אנציקלופדיה תלמודית:ניסן

הגדרת הערך - החודש* הראשון למנין החדשים.

זמנו וקביעותו

במנין החדשים

חודש ניסן הוא הראשון למנין חודשי השנה^[1], כפי שנאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה^[2], החדש הזה, זה ניסן^[3], ועליו אמר לו - הקב"ה למשה - זה יהיה ראש לסדר מנין החודשים, שיהא אייר* קרוי שני, סיון* שלישי^[4]. אתה אומר זה ניסן, או אינו אלא אחד משאר חודשי השנה, כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה^[5], וחג האסיף תקופת השנה^[6], צא וראה אי זה הוא חודש שיש בו - חג^[7] - ואסיף ותקופה ושנה יוצאה בו^[8] ונקרא שביעי^[9], אין אתה מוצא אלא תשרי^[10], לאחר שלמדת תשרי שהוא שביעי, הוי למד שהחודש הראשון הוא ניסן^[11]. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר^[12]: בחדש הראשון הוא חדש ניסן^[13], ואינה ראיה גמורה, שמא "ראשון" היינו ראשון למעשה המן^[14]. וכן מצינו בשאר דברי-קבלה* - שמנין החדשים שבהם מוכיח שתחילת המנין מניסן - ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט*^[15], ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת*^[16], ועוד^[17].

שמו

במקרא נקרא ניסן החדש הראשון^[18], או בסתם: ראשון^[19], ואף - בספרים שחוברו בידי אנשי כנסת הגדולה^[20] - ניסן^[21]. שם זה הוא משמות החדשים שעלו עימם מבבל^[22], שהם מלשון הפרסים^[23], ויש שדרשו אותו - לשון עברית - שבו נעשים ניסים לישראל, ובו יצאו מעבדות לחירות^[24].

בכתיבת גט

בגט* נכתב ניסן מלא יו"ד^[25], שכן הוא במקרא^[26].

מספר ימי החודש

בזמן הזה שקביעות החדשים היא על פי חשבון^[27], חודש ניסן הוא לעולם בן שלשים יום^[28], ראש חודש ניסן הוא לעולם יום אחד^[29], והימים שאפשר שיחול בהם הם א' ג' ה' ז'^[30].

חילול שבת בידי עדים

בזמן שקידשו את החודש על פי הראייה^[31], כשהיה בית המקדש קיים היו מחללים העדים - שראו את הלבנה ביום שלשים והוא שבת^[32] - את השבת - לצאת חוץ לתחום*^[33] - לבוא להעיד, כדי שיתקדש החודש בזמנו^[34], שאם לא יבואו ויעידו היום נמצא שיתעבר החדש ולא יתקדש עד למחר^[35]. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שאין מחללים אלא על ניסן ועל תשרי בלבד^[36]. ושנינו על זה: מנין שמחללין עליהן את השבת, תלמוד לומר: אלה מועדי ה' וגו' אשר תקראו אֹתם במועדם^[37]. יכול כשם שמחללין עד שיתקדשו, כך מחללין - השלוחים את השבת^[38] - עד שיתקיימו - המועדות בזמנן^[39] - תלמוד לומר: אשר תקראו אֹתם, על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומם^[40]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שבזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים מוסף^[41] ראש-חודש* על הראייה, וכיון שמוסף ראש חודש קרב אפילו בשבת^[42], לפיכך הותרה שבת גבי עדי החודש, כדי להקריב מוסף החודש בזמנו, בכל חודשי השנה, ובזמן שבית המקדש חרב אין מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד, שנאמר בהם: במועדם^[43] - שהכתוב מדבר על המועדים, ואלו נמצאים בניסן ותשרי^[44] - וכל מקום שכתוב בתורה "במועדו", בין בחול בין שבת הוא, ובקריאתם שכתוב במועדם מחללים, אבל לא על קיומן^[45]. ויש מפרשים שמדין תורה מחללים את השבת להעיד על כל ראש חודש^[46], שנאמר: אלה מועדי ה' וגו' אשר תקראו אֹתם במועדם^[47], הזהירם שלא יעבור המועד של זמן קריאתן מקרא קודש, היינו קידוש בית דין^[48], ולמרות שהכתוב בניסן ותשרי כתוב, מכל מקום כל ראש חודש נתרבה, שהרי נקרא מועד^[49], ובזמן שבית המקדש חרב אסרו חכמים לחלל את השבת על שאר החודשים מלבד ניסן תשרי, לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהם ולא אכפת למלאן ולחסרן, אבל בשני החודשים הללו העמידום על דין תורה, שכל המועדות תלויים בהם^[50], שמכיון שהכתוב לא נאמר אלא על ניסן ותשרי, מצאו מקום חכמים לומר שלכן חילק הכתוב להם, לומר שעל אלו בכל זמן מחללים, מה שאין כן בשאר שמחללים כשבית המקדש קיים, וכשאין בית המקדש קיים אין מחללים^[51]. ויש מפרשים כעין זה, אלא שמפרשים תקנת רבן יוחנן בן זכאי, שלא תיקן תקנה חדשה, אלא דרש טעמא-דקרא, אמר: מפני מה אמרה תורה לחלל שבת על קריאתן, הרי ראש חודש אינו אסור בעשית מלאכה ולמה יחלל שבת מפני שיקבע בזמנו, אלא שטעם התורה שהתירה או מפני תקנת הקרבנות או מפני תקנת המועדות, ולפיכך התקין לאחר החורבן שלא יהו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי, שיש לחוש בהם לתקנת המועדות^[52]. ויש מפרשים הייחוד שבניסן ותשרי, מפני שמצות קדוש החודש נאמרה בניסן בפרט, ואנו משוים לו תשרי שהוא שוה לו בתקון המועדות^[53].

יציאת שלוחים

בזמן שקידשו את החודש על פי הראייה^[54], שבחדשים מסויימים היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות הרחוקים מירושלים כדי להודיע באיזה יום קידשו בית דין את החודש^[55], היו השלוחים יוצאים בחודש ניסן, מפני הפסח*^[56]. ומכל מקום לא היו יוצאים מבערב - אף אם נראה בעליל ביום כ"ט^[57] - אלא ממתינים עד שישמעו מפי בית-דין*: מקודש^[58], מצד הספק^[59], שמא יסכימו בית דין לעבר את החודש משום תקנת המועדות^[60], ויביאו השלוחים לידי קלקול המועדות^[61].

היו עומדים בליל ל', וטרם קודש, שודאי יקדשוהו בית דין מחר^[62], נחלקו ראשונים: יש מפרשים ששלוחים יוצאים מבערב, ואין ממתינים עד למחר שישמעו מפי בית דין: מקודש, שהרי אי אפשר עוד לדחותו^[63]; ויש מפרשים שאף בזו השלוחים ממתינים עד שישמעו מפי בית דין: מקודש, שגזרו בזו משום זו, משום שבשאר חדשים יוצאים על זה ועל זה מבערב^[64], ואם בניסן ותשרי יצאו מבערב, במקום שלא קדשוהו מבערב - כשנראה בעליל ביום כ"ט, ומכל מקום חוששים שמא יסכימו בית דין לעבר את החודש משום תקנת המועדות - יבואו גם כן לצאת, כמו בשאר חודשים^[65], וכן הלכה^[66].

כראש השנה

מלבד לענין מנין חדשי השנה^[67], מצינו עוד דברים שחודש ניסן נחשב ראשון למנינם^[68]. וכן שנינו על הכתוב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה^[69]: ראש, יכול ראש לשנים ולשמיטים וליובלות, תלמוד לומר: ראש חדשים, לחודשים הוא ראש ואינו ראש לא לשנים ולא לשמיטים ולא ליובלות^[70] - שבהם תשרי* הוא הראשון למנין^[71] - ראשון הוא לכם, ולא למעשר-בהמה* - שנחלקו תנאים אם תחילת מנינו באלול* או תשרי^[72] - ולא לפירות - האילן, שתחילת מנינו בשבט^[73] - למה הוא ראשון, למלכים^[74], ולרגלים^[75], לתרומת שקלים^[76], ולשכר בתים^[77]. ויש שדרשוהו באופן אחר: לכם, לכם הוא ראש, ואינו ראש לא לשנים ולא לשמיטים ולא ליובלות ולא לנטיעות ולא לירקות^[78]. ויש שדרשוהו באופן אחר: החדש הזה לכם, מיעט, ראשון הוא לכם, מיעט, אין מיעוט-אחר-מיעוט* אלא לרבות^[79], למלכים ולרגלים^[80].

למנין מלכי ישראל

אחד בניסן ראש השנה למלכים^[81], דהיינו למלכי ישראל^[82], שנאמר: ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל^[83], מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים, מה יציאת מצרים מניסן^[84], אף מלכות שלמה מניסן^[85]. או משום שנאמר: ויחל לבנות בחדש השני, בשני, בשנת ארבע למלכותו^[86], מקיש שנת ארבע למלכותו לשני שבחדשים, מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן^[87] אף שני שבשנת ארבע למלכותו אין מונין אלא מניסן^[88].

כיצד, מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה - ומונים שנה זו לזה ולזה^[89] - ואם לא עמד אלא באחד בניסן אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר^[90]. הומלך ומת, ולא הגיע ניסן, אמרו בירושלמי שאין מונין לו כלל^[91], שנאמר: וימלך ירח ימים בשומרון^[92] ולא אמר שמלך שנה אחת^[93]. וכתבו ראשונים שהבבלי חלוק על הירושלמי, שהרי נושא ונותן במשנה ולא הזכיר דין זה, ומן הכתוב אין ראיה, שלא אמרו שמלך שתי שנים אלא אם עברה מקצתה של שנה שניה, אבל על מי שמלך ירח ימים לא יאמר שמלך שנה אחת, והירושלמי הביא הכתוב כסמך בעלמא^[94], וכן יש מהאחרונים שביארו שלמסקנת הירושלמי אין דין זה קיים^[95].

ומדוע הוקבע יום מיוחד למנין המלכים, ולא אמרו שכל מלך ומלך תתחיל שנתו מיום שעמד בו^[96], משום שטרות*^[97], ששטרי חוב המוקדמים פסולים^[98] לגבות בהם מנסכים המשועבדים^[99] והמאוחרים כשרים^[100]. ולמה המוקדמים פסולים, לפי שירצה לטרוף לקוחות שלקחו שדה מן הלוה מזמן שבשטר, ושלא כדין הוא^[101], שהרי קדמה מכירה להלואה, ובשטר מעיד שהלואה קדמה^[102], לפיכך קנסוהו מלגבות בו, ולא יטרוף אפילו מזמן המלוה, ואינו אלא כמלוה על פה, שאינו גובה מן המשועבדים^[103]. ואם לא קבעו יום לתחילת שנות המלך, אלא כל מלך ומלך לפי יום שעמד, אין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר, כגון: אם כתוב בו בכסליו בשנה שלישית לוה פלוני מפלוני מנה, והעדים אמרו: כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו, אלא הלוה אמר לנו חתמו עלי שאני חייב לפלוני מנה, אבל ראינו שהלוהו מנה בתמוז בשנה שלישית למלך פלוני, ואם אין הדיינין יודעין באיזה חדש עמד המלך, אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו, אם כסליו קודם לתמוז, אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו, נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו, ושטר מוקדם הוא, ואם עמד בין כסליו לתמוז שלאחריו, נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו, ושטר מאוחר הוא, ועכשיו שקבעו ניסן ראש השנה, לעולם תמוז קודם לכסליו^[104].

למלכי אומות העולם אין מונין מניסן אלא מתשרי^[105], שנאמר: ויהי בחדש כסלו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה - ויבא חנני אחד מאחי וגו' ויאמרו לי הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדֹלה ובחרפה וחומת ירושלים מפֹרָצת ושעריה נצתו באש^[106] - ונאמר: ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא וגו'^[107] - וָאֹמר למלך: המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר וגו' חרבה ושעריה אֻכְּלו באש^[108] - דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו אמרן נחמיה למלך בניסן^[109], ו"שנת עשרים" "שנת עשרים" נלמד לגזרה-שוה* ששני המנינים הם לארתחשסתא, ומזה שעומד בחודש כסליו וקורא לשנה שנת עשרים ועומד בחודש ניסן וקורא לה שנת עשרים מבואר שאין מונין לאומות העולם מניסן^[110], ואף על פי שיש כמה חדשים בין ניסן לתשרי שנוכל לומר שהן ראש השנה, מכל מקום הואיל ואינו ניסן יש להעמידו על תשרי, שהוא ראש השנה לכמה דברים^[111], או שהואיל ואינו ניסן יש להעמידו כמנין שני העולם בתשרי^[112]. ומכל מקום למלכים כשרים מאומות העולם מונין מניסן^[113], שנאמר בנבואת חגי: ביום עשרים וארבעה לחדש בששי בשנת שתים לדריוש המלך^[114] - ונאמר מייד לאחר מכן - בשביעי בעשרים ואחד לחדש^[115], ואם מונים לדריוש מתשרי, היה לו לומר: בשנת שלש^[116].

בירושלמי נחלקו אמוראים: לדעת ר' לעזר בשם ר' חנינה אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן, שנאמר בנבואת חגי: בששי בשנת שתים לדריוש^[117], ונאמר בנבואת זכריה - שהיתה באותה שנה^[118] - בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש^[119], ולדעת חיפה למלכי אומות העולם מונין מתשרי^[120], ואין-מוקדם-ומאוחר-בתורה*^[121], כי יש לומר שנבואה זו נאמרה קודם לנבואת חגי^[122]. ויש מפרשים שאין צורך לומר על זה אין מוקדם ומאוחר בתורה, כי הוא בנביא אחר, ולא נאמר אלא לתרץ שני הפסוקים הסותרים בחגי - שאין צורך לומר שלמלכי אומות העולם הכשרים מונים מניסן - שיש לומר שאף נבואת חגי השניה נאמרה קודם לפסוק הראשון^[123].

לענין איסור בל תאחר

לענין איסור בל-תאחר* - איסור לאחר תשלומי נדרים ונדבות וחיובי תורה ידועים אחר הזמן שקבעה התורה - יש מהתנאים סוברים שעובר על בל תאחר כשמשהה קרבנותיו שלושה רגלים וחג המצות תחילה^[124], ולדעה זו שנינו^[125] שבאחד בניסן ראש השנה לרגלים^[126], והיינו שרגל שבו ראש השנה לרגלים^[127].

על דעת התנאים החולקים, ועל פסק ההלכה, ע"ע בל תאחר^[128].

לתרומת שקלים

באחד בניסן ראש השנה לתרומת שקלים*^[129], שבשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה^[130], והתרומה הראשונה של תרומת שקלים היתה באחד בניסן^[131], שנאמר: זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה^[132], אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ואנו למדים גזרה-שוה* "שנה" "שנה" מראשון הוא לכם לחדשי השנה^[133] האמור בניסן^[134]. או משום שנאמר: זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה^[135], בחדשו, יכול יהא תורם בכל חודש וחודש, תלמוד לומר: בחדשו לחדשי, בחודש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול באיזה חודש שירצה^[136], נאמר כאן "חדשי" - זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה^[137] - ונאמר להלן "חדשי" - ראשון הוא לכם לחדשי השנה^[138] - מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן^[139], אף חדשי שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן^[140]. ויש מהאמוראים הדורש: תרומת הלשכה כתחלתה, שנאמר: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן^[141], ושנינו על זה בברייתא: ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה^[142], וביארו אחרונים שלדעה זו אין דין זה מן התורה אלא מתקנת חכמים, שבכל שנה יתרמו השקלים כפי שעשו בשנה הראשונה שהוקמה המשכן^[143].

על דעת התנאים החולקים, ועל פסק ההלכה, ע"ע תרומת הלשכה. על השמעת השקלים הנעשית באחד באדר כדי שיספיקו להביא שקליהם לפני אחד בניסן, ע"ע אדר^[144].

לשכירות בתים

יש מהתנאים סוברים שניסן ראש השנה לשכירות* בתים^[145], שהמשכיר בית לחבירו "לשנה זו", אפילו לא עמד אלא באחד באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה^[146]. ואפילו לסובר יום אחד בשנה חשוב שנה^[147], שונה הדין כאן שאין אדם טורח להשכיר ביתו לפחות משלשים יום^[148].

על דעת התנאים החולקים, ועל פסק ההלכה, ע"ע שכירות.

להפסקת עיבורין

יש מהתנאים סוברים^[149] שאחד בניסן ראש השנה לעיבורין^[150], דהיינו להפסקת עיבורין^[151], שכיון שקדשו את החדש לשם ניסן פסקה שנה שעברה מלהיות מעוברת עוד, שאין רשאין לעשות ניסן אדר, שכבר נכנסה שנה אחרת לענין עיבור^[152], שכן העידו - ר' יהושע ור' פפייס^[153] - שמעברין את השנה בכל אדר^[154], שאם ראו בית דין לאחר הפורים שהשנה צריכה להתעבר, מעברין אותה^[155], ויש לבית דין לומר ביום אחרון של אדר שהחודש הזה שיכנס מחר הוא אדר שני^[156], וכן הלכה^[157] - שהיו אומרים עד הפורים^[158], שהיו חכמים אומרים שאין מעברין אלא אם כן נתישבו בדבר לפני הפורים^[159], שכיון ששואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, יבואו לזלזל בחמץ^[160], שכבר מן הפורים ואילך התחילו הדרשנים לדרוש ברבים בהלכות הפסח, הוזקקו השומעים לעשות פסח לסוף שלושים יום, ואם יעברו בית דין את השנה לא יתקבלו דברי שלוחי בית דין לשומעין לדחות את הפסח, שכבר שמעו מן הדרשנים^[161], ולדעה הראשונה אין לחוש לכך, שיודעים ששנה מעוברת תלויה בחשבון, ויסברו שהחשבון לא בא לחכמים עד עתה^[162].

על עבור-השנה*, ע"ע, ושם אם מותר לעבר את השנה בל' אדר.

לבריאת העולם

לדעת ר' יהושע בניסן נברא העולם^[163], והכתוב: ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ^[164] בניסן מדבר^[165], אכן לדעת ר' אליעזר בתשרי נברא העולם^[166], וכתוב זה בתשרי מדבר^[167], ואמרו בתלמוד שחכמי ישראל מונים למבול - מנין שנות נח ובריאת עולם ושנות הדורות^[168] - כר' אליעזר ולתקופה כר' יהושע^[169], וביארו ראשונים שבניסן נברא העולם, אלא שתשרי ראש השנה לשנים ומונים השנים ממנו^[170].

על ברכת החמה, שנאמרת בתקופת ניסן, כדעה שבניסן נברא העולם, ע"ע ברכת החמה. על המולד הראשון, מה היה לדעה שבניסן נברא העולם, ומה היה לדעה שבתשרי נברא העולם, ע"ע בהר"ד^[171].

דיני החודש

הקמת המשכן וימי המלואים

באחד בניסן הוקם המשכן^[172], שנאמר: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן^[173], והוא היה אחר שבעת ימי המלואים*^[174], ועליו נאמר: ויהי ביום השמיני וגו'^[175].

קרבנות הנשיאים

בו ביום הקריבו הנשיאים את קרבנם, שנאמר: ויהי המקריב ביום הראשון^[176], שאין תלמוד לומר "ראשון", אלא ראשון לכל ימות השנה^[177], שראש חודש ניסן הוא ראשון לחודשי השנה^[178], וי"ב נשיאים הקריבו קרבנם בי"ב יום - בלא הפסק^[179] - וכל אחד עשה ביומו יום טוב^[180].

חג הפסח

בי"ד, זמן הקרבת קרבן פסח*, שנאמר: בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבָּיִם פסח לה'^[181], ובט"ו יום-טוב*, שנאמר: ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג וגו' ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבֹדה לא תעשו^[182] - ואינו חל להיות אלא באחד הימים שחל בהן ר"ח^[183] - וכן בכ"א יום טוב, שנאמר: ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבֹדה לא תעשו^[184], והימים שביניהם הם חול-המועד*.

על מצות אכילת-מצה, ע"ע. על מצות אכילת-מרור, ע"ע. על מצות אכילת-פסחים, ע"ע. על בדיקת-חמץ, ע"ע. על איסור בל יראה ובל ימצא של חמץ* בפסח, ע"ע בל יראה ובל ימצא. על קריאת התורה בפסח, ע"ע קריאת התורה.

תחנון

אין נופלין על פניהם בכל חדש ניסן^[185], לפי שבאחד בניסן הוקם המשכן^[186], והקריבו י"ב נשיאים את קרבנם, איש איש ביומו, הרי י"ב ימים^[187], ויום י"ג הוא אסרו חג - ויש אומרים שהוא יום פנוי מקדושה^[188] - ויום י"ד הוא ערב פסח, ומתוך שאין נופלין ברובו של ניסן אין נופלין בכולו^[189], ויש אומרים הטעם לפי שבחודש ניסן אירעו ניסים הרבה^[190], ויש הנוהגים שאין אומרים תחנון רק עד אסרו-חג*^[191].

אל ארך אפים ולמנצח

יש מהראשונים סוברים שבכל יום שאין קוראים הלל*, אפילו אין נופלים על פניהם, אומרים - בחול - למנצח - ובשני וחמישי - אל ארך אפים^[192], ויש סוברים שאומרים כל ימי ניסן - מלבד ראש חודש שקוראים בו הלל^[193] - אל ארך אפים בשני ובחמישי, ולמנצח אומרים בכל יום, מלבד ערב פסח ואסרו חג^[194], בערב פסח אין אומרים למנצח משום שהיו מקריבים בו קרבן פסח בהלל, ומטעם זה אין לומר בו אל ארך אפים^[195], וכן כתבו הפוסקים שמנהג בני אשכנז^[196], והוסיפו שאין אומרים יהי רצון שאחר קריאת התורה שהוא כמו תחנה^[197], ובני ספרד אין נוהגים כן, אלא בכל יום שאין אומרים תחנון אין אומרים למנצח^[198] ולא תפילה לדוד^[199] ולא אל ארך אפים^[200], וכן נוהגים בני תימן^[201].

יהי רצון שלאחר קריאת התורה

בני אשכנז הנוהגים שאומרים לאחר קריאת התורה בשני וחמישי "יהי רצון" וכו', אין נוהגים כן ביום שאין אומרים בו תחנון, ואין אומרים אותו בחודש ניסן^[202].

מזמור לתודה

יש מהראשונים סוברים שבחול המועד של פסח אין אומרים מזמור לתודה^[203], שאינו זמן הקרבת תודה*, מפני חמץ שבה^[204], ומזמור לתודה הוא השיר שהיו אומרים על קרבן התודה^[205], ויש מוסיפים שאין לאומרו אף בערב פסח, שהרי לא היו יכולין לאכול חמץ רק עד חצי יום, וזמן אכילת תודה יום ולילה והיה ממעט זמן אכילתו ואין מביאין קדשים לבית הפסול^[206], וכן כתבו הפוסקים שמנהג בני אשכנז^[207], ושהנוהגים לומר במשנת איזהו מקומן יהי רצון וכו' כאילו הקרבתי תודה, ישמיטוהו^[208]. ויש סוברים שאומרים מזמור לתודה, אלא שמדלגים התיבות "מזמור לתודה", ומתחילים: הריעו לה' כל הארץ^[209]. ויש סוברים שמלבד שבת ויו"ט - שבהם אין אומרים כלל המזמור^[210] - אומרים כל המזמור ללא דילוג^[211], שתודה אנו אומרים^[212], שמזמור לתודה לא נאמר בסדר התפילה משום שהיה השיר של קרבן תודה - אלא לשם הודאה^[213] - ולכן ניתן לאומרו גם בפסח^[214], והם סוברים כראשונים הסוברים שהמזמור הנאמר על קרבן התודה לא היה מזמור לתודה אלא ארוממך ה' כי דליתני^[215], וכן כתבו הפוסקים שמנהג בני ספרד^[216] ובני תימן^[217].

אב הרחמים

בני אשכנז הנוהגים לומר תפלת אב הרחמים, בשבת שאילו היה חל בחול לא היו אומרים בו תחנון אין אומרים אותו^[218] - ולכן אין אומרים אותו בשבתות שלפני פסח ובשבת חול המועד - ומכל מקום בימי הספירה - בין-פסח-לעצרת* - אומרים אותו^[219], משום הגזירות - גזירות תתנ"ו^[220] - שהיו באותו הזמן^[221], ואפילו יש מילה*, ואפילו כשמברכים חודש אייר^[222], וכן ביום-טוב* שמזכירים בו נשמות^[223], בארץ ישראל, בשביעי של פסח, ובחוץ לארץ, בשמיני של פסח^[224].

הזכרת נשמות וצדוק הדין

אין מזכירים נשמות^[225] בחודש ניסן - ואפילו בימי הספירה^[226] - ואין אומרים בו צדוק-הדין*^[227], כי תחנון וצדוק הדין לעולם שוים^[228], ומכל מקום יכולים לומר במקום צדוק הדין איזה מזמור ולומר עליו קדיש, והמנהג לומר מזמור יט בתהלים^[229].

על הספד בחודש ניסן, ע"ע הספד^[230].

צדקתך

יש מהראשונים סוברים שבכל יום שאין קוראים הלל*, אפילו אין נופלים על פניהם, אומרים - במנחה של שבת^[231] - צדקתך^[232], וכתבו שבכל חודש ניסן - מלבד ימי חג הפסח - אומרים אל ארך אפים ולמנצח וצדקתך^[233], ויש סוברים שאין אומרים צדקתך בכל חודש ניסן, שדינו כמו תחנון^[234], וכן המנהג^[235].

תענית

אין מתענין בכל חדש ניסן^[236], לפי שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב^[237], כיון שרובו יצא בקדושה, שהרי אחר כך שבעת ימי פסח הלכך אין להתענות בו כלל^[238]. ויש סוברים שלאחר הפסח מותר להתענות^[239]., שאין צורך לנהוג כבוד אלא באותם הימים שהקריבו בהם הנשיאים^[240]. להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאין מתענין בו להזכיר בצבור^[241], דהיינו שיחיד מותר להתענות בו תענית-יחיד*^[242], וכן מנהג בני ספרד - ובני תימן^[243] - ומתענים בו ביום שמת אביו או אמו^[244], ויש פוסקים שאין להתענות בו כלל, אפילו יום שמת בו אביו או אמו, אבל תענית-חלום* מתענים^[245], שאינו גרוע משבת שמתענים בו תענית חלום^[246], וכן מנהג בני אשכנז^[247]. ויש מהפוסקים סוברים שיש להתענות בניסן ביום שמת בו אביו או אמו^[248].

על תענית בכורות שנהגו בה בערב-פסח*, ע"ע תענית-בכורות. על תענית שיש שנהגו בה בערב פסח כדי שיאכל מצבה בתיאבון, ע"ע ערב פסח. על תענית חתן וכלה ביום חופתם, שמתענים אף בניסן, ע"ע חתן וכלה^[249]. על ימי התענית שבמגילת-תענית*, עי' להלן^[250].

קריאת פרשת הנשיאים

יש מהאחרונים שחידש שמנהג טוב לקרות בכל יום ויום - מתחילת ימי ניסן - פרשת הנשיא שהקריב בכל יום^[251], כי כל נשיא ונשיא היה לו סודות גדולים אשר המשיכו שפע הרוחניות כל אחד לשבטו כל ימי עולם^[252], ובי"ג ניסן לקרוא מתחילת פרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה^[253], והוא כנגד שבט לוי^[254], והובא מנהג זה בפוסקים^[255], וכתבו שטוב לתת צדקה לאחר קריאת הנשיא לעילוי נשמת הקרובים^[256].

הימים הטובים שנזכרו במגילת תענית

במגילת-תענית* נזכרו כימים טובים בחודש ניסן שלשה מועדים: א) מראש חודש ניסן ועד ח' בו, שבהם הועמד התמיד^[257]. ב) מח' ניסן ועד סוף פסח, שבהם נתיישב חג השבועות* על דינו^[258]. ג) י"ד ניסן, שהוא יום שחיטת הפסח^[259].

על ביטול מגילת תענית, ע"ע מגילת תענית: ביטולה.

ימי התענית שנזכרו במגילת תענית

בסוף מגילת תענית נזכרו ימים שאירעו בהם פורעניות, ואמרו שיש להתענות בהם^[260], ובחודש ניסן נזכרו שלשה ימי תענית: א) באחד בניסן מתו בניו של אהרן^[261], שבו הוקם המשכן^[262] ובו ביום הקריבו נדב ואביהוא אש זרה^[263]. ב) בי' בניסן מתה מרים ונסתלקה הבאר^[264]. ג) בכ"ו - ויש גורסים: בכ"ח^[265] - בניסן מת יהושע בן נון^[266]. וכתבו הפוסקים, שאף על פי שמותר להתענות תענית-חלום* בחודש ניסן^[267], מכל מקום אם היה סמוך לי' לחודש יניח התענית עד יום זה מפני שהוא תענית צדיקים^[268].

על קביעת התעניות הללו ע"ע מגילת תענית^[269]. על חובת התענית בימים אלו, ע"ע הנ"ל^[270].

על ברכת האילנות, שנאמרת - בארצות החמות שהדרך ללבלב אז האילנות - בחודש ניסן, ע"ע ברכות הראיה^[271]. על ברכת החמה, שנאמרת בתקופת ניסן, ע"ע ברכת החמה. על גרנות מעשר-בהמה* שיש מהתנאים סוברים, וכן הלכה, שהם באחד בניסן, ע"ע מעשר בהמה.

הערות שוליים