אנציקלופדיה תלמודית:נזיפה

הגדרת הערך - גערה של חכם שבעקבותיה על הנזוף לנהוג בעצמו ריחוק לזמן מסוים.

גדרה

נזיפה מובנה הרחקה מן הציבור בתורת עונש, כעין נדוי*^[1], אלא שקלה היא מן הנידוי^[2], הן בהנהגתה^[3], והן בזמנה^[4], והן בהתרתה^[5], ועניינה הכלמה בלבד^[6]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין כלל דין בנזיפה, אלא היא בגדר חומרה בלבד שאדם נוהג בעצמו^[7].

הטלתה

הטלת הנזיפה היא באופן שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני חצוף^[8], ואפילו אינו אומר כן בפירוש אלא שאומר דברים דומים שמשמעם כן^[9], כגון שהוא אומר דברים המראים שאין דעתו להתקרב אל הנזוף^[10], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שאפילו אין הגדול אומר כלום, אלא שיודע שאותו גדול יש בליבו עליו, עליו לנהוג בעצמו דין נזיפה^[11]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ראשונים שמן הדין אין אדם צריך לנהוג נזיפה בעצמו ללא גערה מפורשת של אותו גדול^[12].

על מה נוזפים

הטלת נזיפה נעשית על מי שמזלזל בכבוד תלמיד-חכם* לפי תומו ושלא בכונת הקנטה^[13], או עובר על גזירתו שלא בכונת הקנטה^[14], או אפילו אינו מזלזל בכבודו אלא שאינו מכבדו כראוי לו^[15], ואפילו עושה כן לאחר מותו, כגון שמזלזל בפסק הלכה שמצוי בספרו^[16], ודוקא שמדבר באופן של זלזול בכבוד התלמיד חכם, אבל הדן ומתוכח עם תלמיד חכם באופן שאינו מזלזל בכבודו, כתבו אחרונים שאינו ראוי לנזיפה^[17]. אף באופן בו מנדים את המזלזל בכבודו של תלמיד חכם^[18], כשהמזלזל הוא תלמיד חכם בעצמו, אפילו זלזל בתלמיד חכם גדול ממנו, יש מן הראשונים סוברים שיש להטיל עליו נזיפה ולא נידוי^[19]. על תלמיד חכם שבזמן הזה, אם חשוב הוא תלמיד חכם שיכול להטיל נזיפה על המזלזל בו, ע"ע תלמיד חכם. עבירות נוספות יש, עליהן כתבו ראשונים ואחרונים שהעושה אותן חייב נזיפה, אך לא נידוי: המחלל את השם בדבר שיש בו נדנוד עבירה ולא עבירה מפורסמת, כגון הזכרת שם שמים לבטלה^[20]. המוציא לעז על חברו ומביישו^[21], כגון שהוא קורא לחברו שם של אחד מפסולי-קהל*, כגון ממזר* או עבד^[22], או שהוא מבקש להטיל חרם על מנת שהיודע על אדם שנתחייב לו שבועה שהוא פסול לשבועה שיבוא ויעיד^[23], וכן המוציא לעז על אדם שנשבע לשקר, וטוען שאין כונתו להוציא לעז אלא לבררו ולהושיב על כך בית דין^[24], וכן המוציא לעז על אשת איש שהוא חיבק ונישק אותה^[25]. חשוד על העריות, שאשת איש טוענת כלפיו שהוא רודף אחריה^[26]. המוחה בידי יחידים שרוצים לבנות לעצמם בית כנסת^[27]. הרודה את חברו במצודות ובחרמות כדי לכופו לדון, וחברו מציית לדין אף ללא הרידוי^[28]. הנשבע שלא יוציא את אשתו למקום אחר, והוא מכעיס ומקניט אותה על מנת שתתרצה ללכת אחריו^[29]. המסיג גבול חברו ומשתדל לסלקו מאומנתו כדי לקבלה בעצמו^[30]. המערער על צואת אביו^[31].

חובת הטלתה

חכם שיש מי שזלזל בכבודו – באופן שחייב נזיפה^[32] – יש מן האחרונים סוברים שראוי לו שלא ימחל על אותו זלזול עד שינהג המזלזל בעצמו נזיפה^[33].

הנזוף

הנזוף, יש מן הראשונים סוברים שאינו כמנודה – שאין יושבים בתוך ד' אמותיו ואין אוכלים עמו ואין שואלים בשלומו ועליו לנהוג מנהגי אבלות*^[34] - אלא עליו לנהוג ריחוק בעצמו ולהתבודד בביתו, כאדם שהוא מוכלם ועומד בביתו ומתחבא מפני אדם וממעט בעסקיו ובדיבורו ובשחוקו כמי שהוא מרוחק מגדול ממנו^[35], ויש מן הראשונים מוסיפים שהוא עצמו אסור לשאול בשלום אחרים^[36], ויש מוסיפים שהוא אסור אף בתספורת, שאין ראוי למתאנח ועצב לספר ולגלח^[37]. ויש מן הראשונים סוברים שהנזוף בזמן הנזיפה הרי הוא כמנודה לכל דבר^[38].

זמנה

זמנה של נזיפה אינו כזמנו של הנידוי – שהוא שלושים יום להם ושבעה ימים לנו^[39] – אלא פחות ממנו, והוא שבעה ימים^[40] - מלאים, שאין אומרים בזמן הנזיפה מקצת-היום-ככולו*^[41], ויש מן האחרונים סוברים שאף בנזיפה אומרים מקצת היום ככולו, כפי שאומרים בשאר עניינים^[42] - ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר בנזיפת ה' למרים: ואביה ירֹק ירק בפניה הלא תִכלם שבעת ימים^[43]. במה דברים אמורים, בנזיפה שלהם – היינו של בני ארץ ישראל^[44], או של דורות ראשונים^[45], או של נביא או אחד החכמים הגדולים^[46] – אבל נזיפה שלנו – של בני בבל^[47], והוא הדין שאר מקומות שבחוץ-לארץ*^[48], או של דורות אחרונים^[49], או של תלמיד חכם שאינו אחד מהחכמים הגדולים^[50] – הרי היא יום אחד^[51], שדוקא בשלהם יש להחמיר יותר בזלזול בכבודם^[52], לפי שהם חכמים סמוכים^[53], או שכאין אנו חשובים כנגדם^[54], או שהם חכמים גדולים יותר^[55]. ומכל מקום, אף נזיפה שלנו, נראה מדברי ראשונים שפעמים זמנה שבעה ימים^[56], כגון הקורא לחברו שם של אחד מפסולי קהל, שחייב נזיפה^[57], נזיפתו היא למשך שבעה ימים^[58]. ויש מן הראשונים סוברים שבזמן הזה שאין אנו נשיאים ולא בקיאים בכל התורה כולה, ואפילו היינו בקיאים איננו כחכמים הראשונים, אין זמנה של נזיפה אלא שעה אחת^[59].

נזיפת נשיא

זמנה של נזיפת נשיא הוא שלושים יום^[60], ואפילו אינו נשיא של בני ארץ ישראל – שזמן נזיפתם ארוך מזמן נזיפת בני חוץ לארץ^[61] – אלא הוא נשיא של בני חוץ לארץ, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שזהו זמן נזיפתו^[62]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שנשיא של בני חוץ לארץ, זמן נזיפתו כזמן נזיפת שאר החכמים^[63]. אף נזיפה של רבים, יש מן הראשונים סוברים שדינה כנזיפת נשיא וזמנה שלושים יום^[64]. ומכל מקום, במקום בו אין הנשיא נוזף בעצמו, אלא אחר נוזף עקב פגיעה בכבוד הנשיא, יש מן האחרונים סוברים שזמן הנזיפה הוא שבעה ימים, כשאר נזיפה^[65]. ויש מן האחרונים סוברים שזמן שלושים יום לנזיפת הנשיא אינו אלא חומרה בלבד, אבל מן הדין אף זמן נזיפת נשיא אינו אלא שבעה ימים, כשאר נזיפה^[66].

התרתה

נזיפה, אינה צריכה היתר^[67], ואף לא פיוס^[68], אלא בסוף זמנה – סוף היום לנו או סוף שבעה ימים להם^[69] – הרי היא מותרת מאליה^[70], שהנזיפה שאדם נוהג ונכנע בעצמו היא הפיוס^[71], והיא ההיתר^[72], ואפילו לא נתחרט על מה שעשה, יש מן הראשונים סוברים שבסוף הזמן הרי הוא מותר^[73]. ומכל מקום, קודם סוף זמנה, יש מן הראשונים סוברים שאין מתירים את הנזיפה אפילו במקום בו הנזוף מפייס את הנוזף, ובזה חמורה היא מנידוי – שהמנודה שפייס את בעל דינו מתירים לו לאלתר את נידויו^[74] – שכיון שבתחילתה אינה חמורה כנידוי, לא הקלו בה בסופה להתירה מיד על ידי פיוס^[75]. ויש מן הראשונים סוברים שהנזוף רשאי להתיר את הנזיפה לאלתר^[76]. ויש מן האחרונים סוברים שכשהנזוף מפייס מיד את הנוזף, אין הוא צריך לנהוג בעצמו דין נזיפה^[77].

הערות שוליים