אנציקלופדיה תלמודית:סרוב

הגדרת הערך - נתבע שמסרב לבוא לבית-דין*, למרות שהוזמן לכך.

בעל-דין* שהוא נתבע^[1] המסרב לבוא לבית-דין*, למרות שהוזמן לכך^[2], נאמרו בו דינים מיוחדים.

על נדוי* שמנדים את המסרב לבוא לבית-דין*, ועל שטר שמתא* שכותבים עליו, ע"ע הזמנה (ב): כשהמזומן מסרב. היה מסרב לבוא לבית דין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין, שחייב הנתבע לפרוע כל יציאותיו, ע"ע הנ"ל^[3]. על היתר הפנייה לערכאות*, כשהנתבע מסרב לבוא לבית דין, ע"ע ערכאות^[4]. על סירוב שצריך האדם לסרב בתחילה כשמבקשים ממנו להיות שליח-צבור*, ע"ע.

עיכוב הקריאה והתפילה בבית הכנסת

מנהג קדמוני קדמונים שבבית-הכנסת* עומד אדם במקום שהשליח-צבור* עומד ואינו מניחו להתפלל ומבטל התמיד, או ביום קריאת התורה מעכב להוציא ספר-תורה* מההיכל ואין שום אדם רשאי להעבירו משם בחזקה עד שיבא הפרנס ויפייסו שמעותד לעמוד על ימינו^[5]. והחרימו הקדמונים שכשאדם מזמין חבירו לדין וחבירו מסרב, אינו יכול לבטל תפילת יוצר - שחרית* - ולא מנחה* אלא אם כן ביטל - תפילת ערבית*^[6] - שלוש פעמים רצופים^[7]. ויש הסובר: אלא אם כן לא בא - הסרבן - לדין, שלוש פעמים רצופים^[8]. ואין יכול לבטל תפילה אלא בבית כנסת שהוא - הסרבן - הולך שם להתפלל, אבל אם ביטל שם שלוש תפילות רצופות יכול לבטל בכל בתי כנסיות^[9]. ואינו יכול לבטל תפילה משבת* ויום-טוב*^[10], בשביל תביעה שיש לאדם על חבירו^[11], אם לא ביטל כבר שלושה תפילות^[12]. יש סוברים דהיינו שלוש תפילות רצופות^[13]. ויש סוברים דהיינו שלוש תפילות קודם^[14], שביטלו מלפני השבת^[15], בחול, שלוש פעמים, ולא הועיל^[16].

ההיתר לדון בערכאות* של גוים^[17], כתבו גאונים שמתירים אותו בית דין, רק אם עיכב קודם לכן שלוש פעמים בבית הכנסת^[18].

על היתר הפנייה לערכאות*, כשהנתבע מסרב לבוא לבית דין, ע"ע ערכאות^[19]. על שאר דיני עיכוב קריאת-התורה*, ואם עיכבו מלקרוא הקריאה בכל השבת, אם משלימים הקריאה בשבת הבאה, ע"ע קריאת התורה. על שאר דיני עיכוב תפלה*, ע"ע. ושם, על עיכוב מפאת טענה בענייני הקהל.

כתב סרבנות

המסרב לבוא לבית-דין*, אף לאחר שהתרו בו, רשאים בית דין - או רב המקום^[20] - לכתוב עליו שהוא סרבן^[21], ונקרא: סרבנות^[22], או: כתב סרבנות^[23]. סרבנות הוא כ"פתיחא" שרשאים בית דין לכתוב כדי לנדותו^[24], ואין כותבים אותו אלא בעדים^[25]. והרואה כתב הסרבנות, ויש כח בידו, חייב להכריז על המסרב ולכופו עד שיבואו לפני דייני ישראל^[26], ומועיל אף - לסוברים כן^[27], וכן הלכה^[28] - לחייב הנתבע בהוצאות התובע^[29], וכן לתבוע בדיני גוים להציל מיד בעל דינו^[30].

על היתר הפנייה לערכאות*, כשהנתבע מסרב לבוא לבית דין, ע"ע ערכאות^[31].

זמן הסירוב

יש שתיקנו שכל מי שיזמין חבירו לדין שלא יסרב יותר משלושה ימים^[32].

לשון שלא בפניו

יש שתיקנו שהמסרב לבוא לדין, יכול הקהל לדונו על ידי שליח-בית-דין* ההולך להזמינו לדין^[33].

פנייה לערכאות

היתה יד הגוים תקיפה, ובעל דינו אַלם ואינו יכול להוציא ממנו בדיני ישראל, יתבענו לדיני ישראל תחילה, אם לא רצה לבוא נוטל רשות מבית-דין*, ומציל בדיני גוים מיד בעל דינו^[34], נטילת רשות זו, נחלקו בה אחרונים: יש סוברים שהיא תקנה בבתי דינים שבישראל, שלא לדון בפני ערכאות* של גוים אלא על ידי רשות^[35]. ויש סוברים שכשדנים בערכאות ברשות בית דין אין נקרא הפלילים על שמו, אלא על שם בית דין שנתנו לו רשות^[36].

על דיני היתר בית דין לפנות לערכאות* של גוים, ע"ע ערכאות.

תשלום הוצאות כפייה בערכאות

סירב הנתבע לבוא לבית-דין* ומתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות* של גוים ולהוציא הוצאות בדיינים וטוענים, נחלקו בו ראשונים:

א) יש סוברים שאינו חייב לשלם ההוצאות^[37], שאינו אלא גרמא-בנזקין*, ואינו דומה לדינא דגרמי^[38], שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיקו^[39], ובשעת מעשה בא ההיזק^[40] כשורף שטרותיו של חבירו^[41]. שלדעתם עיקר החילוק שבין גרמי לגרמא הוא משום שגרמי עושה בעצמו ההיזק וגם הוא נעשה בשעת מעשה מיד^[42], ואין מקום לחייב את הנתבע את הוצאות הכפיה והסרבנות^[43]. וכן אינו דומה להוצאות של פתיחא^[44], משום ששם בית דין מחייבים אותו על שסירב לבוא לפניהם ליום שקובעים^[45].

ב) ויש סוברים שאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של גוים, חייב לשלם לו^[46]. שלדעתם עיקר החילוק בין גרמא לגרמי, שגרמי הוא קנס*^[47], שקנסו בדבר ששכיח^[48], וכל דבר המצוי ורגיל ראוי לקנוס, שלא תהיה רגילות לעשות כן ולגרום היזק לחבירו, ולכן ראוי לחייב את המסרב על כל הוצאות שגרם לתובע, שהוא גם כן דבר רגיל, ובכל דבר המצוים קונסים^[49].

להלכה הכריעו אחרונים שמי שמתוך סירובו הוצרך להוליכו בערכאות, חייב לשלם הוצאותיו^[50], ובלבד שהלך לערכאות ברשות בית דין^[51]. וכן אם יש לו פסק דין והנתבע אינו רוצה לקיים, ונתנו לו בית דין רשות שילך בערכאות ויגבה ממנו, והוציא על זה הוצאות, חייב לשלם לו^[52].

הערות שוליים