אנציקלופדיה תלמודית:סמוכין

הגדרת הערך - מקראות שנכתבו סמוכים לדרשה

גדרם

שתי מקראות הסמוכין זה לזה^[1], נחלקו תנאים ואמוראים אם למדים מהסמיכות: א) יש סוברים שדורשים סמוכים בכל התורה^[2], ואף אם אין הוכחה מהסמיכות שבאה לדרשא, וכן אף אין תיבה מיותרת שבאה ללמד לדרוש סמוכין^[3]. ב) יש סוברים שדורשים סמוכים דוקא במשנה תורה^[4], לפי שהסמוכין שנדרשים במשנה תורה מוכח שיש לדורשם, כגון שנכתב המקרא – הנלמד^[5] - שלא במקומו, או שיש בסמוכין שבמשנה תורה יתור - בלמד או במלמד^[6] - ללמד לדרשת סמוכין^[7]. וכתבו ראשונים בדעתם שאף בכל התורה אם הסמוכין מוכח או מופנה, דורשים אותו, אלא שבמשנה תורה ידוע שכל הסמוכין הם מוכחים או מופנים^[8]. ויש שנראה שחולקים וסוברים שבשאר התורה אין דורשים סמוכים, לפי ששאר התורה מפי הגבורה נאמרה, ואין-מוקדם-ומאוחר-בתורה*, אבל משנה תורה סידרה משה, וסידרה מקרא אחר מקרא להידרש^[9]. ויש שכתבו שבשאר התורה אין דורשים אלא אם מופנה, אבל מוכח לא שייך בשאר התורה מדנכתב שלא במקומו, שאין מוקדם ומאוחר בשאר התורה וכל התורה כפרשה אחת היא, מלבד משנה תורה שנכתב על הסדר^[10]. ג) ויש סוברים שאין דורשים סמוכים^[11].

מקור

המקור לדרשת סמוכין לסוברים כן^[12], אמר ר' יוחנן ויש אומרים - ר' אלעזר^[13] - שנאמר: כל פקודיו סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר^[14], והיינו שסמיכת כל פקודיו עשויים באמת וישר ולצורך ואינו דבר ריק^[15]. יש מן הראשונים שכתבו שדרשא זו אינה אלא אסמכתא*, ולמדים סמוכין בכל התורה – לסוברים שדורשים סמוכין בכל התורה^[16] - מסמיכות פרשת ציצית: גדלים תעשה לך^[17], לפרשת כלאים: לא תלבש שעטנז^[18], שלמדים מהסמיכות שאין בציצית איסור כלאים^[19], שמוכח מהכתוב שיש לדרוש סמוכין, מכך שלא נכתב הכתוב "גדלים תעשה לך" בפרשת ציצית, וכן מיתור הכתוב "שעטנז צמר ופשתים^[20]" מוכח שיש ללמוד סמוכין בכל התורה^[21].

לימודים מסמוכין

בסמוכין הכתוב הראשון מלמד את הכתוב השני, וכן הכתוב השני מלמד את הכתוב הראשון^[22].

הראשון מלמד את השני

הכתוב הראשון מלמד את השני, כגון הכתוב בכלאי-בגדים*: לא תלבש שעטנז^[23], סמוך לכתוב במצות ציצית*: גדלים תעשה לך^[24], ללמד שבציצית לא נאסר כלאים^[25]; הכתוב לא תחסם שור בדישו^[26], סמוך לכתוב: כי ישבו אחים יחדו וגו'^[27], אמר רב ששת אמר ר' אלעזר משום ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שיבמה שנפלה לפני יבם מוכה שחין, שאין חוסמים אותה^[28], היינו שאין סותמים טענותיה כשאינה רוצה להתייבם לה^[29]; הכתוב באנוסה: ונתן האיש השוכב עמה^[30], סמוך לכתוב: ולא יגלה כנף אביו^[31], אמר ר' גידל אמר רב בדעת ר' יהודה שבא ללמד שאף הכתוב "כנף אביו" מדבר באנוסה, ובא לאסור אנוסת-האב*^[32]. וחכמים חולקים וסוברים שאינה אסורה, שאין כאן סמוכין, שהכתוב: לא יקח איש את אשת אביו^[33], מפסיק ביניהם^[34]; הכתוב: אלהי מסכה לא תעשה לך^[35], סמוך לכתוב בחול-המועד*: את חג המצות תשמר וגו'^[36], אמר ר' ששת בשם ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שכל המבזה את המועדים כאילו עובד עבודה זרה^[37]; הכתוב: לכלב תשלכון אתו^[38], סמוך לכתוב באיסור המספר והמקבל לשון-הרע* והמעיד עדות שקר: לא תשא שמע שוא^[39], אמר ר' ששת בשם ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שהמספר והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים^[40]. וכן דרשו בעוד מקומות.

השני מלמד את הראשון

הכתוב השני מלמד את הראשון, כגון: הכתוב והודעתם לבניך ולבני בניך^[41], סמוך לכתוב: יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחרב^[42], אמר ר' יהושע בן לוי ללמד שכל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר חורב^[43]. ועוד אמר ר' יהושע בן לוי שבא ללמד שבעל-קרי* אסור בדברי תורה שכשם שבחורב בעלי קרי אסורים – שהרי הזהיר הכתוב: אל תגשו אל אשה^[44] - אף בדברי תורה בעל קרי אסור^[45]. יש שפירשו שאינו דרשא גמורה – ואין בעל קרי אסור בדברי תורה מן התורה^[46] - אלא אסמכתא^[47]. ויש שפירשו שהיא דרשה גמורה^[48]. בדעת ר' יהודה אמרו בגמרא שאין הסמיכות באה ללמד הדרשה לענין בעל קרי אלא לענין המלמד בנו תורה^[49]; וכן פרשת יפת תואר נסמכה לפרשת בן סורר ומורה^[50], ללמד שהנושא יפת-תואר* סופו להוליד ממנה בן-סורר-ומורה*^[51]; וכן הכתוב במכשף*: מכשפה לא תחיה^[52], סמוך לכתוב: כל שכב עם בהמה מות יומת^[53], אמר בן עזאי שמלמד שכשם שעונשו של שוכב עם בהמה בסקילה*^[54], אף מיתת מכשף בסקילה^[55]; וכן הכתוב בפסח-מצרים* ולא יאכל חמץ^[56], סמך לו: היום אתם יצאים^[57], אמר ר' יוסי הגלילי שבא ללמד על איסור אכילת חמץ בפסח מצרים שלא נהג אלא יום אחד^[58], והיינו לא יאכל חמץ היום^[59]; וכן הכתוב לענין מלקות*: ארבעים יכנו^[60], סמוך לכתוב: לא תחסם שור^[61], אמר ר' ששת בשם ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שרצועה של מלקות היא של עגל^[62]. וכן דרשו בעוד מקומות.

בנ"ך

אף בנביאים* וכתובים* דורשים סמוכין, כגון, הכתוב: מהר צעה להפתח^[63], כתב בסמוך לו: רגע הים ויהמו גליו^[64], אמר ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שקשים נקביו של אדם – כשהוא עצור^[65] - כיום המיתה וכקריעת ים סוף^[66]; וכן בתהילים פרשת אבשלום: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו^[67], נסמכה לפרשת גוג ומגוג במזמור: למה רגשו גוים וגו'^[68], ודרשו שבא ללמד שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו – שתמה על גוג שכבר התנבאו על מעשיו ועל מפלתו, ומכל מקום יבוא לעתיד למרוד^[69] - אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו – שהרי אבשלום ודאי ידע נבואת נתן הנביא שאמר: הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך, ואחר שראה שקראו רעה היאך חשב להתגדל בזה^[70]; וכן הכתוב: נתן לחם לכל בשר^[71], סמך לו – בכמה מקראות לפניו – הכתוב: לגזר ים סוף לגזרים^[72], אמר ר' שיזבי בשם ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף^[73], דהיינו שנס גדול עושה הקדוש ברוך הוא בנתינת המזונות כשאר עשה בקריעת ים סוף, ולפיכך יש להתפלל על המזונות^[74].

דרשה למחצה

דרשת סמוכין, יש שכתבו שאין דורשים אותה למחצה^[75]. ויש סוברים שאין דורשים ממנה אלא דבר אחד, שלדעתם אין דורשים סמוכין אלא כשמוכח או מופנה, ומאחר דלמדים דבר אחד שוב אין מוכח ללמוד ממנו דין נוסף וכן אינו מופנה^[76].

אינו נמנה במדות

סמוכין לא נמנה בין המידות שהתורה נדרשת בהם, לא בין שבע המידות של הלל הזקן^[77], ולא בין שלש עשרה המידות של ר' ישמעאל^[78]. בטעם הדבר יש שכתבו שהוא בכלל מדת דבר-הלמד-מענינו*^[79]. ויש שכתבו שהוא בכלל מדת ההקש* שהוא כולל בין מידת הקש שהוא בפסוק אחד, ובין סמוכין שהם בשני פסוקים^[80]. ויש שכתבו שהוא בכלל מדת גזירה-שוה*, שכולל כל גזירה המשוה ב' ענינים^[81]. ויש מן הראשונים שכתבו שזה משום שהם סברו שאין דורשים סמוכין אלא במשנה תורה^[82], ולא מנו אלא את המידות שדורשים אותן בכל התורה^[83].

ביחס ללימודים אחרים

כשיש סמוכין ומנגד יש דרשא אחרת הסותרת דרשת הסמוכין, בדרשת גזירה-שוה*, גזירה שוה עדיפא על סמוכין^[84]. ובדרשת הקש*, היקש עדיפא^[85]. ובדרשת בנין-אב*, סמוכין עדיף^[86].

ההבדל מהיקש

דרשת סמוכין, שונה ממידת הקש* שמידת היקש היא במקרא אחד, וסמוכין היא בשני מקראות^[87]. ויש מן האחרונים שכתבו שהיקש היא בפרשה אחת ואפילו בשני פסוקים, וסמוכין היא בשתי פרשיות^[88].

מחומש לחומש

מחומש לחומש אחר אין דורשים סמוכין^[89].

הערות שוליים