אנציקלופדיה תלמודית:נתק

הגדרת הערך: דיני צרעת הראש והזקן.

פתיחה

ערך זה עוסק בדינים המיוחדים של נגעי הראש והזקן, ובכלל זה במראיתם המיוחדת של נגעים אלו, השונה ממראיתם של שאר נגעי-אדם*, ובסימני הטומאה המיוחדים להם. על הדינים המשותפים לכלל נגעי אדם, ובכלל זה האנשים שבהם נוהגים נגעים אלו, ע"ע נגעי אדם. על אופן ראייתם של נגעים אלו, ע"ע ראית נגעים. על דיני הנהגתו וטומאתו של אדם שיש בו נגע בראש ובזקן, בין כשהוא מוסגר ובין כשהוא מוחלט, ע"ע מצורע. על דיני טהרתו כשנטהר מן הנתק, ע"ע טהרת מצורע.

גדרו ומראיתו

מהותו

נתק הוא כינוי לנגעי הראש והזקן^[1], שנאמר: ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן וגו' נתק הוא^[2], ובמהותו נחלקו ראשונים: יש סוברים שנתק הוא שנשר שער מהראש או מהזקן, ונשאר מקומו פנוי ללא שער^[3], ולכן הוא נקרא נתק, על שם ניתוק השער^[4], ולדעתם הפיכת השער לצהוב – שהוא סימן טומאה בנתק^[5] – ללא נשירת השער אינה מטמאת, שאין כאן נתק^[6]. ויש סוברים שנתק הוא שם נגע מיוחד שנראה במקום שער הראש או הזקן^[7], ואין צורך בנשירת השער^[8]. ויש מן האחרונים סוברים שנתק אינו נשירת השער ממש, אלא כשממשמשים בשער הוא נפרך מתחת יד הממשמש^[9].

מקומו

נתק חשוב נגע בין כשנולד בראש בלבד ובין כשנולד בזקן בלבד, ואינו צריך להיות בראש ובזקן יחד, שנאמר: ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן^[10], בכל אחד משניהם^[11], או שיש ללמוד זאת מכך שאישה מיטמאת בטומאת נתקים, אף על פי שעל פי רוב אין לה זקן^[12]. מקומו של הנתק בתוך הראש או בתוך הזקן, לסוברים שנתק הוא נשירת השער^[13], יש מן הראשונים סוברים שהוא בכל מקום שיהיה בהם, ואפילו נשר כל השער שבהם – באופן שאינו חשוב גבחת וקרחת^[14] - הרי זה חשוב נתק^[15]. ויש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב נתק אלא כשנשאר שער מקיף את הנתק מכל צד, שאז הוא סימן לחולי, אבל כשנשר כל שער הראש או הזקן, אין זה נתק אלא גבחת או קרחת^[16]. ומכל מקום, אף לדעה זו יש מן האחרונים סוברים שדוקא נשירת כל השער בבת אחת אינה קרויה נתק, אבל כשבתחילה נשר חלק משער הראש או הזקן, ורק לאחר מכן נשר כולו, והיה זה קודם שנראה לכהן – שחשוב הוא כבא בתחילתו כשכל שערו נשר^[17] - הרי זה חשוב נתק, כיון שלא נשר כל שערו בבת אחת^[18].

במי שבדרך כלל אין לו זקן

מי שבדרך כלל אין לו זקן, כגון אשה* וסריס* - והוא הדין קטן*^[19] - מכל מקום כשצמח לו זקן, אותו זקן אף הוא מיטמא בנתקים^[20], שנאמר: איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן^[21], ו"בו" היינו בכל אחד מהם^[22], וכיון שאישה מטמאת בנגעי זקן, כל שכן סריס^[23].

בעור הבשר

נתק שנולד בעור הבשר ולא בראש או בזקן – שנראה בהם נגע במראיתו של נתק, לסוברים שנתק הוא שינוי מראה מיוחד^[24], או שניתק שער שאינו בראש ובזקן אלא בשאר עור הבשר, לסוברים שנתק הוא נשירת השער בלבד ללא שינוי מראה^[25] – יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים שאינו מטמא^[26], שנאמר: וטִמא אֹתו הכֹהן^[27], אותו נתק שבראש ובזקן מטמא, ואינו מוסיף על מראות הנגעים שבעור הבשר^[28], או שנאמר: נתק הוא^[29], שרק הנתק הנזכר בראש ובזקן מטמא, ולא שום נתק אחר^[30]. ואפילו היה נגע בעור הבשר שאינו מטמא – שלא היה בו סימן טומאה, כגון שער לבן^[31] – ובתוך אותו נגע היה נתק, אין הנתק מטמא את אותו נגע, שנאמר: נתק הוא^[32], שרק הנתק הנזכר בראש ובזקן מטמא, ולא שום נתק אחר^[33].

סיבת הניתוק

אין ניתוק השער מטמא בנתקים אלא כשניתק השער בידי שמים, אבל שער שניתק בידי אדם אינו מטמא בנתקים, שנאמר: והנה מראהו עמֹק מן העור^[34], ואין הכתוב בא לומר שצריך שיהיה מראה הנתק עמוק – שהרי הנתק מטמא אף על פי שאין מראהו עמוק^[35] – אלא בא הכתוב לומר שכמו שנגע במראה עמוק – כשיש בנתק בנוסף לנשירת השער גם מראה^[36], או שהכונה לנגעי עור בשר^[37] – הוא נגע שנעשה בידי שמים – שהרי מראה לבן שנולד בעור עד שהוא נראה עמוק, הוא דבר שנעשה בידי שמים^[38] - אף נתק צריך להיות בידי שמים^[39], או שיש לפרש "מראהו עמוק" במובן של ראיית הלב, והיינו שניכר שסיבת הנתק היא מעומק הגוף, שיש בו חולי שגרם שינתקו השערות מאליהן בידי שמים^[40]. ואף שער שניתק שלא בידי אדם, אבל מחמת מעשה שנעשה על ידי אדם, כגון שאכל דברים המשירים את השער או סך דברים המשירים את השער – שלענין גבחת וקרחת אף נשירה כזו חשובה נשירה^[41] – יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאותה נשירה אינה מטמאת בנתקים^[42].

היכולת לחזור ולגדול

נשירת השער, יש מן הראשונים סוברים שהיא מטמאת בנתקים בין כשעתיד אותו שער לחזור ולגדל שער ובין כשאין עתיד לחזור ולגדל שער^[43]. ויש מן הראשונים סוברים שאין נשירת השער מטמאת בנתקים אלא כשמקומו עתיד לחזור ולגדל שער, אולם אם ניכר שאין מקומו עתיד לחזור ולגדל שער, אין זה נתק אלא גבחת וקרחת^[44].

מראיתו

מראיתו של הנתק, נחלקו בה תנאים וראשונים: א) מדברי התורת כהנים נראה שאין הנתק צריך שינוי מראה כלל, אלא עצם נשירת השער מהראש הרי היא קרויה נתק ומטמאת^[45], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' מאיר שעצם נשירת השער היא הקרויה נתק^[46], וכן יש מן הראשונים סוברים שעצם נשירת השער היא הקרויה נתק^[47], ואף על פי שאמר הכתוב: והנה מראהו עמֹק מן העור^[48], ומשמע שיש בנתק מראה כמו בשאר מראות הנגעים^[49], יש לדרוש את הכתוב בענין אחר^[50], שהרי חזר הכתוב ואמר: והנה אין מראהו עמֹק מן העור^[51], לרבות את הגבוה ואת השוה^[52], שאין לנתק מראה מיוחד כלל^[53]. ב) ומדברי התוספתא נראה שנתק הוא שינוי מראה בעור לאחר נשירת השער שבו^[54], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת חכמים שיש בנתק שינוי מראה לאחר נשירת השער^[55], וכן יש מן הראשונים סוברים שהנתק צריך שינוי מראה^[56], שנאמר: נגע הנתק^[57], מלמד שצריך מראה נגע בנתק^[58], אלא שלדעתם אין אותו שינוי מראה נידון בארבעת מראות הנגעים ששאר נגעי אדם נידונים בהם – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה^[59] – אלא נידון הוא בכל שינוי מראה, כגון שהוא נגע לבן בראשו של אדם שחור או נגע שחור בראשו של אדם לבן^[60]. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף הנתקים נידונים בארבעת מראות הנגעים ששאר נגעי אדם נידונים בהם, שלדעתם לא נחלקו נגעי הראש והזקן משאר נגעי אדם, אלא בסימני הטומאה שבהם אותם נגעים מוחלטים לטומאה^[61].

מראה נגע במקום ראש או במקום זקן

נגע ממראות הנגעים הרגילים של נגעי אדם – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה^[62] – שנראה במקום ראש וזקן קודם נשירת השער, אינו מטמא^[63], שנאמר: נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא^[64], אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקים בלבד^[65], או שכיון שהראש והזקן מכסים על העור שבו הנגע, הרי זה חשוב בית-הסתרים* שאינו מטמא בנגעים^[66]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בדעת ראשונים שנגע כזה מטמא, אלא שהוא מטמא בשער צהוב – שהוא סימן טומאה של נתקים^[67] – ואינו מטמא בשער לבן, שהוא סימן טומאה של נגעי עור בשר^[68].

לאחר נשירת השער

נתק שנראה בו מראה נגע מאחד ממראות הנגעים הרגילים – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה^[69] - לסוברים שמראית הנתק אינה כמראיתם של מראות הנגעים הרגילים ששאר נגעי אדם מטמאים בהם^[70], נחלקו בדינו ראשונים ואחרונים: יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שדינו כשאר נגע בעור הבשר^[71], ומטמא אף בסימני הטומאה של נגעי עור בשר^[72], שלא נטהרו הראש והזקן מטומאת נגעים אלא במקום שער בלבד^[73], וזהו פשוטו של הכתוב: והנה מראהו עמֹק מן העור ובו שער צהֹב דק^[74], שהוא"ו משמעותה או, שנגע במקום נשירת שער מטמא או במראה עמוק – היינו שמראיתו עמוקה כמראיתם של מראות הנגעים הרגילים^[75] - כדיני נגע עור בשר או בשער צהוב^[76]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאף כשנראה בנתק מראה ממראות הנגעים הרגילים אין הוא מטמא אלא בסימני הטומאה של נתק^[77]. ומכל מקום, אף לדעה זו, יש מן הראשונים סוברים שכשנולדו שחין או מכוה בנתק, ולאחר מכן נולד בהם נגע ממראות הנגעים הרגילים, הרי הוא מטמא מדין נגעים בשחין ובמכוה, ובכלל זה בשער לבן שהוא סימן טומאה בהם^[78]. ויש מן האחרונים סוברים שאין נתקים מטמאים לעולם בשער לבן, ואפילו נעשו שחין או מכוה^[79].

שיעורו

שיעורו של נתק המטמא הוא גריס*^[80], ועל הלימוד לשיעור זה, ע"ע נגעי אדם.

שער בנתק

שתי שערות שנמצאות בתוך הנתק, יש מן האחרונים סוברים שהם ממעטים אותו מכשיעור – אף על פי שבשאר נגעי אדם, אין שערות שבתוכם ממעטות אותם מכשיעור^[81] – שכיון שענינו של הנתק הוא נשירת השער, לסוברים כן^[82], הרי שאותו מקום שבו לא נשר השער אינו חשוב כחלק משיעור הנתק^[83]. במה דברים אמורים? בשערות שאינן צהובות, אבל שערות צהובות שבתוך הנתק, אינן ממעטות אותו מכשיעור, שהרי הן סימן טומאה בנתק^[84].

צירוף נתק בראש ונתק בזקן

נתק בראש ונתק בזקן – על גדרם, עי' להלן^[85] - אינם מצטרפים זה לזה^[86], שחצי גריס נתק בראש אינו מצטרף לחצי גריס נתק בזקן, להחשב כנתק אחד בשיעור גריס^[87], וכן שערה שחורה אחת שהיתה בנתק שבראש ושערה שחורה אחת שהיתה בנתק שבזקן, אינן מצטרפות להיות סימן טהרה^[88], וכן שערה צהובה אחת שהיתה בנתק שבראש ושערה צהובה אחת שהיתה בנתק שבזקן, אינן מצטרפות להיות סימן טומאה^[89], ואפילו הנתק שבראש והנתק שבזקן סמוכים זה לזה, שנולדו במקום שהראש והזקן מתחברים זה לזה, אינם מצטרפים^[90], שנאמר: כי יהיה בו נגע בראש או בזקן^[91], ו"או" בא לחלק בין הראש והזקן שאינם מצטרפים^[92], או שנאמר: צרעת הראש או הזקן^[93], מלמד שהם חשובים שנים^[94]. על נתק שאינו מצטרף לנגע מסוג אחר של נגעי אדם, ע"ע נגעי אדם. על פשיון מנתק בראש לזקן ולהפך שאינו חשוב פשיון, עי' להלן^[95].

גדר ראש וזקן

גדרו של הזקן, שאין נתק שבו מצטרף לנתק שבראש להיות נתק אחד^[96], הוא מהפרק של הלחי* עד הפיקה של הגרגרת*^[97]. אבל שער שלמעלה מהלחי הרי הוא חשוב ראש, ומותח חוט מלפניו מאוזן לאוזן, וכל מה שלמעלה מהחוט קרוי ראש ומה שלמטה ממנו קרוי זקן^[98]. למטה מפיקה של הגרגרת, וכן מאחורי הראש מתחת לפרק – החוליה הראשונה של המפרקת^[99] - אף במקום שמגדל שער, אינו חשוב לא ראש ולא זקן, ואינו מיטמא בנתקים אלא בנגעי עור בשר^[100].

צירוף נתק בגבחת ובקרחת

נתק במקום גבחת ונתק במקום קרחת – על גדרן, ע"ע גבחת; קרחת: מהותן ומקומן – אף על פי שלענין נגעי גבחת וקרחת אין אותם מקומות מצטרפים זה לזה, לסוברים כן^[101], כתבו אחרונים שנתקים שבהם מצטרפים זה לזה^[102], ולכן חצי גריס נתק בגבחת שסמוך לחצי גריס נתק בקרחת, חשובים הם כנתק אחד בשיעור גריס^[103], שלא זכר הכתוב חילוק בנתקים בין קרחת לגבחת אלא כל הראש חשוב כאחד^[104].

חוט שמחובר לנתק

נתק - בשיעור של גריס שהוא שיעור המטמא^[105] - שיצא ממנו חוט צר יותר, נחלקו תנאים אם חשוב הוא כחלק מהנתק: תנא קמא אומר שחשוב הוא כחלק מהנתק, ובלבד שיהיה בו רוחב שתי שערות, ואז הוא חשוב כחלק מהנתק בין לעניין סימן טומאה שנולד בו - כגון שצמח בתוכו שער צהוב דק או שפשה^[106] - בין לעניין סימן טהרה של שער שחור שצמח בו – שהוא חשוב סימן טהרה אפילו כשהוא מן הצד^[107] - בין לעניין ששני נתקים שמחוברים דרך אותו חוט חשובים הם כנתק אחד^[108]. וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, ששני נתקים זה בצד זה שהתחברו ביניהם בנתק ברוחב של שתי שערות, הרי הם חשובים כנתק אחד^[109]. ור' אלעזר בר' שמעון אומר שאין חוט שיוצא מהנתק חשוב כחלק מהנתק עד שיהיה בו רוחב גריס, שכיון ששער שחור שנשאר באותו חוט אינו חשוב סימן טהרה כלפי הנתק – שהרי אין בשער שחור שיש בחוט כזה שיעור של שתי שערות מכל צד^[110], שהוא תנאי לכך ששער שחור שנשאר בנתק יחשב סימן טהרה^[111] – אף לגבי שאר דברים אותו חוט אינו חשוב כחלק מהנתק, ולכן אין הנתק מִטמא בסימני טומאה שנולדו באותו חוט, וכן אין הוא מִטהר בשער שחור שצמח באותו חוט, עד שיהיה בו רוחב כגריס^[112]. וכן יש מן הראשונים סוברים ששני נתקים זה בצד זה שהתחברו ביניהם, אינם חשובים כנתק אחד – שכשנטמא אחד מהם, שוב כולו טמא ואין מסגירים עוד את השני^[113] - עד שיהיו מחוברים ביניהם ברוחב של נתק, שהוא כגריס^[114].

סדר ראיית נתק

סימני טומאה וטהרה

שני סימני טומאה – שבהם מי שיש בו נתק הופך להיות מצורע מוחלט^[115] – יש בנתקים: שער צהוב דק ופשיון^[116], ושניהם מפורשים בתורה^[117], שנאמר: ובו שער צהֹב דק^[118], ונאמר: והנה פשה הנתק בעור^[119]. על שער צהוב, ועל האופנים שבהם הוא מטמא, עי' להלן: שער צהוב^[120]. על פשיון ועל האופנים שבהם הוא מטמא, עי' להלן: פשיון^[121]. אבל מחית בשר חי – על מהותה וגדרה, ע"ע נגעי אדם - אף על פי שהיא מטמאת בנגעי עור בשר^[122], ובגבחת ובקרחת^[123], אינה מטמאת בנתק^[124], שכיון שאין בנתק מראה נגע, לסוברים כן^[125], ממילא לא שייך בו מחיה, שהיא בשר חי שנמצא באמצע מקום שיש בו מראה נגע^[126]. וכן שער לבן, אף על פי שהוא מטמא בנגעי עור בשר^[127], ובשחין ובמכוה^[128], אינו מטמא בנתק^[129], שנאמר: ובו שער צהֹב^[130], צהוב ולא לבן^[131], שכיון שכתוב פעמים "צהוב"^[132], יש ללמוד שבא למעט לבן^[133], או שנאמר בהמשך הכתוב: וטִמא אֹתו^[134], ולא צבע אחר^[135], ועל הטעם שאין למדים בנתק משאר נגעי אדם לטמא בשער לבן, ע"ע נגעי אדם^[136]. סימן טהרה יש בנתק – שמי שיש בו אותו סימן הרי הוא טהור, ואין צריך להסגירו^[137], ואפילו יש בו סימן טומאה^[138] – והוא שער שחור^[139], שנאמר: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא^[140], ועל מהותו והאופנים שבהם הוא סימן טהרה, עי' להלן: שער שחור^[141].

בתחילתו

אדם שנולד בו נתק, עליו ללכת לכהן כדי שיראהו^[142]. היה בנתק שער צהוב – ולא היה בו שער שחור^[143] - מחליטו הכהן לטומאה^[144], שנאמר: ובו שער צהֹב דק וטִמא אֹתו הכֹהן^[145]. היה בנתק שער שחור, מטהרו הכהן^[146], שנאמר: ושער שחֹר אין בו והסגיר^[147], וממילא כשיש בו שער שחור, אינו מסגירו אלא פוטרו^[148]. לא היה בנתק לא שער צהוב ולא שער שחור, מסגירו הכהן שבעה ימים^[149], שנאמר: וכי יראה הכֹהן את נגע הנתק וגו' ושער שחֹר אין בו והסגיר הכֹהן את נגע הנתק שבעת ימים^[150]. על אופן ראית הנתק, ובכלל זה על הכשר לראות את הנתק ועל זמן ראית הנתק, ע"ע ראית נגעים. על מהותו של ההסגר, ע"ע נגעי אדם: ההסגר. על דיני המצורע וטומאתו בזמן שהוא מוסגר או מוחלט, ובכלל זה על ההבדלים שבין מצורע מוסגר ומצורע מוחלט, ע"ע מצורע וע' שלוח מחנות.

בסוף השבוע הראשון

בסוף השבוע הראשון להסגר – היינו ביום השביעי^[151] – רואה הכהן את הנתק פעם נוספת^[152], שנאמר: וראה הכהן את הנגע ביום השביעי^[153]. נולד בו שער צהוב או שפשה הנתק, מחליטו הכהן לטומאה^[154], שנאמר: והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהֹב וגו' והתגלח^[155], אבל כשפשה או נולד שער צהוב הוא טמא^[156]. נולד בנתק שער שחור, פוטרו הכהן^[157], שנאמר: ושער שחֹר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא^[158]. לא היה בנתק אחד מסימני הטומאה ולא שער שחור, מגלח המצורע את כל שערו מלבד סביבות הנתק^[159] – על דיני הגילוח, עי' להלן: הגילוח - שנאמר: והתגלח ואת הנתק לא יגלח^[160], ולאחר מכן מסגירו הכֹהן למשך שבוע נוסף^[161], שנאמר: והסגיר הכֹהן את הנתק שבעת ימים שנית^[162].

בסוף השבוע השני

בסוף השבוע השני להסגר – היינו ביום השלושה עשר מתחילת הסגרו הראשון^[163], שהיום השביעי עולה לו לכאן ולכאן^[164] – רואה הכהן את הנתק פעם נוספת^[165], שנאמר: וראה הכהן את הנתק ביום השביעי^[166]. נולד בו שער צהוב או שפשה הנתק, מחליטו הכהן לטומאה^[167], שנאמר: והנה לא פשה הנתק בעור וטהר^[168], וממילא כשפשה טמא^[169], והוא הדין כשנולד שער צהוב^[170]. עמד הנתק בעיניו, פוטרו הכהן^[171], שנאמר: והנה לא פשה הנתק בעור וטהר^[172]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שזו דעת ר' יונתן – שאומר שאין צורך ב"או" כדי לחלק שני דברים הנאמרים יחד^[173] – אבל לדעת ר' יאשיה – שיש צורך ב"או" כדי לחלק^[174] - אינו נפטר אף בסוף שבוע שני עד שיצמח בנתק שער שחור, שנאמר: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו וגו' טהור הוא^[175], שאינו טהור עד שיהיו בו שניהם, שלא פשה ושצמח בו שער שחור^[176].

לאחר ההחלט

נתק שהחליטו לטומאה, ולאחר מכן נולד בו שער שחור, הרי הוא טהור^[177], והוא הדין שכשהלכו ממנו סימני הטומאה, הרי הוא טהור^[178].

לאחר הפטור

נתק שפטרו הכהן, ולאחר מכן נולד בו שער צהוב או שפשה הנתק, מחליטו הכהן לטומאה^[179], בין כשפטרו מחמת שלא נראו בו סימני טומאה לאחר הסגר שני^[180], ובין שפטרו מחמת שהלכו ממנו סימני הטומאה^[181], בין שאותו סימן טומאה טמאו בהתחלה^[182], בין שטמאו בסוף שבוע ראשון^[183], בין שטמאו בסוף שבוע שני^[184], בין שטמאו לאחר הפטור^[185], בין היה זה אותו סימן טומאה שהיה בו קודם לכן ובין היה זה סימן טומאה אחר^[186], שנאמר בפשיון: ואם פשה יפשה הנתק אחרי טהרתו וגו' טמא הוא^[187], שהוא"ו מחברו עם האמור לעיל, שלאחר שנטהר הנתק סימן טומאה מטמאו שנית, או שנאמר בפירוש "אחרי טהרתו"^[188], ולמדים לכל האופנים מכך שנאמר: ואם פשה יפשה, מכל מקום^[189], ונאמר בשער צהוב: לא יבקר הכהן לשער הצהֹב טמא הוא^[190], שאין לחקור בשער צהוב שחזר אחרי הטהרה, אלא ודאי הוא טמא^[191], או שאף על פי שכתוב זה נאמר על פשיון החוזר אחרי הטהרה, כיון שמילת טמא נסמכה לשער הצהוב, יש לדרוש שאף שער צהוב החוזר טמא^[192]. ואף בדעת ר' שמעון בן יהודה שאמר משום ר' שמעון שכל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם^[193], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שכשטהר הנתק מחמת שלא נראו בו סימני טומאה או שנטהר מחמת שנראו בו סימני טומאה והלכו להם, אף הוא מודה שכשנראו בו סימני טומאה מחדש הרי הוא מוחלט לטומאה, ולא אמר את דבריו אלא בנתק שטהר מחמת שנראה בו סימן טהרה של שער שחור^[194]. ויהודה בן נקוסא אמר משום ר' שמעון שנתק שטהר מחמת שהלכו ממנו סימני טומאה שוב אינו נטמא עולמית^[195], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון, שאף נתק שטהר מחמת שהלכו סימני הטומאה שוב אינו נטמא, ואפילו חזרו בו סימני הטומאה^[196]. ומכל מקום, מודים הם שנתק שטהר מחמת שעמד בעיניו במשך שתי שבועות, ולאחר מכן נולדו בו סימני טומאה, שהוא טמא, כיון שמעולם לא בא לידי החלט^[197], ודוקא נתק שהוחלט ולאחר מכן נטהר חשוב כנתק שנרפא, אבל נתק שנטהר מחמת שעמד בעיניו אינו קרוי נרפא, וכתוב מפורש הוא: וראה הכהן את הנתק ביום השביעי והנה לא פשה וגו' וטהרו הכהן וגו' ואם פשה יפשה הנתק בעור אחרי טהרתו וגו' טמא הוא^[198].

על נתק שנטהר כיון שהיה בו שער שחור, ולאחר מכן נשר השער השחור, שנחלקו תנאים בדינו, עי' להלן^[199].

על דינו של מי שהוסגר או הוחלט לטומאה מחמת נתק, ונולד בו נתק שני, ע"ע נגעי אדם.

הגילוח

מקומו

כיצד מגלחים את הנתק – בסוף שבוע ראשון, כשלא נולדו בו לא סימני טומאה ולא סימן טהרה^[200] - מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו^[201], שנאמר: והתגלח ואת הנתק לא יגלח^[202], והרי אין בנתק שער שצריך לגלחו – שאילו היה בו שער צהוב היה מחליטו לטומאה ולא מגלחו^[203], ואילו היה בו שער שחור, היה מטהרו ולא מגלחו^[204] – אלא הכונה שסמוך לנתק לא יגלח^[205], ו"את" היינו "עם"^[206]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין צריך לגלח את כל שער ראשו או זקנו מלבד אותן שתי שערות, אלא די לו שיגלח מעט מסביב לאותן שתי שערות שהוא משאיר^[207].

טעמו

הטעם שמגלח את שערו בסוף השבוע הראשון ומשאיר את השערות שסביב הנתק הוא כדי שיהיה ניכר – בסוף השבוע השני^[208] - אם פשה הנתק^[209], שאם לא יהיו שערות הרי זה סימן שפשה הנתק^[210]. ויש מן האחרונים סוברים שזהו הטעם בהשארת השערות שמסביב לנתק, אבל הטעם בגילוח עצמו אינו אלא משום גזירת הכתוב^[211], או שהוא כדי לטהר את הנתק^[212]. ובטעם שאינו מגלח את שערו בתחילת הראיה – אף על פי שהפשיון מטמא אף בסוף השבוע הראשון^[213] - יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שאין דרכו של הנתק לפשות בסוף השבוע הראשון, או שמטרת הגילוח הוא לראות את רפואת הנגע, כשאינו פושה בסוף השבוע השני^[214], או שכיון שמצינו שאין הפשיון מטמא בתחילתו^[215], יש לנו לומר שאף בסוף שבוע ראשון אין הוא מטמא אלא כשפשה כל כך שניכר הפשיון אף ללא גילוח, ורק בסוף השבוע השני הוא מטמא אפילו בפשיון שאינו ניכר אלא על ידי גילוח^[216].

כמצוה

גילוח הנתק, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינו חשוב מצות-עשה*, ואינו אלא הכנה כדי לדעת אם יפשה הנגע^[217]. ויש מן האחרונים סוברים שגילוח הנתק חשוב מצות עשה^[218].

המגלח

תגלחת הנתק כשרה בכל אדם^[219], ואינה צריכה כהן דוקא, שלא כתגלחת טהרה של מצורע שהיא בכהן בלבד^[220], שנאמר: והתגלח^[221], ומן הסתם משמע בכל אדם^[222], שהרי לא נזכר בכתוב כהן^[223], או שמשמעותו שלא יעכב שום דבר את הגילוח^[224], ובכלל זה שלא יתעכב הגילוח מחמת המגלח^[225], או שכיון שהיה יכול הכתוב לומר "וגילח" ואמר "והתגלח", בא לרבות כל אדם^[226], או ש"התגלח" משמעותו שיעשה המצורע את פעולת התגלחת בעצמו, ואפילו אינו כהן^[227]. ומכל מקום, בדעת הסוברים שהגילוח הוא מצות עשה^[228], יש מן האחרונים מצדדים לומר שהמגלח צריך להיות חייב במצוות, אבל גוי או קטן – שאינם חיבים במצוות^[229] - לא יגלחו את הנתק, לפי שבאופן כזה אף על פי שהם מגלחים, מכל מקום לא מתקימת המצוה של גילוח^[230]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף על פי שהתגלחת היא מצות עשה, גוי וקטן כשרים לה^[231].

מכשיר הגילוח

תגלחת הנתק כשרה בכל דבר^[232], בין בתער בין במספרים^[233], שלא כתגלחת טהרה של מצורע שהיא בתער בלבד^[234], שנאמר: והתגלח^[235], שמשמעותו שלא יעכב שום דבר את הגילוח^[236], ובכלל זה שלא יתעכב הגילוח מחמת מכשיר הגילוח^[237], או שסתם גילוח משמעותו בכל דבר^[238], שהרי לא נזכר בכתוב תער^[239], או ש"התגלח" משמעותו דמיון של גילוח אפילו אינו באמת כן, וממילא העיקר שיהיה נראה מגולח, אף על פי שאינו גילוח גמור בתער^[240].

מי שאסור בגילוח

אדם שאסור בגילוח, כגון נזיר*^[241], חייב אף הוא בתגלחת הנתק^[242], שנאמר: והתגלח^[243], שמשמעותו שלא יעכב שום דבר את הגילוח^[244], ובכלל זה שלא יתעכב הגילוח מחמת עצמו של המצורע^[245], או שהוא"ו באה לרבות אפילו נזיר^[246], או ש"התגלח" משמעותו התמדה, שצריך להתגלח בכל זמן, אף בזמן שהוא בדרך כלל אסור בגילוח^[247]. ואפילו אפשר למצוא גוי או קטן –שאינם חייבים במצוות^[248] - שיגלחו את הנתק, מכל מקום יכול אפילו ישראל גדול לגלחו, כיון שיש כתוב מפורש להתיר^[249]. במה דברים אמורים? כשחיוב גילוח הנתק הוא ודאי, אבל גילוח נתק מספק – כגון שבסוף שבוע ראשון ספק אם פשה הנתק, שאילו ודאי פשה היה מחליטו לטומאה ולא מגלח^[250] – אינו דוחה את איסור התגלחת בנזיר, שנאמר: ואת הנתק לא יגלח^[251], ויש להעמידו במקום ספק^[252].

כשלא גילח

גילוח הנתק בסוף השבוע הראשון אינו מעכב בדיעבד^[253], ולכן מצורע שהוסגר למשך שבוע נוסף מבלי שגילח את הנתק בסוף השבוע הראשון, מכל מקום הוא חשוב מוסגר^[254], וכשלא השתנה הנתק בסוף השבוע השני יפטור – כדין כל נתק שעמד בעיניו בסוף השבוע השני^[255] - ואף על פי שאי אפשר לעמוד כראוי על הפשיון – שמטעם זה מגלח את הנתק בסוף השבוע הראשון, לסוברים כן^[256] – אין לחשוש שפשה הנתק מן הסתם^[257].

שער צהוב

מראיתו וטעמו

שער צהוב שחשוב סימן טומאה בנתקים^[258], מראיתו היא כמראית זהב^[259], שהוא מראה מעורב מירוק ואדום^[260], ואותה שאמרו ששער צהוב שהוא סימן טומאה בנתקים הוא שער לקוי^[261], יש מן הראשונים סוברים שהכונה שהשער לקוי במראיתו, ששער במראה זהב הוא מראה מקולקל^[262], ולכן הוא סימן טומאה, שכיון שנצטהב, ידוע שמת הבשר שתחתיו ונחלש^[263]. ויש מן הראשונים סוברים שצהוב הוא מראה קרוב ללבן^[264].

בפני עצמו

שער צהוב חשוב סימן טומאה בפני עצמו, ואינו זקוק לפשיון כדי להחליט את הנתק לטומאה, שנאמר: לא יבקר הכֹהן לשער הצהֹב טמא הוא^[265], ויש לפרשו שכשיש שער צהוב, לא יבקר הכהן לסימן טומאה אחר מכיון שהוא טמא בסימן זה לבדו^[266].

מספר השערות

שער צהוב אינו חשוב סימן טומאה בכל שהוא^[267], אלא דוקא כשיהיו בנתק שתי שערות צהובות^[268], שנאמר: שער^[269], ומיעוט שער הוא שתי שערות^[270]. ומכל מקום, אין שתי השערות הצהובות צריכות להיות סמוכות אחת לשניה, אלא אף על פי שהן מפוזרות אחת כאן ואחת כאן הרי הן סימן טומאה^[271]. היו שתי השערות אחת בראש ואחת בזקן, אינן מצטרפות^[272], שנתקי הראש והזקן אינם מצטרפים זה לזה^[273]. היו בנתק יותר משתי שערות צהובות, יש מן הראשונים סוברים שאינן סימן טומאה^[274], שכיון שאפילו שתי השערות הצהובות עצמן כשהן ארוכות אינן חשובות סימן טומאה, לסוברים כן^[275], כל שכן ששערות צהובות נוספות אינן חשובות סימן טומאה^[276]. ויש מן האחרונים סוברים שאף יותר משתי שערות צהובות הרי הן סימן טומאה^[277].

אורכו

אורכו של השער הצהוב שחשוב סימן טומאה, נחלקו בו תנאים: א) ר' עקיבא^[278] אומר שדוקא שער קצר חשוב סימן טומאה^[279], שמאמר הכתוב: שער צהֹב דק^[280], עניינו קצר^[281], והוא סימן לעיפוש הצרעת, שעקב החולי אין לשער מזון ואינו מתארך^[282]. ובשיעור קצר לדעה זו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהכונה שהוא קצר יותר משאר השערות שבגופו של אותו אדם^[283], שאז הוא ראיה לחולשתו, שאין בכוחו לגדול יותר^[284]. ומכל מקום, לדעה זו יש מן הראשונים סוברים שאף על פי שהוא קצר, הוא צריך להיות לכל הפחות בשיעור שיהיה אפשר ליטלו בזוג^[285], שפחות מכך אינו חשוב שער כלל^[286]. ויש סוברים שהוא קצר יותר משיעורו של שער לבן שחשוב סימן טומאה בנגעי עור בשר^[287]. ומכל מקום יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' עקיבא שאין השער הצהוב חשוב סימן טומאה אלא כששהה השער הצהוב זמן כדי לגדול ולא גדל, אבל כשהוא הולך וצומח כדרך שאר שערות, אף על פי שעדיין הוא קצר, אינו חשוב סימן טומאה^[288]. ב) ור' יוחנן בן נורי אומר שאף שער ארוך חשוב סימן טומאה^[289], לפי שלדעתו "דק" אין משמעותו באורכו אלא בעוביו בלבד^[290], וכיון שבפעם הנוספת שזכר הכתוב שער צהוב, לא זכר "דק"^[291], אין לרבות דקות אף באורכו^[292], או שלדעתו דק משמעותו הן באורכו והן בעוביו, ודי לו באחד מהם^[293]. הלכה כר' עקיבא, שדוקא שער קצר חשוב סימן טומאה^[294], שהלכה כר' עקיבא מחברו^[295].

עוביו

עוביו של השער הצהוב שחשוב סימן טומאה, לדעת ר' יוחנן בן נורי צריך להיות דק משער רגיל, שמאמר הכתוב: שער צהֹב דק^[296], הכונה בעוביו^[297], ואף בדעת ר' עקיבא שאמר ש"דק" עניינו קצר^[298], נראה מדברי ראשונים וכן יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה שהשער צריך להיות דק אף בעוביו, אלא שהצריך תנאי נוסף^[299]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' עקיבא חולק וסובר שאף שער צהוב עבה חשוב סימן טומאה, שלדעתו אין משמעות דק בשער בעוביו אלא באורכו בלבד^[300]. ואף בדעת ר' יוחנן בן נורי יש מן האחרונים מצדדים לומר שאין צורך בשער דק בעוביו כדי להחשב סימן טומאה אלא כשהשער ארוך, אבל כשהשער קצר, אף הוא מודה שקרוי הוא דק וחשוב סימן טומאה, ואינו צריך להיות דק אף בעוביו^[301].

שיעור הציהוב שבשער

שיעור הציהוב שצריך להיות בכל שערה כדי שתחשב סימן טומאה, יש מן האחרונים סוברים שהוא באורכה של כל השערה, אבל היה בחלקה לבן או שחור, בין היה הלובן או השחור בעיקר השערה בין היה בראשה, אין אותה שערה חשובה סימן טומאה, לפי שהלבן או השחור שבשערה חשובים סימן טהרה^[302].

מקומו

שער צהוב אינו חשוב סימן טומאה אלא כשהוא בתוך הנתק^[303], בין כשהיה השער בתוך הנתק והנתק מקיפו, ובין שהיה בקצה הנתק^[304], ואפילו היה השער בתוכו ושוכב מחוצה לו^[305], וכפי ששער לבן – שהוא סימן טומאה בנגעי עור בשר^[306] – חשוב סימן טומאה בכל אלו^[307], אבל שער צהוב מחוץ לנתק אינו חשוב סימן טומאה^[308], אפילו הוא שוכב בתוכו, שנאמר: ובו שער צהֹב^[309], והולכים אחרי העיקר^[310].

כשצמח בפשיון

שער צהוב שצמח בפשיון – ובאופן ששוב אין הנתק טמא משום הפשיון, כגון שהשער הצהוב כיסה את כל הפשיון^[311] – בדעת הראשונים הסוברים ששער שחור שצמח בפשיון אינו חשוב סימן טהרה^[312], יש מן האחרונים מצדדים לומר שהוא הדין שאותו שער צהוב אינו חשוב סימן טומאה^[313].

זמן טומאתו

שער צהוב חשוב סימן טומאה בכל זמן שיגיע בנתק^[314], בין בתחילת ראייתו^[315], בין לאחר הסגר ראשון^[316], בין לאחר הסגר שני^[317], בין לאחר הפטור^[318], ואף על פי שפשיון אינו סימן טומאה בתחילתו אלא לאחר הסגר^[319], שונה הוא דינו של השער הצהוב, שנאמר בו בתחילת ראיית הנתק: וראה הכהן את הנגע וגו' ובו שער צהוב דק וטִמא אֹתו הכֹהן^[320].

זמנו ביחס לנתק

שער שהפך לצהוב אחרי שנולד הנתק חשוב סימן טומאה^[321], אבל כשהפך השער לצהוב קודם שנולד הנתק – והוא הדין כשהפך השער הצהוב באותו זמן שנולד הנתק^[322] - נחלקו בדינו תנאים: א) תנא קמא ור' שמעון ור' אליעזר בן יעקב אומרים שאינו מטמא^[323], ונלמד בקל-וחומר* משער לבן – שהוא סימן טומאה בשאר נגעי אדם^[324] – מה שער לבן שאין שער אחר מציל מידו – ששער לבן חשוב סימן טומאה בשאר נגעי אדם אף כשיש בנגע שער שחור^[325] – אינו מטמא אלא כשהפך לבן אחרי שנולד הנגע^[326], שער צהוב ששער אחר מציל מידו – שכשיש בנתק שער שחור אין השער הצהוב חשוב סימן טומאה^[327] – דין הוא שלא יטמא אלא כשהפך צהוב אחרי שנולד הנתק^[328], או שנאמר: נגע הנתק^[329], הקיש נגע לנתק, מה נגע אין שער לבן שבו מטמא אלא הפוך, אף נתק אין שער צהוב שבו מטמא אלא הפוך^[330]. ומכל מקום, אף בדעתם יש מן הראשונים סוברים שכשאותו שער שקדם לנתק היה שחור בתחילתו, ורק לאחר שנולד הנתק הפך השער לצהוב, הרי זה חשוב שער צהוב שצמח בנתק ומטמא, וכמו בנגעי עור בשר, ששער שחור שבהם שהפך ללבן לאחר שנולד הנגע חשוב סימן טומאה^[331]. ב) ור' יהודה מטמא אף שער שהפך צהוב קודם שנולד הנתק^[332], שדוקא בשער לבן בשאר נגעי אדם יש גזירת הכתוב שאינו מטמא אלא כשהפך לבן אחרי שנולד הנגע – שנאמר בו: והיא הפכה שער לבן^[333] – אבל בשער צהוב בנתק שנאמר בו: לא היה בו שער צהֹב^[334] – ולא נאמר בו: לא הפך שער צהוב^[335] – הרי הוא מטמא בין כשקדם השער הצהוב לנתק ובין כשקדם הנתק לשער הצהוב^[336], ואין ללמוד משער לבן בשאר נגעי אדם, לפי שדינו נאמר בכמה מקומות – בהרת ושאת ושחין ומכוה^[337] – ושני-כתובים-הבאים-כאחד* אינם מלמדים^[338], או לפי שנאמר בשער צהוב בפירוש "היה", ומשמעותו אפילו היה קודם לנתק^[339], ואין ללמוד אף מההיקש של נגע לנתק, לפי שההיקש הוא בין הנגע לנתק ולא בין סימן טומאה של שער לבן לסימן טומאה של שער צהוב^[340]. הלכה, יש מן הראשונים פוסקים כר' יהודה, ששער צהוב מטמא בכל זמן שיגיע בנתק^[341], שהלכה כר' יהודה לגבי ר' שמעון, לסוברים כן^[342], ועוד שפשט הכתוב הוא כדברי ר' יהודה^[343]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהלכה כר' שמעון שאין שער צהוב מטמא אלא כשהפך צהוב לאחר שנולד הנתק^[344], שסתם משנה סוברת כמותו^[345], ועוד שרבים סזוברים כמותו ויחיד ורבים הלכה כרבים^[346], ועוד שהלכה כר' אליעזר בן יעקב, שמשנתו קב ונקי^[347]. לסוברים ששער צהוב שקדם לנתק אינו חשוב סימן טומאה, אם חשוב הוא סימן טהרה כשאר שער שאינו צהוב, עי' להלן^[348].

שער שצמח כשהוא צהוב

שער שצמח בנתק כשהוא צהוב מתחילתו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שנחלקו בדינו תנאים: ר' שמעון אומר שאינו חשוב סימן טומאה, שנאמר: נגע הנתק^[349], הקיש נגע לנתק, מה נגע אין שער לבן שבו – שהוא סימן טומאה בשאר נגעי אדם^[350] – מטמא אלא הפוך - היינו שצמח כשהוא שחור ורק לאחר מכן נהפך ללבן, לסוברים כן^[351] - אף נתק אין שער צהוב שבו מטמא אלא הפוך^[352], וכן נלמד בקל-וחומר* משער לבן, מה שער לבן שאין שער אחר מציל מידו – ששער לבן חשוב סימן טומאה בשאר נגעי אדם אף כשיש בנגע שער שחור^[353] – אינו מטמא אלא כשצמח כשהוא שחור ולאחר מכן הפך ללבן, שער צהוב ששער אחר מציל מידו – שכשיש בנגע שער שחור אין השער הצהוב חשוב סימן טומאה^[354] – דין הוא שלא יטמא אלא כשצמח כשהוא שחור ולאחר מכן הפך לצהוב^[355]. ור' יהודה מטמא אף שער שצמח בנתק כשהוא צהוב מתחילתו, שדוקא בשער לבן יש גזירת הכתוב שאינו מטמא אלא כשצמח שחור ולאחר מכן הפך ללבן, אבל בשער צהוב שנאמר בו: לא היה בו שער צהֹב^[356], הרי הוא מטמא בין כשצמח כשהוא צהוב ובין כשצמח כשהוא שחור ולאחר מכן הפך לצהוב^[357].

על התולש שער צהוב שבנתק, שעובר על מצות לא תעשה של: ואת הנתק לא יגלח^[358], ע"ע קוצץ בהרת.

פשיון

מהותו

מהותו של הפשיון שהוא סימן טומאה בנתקים^[359], לסוברים שנתק הוא עצם נשירת השער^[360], הוא שיוסיף השער לנשור יותר ממה שנשר בתחילה^[361].

בפני עצמו

הפשיון חשוב סימן טומאה בפני עצמו, ואינו זקוק לשער צהוב כדי להחליט את הנתק לטומאה, שנאמר: וראהו הכהן והנה פשה הנתק בעור לא יבקר הכֹהן לשער הצהֹב טמא הוא^[362].

שיעורו

שיעור הפשיון בנתק שנחשב לסימן טומאה, יש מן הראשונים סוברים שאינו בכל שהוא – כפי שהוא בנגעי אדם^[363] – אלא הוא צריך להיות לכל הפחות שתי שערות^[364], ובטעם הדבר יש מן האחרונים שכתבו שהוא לפי ששערה אחת אין לה שיעור כלל – שהרי מקום השערות אינו ממעט בנגעים^[365] – ודוקא כשנשרו שתי שערות, שאז אף מה שביניהן קרוי נתק, יש כאן שיעור^[366]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין פשיון בנתק חשוב סימן טומאה עד שיפשה שתי שערות על פני כולו, היינו שתי שערות על שש שערות שהן רוחבו של גריס^[367]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שפשיון הוא אפילו בשערה אחת, כפי שפשיון בשאר נגעי אדם הוא בכל שהוא^[368].

מקומו

אין הפשיון חשוב סימן טומאה בנתק אלא כשהוא פושה מחוץ לנתק, אבל פשיון לתוך הנתק – כגון שהיה באמצע הנתק מקום שאינו מנותק והוסיף הנתק ופשה לשם^[369] - אינו חשוב סימן טומאה^[370], ואפילו לסוברים שבשאר נגעי אדם פשיון לתוכו חשוב סימן טומאה^[371], שכיון שבגילוח שמגלח בעל הנתק את שערו בסוף השבוע הראשון הוא צריך להשאיר מחוץ לנתק שער כדי שיהיה ניכר אם פשה, למדנו שהפשיון מבחוץ הוא^[372], או שפשיון לתוך הנתק אינו באמת פשיון, שבמקום שבו יש בתוך הנתק שערות שלא נשרו, הרי יש כאן סימן טהרה בתוך הנתק, וממילא כשהן נושרות הרי זה נגע חדש, ואין הפשיון מטמא בתחילה^[373]. היו בראש או בזקן שני נתקים, ונפרץ אחד מהם לתוך השני – ובאופן שלא נעשו כנתק אחד שבתוכו שער שחור שהוא סימן טהרה^[374] - יש מן הראשונים סוברים שפשיון כזה חשוב פשיון מחוץ לנתק והוא סימן טומאה^[375]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שפשיון כזה חשוב כפשיון לתוך הנתק ואינו סימן טומאה^[376]. היו שני הנתקים מחוברים ביניהם בחוט ברוחב שתי שערות – שהם נחשבים כנתק אחד, לסוברים כן^[377] – ופשה אותו חוט, יש מן האחרונים סוברים שכשאותו חוט נמצא בתוך אויר שני הנתקים, הרי זה חשוב כפשיון לתוכו שאינו סימן טומאה^[378]. פשיון לתוך הנתק במקום שהוא קרוי פשיון - כגון בנתק בתוך נתק ושיטה של שער שחור שמפסיקה ביניהם, לסוברים שאין אותה שיטה חשובה סימן טהרה לנתק החיצוני, ויכול החיצון לפשות פנימה^[379] – יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאותו פשיון חשוב סימן טומאה^[380]. ויש מן האחרונים סוברים שאין פשיון לתוך הנתק חשוב סימן טומאה כלל, אף במקום שהוא קרוי פשיון^[381].

מראש לזקן ולהפך

פשיון מנתק בראש לזקן ולהפך – על גדרם, עי' לעיל^[382] - אינו חשוב פשיון, כפי שנתק בראש אינו מצטרף עם נתק בזקן^[383], ואפילו הוא בסמוך, כגון שיש נתק כגריס בראש בסופו בסמוך לזקן ופשה לזקן^[384], שנאמר: צרעת הראש או הזקן הוא^[385], שכתוב זה הוא בסימני הטומאה של הנתק, ובא לחלק בין ראש לזקן^[386].

זמן טומאתו

הפשיון אינו חשוב סימן טומאה בנתק בתחילת ראייתו - כפי שאינו חשוב סימן טומאה בתחילתו בשאר נגעים^[387] - אלא רק לאחר מכן^[388], ואז הוא חשוב סימן טומאה בין לאחר הסגר ראשון^[389], בין לאחר הסגר שני^[390], בין לאחר הפטור^[391], שנאמר: ואם פשה יפשה הנתק בעור אחרי טהרתו וגו' וטמאו הכהן^[392], אין לי אלא לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני? תלמוד לומר: ואם פשה יפשה^[393], שהיה לו לומר "יפשה", ואמר "פשה", לומר שבכל הזמנים שמטמא פשיון בשאר נגעים הוא מטמא אף בנתק^[394]. במה דברים אמורים שאין הפשיון מטמא בתחילתו? כשלא היה בנתק שער צהוב, אבל היה בנתק בנוסף לפשיון אף שער צהוב – שמטמא אפילו בתחילתו^[395] – והלך לו השער הצהוב, יש מן הראשונים סוברים שהנתק נשאר בטומאתו מחמת הפשיון שהיה בו בתחילתו^[396]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאפילו באופן כזה אין הפשיון שהיה בו מתחילתו גורם לנתק טומאה, והנתק נטהר בהליכת השער הצהוב^[397].

שער שחור

טעמו

שער שחור, שהוא סימן טהרה בנתקים^[398], יש מן האחרונים סוברים שטעמו הוא שהדבר מראה שאין הנתק שולט בכולו^[399].

מראהו

מראהו של השער השחור שחשוב סימן טהרה, בין היה זה שער שחור שנשאר בנתק שלא נשר, ובין היה זה שער שחור שצמח בנתק לאחר נשירת השער – ששניהם חשובים סימן טהרה^[400] - אינו צריך להיות שחור דוקא^[401], אף על פי שנאמר בכתוב: שחור^[402], אלא כל שאינו צהוב חשוב הוא סימן טהרה, ואפילו הוא ירוק ואדום, שנאמר: ושער^[403], והוא"ו באה לרבות כל מראה^[404], ואפילו היה השער לבן – שהוא סימן טומאה בשאר נגעי אדם^[405] – יש מן הראשונים גורסים בתורת כהנים שהוא בכלל שער שחור, וחשוב הוא סימן טהרה^[406], ועל הטעם שנאמר בכתוב "שחור", עי' להלן^[407]. ואפילו שערה שחלקה צהובה וחלקה שחורה או לבנה, אפילו עיקרה צהוב וראשה שחור או לבן, יש מן הראשונים סוברים שאותה שערה חשובה שערה שחורה, לפי שחלקה בצבע טהור^[408]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שדוקא שער שחור חשוב סימן טהרה ולא שער בצבע אחר^[409], ומכל מקום אף לדעה זו יש מן האחרונים סוברים שלאו דוקא שער שחור, אלא הכונה לצבע השער הרגיל של אותו אדם^[410]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שכל שער שאינו צהוב חשוב סימן טהרה מלבד שער לבן, שאינו לא סימן טומאה ולא סימן טהרה^[411], שכיון שבנגעי עור בשר חשוב השער הלבן סימן טומאה^[412], אף על פי שבנתק מיעטו הכתוב מלהיות סימן טומאה^[413], בכל אופן הוא אינו חשוב סימן טהרה^[414].

שער צהוב שאינו מטמא

שער צהוב שאינו חשוב סימן טומאה, נחלקו בו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם, האם ובאלו אופנים חשוב הוא כשער שחור להיות סימן טהרה, וכדלהלן:

כשאינו מטמא מחמת מספר השערות

שער צהוב שאינו חשוב סימן טומאה מכיון שיש בנתק רק שערה צהובה אחת – שאין שער צהוב חשוב סימן טומאה בפחות משתי שערות^[415] – אינו חשוב סימן טהרה – להצטרף עם שער בצבע אחר שהוא סימן טהרה^[416] – שנאמר: ושער שחור^[417], ובא למעט שער צהוב, שאף כשאינו סימן טומאה אינו מציל מידי סימן טומאה^[418].

כשאינו מטמא מחמת שקדם לנתק

שער צהוב שקדם לנתק, לסוברים שאינו חשוב סימן טומאה^[419], נחלקו תנאים אם חשוב הוא סימן טהרה: ר' אליעזר בן יעקב אומר שאף על פי ששער כזה אינו חשוב סימן טומאה, אין הוא מציל מידי סימני טומאה אחרים^[420], שאף הוא נתמעט מהכתוב "ושער שחור"^[421]. ור' שמעון אומר שכיון שאינו חשוב סימן טומאה, הרי הוא חשוב סימן טהרה^[422], שלא בא הכתוב "שער שחור" למעט מסימני טהרה כל שער צהוב שאינו סימן טומאה, אלא דוקא כשהיתה שערה צהובה אחת^[423].

כשאינו מטמא מחמת שאינו דק

שער צהוב שאינו חשוב סימן טומאה כיון שאינו דק^[424], יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים שאף הוא נתמעט מהכתוב "שער שחור", שאינו חשוב סימן טהרה^[425], וכן יש מן האחרונים גורסים בדברי ר' עקיבא שבתוספתא, שאף על פי שהוא טהור, אינו מציל מידי סימני טומאה^[426], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת התנאים שאמרו ששער צהוב שקדם לנתק אינו חשוב סימן טהרה^[427]. ור' עקיבא אומר שכיון שאינו חשוב סימן טומאה, הרי הוא סימן טהרה^[428], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת התנאים שאמרו ששער צהוב שקדם לנתק חשוב סימן טהרה^[429], ויש מן האחרונים סוברים שלא נחלקו תנאים בשער צהוב שאינו דק, שלדברי כולם חשוב הוא סימן טהרה כשער שחור^[430].

כשאינו מטמא מחמת שטיהרו שער שחור

שער צהוב שאינו מטמא כיון שהיה בנגע שער שחור שטיהר אותו^[431], אמרו בתוספתא שהוא מציל מידי סימן טומאה שבא לאחר מכן, וכגון שנשר השער השחור^[432], וכן יש מן האחרונים סוברים שלדעת ר' שמעון כיון שאין אותו שער מטמא חשוב הוא סימן טהרה^[433]. ויש מן האחרונים סוברים שלא נחלקו תנאים בדבר, ואף ר' שמעון מודה ששער כזה אינו חשוב סימן טהרה, כיון שמחמת עצמו היה אותו שער סימן טומאה, והטהרה באה לו מחמת השער השחור, והרי הוא כסימן טומאה שנרפא ולא כסימן טהרה^[434]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ר' שמעון שיש לחלק בין שער צהוב שהחליט את הנתק לטומאה, ולאחר מכן צמח בנתק שער שחור וטיהרו, שאין אותו שער צהוב חשוב סימן טהרה, כיון שהיה כבר סימן טומאה אלא שנתבטל, לבין שער צהוב שצמח בנתק כשהיה בו שער שחור, שלא היה סימן טומאה לעולם, ולכן חשוב הוא סימן טהרה^[435].

מספר השערות

שער שחור, בין היה זה שער שחור שנשאר בנתק שלא נשר, ובין היה זה שער שחור שצמח בנתק לאחר נשירת השער – ששניהם חשובים סימן טהרה^[436] - אינו חשוב סימן טהרה בכל שהוא^[437], אלא דוקא כשיהיו בנתק שתי שערות שחורות^[438], שנאמר: שער^[439], ומיעוט שער הוא שתי שערות^[440]. הייתה בנתק שערה שחורה אחת בלבד, אף על פי שהייתה בו בנוסף לכך שערה צהובה אחת – ובאופן שאינה חשובה סימן טומאה או טהרה, כגון שהיא רק שערה אחת^[441], או שקדמה לנתק, לסוברים כן^[442], או שאינה דקה, לסוברים כן^[443], והוא הדין כשהיתה השערה השניה שחורה, אלא שאינה סימן טהרה לפי שהיא קצרה מהשיעור, לסוברים כן^[444] – אין אותן שתי שערות חשובות סימן טהרה^[445], שנאמר: ושער שחור^[446], ששתי השערות צריכות להיות ממראה שחור כדי להציל^[447], ולכן כשפשה הנתק הרי הוא מוחלט לטומאה^[448]. ומכל מקום, אין שתי השערות השחורות צריכות להיות סמוכות אחת לשניה, אלא אף על פי שהן מפוזרות אחת כאן ואחת כאן הן מצטרפות להיות סימן טהרה, בין שצמח השער השחור לאחר שנולד הנתק, ובין שהיה זה שער שחור שנשאר קודם שנולד הנתק^[449]. וכן אין שתי השערות השחורות צריכות להיות מאותו זמן, אלא אפילו היתה שערה אחת שנשארה קודם שנולד הנתק - ובאופן שהיא חשובה סימן טהרה, שהיא באמצע הנתק^[450] – ושערה אחת שצמחה לאחר שנולד הנתק, הרי הן מצטרפות להיות סימן טהרה^[451]. היו שתי השערות ממראה של סימן טהרה, אך כל אחת בצבע אחר – כגון שהייתה אחת שחורה ואחת לבנה, לסוברים כן^[452] - יש מן הראשונים סוברים שחשובות אף הן סימן טהרה^[453]. היו שתי השערות אחת בראש ואחת בזקן, אינן מצטרפות^[454], שנתקי הראש והזקן אינם מצטרפים זה לזה^[455].

אורך השערות

אורך השערות השחורות שמצילות בנתקים, יש מן הראשונים סוברים שהוא צריך להיות לכל הפחות כדי לכוף ראשן לעיקרן^[456], שכיון שנחלקו תנאים בשיעור שערות שבכל מקום^[457], הלכה כדברי המחמיר^[458], וזהו השיעור הגדול ביותר, לסוברים כן^[459], ואף לסוברים ששיעור זה הוא השיעור האמצעי^[460], יש לומר שדי שנחמיר שיש צורך בשיעור אמצעי ולא נצריך את השיעור הגדול, שספק נגעים להקל^[461]. ובדעת הראשונים הסוברים ששער צהוב דק חשוב סימן טומאה באורך כל שהוא אף כשהוא פחות משיעור שער שבכל מקום^[462], יש מן האחרונים סוברים שהוא הדין ששער שחור חשוב סימן טהרה באורך כל שהוא^[463].

מקומו

שער שחור אינו חשוב סימן טהרה אלא כשהוא בתוך הנתק^[464]. ואף כשהיה השער השחור בתוך הנתק, אינו חשוב סימן טהרה עד שיהיה מבוצר בו^[465], היינו באמצעו^[466], שיהיה השער השחור מוקף בנתק מכל צד^[467], ושיהיה רחוק מן הקמה – השער שמסביב לנתק^[468] – מקום שתי שערות^[469], שנאמר: ושער שחֹר אין בו^[470], שכיון שפתח הכתוב ב"אין בו", ולא פתח "יש בו" – כפי שפתח בשאר נגעים^[471] – בא הכתוב להשמיע לנו שאפילו כשיש בנתק שער שחור, כשאינו מבוצר "בו" אינו חשוב סימן טהרה^[472], או לפי שכך היא צורת הנתק, שיינתק מקום ויישאר שער סובב אותו^[473], או לפי שכשנשאר שער בתוך הנתק נראה שלא נתחזק הנגע ואין בכוחו להתפשט בכולו, ואילו כשנשאר שער מן הצד אין מקומו שייך למקום המכה ואין כאן ראיה שלא נתחזק הנגע^[474]. לא היה השער מוקף בנתק מקום שתי שערות מכל צד, אפילו היה מוקף משלושה צדדים נתק בשיעור גריס – שזהו שיעור שלם של נתק^[475], והוא הדין יותר מכך^[476] – אין זה חשוב מבוצר ואין כאן סימן טהרה, כיון שאינו מבוצר מכל הצדדים^[477]. היה השער מוקף מכל הצדדים, אלא שמאחד מהם היה מוקף כגריס או יותר, יש מן הראשונים סוברים שבאופן כזה הוא אינו חשוב מבוצר ואינו סימן טהרה, לפי שאותו צד שהוא כגריס נעשה נתק בפני עצמו, והשער השחור שנשאר הוא בצידו ולא בתוכו^[478]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף באופן כזה חשוב השער השחור כמבוצר והוא סימן טהרה, שהכל חשוב כנתק אחד^[479]. במה דברים אמורים שדוקא שער מבוצר חשוב סימן טהרה? כשנשאר בנתק שער שחור שלא נשר – שאף באופן כזה חשוב השער השחור סימן טהרה^[480] - אבל שער שחור שצמח בנתק לאחר שנולד, חשוב הוא סימן טהרה בין כשהיה באמצע הנתק ובין כשהיה בצדדיו^[481], שבשער כזה אמר הכתוב: ושער שחור צמח בו^[482], ומן הסתם הכתוב האחרון בא לרבות^[483], או שנלמד מכך שנאמר בלשון חיוב, ולא נאמר בלשון שלילה: לא צמח בו שער צהוב^[484], או ששער הצומח הוא סימן לרפואה, והרי זה בכל מקום שיצמח בנתק^[485]. ומכל מקום, יש מן הראשונים סוברים ששער שצמח בצידי הנתק אינו חשוב סימן טהרה אלא כשהוא מוקף בנתק לכל הפחות משלושה צדדים, אבל שער שחור שצמח בכל הדופן של הנתק אינו חשוב כצמח בתוך הנתק, אלא כנתק שנתמעט, ואינו סימן טהרה^[486].

כשמרט בעצמו את השער וצמח

מי שמרט שער שחור שבראשו או בזקנו, ולאחר מכן צמח אותו שער, בין שהיתה המריטה קודם שנולד הנתק ובין שהיתה לאחר מכן, יש מן האחרונים סוברים שאין זה חשוב שער שחור שצמח בנתק אלא שער שחור שנשאר בנתק, ואינו חשוב סימן טהרה אלא כשהוא מבוצר^[487].

בנתק בתוך נתק

נתק שנמצא בתוך נתק – וביניהם שער שחור^[488] - נחלקו ראשונים בדעת תנאים בדינו של הנתק החיצוני: א) בתוספתא אמרו שמסגיר את הפנימי ופוטר את החיצון^[489], שכלפי הנתק החיצון יש שער שחור מבוצר בתוכו, ואילו כלפי הנתק הפנימי השער השחור בצידו ואינו מבוצר בתוכו^[490]. ואף בדעת ר' יוסי, שאמר שנגע עור בשר שנמצא בתוך נגע עור בשר וביניהם מחיה – שהיא סימן טומאה בנגעי עור בשר^[491] – שכשם שאין המחיה סימן טומאה לפנימית – לפי שמחיה חשובה סימן טומאה רק כשהיא מבוצרת בנגע^[492] – כך אין היא סימן טומאה לחיצונה^[493], יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה בנתק בתוך נתק וביניהם שער שחור, שאף על פי שהשער השחור אינו סימן טהרה לפנימי הוא סימן טהרה לחיצון, שדוקא מחיה שמקיפה נגע פנימי יש למעטה מסימן טומאה אף לנגע החיצון, לפי שמחיה חידוש היא – שאילו היה במקומה נגע אין כאן סימן טומאה וכשיש בשר חי הרי זה סימן טומאה^[494] – ואין לך בו אלא חידושו, שהמחיה בתוך נגע ולא שיש בתוכה עוד נגע, אבל בשער שחור בנתק שסברא הוא שיהיה סימן טהרה – שזו ראיה שאין הנתק שולט בכולו^[495] – אין לחלק אפילו כשיש בתוכו נתק^[496]. ואף בדעת ר' עקיבא, שאמר: ואיש^[497], להביא את שניתק נתק בתוך נתק^[498], שהוא"ו מיותרת ובאה לרבות^[499], יש מן האחרונים סוברים שהוא בא לרבות רק את הנתק הפנימי לטומאת נתקים, שאף על פי שאינו סמוך לעיקר הראש והזקן, מכל מקום הוא קרוי נתק, אבל הנתק החיצוני טהור^[500]. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יוסי, שכמו שבנגע עור בשר בתוך נגע עור בשר וביניהם מחיה, שמתוך שאין המחיה חשובה סימן טומאה לפנימי היא אינה חשובה סימן טומאה אף לחיצון, הוא הדין בנתק בתוך נתק וביניהם שער שחור, שמתוך שאין השער השחור חשוב סימן טהרה לפנימי, הוא אינו חשוב סימן טהרה אף לחיצון^[501]. וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא שאף הנתק החיצון להסגיר^[502], שכיון שבתוך השער השחור שנשאר ניתק השער באמצעיתו, הרי זה סימן חולי ואינו חשוב סימן טהרה^[503], או כיון שלדעתם ר' עקיבא סובר כר' יוסי בנגע בתוך נגע שבתוכו מחיה, והוא הדין בנתק בתוך נתק שביניהם שער שחור^[504]. במה דברים אמורים? כשהיה השער השחור שבין שני הנתקים משויר מתחילתו, אבל שני נתקים שהיו מרוחקים זה מזה, ואחר כך צמח ביניהם שער שחור באופן שנתק אחד מקיף את השער השחור והשער השחור מקיף את הנתק השני, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי הילל ור' עקיבא בתורת כהנים, שלא נחלקו בדבר זה ושניהם טהורים, שנאמר: נרפא הנתק^[505] – והוא מיותר, שהרי המשיך הכתוב ואמר: טהור הוא^[506] – להביא נתק בתוך נתק^[507], שדינם של שני הנתקים הוא כדין נתק שצמח בו שער שחור, שהוא טהור אפילו כשצמח מן הצד^[508].

כשהתחברו

נתק בתוך נתק שביניהם שער שחור, ונפרץ אותו שער באופן שהנגעים התחברו ביניהם, אפילו היתה הפרצה ברוחב שתי שערות, אין זה חשוב כנתק אחד ששער שחור מבוצר בו, עד שיפרץ השער השחור משני מקומות ברוחב שתי שערות או שתהיה הפרצה רחבה כגריס^[509]. על דינו של נתק שבתוך נתק שנשר כל השער השחור שבתוכו, עי' להלן^[510].

כשצמח בפשיון

שער שחור שצמח בפשיון, יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב סימן טהרה להציל מידי שער צהוב שבתוך הנתק, כיון שלא צמח בתוך הנתק שהיה בהתחלה^[511], ואין כאן הוכחה שנרפא הנתק^[512]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שהוא מציל מידי הפשיון עצמו, שחשוב הוא כאילו נרפא הפשיון^[513]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם ששער שחור חשוב סימן טהרה אף כשהוא בתוך הפשיון^[514].

זמנו ביחס לנתק

שער שחור חשוב סימן טהרה, בין כשצמח בנתק לאחר נשירת השער^[515], שנאמר: ושער שחֹר צמח בו^[516], ומשמעותו שצמח שער חדש^[517], ובין כשנשאר בנתק שער שלא נשר^[518], שנאמר בתחילת ראית הנתק: ושער שחור אין בו^[519], ומשמעותו שער שנשאר^[520], ואף על פי שהכתוב בשער שצמח נאמר לאחר הסגר, והכתוב בשער שנשאר נאמר קודם הסגר, אמר הכתוב פעמיים "שער" לרבות^[521], שבשניהם נאמר עם וא"ו^[522]. ומכל מקום, יש הבדל ביניהם במקום השער, ועל הבדל זה, עי' לעיל^[523].

במקום סימן טומאה

שער שחור חשוב סימן טהרה בנתק, אפילו במקום שיש בנתק סימן טומאה^[524], בין בשער צהוב ובין בפשיון^[525], שנאמר לגבי שער צהוב: ושער שחֹר אין בו^[526], ונאמר לגבי פשיון בסוף השבוע השני להסגר: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו וגו' טהור הוא^[527], ועל כרחך כונת הכתוב ל"או" שער שחור, שהוא סימן טהרה אפילו כשהנגע לא עמד בעיניו אלא פשה, שהרי עמד בעיניו הוא גורם בפני עצמו לטהרת הנגע^[528]. ויש מן הראשונים סוברים שזו דעת ר' יונתן – שאומר שאין צורך ב"או" כדי לחלק שני דברים הנאמרים יחד^[529] – אבל לדעת ר' יאשיה – שאומר שיש צורך ב"או" כדי לחלק^[530] - אין שער שחור חשוב סימן טהרה במקום פשיון, שנאמר: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו וגו' טהור הוא^[531], שאינו טהור עד שיהיו בו שניהם, שלא פשה ושצמח בו שער שחור^[532].

כשנשר השער השחור

נתק שהיה בו שער שחור – בין שצמח בו לאחר שנולד הנתק, ובין שנשאר בו שלא נשר, וכגון שהוא באמצע הנתק^[533] - ולאחר מכן נשר השער השחור – והוא הדין כשתלשו בכונה^[534] - אין נשירת השער השחור מטמאת, ואפילו יש בנתק סימן טומאה^[535], שנאמר: נרפא הנתק טהור הוא^[536], והוא מיותר, שהרי פשוט שכשנרפא הנתק הוא טהור, ובא להוסיף טהרה כשהלך השער השחור^[537], אלא שנחלקו תנאים, וראשונים בדעתם, מהו אותו סימן טומאה שאינו חוזר ומטמא בנשירת השער השחור: א) בדעת תנא קמא, שאמר שכשיש בנגע שער צהוב, אף על פי שהלך השער השחור, טהור^[538], יש מן הראשונים סוברים שדוקא שער צהוב שנטהר מחמת השער השחור אינו מטמא את הנתק, אף על פי שנשר השער השחור, שכיון שנטהר השער הצהוב שוב אינו מטמא, אבל פשיון שהיה בו קודם לכן, הרי הוא חוזר ומטמא כשנשר השער השחור^[539], ויש מן הראשונים מוסיפים לדעה זו שהוא הדין שער צהוב שצמח לאחר נשירת השער השחור שמטמא^[540], שהם מפרשים את הכתוב: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא^[541], שדוקא כשעמד הנתק בעיניו ולא פשה, השער השחור מטהרו אפילו לאחר שנשר, ואז הוא מטהרו אפילו כשנשאר בו השער הצהוב, אבל כשפשה, אפילו קודם נשירת השער השחור, או כשנולד בו שער צהוב אחר לאחר נשירת השער השחור, טמא^[542]. ב) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת תנא קמא שאין סימן טומאה שהיה בנגע לפני נשירת השער השחור מטמא כלל, בין שער צהוב ובין פשיון, אבל סימן טומאה שנולד בנגע אחרי שנשר השער השחור מטמא, בין שער צהוב ובין פשיון^[543], לפי שמה שהציל השער השחור נשאר בהצלתו אף על פי שהלך, אבל מה שלא היה בזמן שהיה השער השחור, אין השער השחור יכול להציל ממנו, שהשער השחור מציל את סימן הטומאה ולא את הנתק, ומה שאמר הכתוב: טהור הוא, היינו אותו סימן שטמאו^[544]. וכן בדעת ר' שמעון, שאמר שכל שער צהוב שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם^[545], יש מן הראשונים סוברים שסימן טומאה שהיה בנגע בשעה שהיה בו השער השחור, שוב אינו מטמא לעולם, אבל סימן טומאה שנולד לאחר שנשר השער השחור, בין שער צהוב ובין פשיון, מטמא^[546]. ג) ור' שמעון בן יהודה אומר בשם ר' שמעון שכל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם^[547], ואפילו שנולד בו שער צהוב או שפשה לאחר שנשר השער השחור^[548], ואפילו היה כבר הנגע מוחלט לטומאה קודם שצמח בו השער השחור^[549], שלדעתו השער השחור מציל את הנתק ולא את סימן הטומאה שבנתק, ומה שאמר הכתוב: טהור הוא, היינו הנתק^[550], או שלדעתו יש לפרש את הכתוב: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו, באופן של "או", היינו שכשהנתק עמד בעיניו או כשנולד בו שער שחור הוא טהור, ואפילו נשר השער השחור לאחר מכן, הרי הוא טהור עולמית^[551]. במה דברים אמורים? כשאותו שער שחור טיהר מתחילתו או צמח בנתק לאחר הסגרו או החלטו, אבל נתק שהסגירו, ובסוף שבוע ראשון או שני להסגרו פשה הנתק באופן שנשאר בו שער שחור, ולאחר מכן נשר אותו שער שחור, הרי זה חשוב פשיון ומטמא, ואין אותו שער שחור שהיה בו מצילו, שהכל חשוב כפשיון אחד שנגמר עכשיו^[552]. ד) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' שמעון, שדוקא פשיון שנולד בנגע לאחר נשירת השער השחור מטמא, אבל שער צהוב שצמח בנגע לאחר נשירת השער השחור אינו מטמא^[553], שלדעתו השער השחור מציל את מין סימן הטומאה שבנתק, ומה שאמר הכתוב: טהור הוא, היינו אותו מין של סימן הטומאה^[554], או שלדעתו יש לפרש את הכתוב: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו, שדוקא כשעמד הנתק בעיניו ולא פשה, השער השחור מטהרו אפילו לאחר שנשר, אלא שהכונה דוקא לפשיון אחר שיבוא לאחר הנשירה, וממילא שער צהוב שיבוא לאחר הנשירה אינו מטמא^[555]. במה דברים אמורים? כשהשער השחור טיהר מידי סימן טומאה של שער צהוב, אבל כשהשער השחור טיהר מידי סימן טומאה של פשיון ולאחר מכן נשר, נחלקו אחרונים לדעה זו: יש סוברים שבאופן כזה הרי הוא מטהר אף פשיון שיבוא לאחר נשירתו, אבל לא שער צהוב שיבוא לאחר מכן^[556], שלדעתו השער השחור מציל מידי אותו מין של סימן הטומאה שבנתק, ומה שאמר הכתוב: טהור הוא, היינו מין סימן הטומאה^[557]. ויש סוברים שאף באופן כזה השער השחור מציל מידי שער צהוב שיבוא לאחר מכן ולא לידי פשיון, שאין לחלק בין שער שחור שטיהר שער צהוב לבין שער שחור שטיהר פשיון^[558]. ה) ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' שמעון ששער צהוב שנטהר מחמת שער שחור, חשוב הוא סימן טהרה בפני עצמו, ולכן אף על פי שנשר השער השחור, אין סימן טומאה שנולד בנגע לאחר מכן טמא, אלא אם כן נולד אף לאחר שנשר השער הצהוב^[559]. הלכה כתנא קמא^[560]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים ששער שחור שצמח בנתק ולאחר מכן נשר אינו מטמא דוקא כשצמח מתוך החלט, אבל כשצמח מתוך הסגר ולאחר מכן נשר הרי זה מטמא משום פשיון – כשנשר מן הצד, שאילו נשר באמצע הרי זה פשיון לתוכו שאינו מטמא^[561] – שכיון שהיה יכול הנתק להיטהר אף ללא השער השחור – אם היה עומד בעיניו שתי שבועות^[562] – אין אנו קוראים בשער השחור: נרפא הנתק^[563]. ויש מן האחרונים סוברים שאין לחלק בין שער שצמח מתוך החלט לבין שער שצמח מתוך הסגר, אלא שלסוברים ששער שנשר אינו מטהר פשיון שנולד אחרי נשירתו^[564], כשנשירת השער היא בשיעור של פשיון^[565], הרי זה חשוב פשיון שנולד לאחר הנשירה ומטמא^[566].

בנתק בתוך נתק

נתק בתוך נתק שמפריד ביניהם שער שחור, אף לסוברים שאותו שער שחור מטהר את הנתק החיצוני^[567], כשנשר כל אותו שער שחור ונתערבו הנתקים ביניהם להיות נתק אחד, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים בפירוש דברי הילל בתורת כהנים שדינו כנתק שלא היה בו מעולם שער שחור – ואין אותו שער השחור מציל לאחר נשירתו מידי סימן טומאה^[568] – שנאמר: נרפא הנתק^[569], ולא שנתק בתוך נתק^[570], שבאופן כזה חשוב הוא כנתק אחר ולא כאותו נתק שנטהר^[571], או שהמילה "נתק" יתירה, שכבר אמר הכתוב קודם לכן: עמד הנתק^[572], ובא ללמדנו שאותו ריפוי של שער שחור שמרפא אפילו כשנשר – שנלמד מהכתוב של "נרפא הנתק"^[573] – הוא דוקא בנתק אחד, ולא בנתק בתוך נתק^[574].

ניתק כל ראשו

דינו

מי שהיה בו נתק בראשו, ולאחר מכן ניתק כל ראשו, טהור^[575], ואפילו היה בנתק שער צהוב^[576], שנאמר: ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא^[577]. וכן מי שהיה בו נתק בזקנו, ולאחר מכן ניתק כל זקנו, טהור^[578], שנאמר: ואיש, לרבות את הזקן^[579], שהוא מיוחד באיש^[580], או שקבלה היא ביד חכמים^[581].

טעמו

בטעם לכך שמי שניתק כל שערו טהור, נראה מדברי תנאים, וכן יש מן הראשונים סוברים, שכפי שפריחת נגע מנגעי עור בשר בכל הגוף מטהרת את הנגע^[582], כך פריחת הנתק בכל הראש מטהרת את הנתק^[583]. ויש מן הראשונים סוברים שניתוק כל השער אינו קרוי נתק, אלא קרחת, לסוברים כן^[584], וקרחת אינה מטמאת בנתקים אלא בנגעי גבחת וקרחת^[585].

שיעורו ומקומו

שיעור ניתוק כל הראש שמטהר, יש מן הראשונים סוברים שאינו צריך להיות בכל הראש ממש, אלא די שינתק השער עד שיישארו פחות משתי שערות שלא נתקו^[586], כפי שלדעתם פריחת נגע בכל הגוף שמטהרת אינה צריכה להיות בכל הגוף ממש אלא די שיפרח הנגע עד שיישאר פחות מכעדשה שלא פרחה^[587]. ובדעת הראשונים שסוברים שניתוק כל השער אינו חשוב נתק אלא גבחת או קרחת^[588], יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שניתוק כל השער היינו מלבד השערות שמקיפות את כל הנתק מסביב^[589].

בראש או בזקן לחוד

נתק שניתק בכל הראש לחוד או בכל הזקן לחוד – על גדרם, עי' לעיל^[590] - נחלקו בדינו תנאים: ר' יהודה אומר שאין הראש והזקן מעכבים זה את זה^[591], ולכן כשניתק כל ראשו ושער זקנו קיים, או שניתק כל זקנו ונשתייר שער ראשו, טהור^[592], שנאמר: ראשו^[593] - ואין לדורשו כפשוטו לניתוק הראש ולא הזקן, שהרי אף ניתוק כל הזקן מטהר^[594] - ראשו טהור ואין הזקן מעכבו^[595], או שכפי שאינם מצטרפים זה עם זה^[596], כך אינם מעכבים זה את זה^[597]. ור' שמעון אומר שהראש והזקן מעכבים זה את זה, ונלמד בקל-וחומר* מעור הפנים ועור הבשר, שאף על פי שיש דבר אחר מפסיק ביניהם – שער הראש והזקן, שאינם מטמאים במראות הנגעים הרגילים של נגעי אדם^[598] - מעכבים זה את זה – שפריחה בנגע עור בשר שפרח בכל הגוף ולא פרח בעור הפנים אינה חשובה פריחה^[599] – ראש וזקן שאין דבר אחר מפסיק ביניהם, קל וחומר שיעכבו זה את זה^[600], או שנלמד במה מצינו^[601] מנגעי עור בשר, שכפי שבנגעי עור בשר כל הראוי להיטמא בהם מעכב את הפריחה – שאילו לא פרח בכולו אינו חשוב פריחה^[602] – אף כל שראוי להיטמא בנתק – ראש וזקן^[603] – יעכב את הפריחה^[604], והוא אינו דורש את הכתוב "ראשו" כר' יהודה^[605], שלדעתו אמר הכתוב "ראשו" והוא הדין לזקנו^[606]. הלכה כר' יהודה שהראש והזקן אינם מעכבים זה את זה^[607].

זמנו

ניתוק כל השער מטהר בין מתוך הסגר ובין מתוך החלט^[608]. ניתוק כל השער לאחר הפטור, נחלקו בדינו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאף הוא מטהר^[609], ואף על פי שבנגעי עור בשר הפורח מן הטהור טמא^[610], שונה הוא דינה של פריחה בנתקים^[611], שדוקא בנגעי עור בשר משמעות הכתוב היא לטמא אחר הפטור, אבל הכתוב שמטהר פריחה בנתקים – קרח הוא טהור הוא^[612] – משמעותו בכל סוג של פריחה^[613], ואף על פי שהוקשו נתקים לנגעי עור בשר^[614], הרי מכל מקום הוצרכו לכתוב מפורש לטהר פריחה בנתקים^[615], ובא לרבות אף אופנים שבהם פריחה בנגעי עור בשר מטמאת^[616]. ויש סוברים שאין ניתוק כל השער לאחר הפטור מטהר אלא באופן שאף בנגעי עור בשר פריחה כזו מטהרת לדעתם, והיינו שעמד הנתק בעיניו שתי שבועות - שדינו שטהור^[617] - ולאחר מכן פרח הנתק בכולו^[618], אבל באופן שנטהר הנתק משום שהלכו ממנו סימני הטומאה – שאף באופן כזה דינו שטהור^[619] - ולאחר מכן פרח הנתק, אין זה חשוב פריחה אלא פשיון המטמא, כפי שבנגעי עור בשר מודים הם שאין זה חשוב פריחה אלא פשיון המטמא^[620]. ויש סוברים שכל ניתוק של כל השער לאחר הפטור חשוב פשיון ומטמא, כפי שבנגעי עור בשר כל פריחה לאחר הפטור חשובה פשיון ומטמאת, לסוברים כן^[621]. היה הנתק מתחילתו בכל ראשו או זקנו – והוא הדין שהיה מתחילתו נתק פחות מגריס, ולאחר מכן פרח בכל ראשו או זקנו, שחשוב הוא כפורח מתחילתו^[622] - אינו טהור אלא דינו כנתק רגיל^[623], וכפי שבנגעי עור בשר מי שבא בתחילה כשכל גופו פורח, אינו טהור אלא דינו כנגע רגיל^[624], ואף על פי שבניתק כולו לאחר הפטור שונה דינו מנגע שפרח כולו לאחר הפטור, לסוברים כן^[625], כשבא כולו מתחילה מנותק אין זה קרוי פריחה, ולכן יש לדמותו לנתק רגיל^[626].

כשחזר שער שחור

מי שניתק כל שערו, ולאחר מכן חזר בו שער שחור – ובאופן שאין השער השחור חשוב סימן טהרה, כגון לסוברים ששער שחור שצמח בפשיון אינו חשוב סימן טהרה^[627], או כגון שאין השער השחור ארוך כשיעור^[628] – יש מן האחרונים מצדדים לומר שאין הנתק חוזר ומטמא, שלא מצינו דין חזרת הפריחה שמטמאת אלא בנגעי עור בשר^[629]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שזוהי דעת ר' יוסי – שאמר שאין חזרת בשר חי בפריחת נגע מטמאת עד שיחזור כעדשה^[630], וכמו מחית בשר חי שאינה מטמאת בפחות מכעדשה^[631] – שאין הנתק דומה לשאר נגעים, שאף בתחילתו בשר חי אינו מטמא, אבל לדעת ר' מאיר – שאמר שחזרת בשר חי בפריחת נגע מטמאת אף בפחות מכעדשה^[632] – הרי הוא טמא מדין פשיון עד שיחזור כל מה שניתק לאחר ההסגר^[633].

הערות שוליים