא בדעתם שמה שבפלטתו סכין החתיכה בטלה, אין זה אלא כשהבשר מרודד[205], כלומר דק וקלוש וארוך ורחב, שאז אף על פי שכשתצרף את כולו תמצא כזית, בני אדם אינם טורחים ומצרפים אותו, ולפיכך כשפלטתו סכין הוא בטל[206], וכן הלכה[207]. ב) ורב נחמן ורב אמי חלקו ואמרו שאין חילוק בין פלטתו חיה לפלטתו סכין, ולעולם חתיכה שיש בה כזית אינה בטלה לעור, והיא מטמאת[208].

עור שיש עליו שני חצאי זיתים של נבלה, בשני מקומות, רבי עקיבא סובר שהעור מבטל את הבשר, והוא אינו מטמא[209], וכן הלכה[210], ורבי ישמעאל סובר שהעור אינו מבטל את הבשר, והוא מטמא[211]. ואמר רבי אמי בשם רבי יוחנן, שמחלוקת התנאים אינה אלא כשפלטתו חיה, שאז אמר רבי ישמעאל שהעור אינו בטל, אבל כשפלטתו סכין, הכל מודים שחתיכות שאין בהן כזית בטלות[212], ויש אמוראים שחולקים וסוברים שמחלוקת התנאים היא בין בפלטתו חיה ובין בפלטתו סכין[213].

באופנים שחתיכות בשר שעל גבי העור אינן בטלות, אם הן מטמאות במגע ע"ע מגע[214], ואם הן מטמאות במשא ע"ע משא.

צירוף חתיכות

על שני חצאי זיתי נבלה שתחבן בקיסם, אם הן מטמאות במגע ואם הן מטמאות במשא, ע"ע חבור[215] וע' מגע[216] וע' משא

טומאת נבלה בשליא

על שליא* שהיא חשובה כפרש וכרעי, ולפיכך אינה מטמאה טמואת נבלות, ע"ע בשר[217] וע' שליא.

על בהמה ששפעה חררת דם, שהולד שבתוכה אינה מטמאה טמאת נבלות, ע"ע בטול ברוב[218].

טומאת נבלה בנפל

על נפל, אם הוא מטמא טומאת נבלות, ע"ע נפל.

טומאת אבר מן החי

אבר מן החי מטמא כנבלה, אבל בשר מן החי אינו מטמא[219], שנאמר בטמאת נבלות: וכי ימות מן הבהמה וגו' הנוגע בנבלתה יטמא[220], ודרשו: מן הבהמה, ממקצת בהמה, כלומר שאפילו כשלא מתה כולה, אלא אבר ממנה נתלש ומת, אף הוא מטמא[221]. ובספרא דרשו שאבר מן החי מטמא כנבלה ממה שנאמר: ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב וכל הנושא מנבלתם וגו' וטמא עד הערב[222], ללמד שאבר מן החי מבהמה טמאה וטהורה מטמא[223].

ובטעם שאין למדים מאותם כתובים שאף בשר מן החי, שאינו אבר, יטמא, נחלקו תנאים: ר' יוסי אמר שדורשים: וכי ימות מן הבהמה, מה מיתה, שאינה עושה חליפין, כלומר שהבהמה אינה חוזרת לחיים, אף כל שאינו עושה חליפין[224], כגון אבר, להוציא בשר, שכשתלושים אותו מן הבהמה, אחר עולה תחתיו[225], וכעין זה דרש רבי יוסי הגלילי בספרא: מה נבילה שאין לה חילופים, אף אבר מן החי שאין לו חילופים[226], ור' עקיבא אמר שדרשו: בהמה, מה בהמה גידים ועצמות, אף כל גידים ועצמות[227], וכעין זה אמרו בספרא בשם רבי עקיבא, מה נבילה גידים ועצמות, אף אבר מן החי גידים ועצמות[228], ורבי אמר שדרשו: בהמה, מה בהמה בשר גידים ועצמות, אף כל בשר גידים ועצמות[229], וכעין זה אמרו בספרא בשם רבי: מה נבילה כברייתו בשר גידים ועצמות, אף אבר מן החי כברייתו בשר וגידים ועצמות[230].

ארכובה*, רבי עקיבא סובר שהיא נחשבת אבר, ומטמאה באבר מן החי, לפי שיש בה גידים ועצמות, וכן רבי יוסי סובר שהיא אבר, ומטמאה, לפי שאינה עושה חליפין, אבל רבי סובר שאינה מטמאה, לפי שאין בה בשר[231].

כוליא וניב שפתים, רבי יוסי סובר שהם נחשבים אברים, לפי שאינם עושים חליפין, ורבי עקיבא סובר שהם אינם נחשבים אברים, לפי שאין בהם עצמות[232].

בשר הפורש מאבר מן החי טהור[233].

על גדר אבר, ודין אכילת אבר-מן-החי*, ע"ע אבר מן החי.

שיעור טומאה באבר

אבר, בין מן החי ובין מן הנבילה, מטמא בכל שהוא[234]. וכן פרשו ראשונים מה שדרשו בספרא מהכתוב בבהמה וחיה: טמאים הם לכם כל הנגע בנבלתם יטמא וגו' והנשא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב[235], ללמד על טומאת אבר מן המת[236], שהכוונה לאבר שאין בו כזית, שהרי אם היה בו כזית היה טמא אפילו לא היה אבר שלם, מדין כזית מן הנבילה[237].

טומאת אבר מדולדל

אבר מדולדל מבהמה, אפילו אינו מעורה אלא כחוט השערה, כל שאינו כל שאינו תלוש לגמרי, אינו מטמא משום אבר מן החי[238], שנאמר בענין נבלה: כי יפול[239], ודרשו: עד שיפול[240].

אבר שהיה מדולדל מבהמה, והבהמה מתה, האבר אינו מטמא משום אבר נבלה, אלא מטמא משום אבר מן החי[241], לפי שמיתה עושה ניפול[242], כלומר שהמיתה גורמת שיחשב שהאבר כבר נתנתק לגמרי קודם מיתת הבהמה – אף על פי שבחייה לא היה נחשב כמנותק[243] - ולפיכך הוא לא נתנבל עם הבהמה במיתתה, אלא נעשה אבר מן החי[244]. ומה בין טומאת אבר נבלה לטומאת אבר מן החי – הרי דרגת טומאתם ושיעורה שוה[245] - יש חילוק ביניהן בדין בשר הפורש מהם, שכזית בשר הפורש מאבר נבלה מטמא אף הוא, שהרי יש כאן כזית נבלה, אבל בשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא, שטומאת אבר מן החי אינה אלא באבר שלם[246].

אבר שהיה מדולדל מבהמה, והבהמה לא מתה אלא נשחטה, בדעת סתם משנה אמרו בגמרא, וכן אמר רבי יוחנן, שהאבר אינו מטמא, לפי ששחיטה אינה עושה ניפול[247], כלומר שהשחיטה אינה מחשיבה את האבר מנותק מן הגוף מחיים, אלא עדיין הוא נחשב מחובר בשעת שחיטה, ולפיכך השחיטה מועילה לו כלשאר הבהמה[248], וכן הלכה[249]. ור' שמעון בן לקיש אמר שתנאים נחלקו אם השחיטה מטהרת את האבר המדולדל מטומאת אבר מן החי, רבי מאיר סובר שאינה מטהרתו וחכמים סוברים שהיא מטהרתו[250].

הטעם שמיתה עושה ניפול ושחיטה אינה עושה ניפול[251] הוא שנאמר בשרצים*: וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא[252], ותיבת במותם מיותרת, שהרי נאמר שם: מנבלתם[253], אלא ללמד שמיתה עושה ניפול ושחיטה אינה עושה ניפול, שכך דרשו: כל אשר יפול מהם במותם, דוקא על ידי מיתה נעשה ניפול באיברים המדולדלים בהם, ולא על ידי שחיטה, ואם אינו ענין לשרצים, שאינם בני שחיטה, תנהו ענין לבהמה[254].

בשר מדולדל

היה בשר מדולדל מבהמה חיה, ואחר כך מתה הבהמה, מאחר ומיתה עושה ניפול, האבר לא נתנבל עם הבהמה במיתתה, אלא הוא כפרוש ממנה בחיים, ובשר הפורש מן החי הרי הוא טהור לעולם[255]. וכן אם הבהמה נשחטה, הבשר אינו מטמא משום נבלה, לפי ששחיטה אינה עושה ניפול, והבשר הותר עם שאר הבהמה בשחיטה[256].

טומאת טרפה שנשחטה

על טרפה שנשחטה, אם היא מטמאה טומאת נבלות, ע"ע טרפה (בעלי חיים)[257].

צירוף לטומאות אחרות

הנבלה אינה מצטרפת עם השרץ ועם המת לטמא אפילו כקל שבשניהם[258], לפי שכלל הוא שכל שאין שיעורים וטומאתם שוים אינם מצטרפים[259], ובשר הנבלה אינו שוה לבשר המת בשיעורו - שנבלה בכזית[260] והמת בכשעורה[261] - וכן לבשר השרץ אין הנבלה שוה לא בשיעור ולא בדרגת הטומאה[262], ששיעור הנבלה בכזית והשרץ בכעדשה[263], והנבלה מטמאה במגע ובמשא[264], והשרץ מטמא במגע בלבד[265].

יבשה

נבלה מטמאה לחה ואינה מטמאה יבשה[266], שנאמר: כי ימות[267], ודרשו: כעין מיתה[268]. היתה יבשה, אלא שכשמשרים אותה בפושרים מעת לעת היא חוזרת ונעשית לחה כשהיתה, היא מטמאת אף כשהיא יבשה[269].

דיניה

בטול נבלה בשחוטה

נבלה שנתערבה בשחוטה, אם הנבלה בטלה ברוב, ע"ע בטול ברוב[270] וע' מין במינו.

ביצי נבלה

על ביצי נבלה ע"ע ביצה (חומר)[271].

בשר שנמצא

בשר שנמצא בגבולים – היינו מחוץ לירושלים[272], במקום שאין לחשוש שהבשר הגיע מגוים[273] – אם הוא נמצא חתוך לחתיכות, הוא מותר, ואין חוששים שהוא נבלה, לפי שאין דרך לחתוך כך אלא בשר שראוי לאכילה, ולא בשר נבלות[274]. ונחלקו אמוראים אם הבשר מותר באכילה: לוי סובר שהוא מותר באכילה[275], וכן יש מפרשים בדעת הירושלמי[276], ורב סובר שהוא אסור משום בשר-שנתעלם-מן-העין*[277], ומה ששנינו שהוא מותר, הכוונה שאינו ודאי נבלה, ולפיכך מספק אינו מטמא טומאת נבלות, אבל באכילה הוא אסור מספק[278], וכן יש מפרשים בדעת הירושלמי[279].

נמצא הבשר מנותח לאברים, הרי הוא בחזקת בשר נבלה, לפי שמתוך שאינו ראוי לאכילה חתכוהו לחתיכות גדולות לאכילת הכלבים או להימכר לנכרי[280], או להשליכו לאשפה[281].

נמצא הבשר עשוי כמחרוזת על חוט, אף על פי שהוא מנותח לאברים, הוא מותר, לפי שאין דרך לעשות מחרוזת אלא מבשר כשר, וודאי נפל בשוגג מיד אדם, ולא נזרק[282].

בשעת הרגל, שהבשר אצל בני אדם מרובה, אפילו נמצא בשר חתוך לאברים אין חוששים שהוא נבלה, לפי שברגל הדרך לבשל בשר כשר בעודו חתוך לאברים[283].

על בשר-שנתעלם-מן-העין*, אם מותר לאכלו, ע"ע בשר שנתעלם מן העין.

על בשר שנמצא במקום שיש חנויות שמוכרות בשר כשר ויש שמוכרות בשר נבלה, אם הולכים אחר הרוב, ע"ע רוב וע' קבוע.

כתיבת סת"ם על עורה

על כתיבת סת"ם על עור נבלה ע"ע מן המותר בפיך.

בגר תושב

על אכילת נבלה על ידי גר-תושב*, ע"ע גר תושב.

קושי ריחה ללימוד

ריח רע של נבלה הוא אחד מן הדברים הקשים ללימוד[284].

הנפש קצה

נבלה, הנפש קצה באכילתה, ולפיכך המוכר בשר לחברו, והבשר נמצא נבלה, אף לסוברים שבדברים שאין הנפש קצה בהם, מנכה לו מן הדמים את מה שאכל, בנבלה מחזיר לו את כל הדמים[285], לפי שכל מה שאכל, אינו נהנה ממנו משעה שנודע לו[286].

הרחקה בתפלה

על הדין שצריך להרחיק מנבלה שנסרחה בעת אמירת דברים שבקדושה, ע"ע מחנה קדוש.

הרחקתה מן העיר

על הדין שצריך להרחיק את הנבלות מן העיר, מחמת הריח הרע, ע"ע הרחקת נזיקין[287].

אונאה במכירתה לגוי

על האיסור להונות גוי ולמכור לו נבלה בחזקת שחוטה ע"ע גזל הגוי[288].

הערות שוליים

  1. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קפ ורמב"ם מאכ"א פ"ד ה"א; החינוך מ' קסא ומ' תעב. ועי' להלן, שיש אופנים שבעל חיים נחשב נבלה אף בעודו חי. על נבלת שרצים ע"ע שרצים.
  2. ↑ עי' משנה חולין לב א; רמב"ם מאכ"א שם, ושחיטה פ"ג הי"ח ואבוה"ט פ"א ה"ב; החינוך שם. ועי' להלן, שבהמות וחיות טמאות הן נבלות אפי' כשנשחטו כראוי.
  3. ↑ ציון 38 ואילך.
  4. ↑ משנה חולין עב ב; ספרא שמיני פרשה ד תחי' פ"ו אות א – ה; רמב"ם אבוה"ט פ"א ה"ג.
  5. ↑ ויקרא יא כו.
  6. ↑ ספרא שם.
  7. ↑ אהלות פ"א מ"ו. ועי' להלן על בהמה שנשחטה או ננחרה והיא עדיין מפרכסת, שאינה חשובה נבלה.
  8. ↑ רמב"ם שחיטה פ"ג הי"ט ואבוה"ט פ"ב ה"א.
  9. ↑ רמב"ם שחיטה שם.
  10. ↑ רש"י חולין כא א ד"ה עשאה; רמב"ם שחיטה פ"ג הי"ט ואבוה"ט פ"ב ה"א.
  11. ↑ רש"י שם. על בהמה שנחתך צוארה כולו עי' ציון 22.
  12. ↑ שמואל בחולין כא א, ורש"י שם; חזקיה בחולין לב ב; רמב"ם שם ושם.
  13. ↑ חולין לב ב; רמב"ם אבוה"ט שם.
  14. ↑ רמב"ם שחיטה שם.
  15. ↑ רש"י חולין כא א ד"ה וחלל. ועי' מסורת הש"ס שם שי"ג ניטל ירך וחלל, בלי תיבת ניכר, וכ"נ ברמב"ם שלהלן.
  16. ↑ ר' אלעזר בחולין כא א ולב ב; עי' גמ' בדעת רבא בתמורה יא ב; רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"א.
  17. ↑ רמב"ם שחיטה פ"ג הי"ט.
  18. ↑ רבא בחולין שם; רמב"ם שחיטה שם.
  19. ↑ רש"י שם.
  20. ↑ תמורה יא ב.
  21. ↑ רמב"ם שחיטה פ"ג הי"ט ואבוה"ט פ"ב ה"א, ועי' מ"מ שחיטה שם, שמקורו מד' ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן בחולין כא א, לענין טומאת מת: קרעו כדג מטמא באהל, וד' ר' שמואל בר יצחק שם: מגבו. ועי' ר"י מלוניל שם (ב ב) לענין אדם, שכשנקרע מכרסו אינו מטמא, ועי' מעדני יו"ט חולין פ"א סי' כה אות ש, שאדרבה, כשנקרע מכרסו כ"ש שנעשה נבלה.
  22. ↑ עי' אהלות פ"א מ"ו, הובאה בחולין כא א, ותוס' שם ד"ה הותזו, בבאורה, שמדובר בבהמה חיה ועוף, ועי' רש"י שם ד"ה הותזו, ורמב"ם אבוה"ט פ"ד הי"ד, שפי' את המשנה בע"א; עי' משנה חולין קיז ב: עד שיתיז את ראשה.
  23. ↑ ע"ע עולת העוף, מחלוקת תנאים במליקת עולת העוף, אם די בה בהבדלת רוב שני הסימנים, או שצריך להבדילם לגמרי.
  24. ↑ חולין כא א. ועי' ציון 25, שאף זעירי סובר שהיא נחשבת נבלה אפ' כשלא הותז כל הראש.
  25. ↑ חולין כ ב, ורש"י שם ד"ה ורוב בשר בבאור דבריו; רמב"ם שחיטה פ"ג הי"ט ואבוה"ט פ"ב ה"א; טור יו"ד כז. ועי' תוס' חולין כא א ד"ה הותזו, שריש לקיש שבציון 24 חולק על זעירי, וסובר שכשנשברה המפרקת אינה נחשבת נבלה, ועי' רמב"ן שם כ ב ד"ה הא.
  26. ↑ רש"י שם ד"ה נבלה; עי' רמב"ם שחיטה שם.
  27. ↑ תוס' חולין לב ב ד"ה וליחשוב.
  28. ↑ ציון 42 ואילך.
  29. ↑ ציון 23 ואילך.
  30. ↑ משנה חולין קיז ב, לענין טמאה שנשחטה ומפרכסת, וברייתא שם קכא ב אף לענין שחט בה אחד או רוב אחד ולענין נחרה; רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"א. ועי' במקורות שבציונים 28, 29, שיתכן שמחמת פסיקת הקנה או נקיבת הושט היא כבר חשובה נבילה, ושם שי"ס שיש חילוק לענין זה בין איסור אכילה לטומאה.
  31. ↑ ציון 8 ואילך.
  32. ↑ ציונים 91, 147 ואילך.
  33. ↑ ציון 128 ואילך.
  34. ↑ ציון 144 ואילך.
  35. ↑ דברים יד כא. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קפ ורמב"ם מאכ"א פ"ד ה"א. על נבלת שרצים עי' ציון 51 ואילך.
  36. ↑ יחזקאל מד לא. רבינא במנחות מה א. ועי' מנחות שם, שיש שלא פירשו כן את הכתוב.
  37. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קפ, ורמב"ם הקדמה להל' מאכ"א; סמ"ג ל"ת קלג; החינוך מ' תעב.
  38. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ד ה"א וה"ב; סמ"ג לאוין קלג.
  39. ↑ ע"ע.
  40. ↑ עי' ד' רב ורב אסי במעילה טז א: טהורין בפ"ע וטמאין בפ"ע, ורש"י ותוס' שם. וכן מבואר בגמ' שם בסוף העמוד, שלסוברים שאין איסור חל על איסור, אין חייבים על בהמה טמאה משום נבלה.
  41. ↑ עי' ברייתא חולין ק ב וזבחים סט ב; ספרא אחרי מות פרשה ז תחי' פי"ב אות ז.
  42. ↑ עי' גמ' חולין שם, ורש"י שם ד"ה ה"ג יכול.
  43. ↑ עי' ברייתא במעילה שם: חצי זית מפרה וחצי זית מגמל, וגמ' שם בבאורה. ועי' להלן על נבלת שרץ טמא.
  44. ↑ ע"ע אין אסור חל על אסור ציון 7 ואילך. מעילה שם. ועי' תוס' זבחים ע א ד"ה וחד, שמ' כן אף בדעת רבי מאיר בברייתא זבחים שם, לענין עוף טמא.
  45. ↑ מעילה שם.
  46. ↑ רש"י שם ד"ה ולוי.
  47. ↑ עי' ציון 92. וע"ע אין אסור חל על אסור ציון 115.
  48. ↑ תוס' מעילה שם דיבור ראשון ובמכות טז ב ד"ה ריסק. וע"ע אין אסור חל על אסור ציון 118.
  49. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ד ה"ב; עי' רמב"ם שם פ"ג ה"א. ועי' ציון 53. ועי' מ"מ שם פ"ד ה"ב, בטעמו של הרמב"ם, שלדעתו להלכה אין איסור חל על איסור, ע"ע, וע"ש שהביא מקור מספרא צו פרשה י אות ה (הובאה בזבחים ע א): טיהר מכלל נבלה בטמאה (ועי' לח"מ שם שתמה שבזבחים ע ב העמידו דברי הברייתא הללו בטומאת נבלה שעל ידי אכילת עוף, שאינה בעוף טמא, ולא באיסור אכילת נבלת בהמה) ועי' מ"מ שם שהביא מקור נוסף מדברי רבי יוסי הגלילי במשנה חולין קיג א: את שאסור משום נבלה וגו', ומפ' שכוונתו למעט בהמה וחיה טמאה (ועי' תפא"י חולין פ"ח מ"ד אות לא, שחולק בדעת ריה"ג, ועי' רש"ש חולין קטז א) ועי' מ"מ שם שמביא מקור נוסף מגמ' חולין שבציון 42.
  50. ↑ עי' ראב"ד על הרמב"ם מאכ"א פ"ד הי"ז, ומ"מ שם בדעתו. ועי' חכמת שלמה חולין ק ב, שחילק להלכה, שבבהמה וחיה ושרץ טמאים יש איסור נבלה, לפי שמצינו בהם בתורה לשון נבלה, שנאמר בויקרא ה ב: בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא, אבל עוף טמא, שלא מצינו שנקרא נבלה בתורה, אין בו איסור נבלה, ועי' מהרש"א שם.
  51. ↑ מכות טז ב.
  52. ↑ עי' ציונים 44, 48.
  53. ↑ תוס' מכות שם ד"ה ריסק. ועי' רש"י מכות שם ד"ה משום, שנ' שפי' אף הוא את ד' רבא כפשוטם, שחייב משום איסור נבלה. ועי' רמב"ם מאכ"א פ"ד ה"ב, שבבהמה טמאה אין איסור נבלה, ושם פ"ב הכ"ד, שבנמלים יש איסור נבלה, ועי' מ"מ פ"ד שם ולח"מ פ"ב שם, שתמהו על דבריו, ועי' כ"מ שבציון 54. ועי' חכמת שלמה שבציון 50.
  54. ↑ מאירי מכות טז ב ד"ה דברים אלו; עי' כ"מ מאכ"א פ"ב הכ"ד בד' רמב"ם שם.
  55. ↑ עי' ציון 39 ואילך, מחלוקת תנאים בבהמה טהורה.
  56. ↑ ציון 12 ואילך.
  57. ↑ ציון 81 ואילך.
  58. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ד ה"א וסהמ"צ ל"ת קפ; סמ"ג ל"ת קלג; החינוך מ' תעב.
  59. ↑ ציון 47א ואילך.
  60. ↑ ציון 306 ואילך.
  61. ↑ עי' משנה מעילה טו ב, שכל הנבלות מצטרפות, וגמ' שם טז א שאע"פ שנחלקו בצירוף נבלות בע"ח טמאים וטהורים, עי' להלן, הכל מודים שטהורים וטהורים מצטרפים; רמב"ם מאכ"א פ"ד הי"ז.
  62. ↑ רש"י מעילה טו ב ד"ה כל הנבילות; רמב"ם שם.
  63. ↑ רמב"ם שם.
  64. ↑ מעילה טז א.
  65. ↑ עי' ציון 39.
  66. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ד הי"ז. וע"ע אסורים מצטרפים.
  67. ↑ רמב"ם שם.
  68. ↑ מעילה שם.
  69. ↑ עי' ציון 43 ואילך.
  70. ↑ עי' מעילה שם: האי תנא סבר איסור חל על איסור, ורש"י שם ד"ה ולוי אמר וד"ה אמר לך.
  71. ↑ עי' ראב"ד מאכ"א שם, ומ"מ שם בדעתו.
  72. ↑ ציון 660 ואילך.
  73. ↑ ציון 18 ואילך.
  74. ↑ משנה מכות יג א; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קפ ורמב"ם מאכ"א פ"ד ה"א; סמ"ג ל"ת קלג; החינוך מ' תעב.
  75. ↑ עי' תוספתא יומא פ"ד, הובאה ביומא פג א: הקל הקל תחלה וגו' טבל ונבלה מאכילים אותו נבלה, ורמב"ם מאכ"א פי"ד הי"ז, בבאורה, שטבל ענוש מיתה ונבלה לא.
  76. ↑ עי' כריתות כה ב: והאנן תנן וגו' אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
  77. ↑ כריתות כה א וב.
  78. ↑ עי' רש"י שם ד"ה בא על הנבלה וד"ה דכתיב.
  79. ↑ ציון 132 ואילך.
  80. ↑ ע"ע אסורי הנאה ציון 3 ואילך.
  81. ↑ דברים שם.
  82. ↑ דברים יד כא. פסחים כא ב; חולין קיד ב; רמב"ם מאכ"א פ"ח הט"ו.
  83. ↑ ציון 285 ואילך.
  84. ↑ ציון 48.
  85. ↑ עי' רש"י מכות טז ב ד"ה משום, לענין הבולע נמלה חיה; עי' רמב"ם מאכ"א פ"ד ה"ג, שהאוכל עוף חי לוקה משום נבלה, וראש יוסף חולין קב ב ד"ה גמרא אכל, בדעתו, שהחיוב הוא משום שהעוף מת בבליעה ונעשה נבילה, ועי' גמ' חולין שם שהאוכל צפור טהורה חייב, ומ"מ שם שמפ' בד' רמב"ם שם שהוא משום נבלה, ושזהו מקורו של הרמב"ם (ועי' ציון 87) ועי' לח"מ שם שאי"ז מקורו של הרמב"ם לפי שבסוגיה שם מוכח שאין החיוב משום נבלה אלא משום אבר מן החי (וכ"פ רש"י חולין שם) ותמה מהו מקורו של הרמב"ם. ועי' חי' ר"ח הלוי על הרמב"ם שם, שפי' דבריו בע"א.
  86. ↑ עי' מכות שם, ורש"י שם. על איסור נבלה בשרצים עי' ציון 51 ואילך.
  87. ↑ גה"ש מכות שם בד' רש"י, שבמכות שם כ' שבנמלה חיה יש איסור נבלה, ובחולין שם כ' שהחיוב באוכל צפור חיה אינו משום נבלה אלא משום אבר מן החי. ועי' מ"מ שבציון 85, שאף על ציפור חיה חייבים משום נבלה.
  88. ↑ עי' תוס' מכות שם ד"ה ריסק. וע"ש שאת ד' רבא בר רב הונא שלעיל הוא מפרש באופן אחר.
  89. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ד הי"ח.
  90. ↑ ציונים 87 ואילך, 104 ואילך. על מוח העצמות, שדינו כבשר לכל דבר, ע"ע בשר ציון 136.
  91. ↑ ציון 128 ואילך.
  92. ↑ חולין לז א; רמב"ם מאכ"א פ"ז ה"ב.
  93. ↑ ציון 115 ואילך.
  94. ↑ ציון 72 ואילך.
  95. ↑ עי' ד' ר' יהודה בשם רב בחולין קא א, ורש"י שם ד"ה דבאיסור. ועי' תוס' שם ד"ה מאן, שי"ס שאיסור נבלה חל משום שהוא איסור מוסיף.
  96. ↑ רש"י חולין שם ד"ה דבאיסור.
  97. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ח ה"ו.
  98. ↑ ציון 79.
  99. ↑ ציון 16.
  100. ↑ ציונים 87 ואילך, 104 ואילך.
  101. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ד ה"ד.
  102. ↑ ציון 139 ואילך.
  103. ↑ עי' כלים פ"א מ"א ומ"ב; רמב"ם אבוה"ט פ"א ה"א. וע"ע אבות הטמאות.
  104. ↑ כלים פ"א מ"א ומ"ב; עי' זבים פ"ה מ"ח ומ"י; עי' משנה זבחים סט ב; רמב"ם אבוה"ט פ"א ה"א וע"ש פ"ו הי"ב. וע"ע טמאה ציון 147 וע' טמאה בחיבורים ציון 250. ועי' רמב"ם שם ושם, שאע"פ שמטמאת אדם במשא לטמא בגדים, אינו מטמאת אדם לטמא אדם וכלי חרס, וע"ע טמאה בחיבורים ציון 296.
  105. ↑ ויקרא יא כח. רמב"ם שם פ"א ה"א.
  106. ↑ ציון 238 ואילך.
  107. ↑ עי' רמב"ם סהמ"צ ע' צו, ופרטי המצוות על סדר ההלכות הל' שאר אבוה"ט, ושם הקדמה להל' אבוה"ט; סמ"ג ע' רמד; החינוך מ' קסא, ועי' ציון 109.
  108. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שם.
  109. ↑ רמב"ן על סהמ"צ לרמב"ם שם. ועי' החינוך שם, שלא יתיישב על הלב יפה שנחשוב ענין זה מצוה, וע"ש שמ"מ לא סר מחשבונו של הרמב"ם, עי' ציון 107.
  110. ↑ ברייתא חולין ע ב; רמב"ם אבוה"ט פ"א ה"ב.
  111. ↑ ויקרא יא לט - מ. רש"י חולין ע ב ד"ה הכי גרסינן.
  112. ↑ עי' ברייתא חולין שם: נבלת חיה טהורה לא למדנו מנין.
  113. ↑ ברייתא חולין ע ב. וע"ש שבן עזאי אמר שלמדים מכתוב אחר: כל הולך על כפיו בכל חיה ההולכת וגו' הנוגע בנבלתם יטמא (עי' ציון 115, שיש שהביאו כתוב זה כמקור לטומאת נבלה בחיה טמאה) להביא חיה טהורה, ושם שר' יונתן דחה דרשה זו.
  114. ↑ ויקרא ה ב. רש"י חולין ע ב ד"ה הכי גרסינן, בבאור ברייתא שם. ועי' חוסן ישועות (מייזלש) שם שתמה על רש"י שהביא את הפסוק הזה, שעיקרו לא בא ללמד על טמאת נבלה, אלא עיקרו בטומאת מקדש וקדשיו, וכן לא מוזכרת בו טומאת משא, ועי' ציון הבא.
  115. ↑ ויקרא יא כו - כח. חוסן ישועות חולין שם בבאור ברייתא שם. ועי' ציון 120, שראשונים כתבו בדעת הספרא שאין ללמוד ממקור זה לפי שהוא נדרש לענין אחר.
  116. ↑ ויקרא יא ח ויד ח. עי' רבינו הלל וקרבן אהרן שמיני פרשה ד סוף פ"ה אות ב, בבאור ד' הספרא שם.
  117. ↑ ויקרא יא לט.
  118. ↑ חולין ע סוע"ב. ועי' רמב"ן ור"ן שם, בבאור הברייתא. ועי' מהרש"א שם, שיש שאין גורסים דרשה זו.
  119. ↑ ויקרא יא לט – מ.
  120. ↑ ספרא שמיני פרשה י סוף פי"א אות ד. ועי' פירוש הראב"ד שם, שה"ה שלמדים מזה לחיה טמאה, לפי שחיה בכלל בהמה. ועי' פירוש הראב"ד שם ורבינו הלל שם, שצריך את הדרשה הזו ואין די בפסוק המפורש שבציון 115, לפי שהספרא דרש את הפסוק ההוא לענין אבר שלם מן הנבלה, עי' ציון 236, וכאן דנים על כזית מן הנבלה.
  121. ↑ ויקרא יא כט – ל.
  122. ↑ עי' ויקרא שם לא; עי' כלים פ"א מ"א; רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"א וה"ב.
  123. ↑ ר"ת בתוס' עירובין יג ב ד"ה שיודע ותוס' סנהדרין יז א ד"ה שיודע, ע"פ סנהדרין נט ב: ובכל חיה הרומשת על הארץ (בראשית א כח), לאתויי נחש. וע"ע חיה ציון 209 ואילך.
  124. ↑ תוס' עירובין שם וסנהדרין שם. ועי' גמ' עירובין שם, שהיה תלמיד ותיק ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים, ור"ת בתוס' שם שהכוונה שהיה מטהרו מטומאת משא של נבלות. ועי' ד' ר' יהודה בשם רב בסנהדרין שם שאין מושיבים בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה, ור"ת בתוס' שם שהכוונה שיודע לטהרו מטומאת משא של נבלות. ועי' מהרש"א סנהדרין שם, בדעת תוס' עירובין שם ותוס' סנהדרין שם, שלענין טומאת מגע, נחש דינו כשאר בהמות וחיות, שנבלתם מטמאה בכזית, ולא נתמעט אלא מטומאת משא, ועי' רש"ש סנהדרין יז א, שתמה על דבריו, והוכיח מהדרשה שבציון 132, שנחש אינו מטמא כלל, אפי' במגע.
  125. ↑ ויקרא יא לו.
  126. ↑ ספרא שמיני פרשה ט סוף פ"י אות ו.
  127. ↑ ויקרא יא לט.
  128. ↑ ספרא שמיני פרשה י סוף פי"א אות אות ג, הובא בתוס' עירובין יג ב ד"ה שיודע. ועי' ספרא שם ושם, שלולי הדרשות הנ"ל שרץ היה מטמא במשא, מק"ו מנבלת בהמה, מה בהמה שלא עשה דמה כבשרה (עי' על כך בציון 183 ואילך) מטמאת במשא, השרץ שעשה דמו כבשרו (ע"ע שרצים) אינו דין שיטמא במשא.
  129. ↑ עי' תוס' סנהדרין יז ב, דיבור ראשון, ולא פי' שם לאיזה תיבת אותם שבכתוב התכוין, ונ' שכוונתו למה שנאמר בטומאת זב בויקרא טו י: והנושא אותם, ועי' ציון הבא.
  130. ↑ תוס' סנהדרין יז ב דיבור ראשון. ועי' רש"ש שם, שלא מצא דרשה זו בתו"כ.
  131. ↑ ויקרא יא מב.
  132. ↑ ויקרא שם מג. ספרא שמיני פרשה י פי"ב אותיות ב – ג. עי' ר"ת בתוס' עירובין יג ב וסנהדרין יז א, שהביאו שבתו"כ דרשו מכל הולך על גחון שנחש אינו מטמא, ולא הביאו כל הדרשה, ועי' ר"י בתוס' שם ושם, שלא מצא דרשה זו בספרא, ועי' יפה עינים על תוס' עירובין שם, ורש"ש על תוס' סנהדרין שם, שהכוונה לדרשה הנ"ל.
  133. ↑ רבינא בעירובין שם ורב בסנהדרין שם. ועי' תוס' סנהדרין שם בבאור הק"ו. ועי' תוס' עירובין שם ותוס' סנהדרין שם, שהקשו על הק"ו. ועי' תוס' סנהדרין שם, שיש ללמור לטהר את השרץ מק"ו נוסף, מנבלת-עוף-טהור, מה נבלת עוף טהור, שמטמאה במשא בבית הבליעה, אין לה טומאה בחוץ, שרץ שאינו שאין לו טומאה בפנים, אינו דין שאין לו טומאה בחוץ.
  134. ↑ ר"ת בתוס' עירובין שם ובתוס' סנהדרין שם. על טומאת מגע עי' ציון 124.
  135. ↑ עירובין שם וכעי"ז סנהדרין שם. ועי' רש"י סנהדרין שם בבאור הדחיה, שזה שהוא ממית ומרבה טומאה, אינו חומר לענין טומאה, שכן מצינו קוצים שממיתים ומרבים טומאה, ואעפ"כ הם טהורים.
  136. ↑ ר"ת בתוס' עירובין שם.
  137. ↑ ציון 298 ואילך.
  138. ↑ ציון 5.
  139. ↑ עי' משנה חולין קיז ב וברייתא בגמ' שם בסוף העמוד; עי' אהלות פ"א מ"ז; ספרא שמיני פרשה י סוף פי"א אות ז; עי' תוספתא כלים פ"א: מיעוט נבלה טהור; נדה מב ב; רמב"ם אבוה"ט פ"א ה"א.
  140. ↑ ויקרא יא מ.
  141. ↑ עי' ציון 58.
  142. ↑ ספרא שם; נדה שם.
  143. ↑ משנה מעילה טו ב; רמב"ם אבוה"ט פ"א ה"ג.
  144. ↑ עי' ד' רב במעילה טז א, ורש"י שם ד"ה אמר רב לא שנו. ועי גמ' מעילה שם, לפי לשון אחד, שכן סבר אף רב אסי, ועי' להלן.
  145. ↑ רמב"ם שם.
  146. ↑ מעילה שם. וע"ש לשון אחר, שרב אסי סבר כרב, שכל הנבלות מצטרפות לענין טומאה, עי' ציון 144.
  147. ↑ בכורות כג ב; רמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ד.
  148. ↑ בכורות שם. וע"ש שאת הדרשה של ר' יוחנן שלהלן הוא דורש לענין נבלה שהיתה ראויה מתחלה, עי' ציון 159.
  149. ↑ דברים יד כא.
  150. ↑ בכורות שם. ועי' רמב"ם שם, שהביא את טעמו של ר' יוחנן, ועי' כ"מ שבציון 152.
  151. ↑ עי' ד' ר' יוחנן ובר פדא בבכורות כג א וב ובחולין עא א; רמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ג.
  152. ↑ בכורות כג ב וחולין עא א. ועי' רמב"ם אבוה"ט שם, וכ"מ שם בדעתו, שהלכה כר' יוחנן, וכ"מ ברמב"ם שבציון 150.
  153. ↑ מלכים ב ט י, וכעי"ז מל"א יד יא וטז ד וכא כד ומל"ב ט לו.
  154. ↑ תוס' בכורות כג א ד"ה אחת.
  155. ↑ בכורות שם וע"ז שם. ועי' להלן על טעמו של בר פדא. ועי' בכורות שם א, שביארו ע"פ ד' בר פדא את ד' רבי חייא, שאמר שבהמה גסה ששפעה חררת דם, החררה אינה מטמאה טומאת נבלות, שזה משום שאף אם יש בתוכה נבלה, ואפילו שהיא עדיין ראויה לכלב, היא כבר אינה ראויה לאדם.
  156. ↑ רש"י בכורות שם ד"ה טומאה חמורה וד"ה עד לגר. וע"ע מגע ציון 144 ואילך.
  157. ↑ רש"י חולין עא א ד"ה אחת זו וד"ה אלא לבר פדא וד"ה עד. ועי' תוס' בכורות כג ב דיבור ראשון.
  158. ↑ דברים יד כא.
  159. ↑ בכורות כג ב.
  160. ↑ עי' נזיר נ א ורמב"ם נזירות פ"ז ה"ב וטומאת מת פ"ב ה"א, וע"ע מת.
  161. ↑ עי' נזיר נ א, ומפרש שם ד"ה או דלמא וד"ה אלא למ"ד, ותוס' שם ד"ה אלא למ"ד. ועי' רמב"ם שבציון 166.
  162. ↑ עי' לעיל.
  163. ↑ גמ' נזיר שם.
  164. ↑ עי' לעיל.
  165. ↑ עי' נזיר שם: בעא מיניה אביי מרבה, וגמ' שם בבאור הספק, ועי' ציון הבא.
  166. ↑ מפרש נזיר שם ד"ה אלא למ"ד ותוס' שם ד"ה אלא למ"ד. ועי' רמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ג, שמביא את הספק בנצל, ונ' מדבריו שנצל אינו ראוי אף לאכילת כלב.
  167. ↑ ציון 81 ואילך.
  168. ↑ ציון 15 ואילך.
  169. ↑ ציון 136.
  170. ↑ רש"י חולין קכא א ד"ה מרטקא. ועי' תוס' שם ד"ה מרטקא, בשם ר"ח, פי' אחר.
  171. ↑ עי' משנה חולין קיז ב, וד' ר' יוחנן שם קכא א. ועי' ציון 174.
  172. ↑ עי' משנה חולין קיז ב, ורש"י שם ד"ה אבל לא, וגמ' שם קכא א.
  173. ↑ רש"י חולין קכא א ד"ה בשר.
  174. ↑ עי' משנה חולין קיז ב, וד' ריש לקיש שם קכא א. ועי' גמ' שם בהמשך: באלל דר' יהודה לא פליגי, ורש"י שם ד"ה באלל, שאף ר' יוחנן שבציון 171 מודה שבשר שפלטתו סכין נקרא אלל, אלא שמוסיף שיש עוד דבר שנקרא אלל.
  175. ↑ עי' משנה חולין קיז ב.
  176. ↑ רש"י שם קיז ב ד"ה אבל לא.
  177. ↑ רש"י שם קכא א ד"ה באנפי נפשיה.
  178. ↑ משנה חולין קיז ב; ספרא שמיני פרשה י סוף פי"א אות ו; רמב"ם אבוה"ט פ"א ה"ז וה"ח, ועי' ציון 180.
  179. ↑ ספרא שמיני פרשה י סוף פי"א אות ו.
  180. ↑ חולין קכא א וב. ועי' חולין קכב א, ורש"י שם ד"ה ואמר, וד"ה הכי גרסינן אלא לעולם, שדברי רב הונא, שמהם מוכח שאפילו כשהיו על העור כמה חתיכות בכמה מקומות, הן אינן בטלות לעור, הם כדעת רבי ישמעאל שבציון 211, שעור אינו מבטל בשר שדבוק עליו, ועי' ראב"ד אבוה"ט פ"א ה"ח, וכ"מ שם.
  181. ↑ רש"י שם קכא א ד"ה והוא שכנסו וד"ה בשלמא. וע"ע אחשביה ציון 12 ואילך.
  182. ↑ רש"י חולין קכא א ד"ה והוא שכנסו.
  183. ↑ עדויות פ"ח מ"א; תוספתא עדויות פ"ג; עי' כעי"ז מנחות קג ב: העיד רבי יהושע ורבי יהושע בן בתירא. ועי' ירושלמי שקלים פ"ג ה"ב ופ"ח ה"א, שיש צד שכוונת ד' ר' יהושע בן בתירא היא שדם אינו מכשיר לקבל טומאה (ע"ע הכשר וע' משקה) אבל לענין טומאת נבלה, דם מטמא כבשר. ועי' רע"ב עדיות שם, שר' יהושע בן בתירא לא טיהר דם נבלות, אלא אמר שאינו מטמא בכזית אלא ברביעית, עי' להלן, ועי' תוי"ט שם שדוחה פירושו, ומוכיח שרבי יהושע בן בתירא טיהר לגמרי מטומאת נבלה. ועי' ספרא שמיני פרשה ד סוף פ"ה אות ה ופרשה ה סוף פ"ו אות ב ופרשה ו סוף פ"ז אות א ו ועוד, שבהמה לא עשה דמה כבשרה, אבל עי' רבנו הלל שם פרשה ה פ"ו אות ב, שאין הכוונה שדמה אינו מטמא, אלא שאינו מטמא בכזית, כבשר אלא ברביעית, עי' ציון 194.
  184. ↑ עי' תוס' שבת עז א ד"ה הואיל; עי' תוס' פסחים כב א ד"ה והרי. ועי' רמב"ם אבוה"ט פ"א ה"ד.
  185. ↑ תוספתא עדויות פ"ג; מנחות קג ב.
  186. ↑ רמב"ם אבוה"ט פ"א ה"ד.
  187. ↑ עדויות פ"ה מ"א, הובא בשבת עז א ובמנחות קד א. ועי' ירושלמי שבציון 183, שיתכן שאף רבי יהושע בן בתירה סובר שדם נבלות טמא.
  188. ↑ עי' להלן, על השיעור. מנחות קג ב.
  189. ↑ רש"י שם ד"ה ברביעית. ועי' ירושלמי שקלים פ"ג ה"ב ופ"ח ה"א, שלמעשה טיהרו את הדם מפני שלא היה בו רביעית.
  190. ↑ ר"ח שבת שם.
  191. ↑ תוס' שבת עז א ד"ה הואיל ותוס' מנחות קד א ד"ה הואיל, שיטה ראשונה, ע"פ גמ' שבציון 195.
  192. ↑ תוס' שבת שם ומנחות שם, שיטה שניה; תוס' פסחים כב א ד"ה והרי.
  193. ↑ ראב"ד עדויות פ"ה מ"א.
  194. ↑ רבי יוסי ב"ר יהודה בדעת בית הלל בשבת עז א ובמנחות קד א; רבי ביבי בשם רבי יהושע בן לוי שם קג ב.
  195. ↑ רבי יוסי ב"ר יהודה בדעת בית הלל בשבת עז א ובמנחות קד א.
  196. ↑ עי' ציון 139. רש"י שבת שם ד"ה על כזית.
  197. ↑ ציון 631 ואילך.
  198. ↑ ע"ע נבלת עוף טהור.
  199. ↑ ברייתא בנדה מב ב; ספרא שמיני פרשה י סוף פי"א אות ז ואמור פרשה ד תחי' פ"ד אות יב.
  200. ↑ ויקרא כב ח.
  201. ↑ ברייתא בנדה שם; ספרא שם ושם. ועי' נדה שם וספרא שמיני שם, שאע"פ שיש ק"ו מנבלת עוף טהור, מה נבלת עוף טהור שאין לה טומאה בחוץ, יש לה טומאה בפנים, זו שיש לה טומאה בחוץ, אינו דין שיש לה טומאה בחוץ, אין למדים מהק"ו, לפי שנאמר בנבלת עוף טהור בויקרא שם: בה, בה ולא באחרת.
  202. ↑ ציון 374 ואילך.
  203. ↑ משנה חולין קכד א.
  204. ↑ חולין קכד א.
  205. ↑ חולין קכד ב.
  206. ↑ רש"י שם ד"ה במרודד.
  207. ↑ רמב"ם אבוה"ט פ"א הי"א.
  208. ↑ חולין קכד א.
  209. ↑ משנה חולין קכד א; ספרא שמיני פרשה י סוף פי"א אות ו. ועי' ברייתא חולין שם ב, וספרא שם, שמקורו של ר"ע מדרשה: הנוגע והנושא (ויקרא יא לט - מ) שבא לכלל מגע בא לכלל משא, ושלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, וחתיכות בשר הדבוקות לעור לא באו לכלל מגע, ע"ע מגע, ועי' תוס' חולין שם ד"ה רבי עקיבא, שמקורו של ר"ע אינו מהדרשה, אלא מסברא, שהעור מבטלן, ולא אמר את הדרשה אלא לדעת החולקים עליו, ועי' רמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ב, שהביא את הדרשה.
  210. ↑ עי' רמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ב. ועי' רמב"ם וראב"ד וכ"מ אבוה"ט פ"א ה"ח, ועי' ציון 180.
  211. ↑ משנה חולין שם; ספרא שם.
  212. ↑ חולין קכד א. ועי' ציון 204, שיש שהביאו ד' רבי יוחנן באופן אחר.
  213. ↑ מסקנת הגמ' בחולין קכב א.
  214. ↑ ציון 156 ואילך.
  215. ↑ ציון 35 ואילך.
  216. ↑ ציון 156 ואילך.
  217. ↑ ציון 138.
  218. ↑ ציון 95.
  219. ↑ עי' ביכורים פ"ב מי"א; עי' משנה חולין קכז ב, ורש"י שם ד"ה מתה וד"ה האבר, ורש"י שם א ד"ה המדולדלין; רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"ג.
  220. ↑ ויקרא יא לט. חולין קכח ב.
  221. ↑ עי' חולין שם, ורש"י שם ד"ה מן הבהמה.
  222. ↑ ויקרא יא כד – כה.
  223. ↑ ספרא שמיני פרשה ד סוף פ"ה אות א – ב. ועי' ספרא שם, דרשות מהפסוק הנ"ל לרבות חיה ובהמה לטומאת אבר מן החי, ולהוציא עופות ודגים וחגבים, עי' ערכיהם.
  224. ↑ חולין שם.
  225. ↑ רש"י שם ד"ה עושה.
  226. ↑ ספרא שמיני פרשה ד סוף פ"ה אות ו.
  227. ↑ חולין שם.
  228. ↑ ספרא שם.
  229. ↑ חולין שם. ועי' רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"ג, שנ' שפסק כדעה זו, ועי' כ"מ שם ה"ד, ועי' ציון 232.
  230. ↑ ספרא שם.
  231. ↑ חולין קכב ב, ורש"י שם ד"ה בין רבי.
  232. ↑ חולין קכח ב. ועי' רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"ד, שפסק שכוליא ולשון ושפה וכיו"ב, מאחר ואין בהם עצם אינם נחשבים אברים, ועי' כ"מ שם, ועי' ציון 229. ועי' תוס' חולין שם ד"ה כוליא, על כוליא וניב שפתים שאינם שלמים, שלדברי הכל אינם חשובים אברים.
  233. ↑ חולין קכח ב; רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"ה. ועי' ציון 246.
  234. ↑ אהלות פ"א מ"ז, הובאה במעילה טז ב ובנדה מג ב, ור"ש ורא"ש אהלות שם בבאורה; עי' רמב"ם אבוה"ט פ"ב סוף ה"ה, וכ"מ שם.
  235. ↑ ויקרא יא כז – כח.
  236. ↑ ספרא שמיני פרשה ד תחי' פ"ו אות ו.
  237. ↑ פירוש ראב"ד ורבינו הלל על הספרא שם.
  238. ↑ עי' משנה חולין קכז א, וברייתא וגמ' שם ב; עי' משנה כריתות טו א, שרבי עקיבא נסתפק באבר מדולדל, ורבן גמליאל ור' יהושע השיבו לו שטהור, ועי' ציון 240; רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"ה.
  239. ↑ ויקרא יא לז.
  240. ↑ ברייתא וגמ' חולין קכז ב. ועי' ביאור הדרשה ברש"י שם ד"ה כי יפול, ובתוס' שם ד"ה דרחמנא. ועי' משנה כריתות שם, שלמדו שאבר מדולדל של בהמה טהור מק"ו מאבר המדולדל באדם, שאינו מטמא.
  241. ↑ רבי מאיר במשנה חולין קכז ב; רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"ה. וע' חולין שם בסוף המשנה: ר' שמעון מטהר, ועי' מסקנת הגמ' שם קכט ב, שר"ש לא דיבר על טומאת נבלות אלא על ענין אחר, ועי' רש"י שם עג ב ד"ה דברי ר"מ.
  242. ↑ גמ' חולין עג ב, ורש"י שם ד"ה ואינו מטמא, בבאור משנה שם קכז ב.
  243. ↑ עי' לעיל.
  244. ↑ רש"י חולין עג ב ד"ה ואינו מטמא, ושם קכז ב ד"ה האבר מטמא.
  245. ↑ עי' ציון 219 וציון 234.
  246. ↑ חולין קכח ב, ורש"י שם; רמב"ם שם. ועי' ציון 233.
  247. ↑ עי' משנה חולין קכז ב, וגמ' שם עג ב בבאורה, ורש"י שם עג ד"ה הוכשרו, ושם קכז ב ד"ה נשחטה; עי' שם עג א, שבתחלה אמרו בשם ר' יוחנן שלדברי הכל שחיטה עושה ניפול, ולמסקנא אמרו שם ב בשמו להפך, שלדברי הכל שחיטה אינה עושה ניפול, וכן אמר רב יצחק בר יוסף בשם ר' יוחנן שם, וכן אמר רבה בר בר חנה שם בשם ר' יוחנן, וכן אמר רב יוסף.
  248. ↑ עי' רש"י שם עג ב ד"ה הוכשרו ושם א ד"ה עושה ניפול.
  249. ↑ רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"ה.
  250. ↑ רשב"ל בחולין עג א, בדעת ר"מ וחכמים במשנה שם עב א וב (שנחלקו לענין איבר של עובר, ע"ע עובר) ורש"י שם עג א ד"ה כך מחלוקת, בבאור דבריו.
  251. ↑ עי' לעיל.
  252. ↑ ויקרא יא לב.
  253. ↑ ויקרא שם לה.
  254. ↑ רבא בחולין עד א, ורש"י שם.
  255. ↑ רש"י חולין עג ב ד"ה הבשר, ושם קכז ב ד"ה מתה הבהמה, בבאור משנה שם קכז ב: מתה הבהמה הבשר צריך הכשר; עי' רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"ה.
  256. ↑ עי' משנה חולין קכז ב: נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה, ורש"י שם ד"ה נשחטה; עי' רמב"ם שם.
  257. ↑ ציון 783 ואילך.
  258. ↑ משנה מעילה יז ב; רמב"ם טומ"א פ"ד הי"א.
  259. ↑ רבי יהושע במשנה שם א; רמב"ם שם.
  260. ↑ עי' ציון 139.
  261. ↑ ע"ע טמאת מת ציון 4.
  262. ↑ רמב"ם שם.
  263. ↑ ע"ע שרץ.
  264. ↑ עי' ציון 104.
  265. ↑ ע"ע שרץ.
  266. ↑ משנה נדה נד ב; רמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ג.
  267. ↑ ויקרא יא לט.
  268. ↑ נדה נו א.
  269. ↑ משנה שם; רמב"ם שם.
  270. ↑ ציון 92 ואילך.
  271. ↑ ציון 66 ואילך. וע"ש ציון 230.
  272. ↑ על בשר שנמצא בירושלים, שהוא אסור באכילה משום חשש נותר, ע"ע נותר.
  273. ↑ עי' רש"י חולין צה א ד"ה חתיכות מותרות ופיהמ"ש לרמב"ם שקלים פ"ז מ"ג. וע"ע בשר שנתעלם מן העין וע' קבוע וע' רוב, אימתי תולים שהבשר הגיע מישראל ואימתי חוששים שהגיע מגוים.
  274. ↑ שקלים פ"ז מ"ב, הובאה בחולין צה א, ופיהמ"ש לרמב"ם שקלים שם בבאורה. ועי' בעה"מ חולין שם (לד א) טעם אחר שחתיכות מותרות.
  275. ↑ חולין צה א.
  276. ↑ עי' ירושלמי שקלים פ"ז ה"ב: חתיכות מותרות לא ממש, וקה"ע שם.
  277. ↑ ע"ע.
  278. ↑ חולין צה א, ורש"י שם ד"ה מותרות משום נבלה.
  279. ↑ ריבב"ן וגה"ש על ירושלמי שם.
  280. ↑ שקלים פ"ז מ"ב, הובאה בחולין צה א, ופיהמ"ש לרמב"ם שקלים שם בבאורה. ועי' בעה"מ חולין שם (לד א) טעם אחר שאברים אסורים.
  281. ↑ רש"י חולין צה א. ועי' ד' רבי קריספא בשם רבי יוסי ברבי חנינא בירושלמי שקלים פ"ז ה"ב, שהבשר אסור בתורת ודאי, ולוקים עליו, ועי' רש"י חולין צה א ד"ה מותרות, וגליון הש"ס על ירושלמי שם יט ב.
  282. ↑ רבי קריספא בשם רבי יוסי ברבי חנינא בירושלמי שקלים פ"ז ה"ב, וקה"ע שם.
  283. ↑ שקלים פ"ז מ"ב, הובאה בחולין צה א, ופיהמ"ש לרמב"ם שקלים שם בבאורה.
  284. ↑ עי' הוריות יג ב, ורש"י שם ד"ה העובר תחת ריח.
  285. ↑ בכורות לז א.
  286. ↑ רש"י שם ד"ה יחזיר.
  287. ↑ ציון 503 ואילך.
  288. ↑ ציון 128 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:נבלה&oldid=160602"