אנציקלופדיה תלמודית:סקילה
|
|
הגדרת הערך - המתה בסקילה כאחת מארבע-מיתות-בית-דין*.
המצוה וגדרה
הסקילה
דוחפים את החייב סקילה מבית הסקילה, ואם לא מת זורקים עליו אבן[1], וכפי שמצינו בדינו של הנוגע בהר סיני - שנידון גם בדחיה וגם בסקילה[2], שנאמר בו: ירה[3], לשון השלכה[4], וכן: סקל יסקל או ירה יירה[5] – אף בסקילה האמורה לדורות הדין כן[6], לפי שכפל הכתוב: "יסקל"[7], או לפי שכפל הכתוב: "יסקל" ו"יירה"[8], או לפי שנכתב "יירה", בלשון עתיד[9], או לפי שנכתב "יירה" ו"יסקל" בלשון עתיד[10]. בטעם הדבר שהסקילה באבן והדחיפה ממקום גבוה שוים, כתבו ראשונים לפי שהכאב בנפילת האדם על האבן והכאב בנפילת האבן עליו, שווה[11]. מת הנסקל על ידי הדחיה, אין מוסיפים לסקול אותו באבן[12], שנאמר לענין הנוגע בהר סיני – ממנו למדים לדורות[13] – "או ירה יירה"[14], לחלק[15]. בטעם הדבר שאף על פי שהקדים הכתוב: סקול יסקל או ירה יירה, את הסקילה לדחייה, מכל מקום מקדימים את הסקילה לדחיה, כתבו ראשונים, שהוא לפי שלאחר הסקילה לא היו יכולים לעשות דחיה, שלא היה הנידון יכול לעמוד, ודחית הנסקל צריכה להיות כשהוא עומד[16], או לפי שנסמכה הסקילה למיתה בכתוב: וסקלתם באבנים ומתו[17], ומכאן שיש לסמוך את הסקילה למיתה[18]. מת הנסקל בהשלכה זו, יצא[19] - ואין צריך להוסיף ולרוגמו באבן[20] - שנאמר: וירגמו אתו אבן[21], שאף אם מת באבן אחת, יצא[22]. לא מת הנסקל על ידי השלכת האבן, שבים ורוגמים אותו כל ישראל – באותה באבן או באבנים אחרות – שנאמר: ויד כל העם באחרונה[23]. אף על פי שאם הוצרכו לכך נרגם ביד כל העם, שנינו בברייתא שמעולם לא הוצרכו לכך[24].
הפשטת הבגדים
החייב סקילה נסקל כשהוא ערום[25], שנאמר לענין חיוב סקילה במקלל השם: ורגמו אתו[26], ודרשו: אותו, בלא כסותו[27], ויש מן הראשונים שכתבו בטעם הדבר, שאם היה לבוש בגדים היו מגינים עליו שלא ימות מיד, והיה מצטער בכך[28]. ומכל מקום מכסים אותו – בחתיכת בגד - מלפניו[29], כנגד ערוותו[30], כדי שלא ייבוש[31]. אשה הנסקלת - לסוברים שאף היא נסקלה כשהיא ערומה – מכסים אותה – כנגד ערוותה[32] - מלפניה ומאחריה[33], מפני שכולה ערווה[34], שבית בושתה נראה משני צדדיה[35]. ומפשיטים אותו מרחק ארבע אמות מבית הסקילה[36], שבתוך ארבע אמות של בית הסקילה חשוב כבית הסקילה, ואין ראוי שיעמוד הנסקל לבוש בבית הסקילה, שלא יאמרו בכסותו הוא נסקל[37].
באשה
אשה אם אף היא נסקלת כשהיא ערומה, נחלקו בה תנאים: לדעת חכמים האשה – שאינה בכלל הציווי האמור באיש: וסקלו אותו, בלא כסותו[38] - אינה נסקלת כשהיא ערומה[39], שחיבי-מיתות-בית- דין* בוררים להם מיתה יפה[40], וביזיון הוא לאשה להיסקל בלא בגדים, ואף על פי שכשנסקלת בבגדיה משתהה מיתתה ונגרם לה צער הגוף, מכל מקום עדיף לה שלא להתבזות משלא יהיה לה צער הגוף[41]. לדעת ר' יהודה, אף האשה נסקלת בלא בגדים[42], שלדעתו האשה מעדיפה להימנע מצער הגוף משלא להתבזות[43], וזו המיתה היפה עבורה[44]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שאף למדים כן מן הכתוב, שדרשו: אותו, בלא כסותו, ואף על פי שנאמר כן לענין האיש, מכל מקום השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה[45].
הפשטתה ממקצת בגדים
אשה, לדעת חכמים שאין היא נסקלת כשהיא ערומה, משום שביזיון הוא לה להיסקל בלא בגדים[46], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמכל מקום מפשיטים אותה מבגדיה אלא שמשאירים לה חלוק אחד לכסות את גופה, שבחלוק אחד די בשביל שלא תתבזה, ועל ידי הסרת שאר בגדיה היא מתה מהר יותר[47]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין מפשיטים את האשה כלל[48].
מקום בית הסקילה
מקום בית הסקילה – בנידונים שנגמר דינם בירושלים[49] - הוא חוץ לשלשה מחנות[50], מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל, והיינו חוץ לירושלים[51], שנאמר בפרשת המקלל: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה[52], וכוונת הכתוב היא מחוץ לכל שלושת המחנות, שנאמר לענין המקלל: מחוץ למחנה, ונאמר לענין פרים הנשרפים: מחוץ למחנה[53], מה להלן חוץ לכל שלושת המחנות[54], אף כאן מחוץ לשלושת המחנות[55]. ויש שלמדוהו ממשמעות הכתוב עצמו, שהרי משה היה יושב במחנה לויה[56], ואותו ציוה הקב"ה: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, והיינו מחוץ למחנה לויה[57], ונאמר בהמשך הכתובים: ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה[58], והיינו שהיתה הוצאה נוספת מחוץ למחנה ישראל, שאין לומר שבא הכתוב להשמיענו שכמו שנצטוו כך עשו, שזה נאמר בכתוב בפירוש בכתוב: ובני ישראל עשו כאשר ציוה ה' את משה[59], או: הוצא את המקלל, חוץ למחנה לויה; אל מחוץ למחנה, חוץ למחנה ישראל[60].
אף בבתי דינים שבכל עיר ועיר - היינו של עשרים ושלשה שדנים דיני נפשות[61] - כתבו ראשונים שהיה בית הסקילה חוץ לעיר, בדומה לירושלים[62], והדברים אמורים בעיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון[63], שדינן כדין מחנה ישראל[64].
על נערה-המאורסה* ועובד-עבודה-זרה*, שנסקלים בפתח העיר, או באופנים מסוימים בפתח בית דין, עי' ערכיהם.
עיר שרובה עכו"ם
עיר המוקפת חומה שרובה עכו"ם, יש מן הראשונים שכתבו שאין צריך לקיים את הסקילה מחוץ לחומה, שבטלה קדושת היקף החומה וכמי שאינה[65]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף בעיר שרובה עכו"ם צריך לקיים את הסקילה מחוץ לחומה[66].
על כך שכל חייבי מיתות בית דין, מקום המתתם הוא חוץ לבית דין, ובריחוק מקום, ועל שיעור וטעם ההרחקה, ע"ע מיתות בית דין.
גובה בית הסקילה
בית הסקילה, גבהו שתי קומות אדם[67] - על שיעור קומת אדם*, ע"ע: קומתו - וביחד עם קומת האדם עצמו – שהוא נדחף כשהוא עומד ולא כשהוא יושב[68] - הרי כאן גובה שלש קומותשגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; להערות שוליים ללא שם חייב להיות תוכן. טעם הדבר שהסקילה היא דוקא מגובה שלש קומות – אף על פי שאף נפילה מגובה עשרה טפחים יש בה כדי להמית[69] – לפי שחיבי מיתות בית דין בוררים להם מיתה יפה[70], והנופל מגובה זה מת מהר יותר[71], ובירושלמי אמרו, שלא אמרו שיעור עשרה טפחים אלא לענין הנופל שלא מדעת – שבנפילתו הוא נבהל[72] - אבל הנסקל, שנפילתו היא מדעת – ואין הוא נבהל כל כך[73] - אינו מת בשיעור זה[74]. ומכל מקום אין דוחפים אותו ממקום גבוה יותר, שבכך הוא מתנוול[75], שגופו מתפזר ואבריו מתפרקים וכריסו נקבעת[76], ואין זו מיתה יפה[77].
הסוקלים
דחיפת הנסקל מבית הסקילה[78], והשלכת האבן עליו[79], נעשית על ידי העדים, שנאמר: יד העדים תהיה בו בראשונה[80], ועל פרטי הדין, ע"ע מיתות בית דין. על כך, שאם לא מת על ידי דחיפתו והשלכת האבן עליו, מתקיימת בו הסקילה על ידי כל ישראל, עי' לעיל.
העלאתו ודחיפתו מבית הסקילה
קודם שעולה הנסקל לבית הסקילה עוקדים לו העדים את ידיו[81], או אף את רגליו[82], ועולה – בעצמו[83], או על ידי העדים[84] - לבית הסקילה, ואחד מן העדים דוחפו[85]. באופן דחיפת הנסקל, נחלקו ראשונים בדעת תנאים: א) יש סוברים שהעד דוחף את הנסקל מצד לבו, כדי שיפול על גבו[86], שאם לא ימות בנפילתו – שאז צריך להשליך אבן על לבו – יהיה צד לבו גלוי[87], וכן לדעתם גנאי הוא לאדם כשהוא שוכב על פניו[88]. ואם תוך כדי הנפילה התהפך חוזרים והופכים אותו לצד גבו[89]. ב) ויש סוברים, שהעד דוחף את הנסקל במתניו מאחוריו, כדי שבנפילתו יתהפך על לבו - שכך ימות מהר יותר והרי זו מיתה יפה עבורו[90] - ולאחר שנפל על לבו שבים והופכים אותו על גבו[91], שלדעתם גנאי הוא לאדם לשכב על בטנו[92], וכן כדי לראות אם יצאה נשמתו, שאם לא כן לא נסתיימה סקילתו[93], וכן משום שאם אכן יתברר שלא יצאה נשמתו צריך להשליך אבן על לבו, ועל כן צריך לבו להיות גלוי[94], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים שלמדים כן מן הכתוב: יירה[95]. ג) ויש סוברים, שהעד דוחף את הנסקל מצדו כדי שיפול על צדו[96], מהם שכתבו, לפי שיש גנאי בכך שאדם שוכב על לבו עד שיקבר[97], ומהם שכתבו, הטעם בכדי שאם לא ימות בנפילתו יהיה צד לבו גלוי ויוכלו להשליך אבן על לבו, ומכל מקום אין הופכים אותו על גבו, שלדעתם גנאי הוא לאדם שהוא שוכב על גבו[98]. ואם תוך כדי הנפילה התהפך חוזרים והופכים אותו על צדו[99].
האבן
האבן שבה היו משתמשים לסקילה, היתה מונחת בבית הסקילה – ומזומנת לכך[100] - ומשקלה היו משאוי שני בני אדם[101].
זריקת האבן
לא מת הנסקל על ידי דחיפתו מבית הסקילה, שאז סוקלים אותו באבן, אחד העדים נוטל יחד עם העד השני את האבן המיועדת לכך - ועוזבה אחד מהם - והשני משליכה, על לבו של הנסקל[102], שבנפילת האבן על הלב הוא מת מהר ואינו מצטער[103]. בטעם הדבר שההשלכה עצמה נעשית רק על ידי אחד העדים, נחלקו ראשונים בדעת אמוראים: יש שכתבו, כדי שתבוא ההשלכה מכח גדול, ששנים המשליכים אינם יכולים לכוין כוחם להשליך כאחד, שכזה משליך זה מעכבו, אבל היחידי משליך בכח[104], ויש שכתבו להיפך, כדי שתיפול האבן מחמת כובדה ולא מחמת כוחו של העד, שכשהיא נופלת מחמת כוחו קשה לכוין אותה שתיפול למקום מסוים, שכבידה היא, אבל כשהיא נופלת מחמת עצמה היא נופלת אל המקום שאליו היא מכוונת[105]. ואין העד זורק על הנסקל שני אבנים בבת אחת אלא אבן אחת בלבד[106], שנאמר לענין מקלל: ורגמו אותו אבן[107], לשון יחיד[108], שזו היא מיתה יפה עבורו, שעינוי מיתה הבאה מאבן אחת פחות מעינוי מיתה הבאה על ידי אבנים רבות[109].
על עדים שחייבו סקילה בעדותם, ונקטעה ידם – שבה ממיתים את החייב – שיש סוברים שנפטר הנידון מסקילה, ע"ע מיתות-בית-דין*.
השלכת אבן נוספת
לא מת הנידון על ידי השלכת האבן, יש מן הראשונים שכתב, שהעד השני חוזר ומשליכה על לבו[110].
רגימתו באבן אחרת
השליכו על הנידון את האבן ולא מת על ידה, ואי אפשר להמיתו על ידי אותה האבן - כגון שאבדה[111], או כגון שהנידון היה בעל גוף בריא יותר משאר בני אדם[112] - רוגמים אותו אפילו באבנים אחרות, שנאמר: רגום אותו באבנים[113], אף באחרות[114].
התליה
תליית הנסקלים
חייבי סקילה – כולן[115], או מקצתן[116] – נתלים[117] - לאחר הסקילה - שנאמר: וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ[118], והכתוב נאמר לענין מגדף* - שדינו בסקילה[119] - שנאמר בענין איסור הלנת המת הנתלה: כי קללת אלוקים תלוי[120], והיינו שנתלה מפני שקילל את השם[121]. בטעם מצות התליה, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא כדי להגביה את הנדון ולפרסמו לעין כל, וכן שעל ידי שיראו כולם עסק זקיפת העץ וקשירת הנידון עליו תכנס יראה ופחד בליבם[122]. ויש שנראה מדבריהם, שהוא עונש לנידון לגודל חטאו[123].
הנתלים
על הכלולים במצות התליה[124], נחלקו תנאים: לדעת ר' אליעזר, כל חייבי סקילה נתלים[125], שלמדים מה המגדף חייב סקילה ונתלה[126], אף כל החייבים סקילה, נתלים[127], שלדעתו דורשים את לשונות הכתובים בדרך של ריבוי ומיעוט[128], שהכתוב: והומת ותלית, זהו ריבוי, שכל המומתים נתלים, והכתוב: כי קללת אלוקים תלוי, זהו מיעוט, שאין כל המומתים נתלים, אלא הדומה למגדף, ומכיון שהמיעוט מרוחק מן הריבוי – שבאופן זה לא נתמעטו אלא אותם שאינם דומים למיעוט כלל, לסוברים כן[129] - לא בא המיעוט למעט את המומתים שאינם דומים למגדף לגמרי אלא למעט את שאינם דומים לו כלל, אבל שאר הנסקלים שדומים למגדף בחיוב המיתה, לא נתמעטו[130]. לדעת חכמים אין נתלים אלא המגדף והעובד-עבודה-זרה*[131], שלמדים מה מגדף שכפר בעיקר, נתלה[132], אף כל שכפר בעיקר, נתלה[133], והיינו העובד עבודה זרה[134], שלדעתם דורשים את לשונות הכתובים בדרך של כלל ופרט[135], שהכתוב: והומת ותלית, זהו כלל, והכתוב: כי קללת אלוקים תלוי, זהו פרט, ומכיון שהכלל והפרט מרוחקים זה מזה – שבאופן זה הכלל מרבה את הדומה לפרט בכל דבריו, לסוברים כן[136] – מתרבה העובד עבודה זרה, שדומה למגדף בכל דבר[137], שאף הוא כופר בעיקר[138], ונידון בסקילה[139]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת תנאים, שאין טעמם של חכמים משום דרשת כלל ופרט, אלא משום שהעובד עבודה זרה אף הוא מכונה מגדף[140].
חייבי תליה שנתערבו באינם חייבים
החייב תליה – כגון מגדף[141] – שנתערב בחייבי סקילה שאינם נתלים, לסוברים שאין כל הנסקלים נתלים, יש מן האחרונים שצידדו שאין תולים את כולם, שאין ראוי לבזות אחרים מחמת הספק[142].
תליית נשים
אשה, נחלקו בה תנאים, אם נתלית לאחר הסקילה: א) לדעת חכמים אין האשה נתלית[143], שנאמר במצות התליה: וכי יהיה באיש חטא מות[144], האיש נתלה, ולא האשה[145], ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שלמדים כן מהמשך הכתוב: ותלית אותו[146], אותו ולא אותה[147]. בטעם הדבר, יש מן הראשונים שכתבו, שאשה ערוה בכל צדדיה[148]. ב) ורבי אליעזר סובר – וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת ר' יהודה[149] - שאף האשה נתלית[150], ולדעתו הכתוב "באיש" בא ללמד דבר אחר[151].
על טומטום* שדנו בו – לסוברים שאין האשה נתלית[152] – אם אף הוא נתלה, ע"ע[153].
בן סורר ומורה
בן-סורר-ומורה*, שנידון בסקילה[154], לסוברים שכל הנסקלים נתלים[155] - אף על פי שנתמעט ממצות תליה בכתוב: וכי יהיה באיש חטא[156], איש ולא בן[157], ובן סורר נוהג בבן בלבד ואינו נוהג במי שהגיע לכלל איש[158] - אף הוא נתלה[159], לפי שנתמעט פעם נוספת בתיבה "חטא", שמשמע שנתלה מי שעל חטאו נהרג, ויצא בן סורר ומורה, שעל שום סופו נהרג[160], והרי כאן מעוט-אחר-מיעוט*, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות[161].
בעדים זוממים
עדים-זוממים* שהעידו על פלוני שחייב סקילה, וחייבים סקילה בעצמם[162], אמרו בספרי שאין תולים אותם, שנאמר: ותלית אותו על עץ[163], אותו ולא את זוממיו[164]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו טעם אחר לדבר, לפי שנאמר בעדים זוממים: כאשר זמם לעשות לאחיו[165], והיינו בעוד אחיו קיים[166], ואת התליה זממו לעשות למת, כשכבר אינו קיים[167].
כיוון התליה
האיש תולים אותו כשפניו אל העם[168], כדי לרדותם[169]. האשה, לסוברים שאף היא נתלית, נתלית כשפניה כלפי העץ[170], שביזיון גדול הוא לה להיות תלויה כשפניה כלפי העם, והחייב מיתה בוררים לו מיתה יפה[171].
אופן התליה
באופן תלית המומת, נחלקו תנאים: לדעת רבי יוסי, מטים את הקורה על הכותל - דהיינו ראש אחד שלה מונח על הארץ וראש אחד נסמך על הכותל[172] - ותולה את הנידון כדרך שהטבחים עושים[173], דהיינו על אמצעית הקורה, באופן שפניו ואחוריו גלויים לאויר, כדרך שהטבחים תולים בהמה כדי שיהא נוח להפשיטה מלפניה ולאחוריה[174], שנאמר במצות התליה: לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא[175] – שמכתוב זה למדים שאף העץ טעון קבורה[176] – וכוונת הכתוב שהעץ צריך להיות דוקא כזה שאינו מחוסר אלא קבורה, ונתמעט עץ הנעוץ בקרקע, שמחוסר תלישה וקבורה[177]. לדעת תנא קמא, היו משקעים קורה בארץ, וממנה יוצא כמין ענף סמוך לראשה - כצורת האות "ך"[178] - וסומך התלין את שתי ידיו של המת זו על גב זו - וקושרן[179] – ותולה אותו על העץ[180], בידיו, שקושר את ראש החבל בעץ היוצא מן הקורה[181], שלדעתו לא בא הכתוב "כי קבור" למעט אלא את המחוסר קציצה וקבורה[182], ולא בא למעט את התלישה, שתלישה לאו כלום היא[183], ואין זה חשוב חסרון מעשה[184].
בלא בגדים
הנסקלים נתלים בלא בגדים, שנאמר: ותלית אותו[185], בלא כסותו[186]. ומכל מקום, יש מן הראשונים שכתבו שתולים את הנידון כשחתיכת בגד לפני ערותו[187]. האשה – לסוברים שאף היא נתלית – יש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת תנאים, שאף היא נתלית ללא בגדים[188], ומכל מקום מכסים אותה פרק אחד מלפניה ופרק אחד מלאחריה, מפני שכולה ערוה[189]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת תנאים, שהאשה נתלית בבגדיה, שנאמר: ותלית אותו, בלא כסותו[190], ומשמע אותה בכסותה[191].
תליית הנתלים
תליית הנתלים נעשית לאחר הסקילה, שלא כדרך שהמלכות – של עובדי כוכבים[192] - עושה, שתולים את האדם ואחר כך הורגים אותו[193], שנאמר: והומת ותלית[194], שקודם ממיתים את החייב סקילה ואחר כך תולים אותו[195].
איסור הלנת הנסקל
איסור הלנת התלוי
התלוי על העץ[196], אסור להלינו, ואם לן עובר עליו בלא תעשה[197], שנאמר: לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו, כי קללת אלוקים תלוי [198]. על כך שיש סוברים שכל שהייה על העץ אסורה, ולא דוקא הלינה, עי' להלן[199].
טעם האיסור
בטעם איסור הלנת התלוי על העץ, הנזכר בכתוב: כי קללת אלוקים תלוי[200], נחלקו תנאים, וראשונים בדעתם: א) יש סוברים – לשיטתם שאין נתלים אלא המגדף ועובד עבודה זרה[201] - שדברי הכתוב אמורים על המקלל[202] – וכן על עובד עבודה זרה[203] - שהעוברים ושבים אומרים, מפני מה זה תלוי, מפני שקילל את השם – או שעבד עבודה זרה[204] - ונמצא שם שמים מתחלל[205], שגנאי הוא כלפי מעלה שנזכר הדבר[206]. לדעה זו, יש שביארו שלשון "קללת" הוא מלשון קללה, ומלבד המקלל נכלל בה אף העובד עבודה זרה, שאף הוא מכונה "מקלל", ויש שביארו, שלשון קללת אין משמעותו קללה, אלא לשון זלזול[207], שכשמשיבים העוברים והשבים, שנתלה מפני שבירך את ה' או שעבד עבודה זרה, מפני שראה בה כך וכך אות ומופת, אין לך זלזול גדול מזה[208]. ב) ויש סוברים, שהיות החייב סקילה תלוי על העץ זלזולו של מלך הוא - שאדם עשוי בדמות דיוקנו של מקום[209] - וכל הרואה אותו תלוי אומר, המלך תלוי[210], ולדעה זו כתבו ראשונים, שלשון "קללת" אינו לשון קללה, אלא לשון זלזול[211]. ג) ויש מן הראשונים שביארו, שכשרואים קרובי ההרוג או שאר בני אדם את התלוי, רגילים לקלל את הדיינים, המכונים אלהים[212] - שפעמים על עבירה מועטת הוא נהרג[213] - ועל כן ציוה הכתוב שלא להלין נבלתו[214].
גדר האיסור
בגדר איסור לא תעשה של הלנת הנתלים, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שהאזהרה: לא תלין נבלתו על העץ[215], היא אזהרה מיוחדת לנתלים, שמלבד הדין האמור בכל המתים שלא להלינם בלא קבורה[216], נוסף בהם איסור שלא להלינם על העץ[217], וכתבו שמשום כך התלוי על העץ שאי אפשר שלא להלינו בלא קבורה – כגון שסקלוהו ותלוהו בערב שבת או בערב יום טוב, ולא הספיקו לקברו קודם שקיעת החמה, שאין קוברים אותו בשבת וביום טוב[218], או כגון שאירע אונס שאי אפשר לקברו[219] – מכל מקום אסור להלינו על העץ, ואם לן על העץ עובר באיסור[220], ולדעתם זהו שאמר הכתוב בטעם האיסור: כי קללת אלוקים תלוי[221], שאין האיסור אלא בעודו תלוי על העץ[222], וכן לדעתם אותה ששנינו, שאם לן התלוי, עוברים עליו בלא תעשה, שנאמר: לא תלין נבלתו וגו' כי קללת אלוקים תלוי, היינו אם לן על העץ[223]. ב) ויש סוברים, שאיסור זה הוא מכלל איסור הנוהג בכל המתים, שלא להלין את המת בלא קבורה[224], ואם אי אפשר שלא להלינו בלא קבורה, אין איסור להלינו על העץ[225], ואף על פי שמלשון הכתוב: לא תלין נבלתו על העץ[226], משמע שהקפידה התורה על הלנתו על העץ ולא על הלנתו בלא קבורה, דיבר הכתוב בהווה, שהדרך היא שכשמורידים את התלוי מן העץ קוברים אותו[227], או שכתבה התורה בלשון זו, להשמיענו שאף העץ טעון קבורה[228], או ללמדנו שההלנה לכבודו של מת אינה בכלל איסור הלנת המת, שלא נאסרה הלנת המת אלא בדומה להלנת התלוי על העץ, שיש בו ביזיון, והוא הדין הלנת המת על הארץ דרך ביזיון[229], ואף על פי שהטעם שכתבה התורה לאיסור ההלנה: כי קללת אלוקים תלוי[230], אינו שייך אלא בנתלים, לא הצריכה התורה טעם זה אלא באלו, שמן הראוי היה לנוולם לגודל חטאם[231], וכן לדעתם אותה ששנינו, שאם לן התלוי, עוברים עליו בלא תעשה[232], היינו בין על העץ ובין על הארץ, ולהשמיענו בא שאפילו התלוי שהיה ראוי לומר שראוי לנוולו, הזהיר עליו הכתוב שלא להלינו דרך ביזיון, וכל שכן שאר מתים[233].
שעת התליה
נסקלים הנתלים, שעת תלייתם היא סמוך לשקיעת-החמה*, מיד לאחר סקילתם[234], שכיון שאין שהות ביום ימהרו לקברם[235], שלא יעברו באיסור לא תלין נבלתו על העץ[236], או על מצות עשה של קבורת הרוגי בית דין ביום הריגתם[237], אבל אם יתלום בשחרית יש לחשוש שיתרשלו בקבורתם ויבואו לידי שכחה[238]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שאת ההתרה צריך לעשות סמוך לשקיעה כדי שיהיה ניכר שמקפידים על הלאו של לא תלין, ומכיון שאין משהים את התלוי על העץ[239], הרי שאף תלייתו צריכה להיות סמוך לשקיעה[240].
שהייתו על העץ
התלוי על העץ, אין משהים אותו עליו, אלא מיד לאחר התליה מתירים אותו[241], שכל זמן שהוא שוהה על העץ שם שמים מתחלל, כשיאמרו האנשים על מה הוא נתלה[242], ויש סוברים ששהיית התלוי על העץ היא בכלל האיסור: לא תלין נבלתו על העץ[243], ש"לא תלין", היינו שלא ישהה[244].
המתיר
המתיר את התלוי אינו זה הקושר[245], כדי שלא תהיה שהות בין הקשירה להתרה ויעברו בלאו[246], או כדי שלא יהיה הקושר עסוק בקשירה וישכח מצות התרה[247].
שעת גמר הדין
נסקלים הנתלים, אין גומרים את דינם אלא סמוך לשקיעת החמה[248], שזמן סקילתם הוא לפני שקיעת החמה, ואם יגמרו את דינם בשחרית נמצא שמענים את דינם[249].
שעת הסקילה
נסקלים הנתלים[250], שעת סקילתם הוא סמוך לשקיעה תיכף לשעת תלייתם[251], שאם יסקלום בשחרית מתוך כוונה לתלותם סמוך לשקיעה, יש לחשוש שמא יתרשלו בהם ולא יקיימו בהם מצות תליה[252].
אינם בכלל מצות ואהבת לרעך כמוך
העשה של "ואהבת לרעך כמוך"[253], יש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים, שאינו נוהג בנתלים[254], שכיון שכתבה התורה טעם האיסור להלינם, משום כי קללת אלהים תלוי[255], הרי שלולי טעם זה מותר היה להלינם, אף על פי ששאר המתים, מצוה לקברם משום ואהבת לרעך כמוך[256]. בטעם הדבר כתבו, שראוי לנוול את הנתלים מפני גודל חטאם[257].
על כך שהאבן שנסקל בה, וכן העץ שנתלה עליו, נקברים עמו, ועל פרטי הדין, ע"ע הרוגי בית דין[258].
על דיני מיתת סקילה המשותפים לשאר מיתות בית דין, ע"ע מיתות בין דין.
על החייבים בסקילה, ע"ע חיבי מיתות בית דין: המיתות.
מיום שנחרב בית המקדש ובטלו הסנהדרין, דין ארבע מיתות בין דין לא בטל – שבאה עליו פורענות בידי שמים הדומה למיתה שהוא מחויב בה[259] – ומי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג או חיה דורסתו[260].
הערות שוליים
- ↑ משנה סנהדרין מה א; ברייתא סנהדרין שם; רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"א.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ שמות יט יג. ברייתא שם.
- ↑ רש"י סנהדרין שם ד"ה יירה, ע"פ הכתוב שמות טו א: ירה בים.
- ↑ שמות יט שם. עי' ברייתא שם. ועי' רבינו יונה סנהדרין שם, שלמדים כן ממשמעות הכתוב שהזכיר גם "סקל" וגם "ירה", שאין לומר שכוונת הכתוב שידונוהו באחד מן השנים, שלא מצינו בשום מקום שתחייב התורה שני חיובי מיתה ויהיה ברשות ב"ד לדון באיזה ענין שירצו, ועי' רש"י שם ד"ה ת"ל, שאת משמעות הכתוב יש לפרש שידונוהו באחד מן השנים, והלימוד הוא מריבוי, שכפל הכתוב "יסקל" ו"יירה", ועי' חי' הר"ן סנהדרין שם, שאף לדעתו למדים כן מכפילות, אלא שלדעתו אין למדים כן אלא מכפילות התיבה "יסקל", שהתיבה "יירה" נצרכת ללמד שכן הוא דין הסקילה לדורות, עי' ציון 9, ועי' רש"ש סנהדרין שם, שאין למדים כן אלא מכפילות התיבה "יירה", ועי' ברייתא שבציון 14, ש"או" האמור בכתוב, לא בא לומר שידונוהו באחד מן השנים, אלא שאם מת בדחיה, אינו נסקל, ועי' רש"ש שם, שאף לפי פשוטו יש לפרש לשון "או", מלשון "אם", כפי שמצינו ברש"י ויקרא ד כג.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ רש"ש שם, בביאור הברייתא שם ב, לגי' שלפנינו: ת"ל סקל יסקל.
- ↑ רבינו יונה שם, בביאור הברייתא שם, ואפשר שכ"ה גי' בברייתא שם: ת"ל סקל יסקל או ירה יירה, וכ"ה גי' הילקו"ש יתרו רמז רפ וגי' חי' הר"ן שם, ולשיטתו בציון 5, שאין הכפילות נצרכת ללמד דין הנוגע בהר סיני.
- ↑ חי' הר"ן שם, בביאור הברייתא שם, ועי"ש שאע"פ שבברייתא שם, הגי' היא: ת"ל סקל יסקל או ירה יירה, לא נקטה הברייתא אלא את לשון הכתוב, אולם עיקר ההוכחה היא מלשון: יירה, ולשיטתו בציון 5, שהכפילות של "יסקל" לא נצרכת.
- ↑ רש"י שם ב ד"ה תלמוד, בביאור הברייתא שם, ואפשר שכ"ה גי' בברייתא שם: ת"ל סקל יסקל או ירה יירה, ולשיטתו בציון 5, שעצם הכפילות נצרכת ללמד לענין הנוגע בהר סיני שנידון בדחיה ובסקילה, ועי' רש"ש שם, בד' רש"י שם, שיכול היה הכתוב לכפול את התיבות הנ"ל שלא בלשון עתיד, דהיינו שיהיה כתוב, סקול סקול, או סקול סקל, בלשון ציווי.
- ↑ פיה"מ לרמב"ם סנהדרין פ"ו מ"ד.
- ↑ משנה שם; רמב"ם שם.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ רש"י שם.
- ↑ רבינו יונה.
- ↑ דברים יז ה.
- ↑ תוס' סנהדרין שם ד"ה מניין שבדחיה. ועי' רא"ם שמות יט יג, שמ"מ הקדים הכתוב את הסקילה, שעיקר מיתת הנסקלים היא הסקילה, שבד"כ לא היה מת הנסקל ע"י הדחיה לבדה.
- ↑ משנה סנהדרין מה א; ברייתא סנהדרין מג א.
- ↑ יד רמ"ה סנהדרין מג א.
- ↑ ויקרא כד כג.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ דברים שם ז.
- ↑ סנהדרין מה ב.
- ↑ עי' משנה סנהדרין מד ב וברייתא שם מה א; רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"א.
- ↑ ויקרא כד יד.
- ↑ גמ' סנהדרין שם.
- ↑ עי' פיה"מ לרמב"ם סנהדרין פ"ו מ"ד; ר"י מלוניל פיה"מ שם מ"ג.
- ↑ משנה וברייתא שם.
- ↑ רמב"ם שם; רש"י מד ב ד"ה מלפניו; עי' ר"י מלוניל שם: לפני מילה שלו.
- ↑ ר"י מלוניל שם, ועי"ש שאין מכסים אותו כנגד אחוריו, שאינו חשוב ערוה כ"כ. ועי' כס"מ שם, שאע"פ שהוא מכוסה לפניו, מ"מ חשוב ערום.
- ↑ עי' רש"י שם, לענין האיש, ופשוט שה"ה לענין האשה.
- ↑ משנה וברייתא שם.
- ↑ גמ' שם.
- ↑ רש"י סוטה ח א ד"ה שכולה. ועי' הג' הרד"ל סוטה שם, שמסתבר שלענין זה אף אחוריה חשובים ערוה, ועי' ר"י מלוניל שם: אבל באשה הוי ערוה משני צדדים, וצ"ב אם היינו שהערוה נראית משני צדדים, או שבאשה אף אחוריה חשובים ערוה.
- ↑ משנה וברייתא שם; רמב"ם שם.
- ↑ יד רמ"ה סנהדרין מג ב.
- ↑ עי' ציון 25 ואילך. עי' רש"י סנהדרין מה א ד"ה להרהורא וערול"נ שם לתוס' ד"ה ברור בדעתו, ותוס' שם ד"ה ברור ותוס' סוטה ח א ד"ה האיש, בבי' הגמ' שם: אותו בלא כסותו, הא אותה בכסותה, ועי' רש"י סוטה כג ב ד"ה ורגמו, שנתמעטה האשה מדין אותו בלא כסותו, מכיון שהשמיעה התורה דין הסקילה בלא בגדים בלשון זכר, ועי' רש"י סנהדרין שם ד"ה לא שנא, שלולי המיעוט אף האשה היתה בכלל הציווי אותו בלא כסותו, לפי שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה, ועי' רש"י שם ד"ה למימרא וערול"נ שם בדעתו, שמ"מ אין המיעוט מלמד שהאשה נסקלת דוקא בבגדים, אלא שאינה בכלל הציווי האמור באיש, וכ"ה בהון עשיר שבציון 41, ועי' תוס' שם ושם, שאין הכתוב: אותו, ממעט את האשה, שנצרך לדרשה של גוף הדין: בלא כסותו, ומ"מ לפי שהכתוב עוסק בדין האיש לא נודע דין האשה, והרשות ביד בית לעשות כמה שירצו, ועי' ספר וזאת ליהודה (עמ' רעו) בשם ר"י בלאזר, שנקטו תוס' שם שאע"פ שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה, מ"מ אין הדברים אמורים אלא לענין עצם חיוב המיתה, אבל לא לענין פרטי הדין של קיום המיתה.
- ↑ משנה סנהדרין מד ב וברייתא שם מה א; רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"א.
- ↑ ע"ע מיתות בית דין.
- ↑ עי' גמ' סנהדרין שם, ורש"י שם ד"ה בזיוני בביאורה, ועי' הון עשיר סנהדרין פ"ו מ"ג, שלולי שמיעט הכתוב את האשה מדין סקילה בלא בגדים, לסוברים כן (עי' ציון 38), היינו סבורים שנח לאשה הביזיון מצער הגוף. ועי' תוס' סנהדרין שם שכתבו טעם נוסף ע"פ הגמ' שם, מחמת חשש הרהור, וכ"כ הר"י מלוניל סנהדרין פ"ו מ"ג, ועי' הון עשיר שם, שתמה, שבגמ' שם לא נזכר טעם זה אלא בהו"א, ונדחה, ואפשר שאכן כוונת תוס' שם היא להו"א של הגמ'. ועי' יד רמ"ה שם מה א, שבאיש, מלבד שיש בו גזה"כ שיסקל כשהוא ערום, הביזיון בו הוא פחות מבאשה, וכ"כ במאירי שם.
- ↑ משנה וברייתא שם.
- ↑ סנהדרין שם.
- ↑ רש"י סנהדרין שם ד"ה ניחא.
- ↑ רש"י שם ד"ה לא שנא, בבי' הגמ' שם, ועי' ערול"נ שם שתמה, שא"כ מדוע תולה הגמ' שם את שיטת ר' יהודה בסברא (עי' לעיל), הרי אפשר שבסברא מסכים עם ד' חכמים, אלא שלדעתו משום גזה"כ אף האשה נסקלת בלא בגדיה. ועי' תוס' סוטה שם, שאף לר' יהודה האשה אינה בכלל הציווי אותו, בלא כסותו.
- ↑ עי' ציון 38 ואילך.
- ↑ דינא דחיי עשין צט ושו"ת כנסת יחזקאל יו"ד סי' מד, בד' הרמב"ם סנהדרין פט"ו ה"א. ועי' כנסת יחזקאל שם, שכ' טעם נוסף, לפי שנאמר לענין נערה המאורסה: וסקלת אותם, ואין הפי' שנסקלת ערומה, שהרי מיעטה הכתוב: אותו, ולא אותה, אלא היינו שמפשיטים אותה משאר בגדיה.
- ↑ עי' פסקי ריא"ז סנהדרין פ"ו ה"ט: אין מפשיטים אותה.
- ↑ רש"י סנהדרין מב ב ד"ה חוץ.
- ↑ ברייתא סנהדרין שם.
- ↑ ע"ע מחנות. רש"י שם.
- ↑ ויקרא כד יד.
- ↑ ויקרא ד יב.
- ↑ ע"ע פרים ושעירים הנשרפים.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ ע"ע מחנות.
- ↑ עי' רב פפא דלהלן.
- ↑ ויקרא שם כג.
- ↑ רב פפא סנהדרין שם.
- ↑ רב אשי סנהדרין מג א, ועי' גמ' שם שהקשתה.
- ↑ ע"ע בית דין: בדיני נפשות.
- ↑ רש"י סנהדרין מב ב ד"ה חוץ; יד רמ"ה סנהדרין שם.
- ↑ עי' תוס' סנהדרין שם ד"ה בית ור"ש כלים פ"א מ"ז, וע"ע ערי חומה.
- ↑ ע"ע ערי חומה. תוס' ותוס' הרא"ש שם.
- ↑ תוס' כתובות מה ב, וכעי"ז ברבינו יונה סנהדרין מב ב, ועי' בנין שלמה סנהדרין שם, שהמשנה שבציון 50, היינו בעיר שרובה ישראל, ועי"ש שצידד שהנסקלים בעיר שרובה עכו"ם נסקלים בפתח בי"ד, שלמדים מנערה המאורסה שאין לה פתח בית אב ועובד עבודה זרה, שבעיר שרובה עכו"ם נסקלים בפתח בי"ד, עי' ערכיהם, ועי' תוס' סנהדרין מב ב ד"ה כי, שאינם למדים שאר הנסקלים מנערה המאורסה ועובד ע"ז, עי"ש טעם הדבר.
- ↑ עי' תוס' סנהדרין שם ובנין שלמה שם בדעתו.
- ↑ עי' משנה סנהדרין מה א: שתי קומות, וברייתא סנהדרין שם, שהכוונה לקומת אדם; רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"א.
- ↑ רש"י סנהדרין שם ד"ה היה.
- ↑ עי' גמ' וירו' דלהלן.
- ↑ ע"ע חיבי מיתות בית דין.
- ↑ עי' סנהדרין שם ורש"י שם ד"ה מיתה.
- ↑ עי' פנ"מ סנהדרין פ"ו ה"ה.
- ↑ פנ"מ שם.
- ↑ עי' ירו' סנהדרין שם.
- ↑ סנהדרין שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה מינוול, וכעי"ז בר"י מלוניל סנהדרין פ"ו מ"ד.
- ↑ ר"י מלוניל שם.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ דברים יז ז. משנה סנהדרין מה א.
- ↑ תנחומא (ורשא) פ' פקודי; עי' רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"א
- ↑ תנחומא שם. ועי' רמב"ם שם שלא הזכיר רגליו, ועי' כתר המלך סנהדרין שם, שאפשר שכן היתה גי' בתנחומא שם, או שסבר שהנסקל עולה לבית הסקילה ברגלים שאינם אסורות, ורק לאחר עלייתו אוסרים את רגליו.
- ↑ עי' רמב"ם שם.
- ↑ תנחומא שם.
- ↑ משנה שם.
- ↑ עי' ר"י מלוניל סנהדרין פ"ו מ"ד ופסקי ריא"ז סנהדרין שם סי' י ויד רמ"ה סנהדרין מה א, בבי' המשנה שם, וכ"מ בפנ"מ דלהלן.
- ↑ ר"י מלוניל שם; יד רמ"ה שם.
- ↑ עי' פנ"מ ירו' סנהדרין פ"ו ה"ה.
- ↑ ר"י מלוניל שם, בבי' המשנה שם: נהפך על לבו, ועי' פנ"מ שם, בד' הירו' שם, שלמדים כן מן הכתוב: ירה יירה, ול"כ: ירה ירה, ועי' ציון 96, פי' אחר בירו', ועי' פסקי ריא"ז שם, שפי' המשנה שם, כשנהפך הנסקל קודם שנדחף, שהופכו שוב העד, כדי שיוכל לדחפו מצד לבו.
- ↑ חסד יהושע סנהדרין שם, ועי' שבות יעקב שבציון 93, שכ' טעם אחר.
- ↑ עי' כס"מ סנהדרין פט"ו ה"א ומלא"ש סנהדרין פ"ו מ"ד ושו"ת שבות יעקב ח"א סי' ה בד' רש"י סנהדרין שם ד"ה הופכו, וכס"מ ולח"מ שם בד' הרמב"ם שם, וחי' הריצ"ד סנהדרין שם, בבי' המשנה שם.
- ↑ כס"מ ומלא"ש שם, בבי' דברי רש"י שם: כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה יותר, והיינו כשהוא על לבו, ועי' שבות יעקב שם, שתמה שרש"י ברכות יג ב ד"ה פרקדן ונדה יד א ד"ה אפרקיד פי' שפרקדן היינו שוכב על הגב, ופי' שכ' רש"י לפרש הטעם שבתחילה דוחפים אותו באופן שיפול על לבו, לפי שגנאי הוא לאדם כשהוא שוכב על הגב, ומ"מ לאחר נפילתו הופכים אותו, שממ"נ אם כבר מת אין גנאי בדבר ואדרבה כן היא הדרך להשכיב את המתים, ואם לא מת הרי שחייבים להפכו כדי שאפשר יהיה לתת את האבן על לבו, ועי' חסד יהושע שם שתמה, שאין לומר שהנסקל מגונה בגלל רגעים אחדים שבין זמן הנפילה לזמן שהופכים אותו.
- ↑ לח"מ שם.
- ↑ כס"מ שם; מלא"ש שם.
- ↑ חי' הריצ"ד שם, בבי' דברי הירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ה: ומנין שטעון שתי דחיות.
- ↑ עי' תפא"י סנהדין שם אותיות כו-כח וערול"נ סנהדרין שם, בד' רש"י שם, בבי' המשנה שם.
- ↑ תפא"י שם.
- ↑ ערול"נ שם.
- ↑ עי' תפא"י וערול"נ שם.
- ↑ יד רמ"ה סנהדרין מה ב.
- ↑ ברייתא סנהדרין מה ב.
- ↑ משנה סנהדרין מה א וברייתא שם מה ב, וגמ' שם בביאורם.
- ↑ ר"י מלוניל סנהדרין פ"ו מ"ד; עי' יד רמ"ה סנהדרין שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה דתיתי ומאירי סנהדרין מה א, בבי' הגמ' שם ב: דתיתי מרזיא, לשון כח.
- ↑ יד רמ"ה, בבי' הגמ' שם: מרזיא, לשון רזון וחולשה.
- ↑ עי' סנהדרין מג א ורמב"ם דלהלן.
- ↑ ויקרא כד כג.
- ↑ עי' סנהדרין שם.
- ↑ עי' פיה"מ לרמב"ם סנהדרין פ"ז מ"ב.
- ↑ עי' יד רמ"ה סנהדרין מג א, וכ"ה בספרי פ' שלח, לגי' שלפנינו, ועי' הג' הגר"א שם, שהגי' הגי', וכ"נ מסתימת ש"ר.
- ↑ עי' תוס' סנהדרין מג א ד"ה לא, בבי' הברייתא דלהלן.
- ↑ עי' יד רמ"ה סנהדרין שם, בבי' הברייתא דלהלן.
- ↑ במדבר טו לה.
- ↑ עי' בריי' סנהדרין מג א ותוס' ד"ה לא בביאורה.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ משנה סנהדרין מה ב; רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"ו.
- ↑ דברים כא כב; עי' ברייתא סנהדרין שם.
- ↑ ע"ע מגדף ציון 38.
- ↑ דברים שם כג. ברייתא שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה כי, ועי"ש שמפני כך אין להלין נבלת המקלל על העץ, שהעוברים ושבים אומרים מפני מה זה תלוי, מפני שקילל את השם, וגנאי הדבר כלפי מעלה להיזכר, ועי' ערול"נ סנהדרין מו ב, שאף ר"מ הדורש "קללת" מלשון זלזול ולא מלשון קללה, עי' ציון 211 ואילך, מ"מ מכך שנכתב לשון קללה ולא לשון ביזוי, למדים שהכתוב עוסק אף בדין המקלל.
- ↑ חינוך מ' תקלה, ועי' יד רמ"ה שבציון 169.
- ↑ עי' רמב"ן דברים כא כב.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ משנה שם.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ ע"ע כלל ופרט ציונים 51, 56 ואילך.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציונים 138 ואילך, 146.
- ↑ עי' גמ' שם מו א ורש"י שם ד"ה כי בביאורה.
- ↑ משנה שם; רמב"ם שם.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה אף.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 51 ואילך.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 138 ואילך, ועי"ש ציון 124 שי"ס שאף כלל ופרט המרוחקים זה מזה, אין בכלל אלא מה שבפרט.
- ↑ גמ' שם מה ב ומו א.
- ↑ רש"י שם ד"ה אהני; מאירי שם.
- ↑ מאירי שם. וצ"ב אם לדעת חכמים דין התליה במגדף ועובד ע"ז הוא מדיני הסקילה אלא שלדעתם לא כל הנסקלים נתלים אלא המגדף ועע"ז, או שאינו מדיני הסקילה אלא מדיני המגדף ועע"ז, ועי' מנ"ח קומץ המנחה מ' תקלז, שנסתפק בב"נ המגדף ועע"ז שאין מיתתו בסקילה, אם נתלה, ושם שהיא מחלו' ראשונים, ולסוברים שאינו נתלה מ' שאינו אלא מדיני הסקילה.
- ↑ מרומי שדה סנהדרין מו א, בד' הרמב"ם סנהדרין פט"ו ה"ו ופיה"מ פ"ו מ"ד, בד' חכמים שם.
- ↑ עי' משך חכמה דלהלן.
- ↑ משך חכמה דברים כא כב, ועי"ש שאפשר שמרומז כן בכתוב דברים כא כב: והומת ותלית אותו, אותו ולא עירובו.
- ↑ משנה סנהדרין מה ב; רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"ו.
- ↑ דברים כא כב.
- ↑ סנהדרין מו א.
- ↑ דברים שם.
- ↑ עי' רמב"ם שם, ולח"מ שם בדעתו, ועי' ספרי דבי רב כי תצא (רסא א), שאע"פ שבגמ' שבציון 146, למדו כן מתחילת הפסוק, אי"ז אלא דחיה בעלמא, ועי' מגן שאול על הרמב"ם גניבה פ"ט ה"ז, שהרמב"ם היתה לו גי' אחרת בגמ'.
- ↑ ר"י מלוניל סנהדרין מה שם.
- ↑ עי' רבינו הלל וזרע אברה לספרי כי תצא פיסקא רכא, בביא' דברי ר' יהודה שם.
- ↑ משנה שם.
- ↑ סנהדרין מו א.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ ציון 249 ואילך.
- ↑ ע"ע בן סורר ומורה ציון 138.
- ↑ עי' ציון 126 ואילך.
- ↑ דברים כא כב.
- ↑ עי' סנהדרין מו א.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 90 ואילך. רש"י סנהדרין שם ד"ה בן.
- ↑ ברייתא סנהדרין שם.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 172 ואילך.
- ↑ ע"ע מעוט אחר מעוט. גמ' סנהדרין שם.
- ↑ ע"ע עדים זוממים.
- ↑ דברים כא כב.
- ↑ ספרי פ' כי תצא פסקא רכא.
- ↑ דברים יט יט.
- ↑ ע"ע הנ"ל.
- ↑ פי' המיוחס לראב"ד לספרי שם; משך חכמה דברים כא כב; צ"פ כלאים פ"י ה"ז (עמ' 80). ועי' צ"פ שם, שמ"מ בספרי מיעטו כן מה"כ: אותו, משום ר"א הסובר שכל הנסקלים נתלים, שלשיטתו צריכים היו הזוממים להיתלות, לא מחמת דין הזמה, שכאמור ל"ש באופן זה, אלא מחמת חיוב הסקילה שיש בה, וכ"מ במיוחס לראב"ד שם, שאע"פ שאין לתלות את הזוממים מחמת דין הזמה, מ"מ צריך למעטם מכלל הנתלים, ועי' משך חכמה שם, בד' הבבלי שלא הביא דרשה זו, שאף בלא המיעוט של הספרי אין הזוממים נתלים, ואף לר"א שכל הנסקלים נתלים, וצ"ב.
- ↑ משנה סנהדרין מה ב.
- ↑ יד רמ"ה שם.
- ↑ משנה שם.
- ↑ ע"ע מיתות בית דין. יד רמ"ה שם, ועי"ש שלגבי האיש אי"ז ביזיון כ"כ.
- ↑ רש"י סנהדרין מו א ד"ה ותולה.
- ↑ משנה סנהדרין שם.
- ↑ תפא"י שם, ועי"ש שלר' יוסי א"א לתלות את המומת באופן שיהיו אחוריו מכוסים בקורה, כפי שסבר ת"ק, עי' להלן, שכיון שהקורה מונחת בשיפוע הרי המומת יהיה שוכב על הקורה, ולא תתקיים בו מצות תליה.
- ↑ דברים כא כג.
- ↑ רש"י שם מו ב ד"ה ת"ל.
- ↑ ברייתא סנהדרין שם.
- ↑ יד רמ"ה.
- ↑ יד רמ"ה שם. וראה עוד שקושרים את ידיו קודם דחיפתו, ועי' תפא"י סנהדרין פ"ו אות לח, שהקשירה האמורה כאן, היינו כשנתנתקה הקשירה בנפילתו.
- ↑ עי' משנה שם ורש"י שם בביאורה.
- ↑ יד רמ"ה שם. ועי' רש"י שם ד"ה ותולה אותו: בידו, ולא הזכיר שהתליה היא ע"י קשירת ראש החבל, וצ"ב אם אף לדעתו התליה היא ע"י החבל, או שהיו מעלים כפות ידיו מעל העץ.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ גמ' שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה לאו. ועי' שאילת דוד אה"ע סי' כא, שאף לדעת ת"ק התלישה חשובה חסרון מעשה, ולדעתו אכן אסור לתלוש את העץ אלא צריך לחפור את הקבר בעומק עד המקום שנתחבה בו הקורה, ולקוברה שם, והחפירה עצמה אינה חשובה חסרון מעשה, לפי שהיא חלק ממעשה הקבורה עצמה.
- ↑ דברים כא כב.
- ↑ סנהדרין מו א; עי' ספרי כי תצא פיסקא רכא: אותו, בלא כליו. ועי' תוס' סנהדרין שם ד"ה אותו, שאע"פ שהנידון ערום משעת סקילה, מ"מ שלולי דרשה זו סבורים היינו שילבישוהו בשעת תליייה, ועי' עטרת צבי לתוס' שם, בטעם הדבר.
- ↑ ר"י מלוניל סנהדרין מה ב. ועי' כס"מ שבציון 31, שאע"פ שהוא מכוסה לפניו, מ"מ חשוב ערום.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ עי' ר' יהודה בספרי שם והאשה שני פרקים אחד מלפניה ואחד מלאחריה, ועי' רבינו הלל וזרע אברהם לספרי שם, שדבריו אמורים לענין תליה.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ מגן שאול גניבה פ"ט ה"ז, בד' הרמב"ם סנהדרין פט"ו ה"ו, בבי' הגמ' סנהדרין מו א, בד' ר' אליעזר שם. ועי' ציון 38, מחלוקת ראשונים לענין סקילת האשה בבגדים, אם הכתוב המלמד שאיש נסקל שלא בבגדים, ממעט את האשה.
- ↑ מאירי סנהדרין מו ב.
- ↑ ברייתא סנהדרין שם.
- ↑ דברים כא כב.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ עי' ציון 125 ואילך.
- ↑ משנה סנהדרין מו א; רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"ז.
- ↑ דברים כא כג. משנה ורמב"ם שם.
- ↑ ציון 244 ואילך.
- ↑ עי' ציון 199.
- ↑ רבינו יונה סנהדרין מו ב; עי' רמב"ן דברים כא כב; מהרש"א ח"א סנהדרין מו א. ועי' ביאור הר"י פערלא לרס"ג עשין יט, שכ"ה אף לסוברים שכל הנסקלים נתלים.
- ↑ עי' משנה דלהלן.
- ↑ רמב"ן שם.
- ↑ רמב"ן שם.
- ↑ משנה סנהדרין מו א.
- ↑ רש"י סנהדרין מה ב ד"ה כי.
- ↑ רמב"ן שם פי' ב.
- ↑ רא"ם דברים שם, בבי' דברי הרמב"ן.
- ↑ רש"י שם מו ב ד"ה לשני.
- ↑ עי' ר"מ בברייתא סנהדרין מו ב ו ורש"י שם בביאורה.
- ↑ רש"י דברים כא כג.
- ↑ ב"ר טז ו.
- ↑ רשב"ם דלהלן.
- ↑ רשב"ם דברים שם; הדר זקנים דברים שם: וי"מ, ועי"ש שמקללים את הדיינים שלא דקדקו להפכו לזכות. ונ' שנקטו שטעם זה הוא לדעת ר' אליעזר, שכל הנסקלים נתלים.
- ↑ דברים כא כג.
- ↑ ע"ע הלנת המת ציון 9 ואילך.
- ↑ שאג"א החדשות סי' ו א, בד' הרמב"ם סנהדרין פט"ו ה"ז וסה"מ ל"ת סו; עי' שושנים לדוד סנהדרין פ"ו מ"ד (מה ב): ועי"ל.
- ↑ שאג"א שם.
- ↑ שאג"א שם.
- ↑ שאג"א שם; שיעורי ר' דוד. ועי' הגר"י פערלא שם בד' השאג"א שם, שאם כשהלינו את התלוי על העץ היה אפשר לקברו מיד, עוברים עליו בשני לאוים, משום לינה על העץ ומשום לינה בלא קבורה, ועי' שיעורי ר' דוד שם, שכיון ששני האיסורים הללו נאמרו בלאו אחד, אין עוברים אלא בלאו אחד.
- ↑ דברים שם. ועי' ציון 201 ואילך, בבי' טעם הכתוב.
- ↑ שאג"א שם.
- ↑ שאג"א שם.
- ↑ ע"ע הלנת המת. רבינו יונה סנהדרין מו ב; עי' רמב"ן דברים כא כג; ביאור הגר"י פערלא לרס"ג מנין שישים וחמש הפרשיות פרשה לד, בד' הרס"ג שם ובאזהרות על סדר עשרת הדברות; פרישה יו"ד סי' שלב, בד' הטור שם.
- ↑ הגר"י פערלא שם.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ רבינו יונה שם.
- ↑ ע"ע הרוגי בית דין ציון 40. רבינו יונה שם.
- ↑ הגר"י פערלא שם, ע"פ הספרי כי תצא פיסקא רכא.
- ↑ דברים שם.
- ↑ רמב"ן שם.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ עי' הגר"י פערלא שם.
- ↑ ברייתא סנהדרין מו ב.
- ↑ עי' רש"י שם ד"ה משהין; יד רמ"ה סנהדרין מו א; עי' ערול"נ דלהלן.
- ↑ עי' ציון 197 ואילך. יד רמ"ה שם.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 24 ואילך, ושם שי"ס שעשה זה נוהג בכל המתים. ערול"נ סנהדרין מו א, ושם שאין לומר שיזדרזו מחמת האיסור של "לא תלין נבלתו על העץ", שאין איסור זה אלא כשהלינוהו כל הלילה, וע"ע הנ"ל ציון 49 ואילך, שי"ס שאף בהלינו את המת מקצת מהלילה עוברים באיסור זה.
- ↑ רש"י שם. ועי' מנ"ח מ' תקלה, שצידד שאם לא תלוהו עד לאחר שקעה"ח תולים אותו לאחר שקעה"ח, ואע"פ שמ"ע לקברו ביום מיתתו, עי' לעיל, מ"מ לא גרע מהלנת המת הנעשית לכבודו של מת, שאין בה משום ביטול עשה, וה"ה כל הלנה הנעשית לקיים מצות עשה.
- ↑ עי' ציון 242.
- ↑ ערוה"ש העתיד סנהדרין סי' נג ס"י.
- ↑ משנה סנהדרין מו א; עי' ברייתא סנהדרין מו ב: אחד קושר ואחד מתיר, ורש"י שם ד"ה אחד בביאורה: כלומר אין שהות בינתיים.
- ↑ רלב"ג דברים כא כג, וכ"כ בערוה"ש העתיד סנהדרין סי' נג ס"י, ועי' ציון 202 ואילך, שי"ס שזהו הטעם לאיסור הלנת המת על העץ, ועי' רלב"ג שם, שמשמע שאיסור לא תלין אינו אלא בהלנה ולא בשהייה בעלמא, אלא שמדברי הכתוב למדים שאין ראוי אף להשהותו, ועי' להלן. ועי' מהרש"ל סנהדרין מו ב: שלא ישהה ויתלה.
- ↑ דברים כא כג.
- ↑ מדרש הגדול דברים שם, ועי"ש שאין לפרש לא תלין, מלשון לינת לילה, שעל כך כבר הזהיר הכתוב: קבור תקברנו ביום ההוא. ועי' הכוה"ק דברים שם, שלדעה זו, לשון: תלין, אינו לשון לינת לילה, אלא לשון עיכוב ואיחור, כמו: צדק ילין בה.
- ↑ ברייתא סנהדרין מו ב.
- ↑ עי' רש"י סנהדרין שם ד"ה אחד: כלומר אין שהות בינתיים, ושם ד"ה משהין, שתולים אותו סמוך לשקיעת החמה כדי שיוכלו לקברו מיד; יד רמ"ה סנהדרין מו א. ועי' קונ' זכרון לדוד שיעור מצוה (עמ' פב), בד' רש"י שם, שאם הקושר זריז להתיר את התלוי בעצמו, די באחד, שהעיקר הוא שלא להשהותו כלל.
- ↑ יד רמ"ה שם.
- ↑ ברייתא סנהדרין מו ב.
- ↑ יד רמ"ה סנהדרין מו א.
- ↑ עי' יד רמ"ה דלהלן.
- ↑ ברייתא סנהדרין מו ב.
- ↑ עי' ציון 116 ואילך. יד רמ"ה סנהדרין שם א.
- ↑ ויקרא יט יח, וע"ע אהבת ישראל: המצוה.
- ↑ ביאור הר"י פערלא לרס"ג עשין יט, בד' הרס"ג שם.
- ↑ עי' ציון 201 ואילך.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 8א ואילך, וע"ע קבורה. הר"י פערלא שם.
- ↑ הר"י פערלא שם, ע"פ הרמב"ן שבציון 232.
- ↑ ציון 40 ואילך.
- ↑ רש"י סנהדרין לז ב ד"ה דין.
- ↑ ברייתא סנהדרין לז ב וש"נ.