אנציקלופדיה תלמודית:נכפה

הגדרת הערך: חולי הנכפה.

מהותו

מהותו

הנכפה^[1] הוא חולי שאדם נופל מחמתו לארץ, ומכהו בראשו ובמוחו ומפילו^[2], ומנענע כל איבריו^[3], ומתעלף^[4], ויש שהוא עומד בעלפונו שעה אחת ויותר בלי הרגשה כלל^[5]. ונקרא כן מפני שהוא נופל שלא לרצונו בעת הכפיון^[6]. יש מחכמי הרפואה שכתב שמקור החולי הוא בעצם המוח או בפי האצטומכא או באבר מן האברים שממנו עולה ארס למוח^[7]. ויש מן הראשונים שכתבו שבא מהליחות^[8]. ויש מן האחרונים שכתבו שבא מחלישות עורקי הדם ששורשם במוח^[9]. בתלמוד מצאנו שפעמים שהחולי נגרם על ידי שד, כגון באותה שאמרו שאסור לשמש מיטתו אחר יציאתו מבית הכסא משום ששד בית הכסא מלווה עמו, ואם שימש, יהיו לו בנים נכפים^[10].

בדברי חז"ל והפוסקים, מצאנו שלשון נכפה מתיחס למציאות של שטות ושגעון^[11].

תדירות

הנכפה, פעמים שיש לו זמן קבוע לבוא ופעמים שאין לו זמן קבוע^[12]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שסוברים שתמיד יש לו זמן קבוע^[13].

מחלה משפחתית

חולי הנכפה, פעמים שמצוי אצל כמה מבני אותה משפחה, וכן אמרו שלא ישא אדם אשה ממשפחת נכפים, ואינה חשובה "משפחת נכפים" אלא כשהוחזקה בשלש פעמים^[14], ואף הסוברים שחזקה היא בשתי פעמים^[15], כתבו ראשונים שמודים הם שאין משפחה מוחזקת כמשפחת נכפים בפחות מג' פעמים^[16], או שחולי הוא דבר שאינו מצוי ומקילים בו^[17].

חולי מדבק

הנכפה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינו חולי המדבק, וזה הטעם שלדעת אותם ראשונים איש שהוא נכפה אין כופים אותו להוציא^[18]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא חולי מדבק, ואשה שבעלה נכפה ותשמש עמו, יש לה סכנה בדבר ולכן כופים להוציא^[19]. וכתבו אחרונים, שבשנים קדמוניות היו נשמרים מד' אמות של הנכפה שלא להידבק בחליו, ואולם הרופאים החליטו שאינו מדבק כלל ואינו מזיק אפילו לאשת חיקו^[20].

סימני החולי

הנכפה, יש מן האחרונים שכתבו שחזותו מוכיחה עליו שחולה^[21], וכעין זה יש שכתבו שאף בעת בריאותו, הוא חלוש שכל ופניו מכסיפים^[22].

החזקתו כחולה

הנכפה, יש מן האחרונים שצידדו לומר שאפילו תקפו החולי פעם אחת בילדותו, יש לחוש שיחזור שוב ויתקפנו^[23]. ויש מן האחרונים שכתבו שאם תקפו החולי פעם אחת ועבר מאז זמן רב, אינו מוחזק כחולה, שכיון שעברו עליו כמה שנים ולא תקפו החולי, מוכח שנתרפא^[24]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו מוחזק בחולי עד שיתקפנו ג' פעמים^[25].

פיקח או שוטה

הנכפה, בעת שתוקפו החולי הרי הוא חשוב שוטה, ובעת שהוא בריא חשוב פיקח^[26].

סכנה

הנכפה, כתבו ראשונים ואחרונים שהוא כחולה שיש בו סכנה^[27], שהוא חולי גדול וכמכה של חלל^[28], ופעמים שמסתכן ונופל באש או במים^[29]. ומטעם זה, כתבו שמותר לרפאותו במאכלות אסורות שרפואתם ידועה^[30], וכן לחלל עליו שבת^[31], ולתת לו לשתות תרופה ביום הכיפורים^[32]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שנכפה אינו חשוב סכנת נפשות^[33]. וכתבו אחרונים שבפיקוח נפש הולכים להקל ואפשר להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה^[34].

שכיחותו

הנכפה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו שכיח^[35].

אפשר להסתירו

הנכפה שקבוע לו זמן, הוא מום שאפשר להסתירו, ואי אפשר לגלותם אפילו על ידי בדיקה, ויכול לשמור עצמו שלא יכירו בו בני אדם^[36], ומטעם זה, אשה שנמצא אחר הנשואין שהיא נכפית, והבעל טוען שהיתה נכפית קודם האירוסין, והביא ראיה שהיו בה קודם הנשואין, אין אומרים בה את החזקה אין-אדם-שותה-בכוס-אלא-אם-כן-בודקו* - שמטעמה היה מקום לומר שהבעל ידע ממחלתה ונתרצה^[37] - אלא אומרים בה כאן-נמצא-כאן-היה* ועליה להביא ראיה שנולדו בה לאחר שנתארסה^[38].

מעשים שמביאים לידי נכפה

מעשים שונים, אמרו בהם שמביאים לידי חולי נכפה: העומד ערום לפני הנר^[39], יש מן האחרונים שכתבו שדוקא בגדול נעשה נכפה, אבל קטן העומד ערום לפני הנר, לא^[40], ויש מן האחרונים שכתבו שבין גדול ובין קטן, ודוקא כשעומד ערום לגמרי, אבל כשערום במקצת, אין סכנה^[41], ויש שכתבו שדוקא כשעומד סמוך ממש לנר^[42]; העובר בין שתי נשים נדות^[43]; המכבה את הנר בפיו^[44].

ומעשים שונים, יש שאמרו בהם שמביאים אחרים לידי חולי נכפה: נולדים לו בנים נכפים: המשמש מטתו לאור הנר^[45], או אשה המשמשת בבית הריחיים^[46]; המשמש מטתו לאחר שיצא מבית הכסא קבוע, בתוך שיעור הילוך מיל^[47]. המשמש מטתו על מטה שהתינוק שוכב עליה והוא פחות מגיל שנה וישן לצד רגליו ואין הגדול מניח ידו על התינוק, אותו תינוק נעשה נכפה^[48], אבל אם התינוק שוכב ליד ראשו, אפילו הוא ניעור, אין סכנה^[49], ובזוהר כתוב שאם התינוק ער יש סכנה^[50]; אשה המניקה, לא תניק בנה אחר ששימשה מיטתה לכל הפחות שיעור הילוך מיל^[51], משום סכנה לתינוק שייעשה נכפה^[52].

יש מן האחרונים שכתבו שבארצות שלהם אין לחוש לסכנה במעשים אלו, והכל לפי טבע הארצות^[53].

בתפילה בציבור

הנכפה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו ראוי שישמש כשליח ציבור, ובפרט כשאין קבוע זמן שחוליו תוקפו, ואפשר שיפול בעת דברו אל המלך^[54], ויש שצידדו שאף לא יבוא לבית הכנסת, שכאשר החולי תוקפו האנשים סביבו נבעתים, ואם כבר בא ומפריע לסדר התפילה, יש להוציאו למרות שיש לו צער ובושה^[55].

חובת גילוי

חולי הנכפה, מאחר שאינו מתגלה בבדיקה רגילה של הרופאים, יש שכתבו שיש חובה על היודע בדבר מחלתו של אדם לגלותה, בענינים הנוגעים לסכנת נפשות, כגון נהיגה ברכב^[56].

קמיע

התירו בשבת לצאת לרשות הרבים בקמיע מומחה כדי למנוע חולי הנכפה^[57].

על עשיית לחש לרפא חולי הנכפה, ע"ע דרכי האמורי: ברפואה ותועלת^[58]. על עשיית לחש למנוע חולי הנכפה שלא יבוא, ע"ע הנ"ל^[59].

שחיטה

הנכפה, כתבו אחרונים שמותר לו לשמש כשוחט^[60], אם יש שם שני שוחטים^[61], או שמישהו עומד על גביו ומשגיח שהוא בריא בזמן השחיטה^[62], ומרגיש קודם שהחולי תוקף וידע להיזהר שלא לשחוט באותו זמן^[63]. ויש שכתבו שלא ישחט^[64], מהם שכתבו שעלול תוך כדי השחיטה להיבהל ויתקפנו החולי^[65].

ברכת הגומל

הנכפה, לאחר שתקפו החולי ועזבו, יש שכתבו שצריך לברך ברכת הגומל^[66].

חשיבותו כמום

הנכפה חשוב מום, בין באיש^[67], ובין באשה^[68].

מום שאינו גלוי

הנכפה שאין קבוע לו זמן, חשוב כמום שאינו גלוי^[69], אלא שאפשר לבדוק אם ישנו באדם, ולכן כאשר נמצאים באיש, והאשה היתה יכולה לבדוק אם ישנם בו, נסתפקו אחרונים אם דינו כמומים שבגלוי, וקידושין אינם בטלים מחמתו - כשם שלענין מומי אשה מומים שהאיש יכול לבדוק אם ישנם בה, הרי הם כמומים שבגלוי, ואין סתם קידושין בטלים מחמתם^[70] - או שכיון שאצל האיש אין הקידושין בטלים אלא מחמת מומים גדולים^[71], והנכפה אינו שכיח^[72], אפשר שאין האשה חוששת לבדוק אחריו^[73].

כפיה להוציא את אשתו

איש הנכפה, אם כופים אותו להוציא את אשתו, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שכופים אותו להוציא את אשתו^[74], שבעל מום גדול מאוד הוא, ובעל מום גדול מאוד כופים אותו להוציא את אשתו, לסוברים כן^[75], או לפי שיש בו סכנה - שהוא חולי המדבק, לסוברים כן^[76] - וכל שיש בו סכנה, כופים אותו להוציא את אשתו^[77]. ויש סוברים שאין כופים אותו^[78] - ואף על פי שאשה נכפית כופים אותה לקבל גט^[79], ואם לא ידע שהיא נכפית קדושיה בטלים^[80], אשה נוח לה בבעל כל שהוא^[81] - שלדעתם נכפה אין בו סכנה^[82], שאינו מדבק^[83], ולדעתם אין כופים להוציא אלא בעלי מומים שנזכרו מומיהם בדברי חז"ל^[84], ויש מוסיפים שאין לכפות משום צער הגוף לאשה, או חסרון הולדה - שכופים להוציא מחמתם^[85] - שאין בנכפה צער הגוף לאשה, שהרי יכולה להתרחק מבעלה בשעה שנכפה, וכאילו ישן הוא באותה שעה, ואין בו כדי למנוע את ההולדה^[86].

על אופן כפיית הבעל שיש בו מום להוציא את אשתו, במקום שאמרו שכופים אותו להוציאה^[87], שנעשית בשוטים, ועל הטעם שאין הגט בטל מחמת הכפיה משום גט-מעושה*, ע"ע גט מעושה: מעושה כדין, וע' גרושין: הכפיה בגרושין.

הפרעה לתשמיש המטה

הנכפה, שבשעה שמשמש מטתו תוקפו החולי, והתשמיש קשה עליו עד שמבטל מצות עונה, אף לסוברים שאין כופים את הנכפה להוציא את אשתו^[88], יש מן האחרונים שכתבו שבזה כופים אותו להוציא^[89].

אשה הנכפית

בעל שנודע לו שאשתו נכפית, כתבו ראשונים שכופים אותה לקבל גט^[90]. ואין בזה משום תקנת רבנו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה^[91], שלא תיקן אלא להשוות כח האשה לכח האיש, שכשם שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה, אבל לא תיקן שיהא כח האשה יפה מכח האיש, והרי אף באיש אמרו כן, שאם נולדו בו מומים גדולים כופים אותו להוציא^[92]. ונחלקו הפוסקים בדעתם: יש מפרשים שלא אמרו כן אלא אם לאחר הנישואין נודע לו שהיתה נכפית קודם לכן ולא ידע מכך, מה שאין כן אם ידע ומחל^[93], או שנכפית לאחר הנישואין שנסתחפה שדהו^[94], ויש מפרשים שאמרו כן אף בנכפית לאחר הנישואין או שהיתה נכפית קודם וידע ומחל, לפי שיש סכנה לבעל בנישואיה^[95], שאף על פי שידע ומחל אינו חייב למחול לעולם^[96].

על הסוברים שאשה נכפית חשובה בעלת מום גדול, ולפיכך אפילו נתקדשה בסתם אינה צריכה גט - אף על פי ששאר נשים שנתקדשו בסתם ונמצא בהן מום צריכות גט, לסוברים כן^[97] - ע"ע קדושי טעות.

היתה נכפית ונרפאה קודם שידוכים

אשה שהיתה נכפית קודם שנשתדכה לבעלה, ונרפאה, ויש לחוש שהחולי יחזור, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאף על פי שקידושין הנעשים בתנאי שאין באשה מום אינם בטלים מחמת חשש שהמום שהיה בה יחזור, לפי שבשעת הקידושין אין בה מום, ונתקיים התנאי, לסוברים כן^[98], מכל מקום בשידוכים רשאי לבטלם מחמת חשש שהמום יחזור^[99].

היתה נכפית ונרפאה קודם קידושין

אשה שהיתה נכפית, ונרפאה, ונתקדשה בתנאי שאין בה מום, מצדדים אחרונים לומר שאינה מקודשת, שיש לחוש שמא תחזור ותהיה נכפית תחתיו^[100]. ויש שכתבו שכיון שנרפאה מחוליה הרי היא מקודשת, שכיון שבשעת הקידושין אין בה מום, נתקיים התנאי^[101].

בכהונה

הנכפה, מום הוא אצל כהנים, וכהן נכפה פסול לעבודה^[102], אפילו אין קורה לו כן אלא אחת לימים רבים^[103], שיש זמן קבוע לנפילתו^[104], ופסול אף בשאר הימים^[105].

במכירה לעבדות

עבד או שפחה שנמכרו, ונמצא שהם נכפים, הרי זה מקח טעות^[106].

הערות שוליים